# סימן שצז - דין שביתת היחיד וכליו ומהלך אלפים אמה

> מקור: https://rabenu.app/books/shulchan-aruch-orach-chaim-beer-heitev/comm-397/

ב א בינונית. היינו אורך ב' מנעלים מנעל א' מקום מצב הרגל ומנעל הוי בין רגל לרגל מהרי''ו סע''ה ובסימן ש''א ס''א: ג ב כליו. מיירי במלבוש ועיין סי' ת''ג. מ''א: ה ג לרועה. אפי' לרועה עכו''ם עיין ססי' ת''א. מ''א: ד לשני. אע''פ שמעי''ט מסרה לשניהם ובי''ט בירר דבריו שמסרה לאחד מהן אפ''ה הוי כרגלי שתיהן לפי שלא בירר דבריו מעי''ט: ז ה כרגלי. אפילו עירב רועה ד' אלפים לרוח א' אינו מעכב על מי שלקחו ממנו מלהוליכה לרוח שכנגדו. רש''י עיין ט''ז: י ו שניהם. לפי שבין השמשות ינק כל אחד מחבירו: יב ז העיסה. ולא אמרינן דליבטל מים ומלח בעיסה דכיון שבאו לתקן העיסה ה''ל כמין במינו ולא בטל בדשיל''מ עיין סי' תקי''ג ועיין סי' שי''ח סס''ט: יד ח אותה העיר. ואם עירב אחד מהעיר יכולים להוליכן עמו וה''ה אם נתנן לעכו''ם אבל מילאן עכו''ם אין יכול להוליכן אלא למקום שכל אנשי העיר יכולין לילך. מ''מ ר''ן מ''א: טו ט המושכים. אפי' אין נובעין כיון דניידי לא קנו שביתה: י הנובעים. אע''פ שאין יוצאין חוץ ממקום נביעתן. מ''א: יא מחוץ. גשמים היורדים בי''ט סמוכים לעיר הם כרגלי אנשי אותה העיר וכ''ש כשירדו לתוך העיר עצמה דלא קנו שביתה באוקיינוס או בעבים דמניד נייד שם יש''ש גמרא. ומשמע בתוספות דף מ''ו דתוך התחום מקרי סמוך לעיר. מ''א ע''ש: