# א

> מקור: https://rabenu.app/books/orach-chaim3/797/66/1/

וזה ענין תקף הנס של פורים, שהוא מפלת המן־עמלק. כי לכאורה תמוה, הלא אנו רואין כמה עשירים שהם כעסנים גדולים, ואף־על־פי־כן יש להם עשירות גדול, ובפרט העכו"ם שכל העשירות אצלם - והם מלאים כעס ורציחה. אך באמת עקר העשירות הוא עשירות דקדשה - שהיא הגדלת השם והנפש דקדשה, כמבאר שם (בסימן נט הנ"ל), שעקר הגדלת השם והנפש הוא על־ידי עשירות, ועל־ידי־זה כל הנפשות תאבים להיות נשרשים בשמו וכו', ועל־ידי־זה יכול לקרב נפשות הרבה להשם־יתברך ולבנות בחינת היכל הקודש על מכונו (כמו שמבאר שם במאמר הנ"ל). ועשירות כזה אי אפשר לזכות כי אם על־ידי כבישת כעס דיקא, כנ"ל.

ובאמת זהו עקר העשירות, וכל העשירות וכל הכסף וזהב ואבנים טובות וכו' שבעולם - עקר שרשם נמשך רק משם משרש נפשותם ושמם הקדוש של ישראל, כי כל ההשפעות שבעולם וכל העשירות נמשך רק מהם, בבחינת 'כל ישראל בני מלכים הם', ובודאי כל העשירות אצל הבני מלכים, וזהו שדקדק רבנו ז"ל (בסימן סח) ואמר, שכל ישראל ראוי שיהיה להם עשירות, רק יש מדה אחת שמזקת והוא הכעס, וכו', כי בודאי כל העשירות מגיע רק לישראל כנ"ל, כי כל אחד מישראל כפי שרש נפשו, שהוא שמו שמשרש בשם ה' - ששם שרש כל ההשפעות והעשירות, כמו כן ראוים שיהיה לו עשירות גם בגשמיות, כי כל אחד מישראל מגדול ועד קטן צריך לעסק בבנין היכל־הקדש הנ"ל, הינו לקרב נפשות להשם־יתברך, כי בשביל זה נברא (סימן ז' תנינא). ועקר התקרבותם הוא על־ידי הגדלת השם והנפש, שהוא על־ידי עשירות, שהוא שרש הנפשות, כנ"ל.

אבל בעוונותינו הרבים המדה רעה של הכעס מתגבר כל כך - שמפסיד העשירות כנ"ל, ועל־ידי־זה הוא "טרף נפשו באפו" (איוב יח, ד), שהוא שמו וכו' כנ"ל. והוא שחרבה בית־מקדשנו וגלה יקרנו וכו', כי עקר החרבן - על־ידי עצם הכעס שנתגרה בהם, עד שנפלה ביניהם מחלקת עצום ונתרבה שנאה ורציחה ושפיכות דמים, שעל־ידי־זה נחרב בית־מקדשנו. ועקר החרבן הוא על־ידי בחינה הנ"ל, שנלקח כל ההשפעות מישראל, שהם כל העשירות שנטל מישראל ונתן להעכו"ם, שזה עקר הגלות, בבחינת (שמות א, א): "ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה" - 'שמות' דיקא, שהם הנפשות ששרשם בעשירות - שכלם ירדו בגלות מצרים שכולל כל הגליות שנקראים על שם מצרים (בראשית רבה טז, ד).

ועל־כן כל השונאים שהגלו את ישראל שמו פניהם ומגמתם הרעה להחריב את בית־המקדש דיקא, כי בבית־המקדש - שם היו כל העשירות של ישראל, כי הבית־המקדש בעצמו נבנה על־ידי הון עצום מאד, וגם היה שם "אוצרות בית ה'" וכו', כי כל שרש נפשנו הוא בבית־המקדש על־כן היה שם הון עתק, כי שרש הנפשות בעשירות כנ"ל, ועל־כן עקר התגרות השונאים היה על הבית־המקדש ועל אוצרות בית ה' ובית המלך, כי עקר התגרותם הוא על העשירות של ישראל ששם שרש נפשם וכנ"ל. וזה שקונן ירמיהו (איכה ה, ב): "נחלתנו נהפכה לזרים" וכו'. דהינו שמקונן שכל נחלת ישראל ועשירותם נהפכה להם, וכנ"ל:

אבל השם־יתברך "משגיא לגוים ויאבדם" (איוב יב, כג), כי העשירות לא תתקים בידם, "כי בהבל בא ובחשך ילך" (קהלת ו, ד), כי "לא יחרך רמיה צידו" (משלי יב, כז), כי באמת ממה שיש להעכו"ם והרשעים עשירות אף־על־פי שהם מלאים כעס ורציחה מאד? - זה נמשך מה שמתגרים בישראל ומכניסים בהם כעס, כי כל יניקת העכו"ם - מעשו, שממנו יצא עמלק, שהוא "ראשית גוים", ועשו ממנה על כעס, כי הוא הסמך מם, הוא המסית (בבא־בתרא טז.), הוא המתגרה בכל נפש מישראל כשרואה שנמשך לו שפע ממון ועשירות, הוא מתגרה בו ומכניס בו כעס וחמה. ועל־ידי־זה מפסיד העשירות שלו ומהפכו לכעס כנ"ל. ואזי מהשפע שהיה מוכן לירד לזה עשירות אף־על־פי שנתקלקלה ונתהפכה לכעס, אף־על־פי־כן מפסלת השפע, שהוא בחינת 'סוספיתא דדהבא' נמשך העשירות להסטרא־אחרא, שהם העכו"ם והרשעים שיניקתם מבחינת 'סוספיתא' הנ"ל. וזאת העשירות הוא בהפך מהקדשה כי על־ידי־זה העשירות נתעלם שם ה', חס ושלום, ומתגבר שמות החיצונים. ועל־כן יכולים העכו"ם והרשעים לקבל עשירות, אף־על־פי שהם כעסנים, כי כל העשירות שלהם הוא בחינת פסלת שנמשך מכעס של ישראל, כנ"ל.

ובאמת כל העשירות של העכו"ם והרשעים אינו שלהם כלל, רק הוא בבחינת גזלה בידם, כי עקר העשירות נמשך מנפשות ישראל, רק הם התגרו להכניס כעס בישראל, ועל־ידי־זה קלקלו העשירות ונתהפך לכעס - ומפסלת העשירות הזה קבלו עשירותם, ועל־כן יכולים לקבלו על־ידי כעס - כי משם כל עשירותם. והוא כמו שרואין בגשמיות שעומד גזלן על חברו וגוזל ממנו ממונו ועשירותו - כמו כן ממש הוא בחינה הנ"ל, שעל־ידי כעסם הם מתגברים וטורפים העשירות של ישראל על־ידי שהתגרו בהם והכניסו בהם כעס, וכנ"ל. ועל־כן באמת כל העשירות של העכו"ם והרשעים אינו עשירות כלל, כי הוא מלא כעס ומכאובות, כמו שכתוב (קהלת ב, כג): "גם כל ימיו כעס ומכאובות" וכו', וכתיב (שם ה, טז): "וכעס הרבה וחליו וקצף", כי הוא "עשר שמור לבעליו לרעתו" (קהלת ה, יב), שהוא בחינת כעס שנקרא 'רעה' (כמו שכתוב שם בסימן סח), והיא לא תצלח כי לא תתקים עשירותם בידם, כי סוף כל סוף יוחזר העשירות למרא קמא (לבעלים הראשונים) - למי שהעשר שלו משרשו, כמו שכתוב (ישעיה כג, יח): "לא יאצר ולא יחסן כי לישבים לפני ה' יהיה סחרה" וכו'. וכתיב (שם ס, יז): "תחת הנחשת אביא זהב" וכו'. וזהו (ירמיה יז, יא): "עושה עשר ולא במשפט בחצי ימיו יעזבנו" וכו' (ועין עוד מזה לקמן באות יח, ובמקום אחר):