# יא

> מקור: https://rabenu.app/books/orach-chaim3/797/66/11/

וזה בחינת אסור חמץ ומצות אכילת מצה, כי 'אין בין חמץ למצה אלא משהו', הינו המשהו שבין כעס לעשירות שהוא תלוי במשהו כחוט השערה, כמובן בהתורה הנ"ל, שעקר החלוק - בהנקדה שבין 'חמה' ל'חמה', כי מצה בה"א - זה בחינת עשירות, בחינת (בראשית מז, כג): "הא לכם זרע", בחינת השפעת העשירות שהמשיך יוסף במצרים, כי השם־יתברך הקדים שהעשירות יתגלגל למצרים על־ידי יוסף דיקא, שיהיה להם כח על־ידי־זה לבררו משם ולהחזירו למרא קמא. וחמץ בחי"ת - זה בחינת חמה וכעס, כי לית חמה בלא חי"ת. ועל־כן נקראת המצה 'לחם עני' - שהוא תקון להעני והעניות שסבלו בגלות, כמו שפרש רש"י (דברים טז, ג): 'שמזכיר את העני' וכו'.

כי עקר תקון העשירות הוא עניות, דהינו מי שאינו מתגאה בדעתו ומחזיק עצמו כעני ובאיזה מעמד שהוא, בין שהוא עני ממש או שהוא בינוני, או שהוא עשיר מפלג - תמיד מחזיק עצמו כעני ואביון גדול, בבחינת דוד המלך, שבגדל מלכותו וגדלתו ועשרו הגדול אמר תמיד: "כי עני ואביון אנכי" (תהלים קט, כב), "ואני עני ואביון" (שם מ, יח), כי האדם ראוי לו להבין עצם עניותו בזה העולם, כי אפלו הצדיק אי אפשר לו לצאת ידי חובתו בזה העולם כנגד השם־יתברך, וכמו שכתוב (קהלת ז, כ): "כי אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב" וכו', מכל שכן וכל שכן שאר בני העולם, ואם כן אפלו לחם צר ומים לחץ אינו מגיע לו, חס ושלום לפי מעשיו, רק השם־יתברך זן את העולם בחסדו, כמו שכתוב (תהלים קלו, כה): "נתן לחם לכל בשר כי לעולם חסדו", ואם כן אין עני יותר ממנו, כי הוא אכיל דלאו דיליה (הוא אוכל את שאינו שלו), וכשמשים אל לבו האמת ויודע זאת בברור, אזי טוב לו תמיד ויזכה לעשירות אמתי, שהוא מה שאמרו רבותינו ז"ל (אבות ד, א): 'איזהו עשיר השמח בחלקו', כי ישמח תמיד בחלקו, מאחר שיודע שהכל חסד גדול מהשם־יתברך אפלו לחם צר ומים לחץ.

ועל־ידי־זה יזכה לעשירות ממש לכל הון דעלמא, בבחינת (זהר חיי־שרה קכב:): 'מאן דאיהו זעיר הוא רב' (מי שהוא קטן הוא גדול) - שמי שהוא קטן בעיניו ויש לו הסתפקות ומקבל הכל באהבה ובשמחה - יזכה אחר־כך לעשר וגדלה, וכמו שכתוב (משלי יג, ז): "יש מתרושש והון רב", וכתיב (תהלים קיג, ח): "מקים מעפר דל וכו' להושיבי עם נדיבים" - 'מקים מעפר' דיקא, הינו מי שמשים עצמו כעפר וכנ"ל, וגם אחר־כך כשזוכה לעשירות ממש לכסף וזהב וחפצים הרבה - לא יפל על־ידי־זה להתאוות מה שאינו שלו, כי גם בעצם עשירותו יחזיק עצמו לעני ויהיה שמח בחלקו תמיד, וכנ"ל.

לא כן הרשעים שהם בהפך מכל זה, כשהוא עני - הוא בכעס על השם־יתברך על עניותו וחסרונו, ותכף כשיש לו איזה ממון - הוא מלביש עצמו במלבושים שאינם ראויים לו לפי ממונו, ועל־ידי־זה חסר לו עתה יותר מבתחלה, וכשמרויח עוד ממון יותר - מתחיל לקנות לו כלי כסף ומרגליות ותכשיטין, והכל בכפלי כפלים מכפי ערכו, ועל־ידי־זה חייו מרים ומרורים תמיד, עד שיש הרבה, שבימי עשירותם חייהם מרורים יותר מבימי ענים, עד שהרבה העבירו עצמם לדעת על־ידי־זה, כידוע את המעשה הרע הנעשה תחת השמש על־ידי־זה, ועל־פי רב על־ידי־זה באים לידי עניות ממש ומתים בעלי חובות שקורין 'אן זעצירס' (שירדו מכל נכסיהם), וגם בימי עשירותם היו עניים גדולים, כי תמיד חסר להם כפי הנהגותם והצטרכותם העצומים, והכל מחמת גסותם הרע, ואינם חושבים על תכליתם הנצחי, וכאלו כל העשר מגיע להם לבד, ו'מאן דאיהו רב הוא זעיר', ומי שהוא מתגאה - הקדוש־ברוך־הוא משפילו ומתים עניים ובעלי חובות.

וזה בחינת 'יאה עניותא לישראל' (חגיגה ט:) - שעקר היפי והנוי הוא עניות, הינו מי שמחזיק עצמו לעני תמיד - הוא נאה ויפה תמיד, כי כל מה שיש לו - הוא נאה ויפה אצלו תמיד, אפלו מלבוש של פשתן עם טלאי על גבי טלאי, הכל נאה ויפה אצלו ושמח בו מאד, שיש לו על כל פנים מלבוש כזה להתכסות בו, כי יודע שאינו ראוי לו לפי מעשיו אפלו מלבוש כזה, ואז הוא נאה ויפה תמיד, כי אחר־כך גם כשיהיה לו מלבושים של משי ושל כסף וזהב - יהיו נאים ויפים אצלו תמיד, אבל מי שאינו מחזיק עצמו כעני, וכל מה שיש לו - מתאוה יותר, אינו זוכה לנוי ויפי לעולם, כנראה בחוש, שאפלו לובש בגדי משי היקרים וכו' - תמיד חסר לו עוד בגדים היקרים ביותר של גדולי הקצינים ביותר, וכן להלן וכו' כידוע כל זה, והבן מאד:

וזה בחינת מצה שאוכלים בפסח שהוא תקון הממון והעשירות - שנקרא "לחם עני", בחינת מצה פרוסה - מה דרכו של עני בפרוסה (פסחים קטו:), הינו שעקר תקון הממון והעשירות הוא על־ידי עניות - על־ידי שמחזיקין עצמן תמיד כעני וכנ"ל. וזה בחינת 'דרכו של עני בפרוסה' - שהוא פורס ומשבר לחמו ופרנסתו תמיד, שכל מה שיש לו - הוא חושב שמגיע לו מחצה מזה, ועל־כן תמיד אין חסר לו כלום, והוא שמח בחלקו תמיד - שזהו עקר העשירות, ועל־ידי־זה זוכה לעשירות ממש בעולם הזה ובעולם־הבא. ועל־כן נאמר בקרבן פסח (במדבר ט, יא): "על מצות ומררים יאכלהו", כי קרבן פסח שהוא בחינת (דברים ז, יג): "עשתרות צאנך", עשירות דקדשה, עקר אכילתו צריך שיהיה דיקא על מצות - שהם בחינת "לחם עני", "ומרורים" - לזכר העני שנתענו במצרים, הינו שגם בעשירותו לא ישכח מרירות עניותו, כדי שלא יתגאה וכנ"ל, שזהו בחינת "טוב ילד מסכן וחכם וכו', כי גם במלכותו נולד רש" (קהלת ד, יג־יד), כמו שפרש רש"י שם, שגם במלכותו ועשרו מחזיק את עצמו לרש ועני, וכנ"ל.

כי האדם צריך לאחז תמיד בקצה האחרון ולזכר שנולד ערם, כמו שכתוב (איוב א, כא): "ערם יצתי מבטן אמי", שזהו תכלית העניות, וכנגד עניות זה - כל מה שיש לו, הוא עשירות גדול, ואז יהיה שמח בחלקו בכל מה שיש לו, הן מעט הן הרבה, אבל תכף כשיסתכל למעלה ממנו, דהינו שיתקנא בהגדולים ממנו בעשירות - בודאי הוא חסר לעולם, נמצא, שעקר עשירות כשמחזיקין עצמו לעני, כי כנגד תכלית העניות - הכל הם עשירים כנ"ל, אבל כששוכח עניותו אין עני ממנו, כי חסר לו בכל פעם יותר ויותר, וכנ"ל: