# ו

> מקור: https://rabenu.app/books/orach-chaim3/797/63/6/

גם המן הרשע רצה להתגבר, חס ושלום, על ישראל על־ידי בחינת פגם המשפט המבאר במאמר הנ"ל, עין שם היטב ענין פגם המשפט שנעשה על־ידי תפלין רעים, דהינו על־ידי שמעלין טפת עשו וישמעאל, ולזה צריכין קשור המרכבה, שהוא בחינת כסאות למשפט וכו' (עין שם היטב). והנה המן הרשע, ימח שמו, היה מזרע אגג, והתגבר על ישראל על־ידי פגם שאול שפגם במלחמת עמלק, שהשאיר את אגג חי וחמל על מיטב הצאן וכו', וזה בחינת פגם המשפט שבא על־ידי תפלין רעים, על־ידי שמעלין אל המח טפת עשו וישמעאל (כמו שמבאר שם). כי "ראשית גוים עמלק" (במדבר כד, כ), כי הוא כלול מעשו וישמעאל, שהם כלליות כל האמות, כי הוא 'ראשית גוים' וכלול מכלם, והוא עקר זהמת הנחש, בחינת טפת עשו וישמעאל שאין להם שום תקון.

ועל־כן נצטוה שאול להחרימם (שמואל־א' טו, ג): "משור עד שה, מגמל עד חמור" - לאבד זכרם לגמרי, כי כל הדברים שבעולם צריכין תקון, כי כלם נפגמו על־ידי חטא אדם־הראשון שפגם בטפי המח, שהוא בחינת (ויקרא טו, ג): "החתים בשרו" וכו', ועל־ידי־זה כל הדברים נפלו בקלפה, ואנו עוסקים תמיד לתקן כל הדברים שבעולם להעלותן ולבררן מן הקלפה, מבחינת "החתים בשרו" - להעלותן אל המח ששם נתתקנין כל הניצוצות, כי 'כלם במחשבה אתברירו' (זהר פקודי רנד.), כי זה עקר התקון להעלות כל הניצוצות שנפלו בקלפה שנתפשטו בכל הדברים שבעולם, בדומם צומח חי מדבר על־ידי חטא אדם־הראשון כנ"ל - להעלותן אל המח, שזה בחינת שמעלין מבחינת "החתים בשרו" לבחינת מחין תפלין, המבאר במאמר הנ"ל.

אבל יש דברים שאסור לנו לתקן, כי הם בחינת טפת עשו וישמעאל שאין להם שום תקון. וזה בחינת כל האסורים שבתורה, כי הם בחינת טפת עשו וישמעאל, בחינת זהמת הנחש שאין להם שום תקון, ואדרבא, כשמעלין אותם, חס ושלום, אל המח - אזי נפגם המח ונעשה קלקול המשפט, שמזה מתגבר הטמאה הנ"ל ביותר, חס ושלום. ועל־כן עמלק, שהוא זהמת הנחש, בחינת טפת עשו וישמעאל הנ"ל - על־כן אסור להשאיר ממנו שום זכר בעולם. ועל־כן נצטוה להמית אפלו בהמות משור עד שה וכו', כי כלם הם בחינת טפת עשו וישמעאל שאין להם שום תקון, ואסור לעסק בהם לתקנם ולהעלותן אל המח, כי המח נפגם על ידם כשמעלין אותם, כנ"ל.

ושאול המלך, עליו השלום, פגם בזה, והשאיר את אגג מלך עמלק חי, וחמל עליו ועל מיטב הצאן וכו' לזבח לה'. וזהו פגם גדול מאד בחינת פגם התפלין הנ"ל, כי היה רוצה להעלות לקרבן בהמות של עמלק, כי עקר הקרבן הוא בחינה הנ"ל שמעלין ומתקנין כח הבהמיות, שהוא כח המדמה ומתקנין אותו בבחינת אדם, כמו שכתוב (ויקרא א, ב): "אדם כי יקריב מכם קרבן לה' מן הבהמה וכו', תקריבו את קרבנכם". כי זה עקר הקרבן - להעלות מבהמה לאדם, שזה בחינת שמעלין מבחינת "החתים בשרו" לבחינת מחין תפלין, (כמבאר במאמר הנ"ל, עין שם היטב). ושאול שרצה להעלות לקרבן בהמות עמלק, שהוא בחינת טפת עשו וישמעאל, על־כן פגם בתפלין, כי כשמעלין טפת עשו וישמעאל - על־ידי־זה נפגם המחין והתפלין ונעשה קלקול המשפט, חס ושלום, כנ"ל.

וכן פגם במה שחמל על אגג, כי אסור לרחם עליהם, כי הרחמנות הוא הדעת, כמובא בדברי רבנו ז"ל (סימן כא ועוד). נמצא, כשמרחמין על אחד - ממשיכין עליו דעת, ועל־כן כשהיה לו רחמנות על אגג מלך עמלק - פגם בתפלין, כי העלה, חס ושלום, את עמלק, שהוא בחינת טפת עשו וישמעאל אל הרחמנות והדעת, ועל־ידי־זה נעשה פגם המשפט, ועל־כן טעה בכמה דברים, כי היה דן את דוד ואת נוב עיר הכהנים כמורדים במלכות, ודן ושפט אותם במיתה שלא כדין. וכן אמרו רבותינו ז"ל ששאול לא זכה לאסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא, הינו בחינת פגם המשפט על־ידי פגם הנ"ל כנ"ל,

ועל־כן נטרד ממלכות, כי עקר מלכות דקדשה תלוי בזה – במחית עמלק, שהוא בחינת תקון הברית כנ"ל, כי מלכות דקדשה הוא בחינת "אשה יראת ה'", שעקר קיומה על־ידי תקון הברית, שהוא תלוי במחית עמלק, כנ"ל. וזה שאמר שמואל לשאול (שמואל־א' טו, א): "אתי שלח ה' למשחך למלך על ישראל ועתה לך והכית" וכו'. כי תקון מלכותו, שהוא מלכות דקדשה - היה תלוי בזה כנ"ל, ועל־כן כשפגם בזה - נטרד מן המלכות, כמו שכתוב (שם פסוק כג): "יען מאסת את דבר ה' וימאסך ממלך" וכו', כנ"ל: