# יד

> מקור: https://rabenu.app/books/shivcheyharan/140/14-2/

ואז באותו העת היתה המלחמה של הצרפת, שהלך הצרפת לארץ התוגר למצרים ולארץ־ישראל וכיוצא כמפרסם. וכאשר נשמע לאנשי סטנבול שהמלחמה הנ"ל מתעוררת, והצרפת הולך ובא על הים, אזי לא רצו קהלה קדישא של סטנבול להניח שום יהודי לצאת מקיר העיר וחוצה, לפרש על הים.

ורבנו זכרונו לברכה, לא השגיח על זה ורצה להפקיר את עצמו. ואמר להאיש שהיה עמו: תדע שאני רוצה לסכן את עצמי, אפלו בסכנות גדולות ועצומות, אך את נפשך איני רוצה להפקיר. בכן אם תרצה, קח לך מעות על הוצאות ושוב בשלום לביתך ואני אסע לבדי בהעלם ובהסתר מאנשי סטנבול. כי את עצמי אני מפקיר, יהיה איך שיהיה וכו'. והאיש הנ"ל מאן בזה ואמר: במקום אשר יהיה שם אדוני, אם למות אם לחיים, שם יהיה עבדך ובאשר תלך אלך גם־כן.

והשם יתברך ברחמיו הוא מסבות מתהפך, וסבב ברחמיו, שאחר יום או יומים נשמע, היות שיושב שם בסטנבול חכם הגדול מירושלים, אשר קבץ על יד נדבות עבור עניי ירושלים עיר הקדש, והיה בדעתו להתעכב שם עוד שנה אחת. ופתאם נתעורר ואמר לאנשי סטנבול: תדעו שנתגלה לי שאני מכרח מיד לנסע לירושלים, כי אני רואה שהימים ממשמשין ובאין להסתלק מן העולם, ואתם אל תיראו את עם הפרנצויז [צרפתים], ואין לכם לדאג עבור ישראל שילכו להתם, כי בודאי לא יאנה להם שום הזק בעזרת השם, וה' ישמרם ברחמיו עד בואם לשם. כי כבר נרשם מקום קבורתי בירושלים.

ומיד שמעו לדבריו, והלכו ושכרו מיד ספינה גדולה, והכריזו: מי שרוצה לילך על הספינה ילך. והלכו הרבה אנשים ונשים וטף הן מאנשי ספרד והן מאנשי אשכנז, ונסע רבנו זכרונו לברכה, גם־כן על ספינה זו לארץ הקדש. ודבר רבנו זכרונו לברכה עם החכם מירושלים הנ"ל, שיקח אותו לירושלים, כי אמר שאינו רוצה להיות לא בצפת ולא בטבריה. וכן המתיקו סוד ביניהם.

ובלכתם על הים היה רוח סערה גדולה מאד מאד (שקורין אפירטינע גדולה מאד), והיתה הספינה בסכנה גדולה. "יעלו שמים ירדו תהומות" וכו' (תהלים ק"ז) ולא היה עוד בלב איש מהם להנצל מן המיתה. והיו צועקים כלם אל ה'. והיתה לילה אחת כמו יום־הכפורים ממש, שהכל בוכים ומתודים ומבקשים כפרה על נפשם. ואמרו סליחות ושאר דברי תפלות ותחנונים.

ורבנו זכרונו לברכה, היה יושב דומם. והתחילו כמה אנשים לומר לו, מפני מה הוא שותק בעת צרה כזאת? ולא השיב. אך אשת הרב דקהלת קדש חאטין. שהיתה מלמדת ובכתה וצעקה כל הלילה, והתחילה היא גם־כן לומר לו כאלה. מפני מה הוא דומם. וכמדמה שקלל אותה. ואמר לה: הלואי הייתם שותקים גם אתם, היה טוב לפניכם. ובזאת תבחנו, אם אתם תשתקו - ישתק הים מעליכם גם־כן. וכן היה ופסקו מלצעק ושתקו. ואזי מיד כשהאיר היום "יקם סערה לדממה ויחשו גליהם. וישמחו" וכו' (תהלים ק"ז):