# א

> מקור: https://rabenu.app/books/orach-chaim3/624/62/1/

כי זהו מדרכי התשובה, שבתחלה מקרבין אותו מלמעלה ואחר־כך מרחקין אותו ויש לו ירידה, ואזי צריך להתחזק עצמו בכל מה שיוכל, ולא יניח עצמו לפל לגמרי, חס ושלום, ואזי הירידה היא תכלית העליה, וזוכה לחזר ולעלות אל הקדשה במעלה יתרה. וזה מרמז בדין חל המועד הנ"ל, כי כשעושה תשובה ומקדש עצמו - זה בחינת קדשת יום־טוב, כי יום־טוב היא בחינת תשובה, [כמו שכתב רבנו ז"ל (סימנים ל, קלה)], ואחר יום־טוב הוא חל המועד. והחל המועד הוא בין קדשה לקדשה, דהינו בין קדשת ימים הראשונים של יום־טוב לימים האחרונים, זה רמז על בחינת 'נפיק', דהינו כשיוצא ונתרחק מהקדשה בחינת ירידה הנ"ל, אזי הוא צריך גם־כן לקדש עצמו בקדשת יום־טוב, אף־על־פי שנפל מקדשתו לבחינת חל. וזהו בחינת חל המועד - שצריך לקדש את בחינת החל בקדשת מועד, לקדשו מעשית מלאכה, שהוא בחינת גשמיות עסקי עולם הזה, כי ל"ט מלאכות הם זהמת הנחש, וצריך לקדש את עצמו מהם אפלו כשנופל מקדשת יום־טוב, ולא יניח עצמו לפל לחל גמור, רק שיהיה בבחינת חל המועד - לקדש בחינת ימי החל בקדשת מועד, כנ"ל, רק התירו לו מלאכת דבר האבד, רמז כי אין לו לירד ולעשות עסקי גשמיות כי אם בשביל דבר האבד, הינו בחינת דברים האבודים, כי יש כמה ניצוצות שנאבדו ונפלו למקום שנפלו על־ידי חטאיו, ובשביל זה נפל ממדרגתו - כדי שיצטרף ויתלבן במדרגות התחתונות, כדי להעלות הניצוצות שנפלו לשם, שהם בחינת דברים האבודים. וזה שהתירו רבותינו ז"ל, לעשות מלאכת דבר האבד בחל המועד, הינו שאין לו לעשות שום מלאכה, דהינו עסקי גשמיות כי אם מלאכת דבר האבד שיעסק במלאכה זו לתקן דבריו האבודים שבשביל זה ירד למדרגות אלו, כנ"ל.

ואזי כשמקדש את נפילתו בקדשת חל המועד כנ"ל - אזי חוזר לעלות וזוכה לחזר לקדשת יום־טוב, וזה בחינת ימים האחרונים של יום־טוב, הינו בחינת שחוזר ועולה אל הקדשה, בבחינת ירידה תכלית העליה, כי ימים האחרונים של יום־טוב יש בהם תוספות אור מימים הראשונים, כגון בסכות שימים האחרונים הם שמיני עצרת ושמחת־תורה שאז עקר השעשוע והתקרבות של ישראל לאביהם שבשמים, כמו שאמרו (רש"י אמור כג, לו): 'בבקשה עכבו עמי עוד יום אחד קשה עלי פרדתכם' וכו', וכמובא (פרי־עץ־חיים, לולב, פרק ח): גדל מעלת קדשת שמיני עצרת ושמחת־תורה, גם ימים האחרונים של פסח, אז היה קריעת־ים־סוף. ובזת הים היה גדולה מבזת מצרים (מכילתא בא יג), כמו שכתוב (שיר השירים א, יא): "תורי זהב נעשה לך עם נקדות הכסף", כמו שפרש רש"י, וכמו שאמרו רבותינו ז"ל (מכילתא בשלח ב): 'ראתה שפחה על הים' וכו', כי זה עקר בזת הים שנבקע להם ים החכמה וזכו להשגות גדולות. נמצא, שימים האחרונים יש בהם תוספות אור, זה רמז שאחר־כך זוכין לקדשה יתרה ודעת גדול, כשחוזרין ועולין מן הירידה בבחינת ירידה תכלית העליה, כנ"ל.