# הלכה ה

> מקור: https://rabenu.app/books/orach-chaim3/624/65/

על פי התורה 'תקעו־ממשלה' בלקוטי תנינא (סימן א), עין שם כל התורה.

מבאר שם, שעל ידי שלש רגלים מתקנים השלש תאוות, כי בפסח - נתתקן תאות ממון, בשבועות - מתקנין תאות המשגל, בסכות - מתקנין תאות אכילה וכו', ועל־ידי־זה זוכין ליראה, ועל־ידי־זה נשפע נבואה, ועל־ידי־זה נגאלת התפלה מן הגלות וכו', ואז יכולין להתרפאות בכל דבר, על ידי 'דבר ה'' לבד, בבחינת (שמות טו, כו): "כי אני ה' רפאך" וכו'. אך יש שלש עבודות שמפסידין עבודת התפלה, והם שלש מדות: א'. אל תהי בז לכל אדם, שלא לבזות שום אדם. ב'. עבודה־זרה, הינו קלקול האמונה. ג'. פגם הברית וכו', עין שם:

על־פי זה יכולין למצא רמז וסמך לבחינת חל המועד, ומפני מה פסח וסכות יש בהם חל המועד, כי יש בהם ימים ראשונים וימים אחרונים שהם ימים טובים - ובאמצע חל המועד, ובשבועות אין בו שני ימים טובים רק הוא יום אחד. אך על פי הנ"ל יש סמך לזה, כי עקר בחינת השלש רגלים הוא להעלות התפלה מן הגלות, כי התפלה הוא בחינת מלכות, כידוע, ועקר עבודתנו בכל הימים טובים הוא להעלות את המלכות (כמבאר בהתורה 'מישרא דסכינא' בסימן ל', עין שם), ועל כן נמשכין בשלש רגלים שלשה מחין, שעל ידי אלו המחין מתקנין שלש תאו‍ת הנ"ל, שעל ידי זה זוכה להעלות את התפלה לגאל אותה מן הגלות כנ"ל, שזה עקר בחינת יום־טוב להעלות את התפלה שהיא בחינת מלכות, כנ"ל.

אך מבאר שם בהתורה הנ"ל, שיש שלש עבודות הנ"ל המפסידין את התפלה שהם בחינת עבודה־זרה וגלוי עריות ושפיכות דמים, עין שם. והנה אף על פי שבדברי רבנו ז"ל אינו מבאר שגם אלו השלש עבודות צריכין לתקן ביום־טוב, כדי שתהיה התפלה בשלמות כנ"ל, אף־על־פי־כן מובן הדבר ממילא שגם אלו השלש עבודות צריכין לתקנם ביום־טוב, מאחר שאנו צריכין ביום־טוב לתקן ולהעלות את התפלה כנ"ל, והתפלה אין לה שלמות כל זמן שאין מכניעין השלש עבודות הנ"ל המפסידין אותה כנ"ל, ועל כן בודאי בהשלש רגלים שאנו עוסקין להמשיך השלשה מחין כדי לתקן השלש תאו‍ת הנ"ל שהם תאות אכילה ומשגל וממון, כדי להעלות את התפלה כנ"ל, בודאי אנו צריכין אז לתקן ולהכניע גם השלש עבודות הנ"ל שלא יפסידו את התפלה, כדי לזכות להעלות התפלה בשלמות שהיא בחינת מלכות, שזה עקר בחינת יום־טוב, כנ"ל.

ובאמת הכל אחד, כי אלו השלש עבודות הנ"ל המפסידין את התפלה, הם ההפך מתקון שלש תאו‍ת הנ"ל. כי פגם עבודה־זרה הוא ההפך מתקון תאות ממון, כי פגם תאות ממון ופגם עבודה־זרה הם תלויים זה בזה, כמבאר בהתורה 'צוית צדק' (סימן כג לקוטי א).

ותאות אכילה ופגם בזוי אנשים הם גם־כן תלויים זה בזה. כי מבאר בהתורה 'ויבן ה' אלקים את הצלע' (סימן סז) שפגם תאות אכילה הוא פגם הכבוד, עין שם, ופגם הכבוד זה בחינת פגם בזוי אנשים, וכמו שאמרו חכמינו ז"ל (אבות ד, א): 'איזהו מכבד המכבד את הבריות'. נמצא, שכל אחד כפי החלק שיש לו בכבוד דקדשה והוא איש מכבד באמת, כמו כן הוא מכבד את הבריות ואינו מבזה אותם, כי זה עקר הסימן של המכבד שזכה לכבוד דקדשה - כשהוא מכבד את הבריות כנ"ל, ולהפך, כשמבזה אנשים, כפי הבזוי שמבזה אותם - כן פגם בכבוד דקדשה כנ"ל, ופגם כבוד דקדשה הוא פגם תאות אכילה כנ"ל. נמצא, שפגם תאות אכילה ופגם בזוי אנשים תלויין זה בזה.

