# ג

> מקור: https://rabenu.app/books/orach-chaim3/797/66/3/

ובאמת היתה אז עת צרה גדולה אשר כמוהו לא נהיתה, כי המן בקש להשמיד להרג ולאבד את כל היהודים וכו', כי שרש נפשם בעשירות, ומאחר שראה שכל העשירות אצלם - סבר שיש לו כח על כל נפשות ישראל להשמידם, חס ושלום. ובאמת היו ישראל אז בסכנה גדולה מאד, כמובא (פרי עץ חיים, פורים, פרק ה).

אבל "איש בער לא ידע וכסיל לא יבין את זאת בפרח רשעים" וכו' (תהלים צב, ז), כי השם־יתברך מפר מחשבות ערמים וכו', כי כל כח הסטרא־אחרא שהוא המן־עמלק, הוא על־ידי עצם כעסם הרע כנ"ל, על־כן השם־יתברך מסכסך אותם זה בזה, בבחינת (ישעיה יט, ב): "וסכסכתי מצרים במצרים", וכמו שכתוב (דברי־הימים־ב טו, ו): "וכתתו גוי בגוי" וכו', כי מקים עליהם מהם ובהם, כי השם־יתברך ברחמיו מסבב סבות נפלאות באפן שיתגרה בהשונא הרודף הכעסן - יתגרה בו בעל־כעסן וחמה גדול ממנו עד שדיקא על־ידי הכעס והחמה יפל מפלה בלי תקומה, כמו שראינו אז, שכל התגברות המן, ימח שמו, היה על־ידי הכעס והחמה כנ"ל. מה עשה השם־יתברך? סבב סבות בנפלאותיו עד שהביא את אחשורוש בכעס עצום עליו, כמו שכתוב (אסתר ז, ז): והמלך קם בחמתו וכו', ועל־ידי־זה כלתה אליו הרעה ותלו אותו על העץ אשר הכין למרדכי (ז, י), ואז דיקא (שם): וחמת המלך שככה: