# א

> מקור: https://rabenu.app/books/orach-chaim3/624/64/1/

וכל הימים טובים הם זכר ליציאת מצרים. ועקר יציאת מצרים היה על־ידי התפלה של הבעל־כח בבחינת דין הנ"ל, שזהו בחינת ויפלל, בחינת (שמות ז, ט): ו' השלך ל' פני פ' רעה י' הי ל' תנין, בחינת (תהלים עד, יג): "אתה פוררת בעזך ים" וכו', שעל־ידי־זה היה יציאת מצרים וקריעת־ים־סוף, שעל־ידי־זה נתקדשו כל הרגלים - שכלם הם זכר ליציאת מצרים. ועל־כן כל הימים טובים אסורים בעשית מלאכה, כי כל הל"ט מלאכות יש בהם אחיזת זהמת הנחש, בחינת "והנחש היה ערום" הנ"ל, שעל־ידי־זה נגזר (בראשית ג, יט): "בזעת אפך תאכל לחם", שהם בחינת כל היגיעות של כל העסקים בשביל פרנסה שכלם כלולים בל"ט מלאכות.

ועקר זהמת הנחש בחינת "והנחש היה ערום" הנ"ל, שהוא בחינת הל"ט מלאכות - העקר נמשך על־ידי בחינה הנ"ל, על־ידי שהסטרא־אחרא יונקת מהרחמנות וממשיכין הרחמנות לעצמן, שזהו בחינת (איכה ד, ג): "גם תנים חלצו שד היניקו גוריהן" וכו', כמו שמבאר שם בהתורה הנ"ל. הינו כי עקר הרחמנות דסטרא־אחרא הוא להמשיך על האדם טרחות וטרדות העולם הזה - להתיגע בעסקים ומלאכות בשביל פרנסה, שזהו בחינת ל"ט מלאכות. והסטרא־אחרא וכל האנשים הכרוכים אחריה מסיתין את האדם ותולין הכל ברחמנות, כאלו יש להם רחמנות גדול עליו', ואומרים לו: מה אתה חושב? הלא אתה צריך לחיות - לפרנס עצמך ואשתך ובניך ואתה צריך לרחם עליך ועליהם לבקש פרנסה! ועל־ידי־זה מביאין אותו שיפרק ממנו על תורה וימשיך על עצמו על דרך ארץ שהם כלל כל הל"ט מלאכות והיגיעות בשביל פרנסה, ומאומה לא ישא בעמלו.

נמצא, שעקר הסתת הסטרא־אחרא לפרק על תורה ולעסק ביגיעות העולם הזה שהם בחינת הל"ט מלאכות, הוא על־ידי רחמנות דסטרא־אחרא, על־ידי שהם יונקים מרחמנות דקדשה ומהפכים הרחמנות האמתי לרחמנות שלהם, שבאמת אינו רחמנות כלל, כי באמת עקר הרחמנות הוא הרחמנות האמתי - לרחם על האדם להביאו לתכלית הנצחי, כי בעולם הזה אין שום תכלית כלל, כי הוא צל עובר ומלא יגונות וכעס ומכאובות ואין שום אדם שיהיה לו עולם הזה, כמו שכתוב (קהלת ב, כג): גם כל ימיו כעס ומכאובות וכו', וכתיב (איוב יד, א): "אדם לעמל יולד קצר ימים ושבע רגז" וכו', וכמובן לכל בר דעת קצת גדל המרירות המר של עסקי העולם הזה, בפרט טרדות הממון והפרנסה. וכמבאר אצלנו כמה שיחות אמתיות בזה. על־כן באמת בודאי הרחמנות הנ"ל של ההמון עם שהוא רחמנות הסטרא־אחרא - אין זה רחמנות כלל, כי עקר הרחמנות לדבר על לב שיעסק רק בתורה, והשם־יתברך בודאי יפרנסו בסבה קלה, כמו שכתוב (אבות א, טו): 'עשה תורתך קבע ומלאכתך עראי' וכו'. וכמו שאמרו רבותינו ז"ל (ברכות מה:): 'דורות הראשונים שעשו תורתן קבע וכו' - זה וזה נתקימה בידם' וכו', וכמו שכתוב (ירמיה ב, לא): "הדור אתם ראו דבר ה'", ודרשו רבותינו ז"ל (מכילתא בשלח ה) שאמר להם ירמיה: 'ראו במה נתפרנסו אבותיכם' וכו'.

נמצא, שעקר ל"ט מלאכות, שהם בחינת זהמת הנחש, נמשך מבחינת רחמנות דסטרא־אחרא, שהוא בחינת "והנחש היה ערום" וכו', שזהו בחינת גלות מצרים שמררו את חייהם בעבדה קשה וכו' (שמות א, יד), שזהו בחינת מרירות שעבוד עסקי הפרנסה ול"ט מלאכות. ולצאת מזה, שהוא בחינת יציאת מצרים, הוא על־ידי הבעל־כח הנ"ל שמתפלל 'תפלה־בבחינת־דין', שהוא בחינת "והשלך לפני פרעה" וכו', שעל־ידי־זה היה יציאת מצרים. ועל־כן אז נתקדשו הרגלים שהם אסורים בעשית מלאכה, כי הצדיקים גבורי כח בעלי כח הנ"ל שיכולים להתפלל כנ"ל, הם מכניעים הסטרא־אחרא ומוציאין ממנה כל הדעת והרחמנות וכו' עד שזוכין ליציאת מצרים, ואז נתבטלין כל הל"ט מלאכות שהם בחינת רחמנות דסטרא־אחרא, ועל־כן הימים טובים שהם זכר ליציאת מצרים הם אסורים בעשית מלאכה, כי אז בטלים כל הל"ט מלאכות. כי אז הוא בחינת יציאת מצרים על־ידי גדל הכח של הבעלי כח הנ"ל, שעל־ידי־זה נתבטל הרחמנות של הסטרא־אחרא ונתבטל יניקת, בחינת "והנחש היה ערום" - שעל־ידי־זה נתבטלים כל הל"ט מלאכות שהם בחינת "בזעת אפך" וכו', וכנ"ל.