# ו

> מקור: https://rabenu.app/books/orach-chaim3/878/62/6/

וזה בחינת יום־הכפורים שצריכין להתענות אז (ויקרא טז, כט), כי עקר לחות ושמנונית הגוף שעולה אל המח הוא כפי האכילה, כי משם עקר לחות ושמנונית הגוף, כידוע בחוש. ומחמת חטא אדם־הראשון שאכל מ"עץ הדעת טוב ורע" - על־ידי־זה נפגם האכילה ונתערב בכל המאכלים בחינת טפת עשו וישמעאל. ומחמת זה, כשעולים הלחות והשמנונית מהמאכלים אל המח יכול להתערב בהמח בחינת טפת עשו וישמעאל, חס ושלום, כנ"ל. ועל־כן ביום־הכפורים שאז צריכין לגרש לגמרי בחינת טפת עשו וישמעאל, כי אז גמר תקון המלכות, כידוע, שעקר התקון - על־ידי שמגרשין ומבטלין טפת עשו וישמעאל וממשיכין הדעת אל בחינת המלכות וכו' כנ"ל, על־כן אסור לאכל כלל ביום־הכפורים, כדי שלא לתן שום מקום ואחיזה כלל לבחינת טפת עשו וישמעאל ביום הזה, כי אז אין להם שום שליטה כלל, כי 'כלא שתא אית להו רשו לאסטינו בר מיום הכפורים' (יומא כ.), (בכל השנה יש לו רשות לקטרג חוץ מיום הכפורים), כי אז הוא סליחות עוונות, ועקר סליחות עוונות הוא בחינה זו שמגרשין טפת עשו וישמעאל, שמשם כל העוונות.

ועל־כן חיוב לאכל בערב יום־כפור, כי בודאי עקר המח הוא על־ידי האכילה, שמשם עולין לחות ושמנונית הגוף שמעלין אותם מבחינת "החתים בשרו" לבחינת חותם דקדשה כנ"ל, שזה עקר יום־הכפורים, שאז הוא גמר חותם דקדשה. ועל־כן בהכרח לאכל בערב יום־כפור כדי להעלות אחר־כך ביום־כפור לבחינת חותם דקדשה על־ידי האכילה של ערב יום־כפור, אבל ביום־כפור בעצמו - אסור לאכל, כי על־כל־פנים בשעת האכילה יש אחיזה לבחינת טפת עשו וישמעאל, רק שאחר־כך מבררין אותם, אבל עכשיו ביום־הכפורים אסור שיהיה להם שום אחיזה בעלמא כלל, כי עקר סליחות עוונות ביום־הכפורים הוא על־ידי שמגרשין ומבטלין אותן לגמרי, כנ"ל. ועל־כן אי־אפשר לאכל אז כלל, רק מהאכילה של ערב־יום־הכפורים מבררין ומעלין מבחינת "החתים בשרו" לבחינת חותם דקדשה, שזה עקר יום־הכפורים, שהוא בחינת שמירת הברית, שכל עבודתו בכהן־גדול שהיה קדוש בקדשת הברית יותר מכל ישראל. 'ולא ארע קרי לכהן־גדול ביום־הכפורים', כי היה מעלה מבחינת "החתים בשרו" לבחינת חותם דקדשה. וטפת עשו וישמעאל מגרשין ומבטלין על־ידי הבכיה שבוכין ביום־הכפורים, בחינת "נער בכה", על־ידי שבוכין בשעת הודויים - בזה מגרשין ומבטלין כל החטאים שהם בחינת טפת עשו וישמעאל, כנ"ל. ואז נשלם בחינת חותם דקדשה שהוא תקון המח בשלמות, ועל־ידי־זה זוכין אחר־כך לאתרוג נאה וכו' כנ"ל, והבן היטב: ברוך ה' לעולם, אמן ואמן: