# הקדמה שניה

> מקור: https://rabenu.app/books/seferhamidot/519/

מה ששמעתי מפיו הקדוש בענין המדות דע, הנה בכל מדה ומדה, יש בה כמה וכמה בחינות וענינים, וכל מדה היא בחינת קומה שלמה. ועל־כן כשחסר לאדם בחינה אחת מהמדה, אף שכל המדה היא שלמה אצלו, אף־על־פי־כן מחמת החסרון אחד שיש לאדם בהמדה, אזי נראה לו, כאלו כל המדה חסרה אצלו. כמו אצל האדם כשיש לו חסרון באיבר אחד, אזי כל גופו מבלבל ומרגיש החסרון בכל הגוף, כמו־כן כשחסר לאדם איזה חסרון בהמדה, נראה לו, כאלו חסר כל המדה.

והנה המדות הם שכנים אלו לאלו, על־כן יכולה מדה אחת לעזר למדה אחרת שהיא שכנה אצלה, כדגמת שאמרו רבותינו זכרונם לברכה: איבר מחזיק איבר, דהינו כשאוכל זה האיבר מהבהמה יתחזק איבר האדם, כן אצל המדות יוכל לסיע חלק מדה זו, שהיא בחינת איבר המדה לאיבר מדה השכנה אצלה. ועל־כן כשאדם רוצה לילך בדרך הקדש, צריך לשבר כל המדות רעות ולזכות למדות טובות, וצריך לבקש ולחפש עצמו תמיד, ולחפש בכל מדה ומדה אם היא שלמה אצלו, וכשרואה איזה חסרון באיזה מדה, אזי יבקש עזר וסיוע מהמדה השכנה.

וזהו ענין הנאמרים באותיות הללו, ובענין למשל: כשחסר לו ענוה, ויש מדה אחרת המסגלת לענוה, כגון: בטחון, אז צריך לסיע לו על־ידי בטחון לבוא לענוה, דהינו לפעמים הבטחון הוא בקל לו יותר להשיגו מענוה, ואזי יעשה הקל, ועל־ידי זה יבוא להמדה, שהיא כבדה יותר אצלו. ולפעמים יש לו מדה האחרת, אלא שאינו משתמש עמה, וכשצריך לסיע לו מזו המדה למדה אחרת, צריך להתחיל להשתמש עמה. (פרוש, על־פי משל הנ"ל, הינו למשל מי שרוצה לבוא לענוה ורואה שבטחון מסגל לענוה, ובאמת כבר יש לו מדת הבטחון, רק שאינו משתמש עם זאת המדה של בטחון, אזי כשרוצים לזכות לענוה, צריך להתחיל להשתמש עם מדת הבטחון, וכן כל כיוצא בזה בשאר המדות והבן.)

◇ ◇ ◇

שיך להאלף־בית החדש אות ד' דעת סימן א', המתחיל: דע, כי לכל העולמות ולכל נברא יש קומה מיחדת, למשל מין האריה וכו'. וההבדלים כלם הם רמוזים בתמונת האותיות בצרופיהם, והזוכה להבין את התורה וכו'.

נראה לי שזה ענין השיחה, ששמעתי מפיו הקדוש קדם שבת חנכה תקס"ה מענין הבריות של העולם, שכל התמונות והצורות של כל בני־אדם כלם נכללים בתבת "אדם" הנאמר בתורה: "נעשה אדם". כי בזה התבה "אדם", שאמר השם יתברך: "נעשה אדם", בתבה זו נכללים כל מיני התמונות של כל בני־אדם שבעולם. וכן בתבת "בהמה וחיה" הנאמר במעשי בראשית, בזה התבה גם־כן נכלל כל התמונות של כל בהמה וחיה, וכן שאר הנבראים. והאריך בשיחה זו ואמר אז, שיש חכמות אפלו בזה העולם שיכולין לחיות בהם לבד בלי שום אכילה ושתיה, והאריך בשיחה זו הרבה, ולא זכינו לכתבה.

שיך לאלף־בית החדש אות דעת סימן א' בסופו: וגם יודע התאחדותם, הינו ראשיתם ותכליתם, כי בראשית ובתכלית הם באחדות בלי הבדל.

אפשר שזה היה קצת כונת רבנו זכרונו לברכה, בהתורה המתחלת: "לכו חזו מפעלות ה'", בלקוטי תנינא סימן ל"ט, כי לכל דבר יש התחלה ותכלית וכו', עין שם היטב. ואפשר היה כונתו ענין הנ"ל, שצריכין לזכות לידע ולהשיג ענין הנ"ל, שבהתחלה ובתכלית הם באחדות בלי הבדל, כי זאת התורה לכו חזו הנ"ל, לא זכיתי להבינה היטב בשעה ששמעתי מפיו הקדוש, וגם כשראה התורה בכתב אמר, שבזאת התורה לא כונתי לדעתו. ואמר בזו הלשון: לא כך אמרתי, וגם אפלו לא כך היתה כונתי. ואפשר היתה כונתו ענין הנ"ל, וזה לא בארתי שם בכתב, על־כן אמר שלא כונתי לדעתו; וה' יודע נסתרות.

שיך לאלף־בית החדש שחבר בימי ילדותו. על־ידי זריזות, בנקל להיות פרנס הדור בגשמיות או ברוחניות. וסימן לדבר: לך אל נמלה עצל, על זה כתיב: מש'ם רוע'ה אב'ן ישרא'ל, דהינו פרנס, הינו שהפרנסות, לזכות להיות פרנס, זה עומד על זריזות הנלמד מהנמלה, כי משם רועה אבן ישראל. וענין זה כבר נדפס באלף־בית החדש בלשון אחר, אך בסגנון זה שמעתי זה הענין מפיו הקדוש.

(אמר המעתיק) שמעתי איך נתגלגל הדבר שזכינו ברחמיו הגדולים שנמסר לנו הספר הקדוש הזה הוא ספר המדות הזה מרבנו ז"ל, כי נתגלגל הזכות הזה על ידי זכאי הוא הרב ר' דב חיי'לס ז"ל, ובאמת היה איש זכאי, לאשר שמעתי שנתקרב לרבנו ז"ל במסירות נפש ממש, כי הרב הנ"ל היה משמש בכתר הרבנות זמן הרבה בעיר לאדיזשין ברוסיה, ובזמן הזה היה כבר מקרב לרבנו ז"ל, ופתאום נתלהב לבו מאד לעזב את המשרה של הרבנות ולתקוע אהלו באהלה של תורה של רבנו ז"ל בברסלב. ותכף עשה מעשה, ועשה כרוז בבית הכנסת של עירו שהוא עוזב את הרבנות ושם דרכו עם כל בני ביתו לעיר ברסלב, אשר שם משכן כבוד רבנו ז"ל. ושם מצא מרגוע לנפשו שזכה לראות את רבנו ז"ל בכל יום. וגם היה דרכו בכל יום, לילך לרבנו ז"ל ולספר לפניו ספורי מעשיות וחדושי תורה שנמצא באיזה ספרים מקדמונים, ולפעמים הגביה רבנו ידו הקדושה ואמר על איזה חדושי תורה ששמע מהרב הנ"ל, שהוא באמת רוח הקדש, והיה זאת להרב הנ"ל למשיבת נפש לידע איזה דבורי תורה הם רוח־הקדש, ורבנו ז"ל כון בזה מה שכון כדרכו בקדש.

ופעם אחת, ספר הרב ר' דב הנ"ל לפני רבנו ז"ל, מעשה מראש ישיבה אחד, שהשיא את בתו לבחור א' מהישיבה, שהיה למדן מפלג ועסק יום ולילה בתורה, ובלילה היה לומד בבית המדרש, והתחיל לבוא אליו מגיד מן השמים והיה לומד עמו בכל לילה. אך זה המגיד היה מן הסטרא אחרא ולא מן הקדשה (כי מסתמא נכשל באיזה דבר אשר על ידי זה היה כח להסטרא אחרא להתאחז בו). והאברך הזה לא גילה זאת לשום אדם ולא ידע שהמגיד הוא מן הסטרא אחרא.

פעם אחת, התחיל המגיד הנ"ל לפתות אותו שיבוא אל אשתו בימי נדתה, והוכיח לו כי מן השמים הוא, ועל ידי זה תתעבר אשתו עם נשמת משיח. והאברך האמין לו, והתחיל לדבר עם אשתו שתשמע אליו לזה, ואמר לה כי בא אליו מגיד מן השמים וצוה עליו שיעשה כן כי מן השמים הוא זה. אך אשתו היתה יראת שמים מאד, ואמרה לו שתשאל מקדם את אביה, ועשתה כן. ותספר לאביה זאת, ונבהל מאד אביה מזה, כי הבין תכף שהמגיד הוא מן הסטרא אחרא.

ויקרא תכף לחתנו, ויאמר אליו, תדע שזה המגיד הוא מן הסטרא אחרא. והסימן הוא, כי אצל מגיד דקדשה נרשמים כל א"ב על מצחו, והאותיות של שם הוי"ה ברוך הוא מאירים על מצחו. ואצל מגיד מן הסטרא־אחרא נרשמים גם כן אותיות הא"ב על מצחו, אך האותיות של שם הוי"ה אינם מאירים. וכשיבוא אליך המגיד ותראה כי האותיות של שם הויה אינם מאירים על מצחו, תדע שהוא מן הסטרא־אחרא, ותזהר מאד להשמר ממנו. ובטח ירצה להזיקך, על־כן אני מוסר לך שמות וקמעות, ואז לא יוכל להזיקך.

ויהי בלילה בא אליו המגיד, והאברך כשראה שאין מאירים אצלו אותיות של השם הוי"ה ברוך הוא, ידע שהוא מן הסטרא־אחרא, ועשה ככל אשר צוה עליו חותנו ונצול ממנו.

ואדמו"ר זצ"ל כששמע המעשה הזאת נתלהב מאד, ויאמר להר"ר דב הנ"ל: אבל אצלנו ברוך השם מאירים כל אותיות הא"ב! ותכף מסר אז לאנשיו (להעתיק) ספר הא"ב שלו (דהינו ספר המדות):