# ג

> מקור: https://rabenu.app/books/orach-chaim3/878/62/3/

כי מבאר במאמר הנ"ל, שצריכין להשליך כל מיני חכמות, לא מבעיא חכמות של שטות של סתם בני־אדם, אלא אפלו חכמות גמורות, אפלו מי שיש לו מח גדול באמת, כשמגיע לאיזה עבודה - הוא צריך להשליך כל החכמות ולעסק בעבודתו יתברך בפשיטות, כי לא המדרש הוא העקר אלא המעשה וכו', עין שם היטב.

וזה בחינת ראש־השנה ויום־כפור, שאז ישראל הם בבחינת "נער בכה". ועל־ידי־זה זוכין לאתרוג נאה כנ"ל, כי כל אחד כשזוכה לאיזה שכל, אפלו לשכל וחכמה דקדשה, ועקר השכל על־ידי שמעלה לחות ושמנונית הגוף אל המח שבראש, שזה בחינת מה שנאמר שם קדם במאמר הנ"ל, שצריכין להעלות מבחינת "החתים בשרו" לבחינת חותם דקדשה, בחינת תפלין מחין, עין שם. וכשמעלה לחות ושמנונית הגוף אל הדעת, ונתרבה מחו ודעתו, אזי צריך שלא לעמד ולסמך על דעתו לבד, כי על־ידי הדעת והחכמות של אדם יכול לפל בטעותים גדולים, חס ושלום, ויוכל על־ידי חכמתו להטות לגמרי, חס ושלום, מדרכי ה', כי אסור לסמך על דעתו וחכמתו לבד, (כמבאר בדברי רבנו ז"ל כמה פעמים), רק עקר השלמות הוא, כל מה שנתרבה ונתוסף דעתו ומכיר ביותר בגדלת השם־יתברך, שיראה להמשיך הדעת אל הלב בבחינת (דברים ד, לט): "וידעת היום והשבת אל לבבך", שצריכין להמשיך הדעת אל הלב, כמו ששמעתי מרבנו ז"ל שאמר (סימן קנד), כי הלא גם אמות העולם יש להם דעת וחכמות, אך שהדעת שלהם הוא בלא לב.

והעקר להמשיך הדעת אל הלב, בבחינת "וידעת היום והשבת" וכו' כנ"ל, הינו כשזוכה לאיזה דעת - ימשיך הדעת אל הלב, ויסתכל היטב בעצמו אם מעשיו עולים יפה כפי חכמתו, ואם לבו שלם עם ה' - שיתבטלו כל תאוות וחמדת הגוף, כל מה שלב האדם חומד - כלם יתבטלו נגדו יתברך. ולא יהיה לו שום תאוה וחמדה כלל רק להשם־יתברך, כי כך יפה לו, כפי הדעת שזכה עכשיו להכיר בגדלתו יתברך, וישתדל עכשיו לעבד את ה' במצות מעשיות ועבודות דקדשה, באפן שיהיו מעשיו מרבין מחכמתו, כי לא המדרש הוא העקר אלא המעשה, וכמבאר לעיל במאמר הנ"ל, שצריכין להשליך את כל החכמות ולעבד השם־יתברך בפשיטות גמור.

נמצא, שכל מה שזוכה לדעת יותר ולהכיר יותר בגדלתו יתברך - הוא ממשיך בכל פעם הדעת אל הלב והגוף - להשתדל לעשות מעשים טובים ועבודות דקדשה כפי הדעת שזכה עכשיו, וכל מה שיש לו דעת יותר - עובד ביותר ועושה מעשים טובים ביותר בשביל השם־יתברך בפשיטות גמור בלי שום חכמות, ואינו נמשך אחר חכמתו להיות נשאר עם החכמות לבד, חס ושלום, בלי עבדות, חס ושלום, רק עקר חכמתו הוא להשליך החכמות, דהינו כל מה שזוכה ליותר חכמות ומכיר ביותר אותו יתברך הוא משתדל בכל פעם יותר לעבד אותו יתברך בפשיטות בעבדות בלי חכמות, כי זה עקר עבודתו יתברך ועל־כן הוא משליך בכל פעם את החכמות בשביל עבודתו יתברך. נמצא, שממשיך את כל חכמתו אל הלב והגוף, דהינו אל עבדות ועשיות דקדשה, שזה העקר כנ"ל, ומשם נמשך עקר יפי והדור האתרוג שהוא בחינת מלכות, כידוע (זהר פנחס רנו.), כי עקר התגלות מלכותו יתברך הוא רק על־ידי מעשים טובים, על־ידי מצוות מעשיות, כי מלכות הוא בחינת עשיה, כידוע, כמובא בזהר (עין תקוני־זהר ו, כא.): שמלכות מקננא בעשיה.

וזה עקר עבודתנו בראש־השנה וביום־הכפורים, שאז ישראל הם בבחינת "נער בכה", דהינו שמסלקין ומשליכין כל החכמות, רק ממשיכין הדעת אל הלב, ומסתכל כל אחד בעצמו אם לבו קשור לדעתו, דהינו אם מתנהג בתאוות לבו וגופו כפי הדעת שלו, כי כל אחד ואחד יודע מהשם־יתברך בכלל ש"מלא כל הארץ כבודו", וצריך להסתכל בעצמו אם הוא מתנהג כך עם גופו כפי דעתו, ואם מעשיו עולים יפה כפי דעתו וחכמתו על כל פנים, ואז בראש־השנה ויום כפור, שכל ישראל מתעוררים בתשובה, ואז נתעורר לבכיה על־ידי־זה, כי כל אחד רואה בעצמו איך מעשיו אינם עולים יפה כפי חכמתו - שיודע שהשם־יתברך "מלא כל הארץ כבודו", ואף־על־פי־כן נטה מרצונו יתברך, ומכל שכן מי שפגם, חס ושלום, או חטא, חס ושלום, וזה בחינת "נער בכה", דהינו שמסלקים כל החכמות ומסתכלים רק על המעשים, אם עבודתו היתה כראוי בשנה זו כפי חכמתו ודעתו על כל פנים, ועל־ידי־זה נתעורר לבו לבכיה גדולה, כי רואה כמה רחוקים מעשיו אפלו מחכמתו ודעתו הקטנה.

וזה שכתב רבנו ז"ל שעל־ידי בחינת "נער בכה" זוכה לאתרוג נאה כנ"ל, כי על־ידי "נער בכה", שזה בחינת שממשיך הדעת אל הלב והגוף להשתדל שיהיו מעשיו מרבים מחכמתו כנ"ל, על־ידי זה עקר התגלות מלכותו יתברך כנ"ל, שזהו בחינת הדור האתרוג, שהוא בחינת מלכות, כנ"ל. וזה בחינת שממשיכין שרשי הדעת אל הששה קצוות, דהינו אל הגוף, ומשם נמשך הדור האתרוג, הינו כנ"ל, שממשיכין עקר הדעת אל הגוף להשתדל לעשות מעשים טובים בלי חכמות כנ"ל, ועל־ידי־זה עקר התגלות מלכותו יתברך, שהוא בחינת הדור האתרוג, כנ"ל: