# יב

> מקור: https://rabenu.app/books/orach-chaim3/797/66/12/

וזה בחינת הא לחמא עניא וכו', ותכף אומר כל דכפין ייתי ויכול כל דצריך וכו', הינו כנ"ל, שבתחלה מספר שהמצה היא בחינת "לחם עני", שנזכרין העניות של הגלות ויודעין האמת מגדל עניותו מכל וכנ"ל, ותכף כשיודעין זאת - עוזר לו השם־יתברך וממלא כל חסרונו עד שיכול גם להשפיע לאחרים, שזהו מה שאומר מיד: כל דכפין ייתי ויכול וכו', כי דיקא על־ידי בחינת לחמא עניא הנ"ל זוכין לעשירות גדול, עד שכל מי שירצה יבוא ויסעד אצלו, וכנ"ל.

וזהו גם־כן מה שעוקרין הקערה מיד (ארח־חיים, סימן תעג, סעיף ו), ושואלין הקשיות של מה נשתנה, ועקר כל הארבע קשיות סובבין על קטב הנ"ל, ששואלין רבוי הסתירות שרואין בלילה הגדולה הזאת, שבכל הלילות אנו אוכלין חמץ ומצה - כמו שרואין שזהו לכאורה בחינת עשירות, כי בודאי לחם חמץ מטעם יותר והוא לחם עשירים יותר מלחם מצה, והלילה הזה כלו מצה - שהוא בחינת עניות בחינת לחם עני, וכנגד זה אנו רואין ההפך: שבכל הלילות אין אנו מטבילין אפלו פעם אחת הלילה הזה שתי פעמים - שזהו דרך עשירות שאוכלין מאכלים מטבלין, כמובא במפרשים (של"ה, מסכת פסחים, אות קמט), שהטבול מרמז על עשירות וחרות, וכן מוסיפין לשאל עוד סתירות כאלה: שבכל הלילות אנו אוכלין שאר ירקות - הטובים לאכילה והלילה הזה כלו מרור - שמרמז על מרירת העניות והפרנסה. וכנגד זה רואין ההפוך: שבכל הלילות אנו אוכלין בין יושבין בין מסבין, הלילה הזה כלנו מסבין - דרך חרות כעשירים ומלכים.

ועל זה משיבין ומספרין כל ספור יציאת מצרים ש היינו עבדים לפרעה במצרים והיינו בדחק ובעניות גדול, כי היה כל השפע אצלם, והם היו המלכים והשרים והשופטים ומשלו עלינו, ויוציאנו ה' משם ברכוש גדול והביאנו לארץ־ישראל ארץ חמדה וכו' והחזיר השפע והעשירות לנו, וכמו שאנו זוכרין בהגדה שקים הבטחתו: 'ואחרי כן יצאו ברכוש גדול' - שנתן לנו את ממונם, וכל עקר הטרח הזה שהגלנו תחלה בגלות כזה, ואחר־כך הוציאנו בעשירות כזה, ולמה לא נתן לנו העשירות תכף בלי צער הגלות?! אבל הכל היה לטובתנו, כדי להזדכך בכור הברזל בגלות כדי לברר ולזכך העשירות להוציא אותנו מתאות ממון, שהוא עשירות וממון דסטרא אחרא, שכל מה שיש לו יותר - חסר לו יותר, שעליהם נאמר (משלי ג, לג): "מארת ה' בבית רשע", בחינת (שם יג, כה): "ובטן רשעים תחסר", ולזכות לעשירות דקדשה שבא על־ידי עניות דיקא, וכנ"ל.

ובשביל זה מצוה עלינו לאכל מצה "לחם עני" ומרור - לעשות כל השנויים האלו - כדי לידע ולזכר תמיד בהעניות והמרירות, שעל־ידי־זה דוקא אנו זוכין לעשירות, ולהסב במטה דרך חרות כמלכים, כי מי שאינו זוכר בעת עשרו בחינת מלכות את עניו ומרירותו - זה אינו עשר כלל, כי עליו נאמר (קהלת ה, יב): "עשר שמור לבעליו לרעתו", והוא גרוע מעני, כי חסר לו יותר עד שסובל מרירות מר ממות כאשר רואין בחוש.

וגם בשביל זה עוקרין הקערה קדם האכילה – לרמז, שאין הסעדה שלנו, ואין אנו רשאין לאכל ממנה עד שנזכיר תחלה חסדי ה' ונפלאותיו, איך הוציא השפע מהסטרא־אחרא מגלות מצרים ונתנה לנו, שאז דיקא חוזר הפרנסה והעשירות ואנו יכולין לאכל. וזהו בחינת מה שאמרו בזהר הקדוש (בשלח סב:): שרב המנונא סבא אפלו כשהיה השלחן ערוך לפניו - לא רצה לאכל עד שהתפלל על מזונו, ואמר: לא איכול עד דאתיהיב מבי מלכא (לא אוכל עד שיתן לי מבית המלך), הינו שאמר שאין הסעדה שלו עד שיברר אותה על־ידי תפלתו, כי עקר ברור הפרנסה מהגלות הוא על־ידי תפלה, כידוע: