# יד

> מקור: https://rabenu.app/books/orach-chaim3/624/64/14/

וזה בחינת גדל מעלת ההליכה על קברי הצדיקים הקדושים להתפלל שם, כי שם עקר התקון של כל אחד, שיוכל לצאת ממקום שנפל שם, אפלו אם הוא בין שני הס"מ (הסמ"ך־מ"ם) - יכול הצדיק הגדול להוציאו משם כשבאין על קברו הקדוש, כי גדולים הצדיקים במיתתן יותר מבחייהן (חלין ז:), וכמו שכתוב (קהלת ד, ב): "ושבח אני את המתים שכבר מתו" וכו'. כי מיתת הצדיק הגדול גבה ונעלה ונשגב מאד, ואז דיקא מתגבר בכל כחו לגמר מה שצריך לגמר, כי בודאי הצדיק האמת עוסק כל ימי חייו הקדושים להוכיח את ישראל להחזירם למוטב, כי זה כל מגמתו, והוא מוסר נפשו בשביל זה כל ימיו. אבל זה ידוע שלבעל־בחירה קשה מאד להועיל, כי הבחירה של האדם יש לה תקף גדול מאד, כי הכל נברא בשביל סוד הבחירה, וכמבאר מזה במקום אחר. אבל אף־על־פי־כן יגמר הצדיק מה שהתחיל והעקר על־ידי קול תוכחתו הקדוש שהוא בחינת קולו של משה שהוכיח את ישראל בקול הנגון שיתער לעתיד. וזה הקול נמשך על־ידי ה'תפלה־בבחינת־דין' שמתפלל זה הצדיק, כי הוא בעל־כח גדול (וכמבאר שם בהתורה הנ"ל).

אבל כבר מבאר, שאפלו כשמתפלל התפלה הזאת עד שהסטרא־אחרא מכרחת להקיא גם מקרבה ובטנה, אף־על־פי־כן עדין היא מתגברת אחר־כך בכחה הנשאר וכו' כנ"ל, ועל־כן עקר שלמות זאת ה'תפלה־בבחינת־דין' של הבעל־כח הנ"ל הוא רק סמוך למיתתו, ועל־כן הצדיק אינו מוכיח את ישראל אלא סמוך למיתה, כמו שפרש רש"י בפרשת דברים על פסוק (א, ג): "ויהי בארבעים שנה" וכו' - שלא הוכיחן משה אלא סמוך למיתה, ולמד מיעקב שלא הוכיח את בניו אלא סמוך למיתה וכו', כדי שלא יהיה מוכיחו וחוזר ומוכיחו וכו', וכן יהושע ושמואל ודוד לא הוכיחו אלא סמוך למיתה וכו'. כי מיתת הצדיק זהו בעצמו בחינת 'תפלה־בבחינת־דין' של הבעל־כח, כי המיתה בחינת דין, ועל־כן שם נאחזת הסטרא־אחרא ביותר.