# יט

> מקור: https://rabenu.app/books/shivcheyharan/140/19-2/

ואחר שבת, ביום ראשון, בא הצדיק מורנו הרב אברהם הנ"ל אל רבנו זכרונו לברכה, לאכסניא שלו, ודברו ביחוד שניהם. ואחר יום או יומים נפל רבנו זכרונו לברכה, על ערש דוי רחמנא לצלן, ושלח על פדיון להצדיק הנ"ל. ובכל יום ויום היה הולך הרב מורנו הרב אברהם הנ"ל, לבקרו.

אחר־כך היה שם המעשה המפרסם של המסור שהיה שם. והמסור היה אחד מאנשי חוץ־לארץ, שבאו לשם ונעשה מסור אצל הפעשא [מושל העיר], ועשה רעות גדולות לאנשי טבריה. ותפס את גדולי העיר בשביה, ותפס אותם בבור תשעה שבועות. ואחר־כך נסעו אנשי פרענקען [הספרדים] אל הפעשא ונתנו לו הון רב ופטר אותם. והלכו, ותפסו את המסור, ורצו לחנק אותו, ועשה עצמו כאלו כבר נגוע ומת.

ואחר־כך נתעורר והלך ומסר אותם, עד שנתן לו הפעשא רשות, שיעשה עם כל העיר כרצונו. ועשה אותו לפקיד, ובא אל העיר בכבוד גדול עם אנשי חיל ישמעאלים, בגדלה ובכבוד. ואזי תכף ומיד ברחו כל העיר, ולא נשאר כי־אם נשים וטף, והיה בכיות גדולות בכל העיר, והיתה צעקה גדולה ובכיות רבות בכל בית ובית.

וגם רבנו זכרונו לברכה, רצה לברח, אך לא היה יכל מחמת חלשתו. וכבר התחיל לצאת מן העיר, אך חזר אחר־כך. ומאת ה' היתה זאת, כי על־ידי רבנו זכרונו לברכה, חזרו כלם לתוך העיר. כי המסור הכניע עצמו מאד תחת רגלי רבנו זכרונו לברכה. והלך לרבנו זכרונו לברכה, והכניע עצמו מאד תחתיו. וענין ההנהגה, שנהג עם המסור הנ"ל, תקצר היריעה לספר. כי נהג עמו בחכמה נפלאה, עד שהמסור נתבטל נגדו.

וצוה להאיש שהיה עם רבנו זכרונו לברכה, שיעשה כרוז שיחזרו כל הבורחים, וחזרו כלם על־ידי־זה לתוך העיר. ורבנו דבר עמו בחכמה, ואמר לו שנאה ויפה לפקיד שיתפלל על צרת ישראל, ושיהיה חסיד וענו. כי המסור הנ"ל היה צבוע, ודמה עצמו כאלו הוא חסיד, והתחיל לדבר עם רבנו זכרונו לברכה, עניני חסידות. והוא זכרונו לברכה, עשה עצמו כלא ידע, עד שנדמה להמסור כאלו הוא זכרונו לברכה, מחזיק אותו גם־כן לחסיד. ודבר עמו בחכמה וערמה. ודבר על לבו, שירגיל את עצמו לומר תהלים, עד שאמר לו רבנו זכרונו לברכה: בזאת אדע שאין בך גאות, אם תוכל לומר תהלים בביתי לפני בני הנעורים בבכיה גדולה. וכן היה. והתחיל מיד לומר תהלים בבכיה גדולה ודמעתו על לחיו. ואחר־כך נפל המסור לחלשה. ואף־על־פי־כן היו שומרים על כל השערים, לשמר אם יבואו משלחים, כי זה היה מסירתו, שאמר שבא הון רב מכאן להתם. אך ה' היה בעזרם והעלימו הדבר מהמסור הנ"ל. ושלחו את האיש שהיה עם רבנו זכרונו לברכה, לחיפה, וקבל הוא את המעות מהמשלחים והוליכם לטבריה ונתנם לרבנו זכרונו לברכה, והוא נתן להם, וחלקו. וכאשר עמד המסור מחלשתו, התפאר את עצמו שיעשה להם עוד רעות. והיה סופו שנפל עוד הפעם לחלשה, ומת. והיה לרבנו זכרונו לברכה, שמחה גדולה על שנתגלגל על ידו זכות כזה, כי על ידו חזרו כלם לתוך העיר, ובחזירתם לשם שמחו עמו כלם ביחד.

