# כב

> מקור: https://rabenu.app/books/shivcheyharan/140/22-2/

וגדל עצם הסכנות, שהיה להם בחזירתם, אי אפשר לספר. כי היו על הספינה הזו של מלחמה, שהיתה מלאה ישמעאלים. והם היו רק שני יהודים לבד. ודרך הישמעאלים, בפרט אנשי מלחמה, לתפס יהודים ולמכרם במרחקים לעבדים. והיה לרבנו זכרונו לברכה, פחד גדול מזה. ואמר: שהתחיל לחשב בעצמו, מה יעשה אם יוליכו אותו לאיזה מקום על הים, שאין שם יהודי וימכרו אותו שם, ומי ידע מזה? והיה לו צער גדול, איך יוכל לקים שם את מצוות התורה? והתחיל לחשב בדעתו בענין זה, עד שזכה שבא על השגה, שיוכל לעבד את השם יתברך אפלו כשלא יוכל, חס ושלום, לקים המצוות. כי השיג את העבודה של אבות העולם, שהיה להם קדם מתן תורה, שקימו כל המצוות, אף־על־פי שלא עשו את המצוות כפשוטן. כמו יעקב אבינו, שקים מצות תפלין על־ידי המקלות אשר פצל, כידוע, וכיוצא בזה, עד שהשיג איך לקים את כל המצוות בדרך זה, כשיהיה אנוס שם במקום שימכרו אותו חס ושלום.

ותכף כשזכה להשגה זו, עזרו השם יתברך ובאה הספינה והגיעה אור לארבעה עשר בניסן, לכרך גדול שעומד על אי הים ושם עיר גדולה לאלקים ושמה ראדיש [רודוס], והכירו שזה עיר של ישראל. והיה להם שמחה גדולה, כי יוכלו לקנות כאן מצות לפסח וארבע כוסות. אך זה לא עלה על דעתם, שהקפיטן והישמעאלים יניחו אותם לכנס לעיר הזאת, כי ראו והבינו שהישמעאלים רוצים לתפסם ולגזלם ואפשר ימכרו אותם בעצמם וכנ"ל: