# יח

> מקור: https://rabenu.app/books/orach-chaim3/797/66/18/

כי עקר אבדת הימים שהאדם אובד את ימי חייו, חס ושלום, העקר הוא על־ידי תאות ממון ועשירות וטרדת הפרנסה, כנראה בחוש, וכמו שכתב אדמו"ר ז"ל (סימן כג) על פסוק (בראשית ג, יד): "ועפר תאכל כל ימי חייך" וכו', ועקר חסרון הפרנסה ועצם מרירתו וטרדתו של כל אחד הוא על־ידי הכעס, ונמשך מחטא אדם־הראשון שפגם בעץ הדעת, שעליו נאמר (משלי יב, טז): "אויל ביום יודע כעסו", כמו שאמרו במדרש שאז נגזר "בזעת אפך תאכל לחם" וכו', כי מי שמבטל הכעס - זוכה לעשירות תמיד, כי הוא שמח בחלקו תמיד, ועל־ידי־זה זוכה לעשירות ממש כנ"ל, אבל מי שאינו משבר את הכעס, עליו נאמר (ישעיה ח, כא): "והיה כי ירעב והתקצף", ואפלו כשיש לו עשירות - הוא מלא כעס, כמו שכתוב (קהלת ב, כג): "כל ימיו כעס ומכאובות", כי בכל פעם חסר לו יותר, ועל־כן באמת כל עשירות שלו - אין כלום, ועליו נאמר (נדרים מא.): 'דעת חסרת מה קנית', דעת חסרת - זה בחינת כעס, בחינת (פסחים סו:): 'כל הכועס חכמתו מסתלקת ממנו', מה קנית? - כי בודאי אין העשירות שלו כלום, כי תמיד חסר לו יותר וכנ"ל, ועליו נאמר (קהלת ה, יב): "עשר שמור לבעליו" וכנ"ל, ולסוף אין נשאר לו כלום, כמו שכתוב (שם יד): "ומאומה לא ישא בידו" וכו', ועל זה נאמר (ירמיה יז, יא): "עושה עשר ולא במשפט בחצי ימיו יעזבנו" - 'בחצי ימיו' דיקא, כי אינו זוכה להשלים את ימיו על־ידי תקון המשפט שמבטל הכעס ומשלים הימים כנ"ל, רק הוא אובד את ימיו כנ"ל, וכאשר רואין בחוש שהאדם אובד ימיו על־ידי טרדת הממון, ועל־כן מרגל הלשון בספרי מוסר: אדם דואג על אבוד דמיו ואינו דואג על אבוד ימיו, כי הא בהא תליא.

ועל־כן בספירה שעוסקין להשלים ולהגדיל השם והנפש על־ידי עשירות דקדשה - על־כן סופרין הימים שזהו בחינת משפט כנ"ל, שעל־ידי־זה עקר תקון הימים, על־ידי שמבטל הכעס וזוכה לעשירות דקדשה להיות שמח בחלקו - לא להקפיד ולכעס ולהתקצף על החסרונות שלו, ועל־ידי־זה זוכה לעשירות ממש, כי כפי בטול הכעס - כן זוכה לעשירות, כנ"ל.

וזה בחינת (ויקרא כג, טו): "שבע שבתות תמימת", ואל יאבד ואל יפגם שום יום מהם על־ידי הכעס, שעל־ידי כן טורף נפשו באפו ואובד ימי חייו כנ"ל. כי צריכין להתחיל לספר בתחלת היום, לקים "תמימות תהיינה" - להמשיך בחינת תקון המשפט בתחלת היום כדי להציל נפשו מכעס, שעל־ידי־זה יהיו ימיו שלמים, בחינת "תמימות תהיינה", ועל־ידי־זה יזכה שיכלל נפשו עם כל הנפשות התלויים בו בבחינת 'היכל־הקדש' הנ"ל - להתקרב להשם־יתברך ולתורתו הקדושה, שזהו בחינת הכנה לשבועות שהוא קבלת התורה, כנ"ל: