# כב

> מקור: https://rabenu.app/books/shivcheyharan/139/22/

ובענין שבירת כל המדות רעות, היה מפלג בקדשה מפלגת מאד מאד. וקצת ספר מענין שבירת כעס ואמר: שמתחלה היה כעסן גדול מאד מאד. ואחר־כך, מחמת שרצה להיות איש כשר כרצונו יתברך, התחיל לשבר מדה זו של כעס, עד שזכה לשבר מדה זו של כעס. אבל תכלית שבירת מדה זו מהפך אל הפך, דהינו להתהפך לטוב גמור, שלא יכפת לה כלל וכלל שום דבר, ויהיה רק טוב בלי שום צד קפידא בעולם, זה זכה רק בארץ ישראל. שם זכה לזה שנתבטל הכעס בתכלית הבטול, וזכה ונעשה טוב ממש, ולא נשאר בו שום צד קפידא בעלמא. עד שאחר־כך, אפלו מי שהיה עושה לו כל הרעות שבעולם לא היה בלבו שום צד שנאה וקפדא עליו, אדרבא, היה אוהבו ולא היה בלבו עליו כלל. כי היה רק כלו טוב ממש.

וגדל עצם הפלגת מדת טובו היה מפרסם לכל מכיריו, כי היה רק כלו טוב בלי שום צד קפדה וכעס כלל, רק כלו טוב. וזה זכה בארץ־ישראל כנ"ל. וכבר מבאר בספריו הקדושים תורה על זה [לקוטי מוהר"ן, חלק א' סימן קנה], שדיקא בארץ־ישראל זוכין לבחינת זו שהוא בחינת ארך אפים, הפך כעס וחרון אף. ושבשביל זה נתאוה משה רבנו לארץ־ישראל וכו' כמו שכתוב (שמות ל"ד): "וימהר משה ויקד ארצה" ודרשו רבותינו זכרונם לברכה (סנהדרין קיא:): 'מה ראה - ארך אפים ראה' וכו' עין שם.

ובמדת ענוה התפאר עצמו מאד, שהוא ענו בתכלית הענוה. ואמר שאין מי שזוכה לענוה באמת, כי־אם מי שהוא במדרגה זו, שיכול לומר על עצמו שהוא ענו. כמו משה רבנו, עליו השלום, שכתב על עצמו (במדבר יב־ג): "והאיש משה ענו מאד מכל האדם" וכו'. וכמו שמצינו בדברי רבותינו זכרונם לברכה (סוטה מט:) שאמר רב יוסף: "אל תתני ענוה דאיכא אנא". והוא זכרונו לברכה, היה בבחינה זו, והתפאר עצמו בעצם מעלתו במדת ענוה בתכלית הבטול לגמרי: