# ב

> מקור: https://rabenu.app/books/orach-chaim3/624/63/2/

ועל־כן עקר קדשת יום־טוב תלוי בישראל, דהינו בחכמי הדור האמתיים שהם מקדשין את החדש, ועל־ידי־זה נעשה יום־טוב, כפי מה שמקדשין החדש, כמו שדרשו רבותינו ז"ל (ראש־השנה כד.): אלה מועדי ה' אשר תקראו אתם (ויקרא כג, לז) אל תקרי 'אותם' אלא 'אתם' וכו'. כי עקר קדשת יום־טוב שהוא התגלות הרצון תלוי רק בחכמי הדור האמתיים, שיש להם כח לקשר הרצון לשרש הרצון בחינת מצח הרצון, שעל־ידי־זה עקר קדשת יום־טוב שהוא התגלות הרצון כנ"ל. וזה שהקדימה התורה שבת למועדים וכללה שבת בפרשת המועדות, כמו שכתוב (ויקרא כג, ד): "אלה מועדי ה' ששת ימים תעשה מלאכה" וכו', כי עקר קדשת יום־טוב הוא מקבל משבת, כמובא, כמו שאומרים בשבת (קדוש ליל שבת): תחלה למקראי קדש - ששבת הוא ראש ותחלה למקראי קדש, כי כל המקראי קדש מקבלין הקדשה משבת, הינו כי עקר קדשת יום־טוב בחינת מקרא קדש - שקורא ומגלה את הרצון הנ"ל, זה הכח מקבל רק משבת שהוא בחינת שרש הרצון, בחינת מצח הרצון וכו', בחינת (זהר יתרו פח:) הסתלקות משה בשבת במנחה וכו', (כמבאר במאמר הנ"ל). וזה בחינת מקדש השבת וישראל והזמנים, כי שבת קביעא וקימא (פסחים קיז:) וקדם לכלם, הינו כי עקר קדשת יום־טוב שהוא התגלות הרצון הוא רק על־ידי ישראל, דהינו חכמי הדור, על־ידי שהם מקשרים כל הרצונות לשרש הרצון שהוא מצח הרצון, שהוא בחינת שבת כנ"ל. ועל־כן יום־טוב נמי אקרי 'שבת', כי משם מקבל קדשתו מבחינת שרש הרצון, שהוא בחינת שבת, כנ"ל.