# ב

> מקור: https://rabenu.app/books/orach-chaim3/624/64/2/

וזה בחינת גדל השמחה של יום־טוב, כי על־ידי התפלה הנ"ל של הבעל־כח נמשכין כל הבחינות הנ"ל, שהם התגלות הכבוד, שעל־ידי־זה נמשך השפעת הנבואה וכו', עד שזוכין לבחינת הקול של השיר שיתער לעתיד שהוא הקול המשקה את הגן, בחינת "ונהר יצא מעדן להשקות את הגן" וכו', שעל־ידי־זה הקול יכולין להוכיח וכו'. ומשם, מקול השיר הגדול הזה, נמשכין כל השמחות, כי זה השיר כלול מכל העשרה מיני נגינה, כמו שמבאר שם, שמשם כל השמחות שבכל העולמות, בבחינת (תהלים צב, ד): "עלי עשור ועלי נבל כי שמחתני ה' בפעלך" וכו' (כמו שמבאר במקום אחר - סימן כד תנינא). ומשם הוא גדל השמחה של יום־טוב, כי ביום־טוב צריכין להמשיך על עצמו שמחה גדולה, מבחינת קול השיר הזה שנמשך הארתו ביום־טוב, מחמת שכל הימים טובים הם על־ידי יציאת מצרים, שהיה על־ידי התפלה של הבעל־כח, שעל־ידי־זה נמשך קול השיר הזה, וכנ"ל.

ועל־ידי־זה בעצמו בטלים כל המלאכות ביום־טוב, כי כשנתעורר הקול השיר הזה - אזי בטלין כל המלאכות, כי קול הזה הוא בחינת "נהר יצא מעדן להשקות את הגן", שהוא בחינת ענג שבת, כי ' ע דן נ הר ג ן' הוא ראשי תבות ' ענג ', כמו שאיתא בזהר הקדוש (בראשית כו.). כי אז יהיה יום שכלו שבת (סוף מסכת תמיד), שאז בטלים כל המלאכות לגמרי. רק מחמת שביום־טוב צריכין להמשיך קול השיר הזה על־ידי התפלה הנ"ל של הבעל־כח, על־כן יש בו איזה מלאכות המתרים שהם מלאכות אכל־נפש, כי בשבת נמשך "הנהר היוצא מעדן" וכו' מעצמו, שהוא בחינת הקול הנ"ל, כי שבת קביעא וקימא (פסחים קיז:), ואז עקר הרחמנות והדעת, [כמו שכתוב בסימן קיט על מאמר רבותינו ז"ל (שבת יב:): 'יכולה היא שתרחם'].

כי אז מתבטל זהמת הנחש מאליו על־ידי עצם קדשת היום שקדוש מששת ימי בראשית, ועל־כן אז הוא בטול מלאכות לגמרי, אבל יום־טוב, שהוא בימי החל, שיש בהם ברורים וצריכים עשית מלאכה, ועקר קדשתו של יום־טוב הוא על־ידי הבעל־כח הנ"ל שעושה מלחמה גדולה עם הסטרא־אחרא על־ידי ה'תפלה־בבחינת־דין' הנ"ל, עד שמקיאה כל הקדשות וכו', עד שזוכין לקול השיר הנ"ל שהוא בחינת הנהר היוצא מעדן וכו', שהוא בחינת קדשת שבת שמשם מקבלין ישראל לקדש את הימים־טובים, ומחמת שקדשת יום־טוב נמשך על־ידי המלחמה הנ"ל, על־ידי גדל כח הצדיקים בעלי כח הנ"ל, על־כן יש בו איזה מלאכות שהם בחינת אתערותא דלתתא, מחמת שעקר קדשת יום־טוב נמשך על־ידי אתערותא דלתתא, שהוא על־ידי הצדיקים בעלי כח הנ"ל, כי 'יום־טוב ישראל הוא דמקדשי להו', כמו שאמרו רבותינו ז"ל (פסחים קיז:). ועל־כן כל קדשת יום־טוב תלוי בצדיקים, שלהם נמסר לעבר שנים ולקבע חדשים שבהם תלויים כל המועדות (וכמובא בסימן קלה על פסוק כי אקח מועד). כי כל עקר קדשת יום־טוב נמשך על־ידי 'תפלה־בבחינת־דין' הנ"ל שנמשכת על־ידי הצדיקים בעלי כח הנ"ל, ומחמת זה יש בו עדין איזה מלאכות המתרים וכנ"ל. ועל כן המלאכות המתרים ביום־טוב הם מלאכת אכל־נפש, כי עקר כל המלחמה הנ"ל של הצדיקים על־ידי התפלה הנ"ל, עד שממשיכין הקול הנ"ל, העקר הוא בשביל תקון אכל־נפש כדי להגביר 'מזונא דנפשא ונשמתא על מזונא דגופא', כמו שמבאר שם, ובשבת נעשה כל זה ממילא על־ידי עצם קדשת היום שקביעא וקימא כנ"ל, אבל ביום־טוב שצריכין להמשיך זאת על־ידי אתערותא דלתתא על־ידי ה'תפלה־בבחינת־דין' הנ"ל, על־כן אף־על־פי שבטלים בו כל המלאכות מחמת שכבר נכנעה הסטרא־אחרא הרבה והקיאה כל הקדשות וכו' עד שהתחיל להאיר ולהמשך הנהר וכו' הנ"ל, שהוא קול הנ"ל, אף־על־פי־כן כשמגיעין לאכל מאכל יום־טוב - צריכין איזה התעוררות מלמטה כדי להגביר מזונא דנפשא על מזונא דגופא, ועל־כן יש בו מלאכת אכל־נפש דיקא, כי צריכין למלאכה בשביל תקון האכילה שהוא גמר כל התקונים הנ"ל, דהינו כדי להגביר מזונא דנפשא על מזונא דגופא, וכנ"ל. וזהו בחינת שנקרא מלאכת אכל־נפש, כמו שכתוב (שמות יב, טז): אך אשר יאכל לכל נפש וכו' - 'אכל־נפש' דיקא, הינו שיהיה המאכל בבחינת אכל־נפש, דהינו מזונא דנפשא להכניע מזונא דגופא שלזה צריכין עדין איזה אתערותא דלתתא, וכנ"ל.