ועל־כן בפסח שצריכין לתקן אז תאות ממון כדי להעלות את התפלה כנ"ל, ויש כנגד זה העבודה המפסדת את התפלה, ש הוא פגם העבודה־זרה, וגם זה צריכין לתקן בפסח, על כן יש בו שני ימים טובים, יום הראשון ויום האחרון, כנגד תקון שני הבחינות הנ"ל שהם תקון תאות ממון, ולבטל ולהכניע העבודה רעה הנ"ל שהוא פגם עבודה־זרה כנ"ל.

ועל־כן יש שני ימים טובים ובאמצע חל המועד שהוא מערב וממצע בין חל ובין יום־טוב, כי יש מלאכות שאסורים בחל המועד ויש מלאכות שמתרין בו, כמו שכתוב בשלחן ערוך, כי כל הל"ט מלאכות נמשכין מזהמת הנחש, כידוע, ועקר זהמת הנחש הוא בחינת שלש עבודות הנ"ל שהם בחינת עבודה־זרה וגלוי עריות ושפיכות דמים, שהם העברות החמורות שבכל התורה כלה, ובימי החל שאז יש אחיזה לשלש עבודות הנ"ל, וצריכין אנו יגיעה ועבודה גדולה להכניעם, על כן יש אז כל הל"ט מלאכות, ובשבת שאז "יתפרדו כל פעלי און" (תהלים צב, י), ונדחה זהמת הנחש ואין כח לאלו השלש עבודות הנ"ל, על כן אז בטלין הל"ט מלאכות.

כי אלו השלש עבודות הנ"ל נקראין בשם 'עבודות', ועל כן מהם נמשכין כל היגיעות של כל העבודות שהם כל הל"ט מלאכות שהאדם צריך לעבד ולטרח בששת ימי המעשה, בחינת (שמות כ, ח) "ששת ימים תעבד", וזה בחינת גלות מצרים, בחינת (שם א, יג) "ויעבדו מצרים את בני ישראל בפרך", דעליהם נאמר "תכבד העבדה", כי הם בחינת: כבד, מרה טחול, שהם בחינת: עבודה־זרה וגלוי עריות ושפיכות דמים, כמבאר בתקונים (דף מט:), עין שם מה שכתוב: 'כד גלת בכבד אתמר תכבד העבודה' וכו'. ובימים טובים שאז הוא זכר ליציאת מצרים, ואז נדחין אלו השלש עבודות, ועל כן אז בטלין המלאכות.

אבל בפסח צריכין שני ימים טובים כדי לתקן שתי בחינות הנ"ל, דהינו לתקן תאות ממון, ולהכניע ולבטל העבודה רעה שהיא פגם עבודה־זרה, ועל כן יש בו שני ימים טובים יום הראשון ויום השביעי, ובאמצע הוא חל המועד, מחמת שעדין לא נתתקן בשלמות ולא נדחה לגמרי העבודה הנ"ל, שהיא נגד התקון של תאות ממון שעוסקין בפסח הנ"ל.

וכן בסכות שעוסקין לתקן שתי תאו‍ת: אכילה, וכנגדה היא העבודה של בזוי אנשים. ועל כן יש בו גם־כן שני ימים טובים כנגד שני בחינות הנ"ל, ובאמצע הוא חל המועד, כנ"ל.

אבל בשבועות שעוסקין אז לתקן תאות המשגל, והעבודה שכנגדה הוא פגם גלוי עריות, נמצא ששניהם אחד, דהינו להנצל מפגם נאוף ולזכות לתקון הברית, על כן שבועות הוא יום אחד. ועל כן אין בו חל המועד, מאחר שהעבודה רעה שהוא כנגד התקון, הוא בחינה אחת עם התקון כנ"ל, על כן נגמר התקון ביום אחד ואין בו חל המועד. כי בפסח וסכות, התקון של התאוה שצריכין לתקן אז, ופגם העבודה שכנגדה, הם שני דברים, רק שהם תלויים זה בזה, כגון: בפסח התקון הוא לתקן תאות ממון, והעבודה שכנגדה הוא עבודה־זרה, וכן בסכות כנ"ל. אבל בשבועות שהתקון הוא תקון הברית, והעבודה שכנגדה הוא פגם הברית, ששניהם כאחד ממש, על כן הכל נעשה ביום אחד, ועל כן אין בו חל המועד, ועוד יש בו דברים בגו וצריכין באור:

ועל כן בשמיני עצרת שאז נגמר התקון לבטל העבודה של בזוי אנשים כנ"ל, על כן אז הכל עולין אל התורה, כי 'אין כבוד אלא תורה' (אבות ו, ג), ובזה שקוראין הכל לתורה, בזה מראין שעתה נתתקן הפגם של בזוי אנשים, כי אין אנו מבזים שום אדם, רק אנו חולקין כבוד לכל אחד ואחד מישראל, וקוראין הכל אל התורה ששם עקר הכבוד, כי 'אין כבוד אלא תורה'. כי באמת הוא כן, שכל אחד ואחד מישראל אפלו הפחות שבפחותים יש לו חלק בתורה ואסור לבזותו, וצריכין לקרב הכל אל התורה והעבודה ששם עקר הכבוד, כנ"ל:

הלכות חל המועד הלכה ו נכלל בהלכות ראש־חדש הלכה ז אות נ.