# ג

> מקור: https://rabenu.app/books/orach-chaim3/624/64/3/

וזה בחינת חל המועד, כי מחמת שענין זה הוא מלחמה גדולה, (כמובן שם בהתורה הנ"ל) שצריכין לזה בעל־כח גדול שיוכל להתפלל תפלה הנ"ל עד שיכניע הסטרא־אחרא שתקיא כל הקדשות וכו', על־כן בשעת יציאת מצרים, אף־על־פי שעל־ידי גדל הכח של משה ואהרן הכניעו את הסטרא־אחרא שהם פרעה ומצרים, עד שהוכרחו להוציא את ישראל ולגרשם ממצרים, אף־על־פי־כן תכף אחר־כך חזרו ונתעוררו ורצו להתגרות בהם, כי כן דרך הסטרא־אחרא, אף־על־פי שמכניעין אותה מאד, אף־על־פי־כן בכל פעם היא חוזרת ונתעוררת. כי זה ידוע, שאי אפשר להכניע ולבטל הסטרא־אחרא לגמרי, כי הוא צרך העולם, על־כן אף־על־פי שמשה ואהרן הכניעו אותה אז הרבה, עד שיצאו ישראל ממצרים שנמשך על־ידי התפלה הנ"ל, שעל־ידי־זה הקיאה כל הקדשות, בבחינת "חיל בלע ויקיאנו" וכו' כנ"ל. וגם הוציאה עצמות חיותה שהם הגרים שהם בחינת הערב רב שנתגירו אז, אף־על־פי־כן עדין לא נתבטלה לגמרי ובודאי נשאר בה עדין איזה חיות, על־כן תכף כשיצאו ישראל ממצרים חזרו ונתעוררו ואמרו (שמות יד, ה): "מה זאת עשינו כי שלחנו את ישראל" וכו', וחזרו ורדפו אחריהם בחיל גדול. ועקר כח הסטרא־אחרא לחזר ולהתעורר הוא על־ידי בחינת קלפת עמלק, שהוא ראשית וכלליות הסטרא־אחרא בבחינת (במדבר כד, כ): "ראשית גוים עמלק", שהוא עקר זהמת הנחש, כידוע.

ועל־כן איתא במדרש (מכילתא בשלח א) על פסוק (שמות יד, ה): "ויגד למלך מצרים כי ברח העם", שהמגיד היה עמלק, כי הוא העקר שהתגבר בישראל והסית ועורר את פרעה ומצרים שיחזרו וירדפו את ישראל, אחרי אשר זה סמוך נכנעו כל כך והכרחו להניחם לצאת. ועל־כן באמת אמרו רבותינו ז"ל על פרעה שעליו נאמר (משלי כו, יא): "ככלב שב על קאו" וכו' - 'ככלב שב על קאו' דיקא, כי הכנעתו היה בבחינת "חיל בלע ויקיאנו" כנ"ל, ועכשיו שב על קאו ורצה לחזר ולהתגבר אחרי שכבר הכרח להקיא הכל כנ"ל. וכשחזר פרעה עליהם היו ישראל בצרה גדולה, והכרח משה לחזר ולעורר כח התפלה הנ"ל, שעל־ידי־זה היה קריעת־ים־סוף, בבחינת "אתה פוררת בעזך ים" וכו', כמו שמבאר שם (במאמר הנ"ל) שהיה ביום שביעי של פסח (סדר־עולם ה), שאז היה גמר מפלתם של מצרים.

על־כן הימים שבין יום ראשון של יום־טוב לבין יום האחרון הם חל המועד, שרב המלאכות בטלים, ואין מתר בו כי אם מלאכות דבר האבד, כי כבר נכנעה הסטרא־אחרא הרבה על־ידי התפלה הנ"ל, עד שכבר יצאו ישראל ממצרים ונשמע קול השיר הנ"ל, שעל־ידי־זה נתקדש יום ראשון של יום־טוב, בבחינת (ישעיה ל, כט): "השיר יהיה לכם כליל התקדש חג" (עין פסחים צה:) - שעקר התקדשות החג הקדוש היה על־ידי השיר הנ"ל, אבל מחמת שהסטרא־אחרא רצתה לחזר ולהתעורר ולרדף אחריהם, עד שהכרחו לחזר וללחם עמהם על־ידי התפלה הנ"ל, על־כן עדין יש בו איזה מלאכות והם מלאכות דבר האבד, כי עקר כח הסטרא־אחרא אז היה על־ידי התגברות קלפת עמלק כנ"ל, ועקר קלפת עמלק הוא מתגרה על בחינת דברים האבודים, שהם הנפשות שנפלו לתוך עמק הסטרא־אחרא, שהם בבחינת אבודים, חס ושלום, שעליהם נאמר (ישעיה כז, יג): "ובאו האבדים" וכו'. כי עמלק מתגרה ורודף תמיד אחרי האבודים, כי הוא רודף אחר מחנה דן, שהיו מאסף לכל המחנות דקדשה (במדבר י, כה; ועין סימן נו), והיו מוצאים כל האבדות ומשיבים לישראל, כמו שאמרו רבותינו ז"ל (ירושלמי ערובין פרק א, הלכה א). ועמלק התגרה בהם על זה, ורדף אחר מחנה דן, כי הוא מתגרה בהאבדות הנ"ל. ומחמת שכל רדיפת פרעה שחזר ונתעורר אחר ישראל, היה על־ידי קלפת עמלק שרודף אחרי האבדות הנ"ל, שמשם חוזר ומקבל כח חיות הקדשה, שיש עדין בבחינת הנפשות האבודים הנ"ל, כי הלא כבר נכנע הסטרא־אחרא הרבה והוציאה והקיאה כל הקדשות, רק עקר כחה על־ידי בחינת האבודים הנ"ל שנשארו עדין אצלה, אף־על־פי שהוציאה גם עצמות חיותה שהם הגרים, כנ"ל, אבל בחינת האבודים עדין נשארו אצלה, ומשם כל כחה לחזר ולהתעורר, עד שצריכין לחזר וללחם עמהם על־ידי התפלה הנ"ל, שעל־ידי־זה היה קריעת־ים־סוף בבחינת "אתה פוררת בעזך ים" וכו'. על־כן מתר בחל המועד מלאכת דבר האבד דיקא, כי כפי אחיזת הסטרא־אחרא – וצריכין ללחם עמהם עדין, כן מתרים המלאכות, על־כן בחל־המועד, שאז עקר המלחמה בשביל דברים האבודים, על־כן אז יש בו מלאכת דבר האבד דיקא, וכנ"ל.