# יב

> מקור: https://rabenu.app/books/orach-chaim3/624/64/12/

וזה בחינת שנקרא חנכה, שהוא בחינת חנכת הבית (פסיקתא־רבתי ו'). כי עקר שלמות כל התקונים הנ"ל הם בבית המקדש, כי עקר יציאת מצרים שהיה על־ידי 'תפלה־בבחינת־דין' הנ"ל, שעל־ידי־זה נעשין גרים ונתגלה כבודו וכו', שעל־ידי זה נמשכין כל התקונים הנ"ל, הכל היה בשביל שנזכה לכנס לארץ־ישראל ולבנות שם בית הבחירה, ששם עקר שלמות כל התקונים הנ"ל, כמו שכתוב (דברים ו, כג): "ואותנו הוציא משם להביא אותנו אל הארץ" וכו', וכמו שכתוב בשירת הים (שמות טו, יז): "תבאמו ותטעמו בהר נחלתך וכו' מקדש ה'" וכו', שעקר תשוקתם ומגמתם היה לבוא אל הבית־המקדש ששם עקר כל התקונים, כי שם התגלות הכבוד שנמשך על־ידי הגרים שנעשה על־ידי התפלה הנ"ל, כמו שכתוב (יחזקאל מג, ד): "וכבוד ה' בא אל הבית", וכתיב (תהלים כט, ט): "ובהיכלו כלו אמר כבוד", וכן בפסוקים הרבה - ושם עקר המשכת הנבואה שהוא התורה, כי עקר הנבואה נמשכת מהבית־המקדש, מבין שני הכרובים אשר על ארון העדות, כמו שכתוב (במדבר ז, פט): "ובבא משה וכו' וישמע את הקול מבין שני הכרבים" וכו', ושם עקר האמונה, אמונת חדוש העולם, כי שם האבן־שתיה שממנה השתת העולם, (יומא נד:) ועל־כן מחמת שמשם התחלת הבריאה, על־כן שם יכולין להכניס האמונה הקדושה, שהוא אמונת חדוש העולם, שה' יתברך ברא תחלה נקדת האבן־שתיה וממנה השתת העולם, כמו שכתוב (תהלים נ, ב): "מציון מכלל יפי אלקים הופיע". ושם נמשכת ההנהגה של ארץ־ישראל, שהוא בחינת חדוש העולם שלעתיד. כי שם בבית המקדש עקר הקדשה של ארץ־ישראל, כי היא קדשה העליונה של כל העשר קדשות של ארץ־ישראל (כלים א, ו). ועל־כן כל הנהגת הבית־המקדש היה בדרך נסים ונפלאות, כמו שאמרו רבותינו ז"ל (אבות ה, ד): 'עשרה נסים נעשו לאבותינו בבית המקדש', כי שם נמשכת ההנהגה של לעתיד, שהיא הנהגה של נסים ונפלאות שלא כדרך הטבע, ועל־כן שם כל השירות והתשבחות שהיו עוסקין בהם הלויים בשעת הקרבן, כי כלם נמשכין מבחינת השיר שיתער לעתיד, שעל־ידי־זה גדלים כל הריחות שהם בחינת יראת ה' (משלי לא, ל), שזהו בחינת הבית־המקדש שנקרא 'הר המוריה' (דברי־הימים־ב ג, א), על־שם הריח הטוב (זהר בא לט:), וכן נקרא על־שם היראה (ירושלמי ברכות פרק ד הלכה ה), כמו שכתוב (בראשית כח, יז): "מה נורא המקום הזה", שעל שם זה נקראת ירושלים 'יראה שלם' (בראשית־רבה נו, י), כי שם גדלים כל הריחות ויראות על־ידי כל התקונים הנ"ל, כי שם נמשך ה"נהר היוצא מעדן להשקות את הגן" (בראשית ב, י), שהוא בחינת (יואל ד, ח): "ומעין מבית ה' יצא" וכו'.

נמצא, שעקר התקון בשלמות הוא בבית המקדש, ועל־כן היה מצפה משה מיד לבוא לשם, כמו שכתוב: "תבאמו ותטעמו בהר נחלתך" כנ"ל. אבל בעוונותינו הרבים התגרה בהם השטן, והחטיאם חטאה גדולה תכף אחר קבלת התורה, והכרח משה להתיגע במסירת־נפש עצום מאד, והתפלל תפלות הרבה עד שנתרצה השם־יתברך לישראל בארבעים ימים האחרונים (סדר עולם ו, י), ואמר לו: "סלחתי" וכו' (במדבר יד, כ), ואז ראה הקדוש־ברוך־הוא שאי אפשר להם לכנס ולבנות בית־המקדש מיד, וגם ראה, שאפלו כשיכנסו לארץ־ישראל ויבנו את בית־המקדש הוא עתיד לחרב שתי פעמים והגלות יתארך מאד, על־כן חמל עלינו השם־יתברך והקדים לנו רפואה למכה, וצוה לישראל לבנות את המשכן שיש בו כל הקדשות של הבית־המקדש, ובזה הפליא חסדו עמנו, שלמד למשה להמשיך תקון נפלא כזה שיהיה כח להמשיך קדשת הבית־המקדש גם בהולכם במדבר שמם, מקום נחש ושרף ועקרב וכו' (דברים ח, טו).

ובזה המשיך תקון לדורות, שאפלו כשיחרב הבית־המקדש בעונותינו - יהיה לנו כח להמשיך קדשת הבית־המקדש על־ידי בתי כנסיות ובתי מדרשות שאנו בונין בימי החרבן, שהם בחינת מקדש מעט, כמו שכתוב (יחזקאל יא, טז): "כי הפיצותים בגוים וכו' ואהי להם למקדש מעט" וכו' (מגלה כט.). כי עקר הכח להמשיך קדשת הבית־המקדש על הבתי כנסיות ובתי מדרשות שאנו בונין בחוץ־לארץ בימי החרבן, הוא על־ידי קדשת המשכן - שהמשיך משה תקון כזה, להמשיך כל קדשת הבית־המקדש במדבר, על־ידי־זה יש לנו כח גם עתה להמשיך קדשת הבית־המקדש אחר החרבן על־ידי הבתי כנסיות ובתי מדרשות, ועל־כן תכף בשעת הקמת המשכן רמז על החרבן, כמו שכתוב (שמות לח, כא): "אלה פקודי המשכן, משכן" - שדרשו רבותינו ז"ל (שמות־רבה נא, ג): 'משכן בבנינו, משכן בחרבנו', כי עקר הקמת המשכן היה בשביל זה כדי שיהיה כח לישראל להמשיך קדשת המשכן שהוא קדשת הבית־המקדש גם אחר החרבן, וכנ"ל.

וזה (במדבר כד, ה): מה טבו אהליך יעקב, ופרש רש"י על הבית־המקדש: מה טבו - אהל שילה ובית עולמים בישובן וכו'. משכנותיך - אף כשהם חרבים וכו', הינו כנ"ל, כשהם חרבים הם בבחינת המשכן, כי אז אחר החרבן, אנו ממשיכים קדשת הבית־המקדש על הבתי כנסיות ובתי מדרשות על־ידי המשכן וכנ"ל. כי גם על הבתי כנסיות ובתי מדרשות נאמר גם־כן מה טבו אהליך יעקב - כי הם מקדש מעט וזה על־ידי משכנתיך ישראל - דהינו על־ידי קדשת המשכן וכנ"ל.

וזה בחינת חנכה, בחינת חנכת הבית־המקדש, שאז אנו ממשיכין עלינו קדשת הבית־המקדש על־ידי הדלקת נר חנכה, שעקר המשכת הקדשה של שבת לימי החל על ידו, שזהו גם־כן בחינת המשכת קדשת הבית־המקדש גם בגלות בחוץ־לארץ אחר החרבן, כי עקר קדשת הבית־המקדש נמשך משבת, כמובא בדברי אדמו"ר ז"ל (בסימן סו, סז תנינא), ועל־כן כל מקום שהזכיר מעשה המשכן הקדים שבת וכו', ועל־כן על־ידי קדשת הדלקת נר חנכה שהוא להמשיך קדשת שבת לימי החל כנ"ל, על ידי זה ממשיכין קדשת הבית־המקדש גם בחוץ־לארץ, שזהו גם־כן בחינה זאת ממש. כי הכל אחד, כי שבת וארץ־ישראל ובית המקדש הם בבחינה אחת, כי הם בחינת קדש כנגד חל, שהוא בחינת ימי החל וחוץ־לארץ, כמובן בדברי רבותינו ז"ל, בשבע הבדלות שסדרו בירושלמי, שהם: בין קדש לחל, בין יום השביעי לששת ימי המעשה, בין אור לחשך, בין ארץ־ישראל לחוץ־לארץ וכו', ועל־כן מכל עבודת המשכן לא נזכר אצל חנכת המזבח, כי אם הדלקת נרות המנורה שהם בחינת נר חנכה, כי עקר חנכת המשכן, שהוא לקדשו בקדשה גדולה עד שנוכל להמשיך קדשתו גם במדבר, ואחר החרבן בחוץ־לארץ כנ"ל, כל זה נמשך על־ידי הדלקת־נר הקדושה דיקא, שהוא בחינת הדלקת נרות המנורה, שהוא בחינת נר חנכה, כנ"ל.