# הלכה ג

> מקור: https://rabenu.app/books/orach-chaim3/624/63/

ענין חל המועד, שהוא בין יום־טוב ראשון ליום־טוב האחרון ורב מלאכות אסורים בו וקצת מתרים בו, דהינו דבר האבד וכו'.

כי מבאר במאמר "וביום הבכורים – ואת הערבים צויתי לכלכלך", שעל־ידי השלש רגלים נתגלה הרצון, כי השלש רגלים קוראין ומגלין שהכל מתנהג רק ברצונו יתברך לבד, ואין שום חיוב הטבע כלל, ואזי כשנתגלה הרצון - מזה נעשה יראה וכו', ועל־ידי היראה נשפע החסד וכו', וכשזוכין להשפעת החסד - אזי אין צריכין לעשות שום עובדא ועסק מל"ט מלאכות וכו', כי נתקים (ישעיה סא, ה): "ועמדו זרים ורעו צאנכם" וכו'. אך כנגד קול הקריאה של יום־טוב שקורא ומגלה את הרצון - יש קול שאגת חיות רעות הדורסים וטורפים, שהם חכמי הטבע וכו', אבל החכמים אמתיים שבדור הם מקשרים את הרצון לשרש הרצון, שהוא בחינת מצח הרצון וכו'. אך יש בחינת מצח הנחש שרש חכמת הטבע וכו', וצריכין להכניעו ולהפילו, וזה נעשה על־ידי צדקה וכו', (עין שם כל זה היטב). אך אפלו כשמכניעין שרש חכמת הטבע על־ידי הצדקה וכו', על כל זה כשאין התגלות הרצון חזק ותקיף - עדין הם יכולין, חס ושלום, לחזר ולהתגבר וכו', וגם על זה צריכין כח הצדקה, כי הצדקה מכניעה אותם תמיד, וזוכין שיתחזק ויתגבר בחינת התגלות הרצון, וחכמת הטבע יפל ויתבטל לגמרי, ואז נשמע קול הקריאה של יום־טוב וכו'. וזה עקר שמחת יום־טוב וכו' ואז נשפע החסד על־ידי היראה וכו', ואז אין צריכין לעשות שום עסק ושום מלאכה וכו', כנ"ל (עין שם כל זה היטב בספר לקוטי מוהר"ן תנינא בסימן ד).