והלך רבנו זכרונו לברכה, שם על קבר זקנו רבי נחמן זכרונו לברכה. וגם שכרו חמורים, ונסעו על כל המערות. ובבואם למערת רבי שמעון בן יוחאי, אזי בני הנעורים עסקו בתפלה ובלמוד זהר, כאשר פקד עליהם הוא זכרונו לברכה. וממנו לא ראו שום דבר, רק היה שמח עד מאד. ובכל עת בא אצל האיש שהיה עמו ואמר לו: אשריך וכו'. ובלילה הלך מחדר לחדר, והזהיר אותם לומר זהר וכו' וכיוצא. והוא בעצמו לא אמר כלום, רק היה הולך ומנגן בעצמו, והיה בשמחה גדולה עד אור היום. וכשהאיר היום עמד בטלית ותפלין והתפלל כמה שעות.

ומשם נסע עמהם למערת הלל, ושם אמר גם הוא קפיטל ל"ג ול"ד, ושם גם כן היה בשמחה גדולה. ומשם הלכו לקבר שמאי, שם נפל עליו עצבות. ואמר שתמיהה גדולה אצלו זאת. ואחר־כך אמר שיש תרוץ על זה, ולא גלה התרוץ.

ומשם נסעו לשאר מערות. ובבואם להר הגדול, שיש שם על ראש ההר מערת התנא רבי כרוספדאי, ולא היה באפשרי לילך עם החמור לשם, וקפץ מעל החמור, והלך הוא בעצמו, עם האיש שהיה עמו. והלך כמעט על ידיו ועל רגליו, עד בואו למערה זו. ושם נשתהה קצת וחזרו משם למערה אחרת.

והיו על מערה של ינוקא אחד. ובאותה המערה היו הכל יראים לכנס, כי אמרו שנחש כרוך שם באותה המערה. גם אילן גדול היה על המערה זו. ורבנו זכרונו לברכה, היה הראשון שנכנס לשם. ולא היה שם נחש כלל. ומאז והלאה התחילו כלם לילך באותה המערה. ואחר־כך הלכו על שאר מערות עד שחזרו לטבריה.

ואז צוה רבנו להאיש שהיה עמו, שיסע לחיפה לשכר ספינה לחוץ לארץ. ובבואו לשם לשכר, בתוך כך בא ספינה עם הרב הגאון, החסיד המפרסם דקהלת שפיטובקע וגם שלוחי דרבנן. ואז היתה המעשה שהיו יראים לקבל בעצמם המעות, מחמת המסור הנזכר לעיל, והכרחו למסר המעות הכל ליד האיש שהיה עם רבנו וכו' כנזכר לעיל. אזי הכרח האיש הנ"ל לחזר לטבריה עם המעות. ובבואו לטבריה אמר רבנו זכרונו לברכה: מן הסתם רצון השם שנהיה בארץ ישראל עוד איזה זמן.

ואמר רבנו זכרונו לברכה: שישכרו לו חמורים לילך לירושלים עיר הקדש. וכששמע זאת הצדיק הקליסקר בקש מאתו שלא ילך. וכאשר בא הצדיק השפיטובקער לטבריה, עשה סעדה גדולה בלילה עבור רבנו זכרונו לברכה, וחבב אותו מאד. ודברו ביחוד, ולא שמע שום אדם מה שדברו יחד. ועשה רבנו זכרונו לברכה, שלום בין הרב הקדוש דשפיטובקע ובין הרב הקדוש הקליסקר.

ואחר זמן קצר נפל שם דבר בעיר, והכרח לברח מאכסניא שלו לאכסניא אחרת. ואחר־כך נפל שם הדבר גם־כן, והכרח לברח מטבריה. ובריחתו מטבריה בעת הדבר, רחמנא לצלן, היה בסכנה גדולה מאד, כי השער של החומה היה סגור, והיה מכרח לברח דרך המערה, עד שבא אל החומה אצל שפת כנרת. ורצה לעלות על החומה ולירד משם, כדי לצאת על־ידי־זה מן העיר. ויהי כאשר עלה על החומה ועבר ובא על צד השני, כלפי חוץ, הסתכל והנה הים תחתיו, והוא היה תלוי ועומד על ידיו ועל רגליו על החומה למעלה, ותחתיו היה הים. ונשא לבו להשם יתברך, והצילו ברחמיו. ויצא משם בשלום עד שבא לעיר הקדושה צפת, וישבו שם ימים אחדים, עד שנשמע שהצרפת יבוא בקרוב לעכו: