# עח

> מקור: https://rabenu.app/books/shuvi-nafshi/78/

“יהוה שמר את גרים, יתום ואלמנה יעודד ודרך רשעים יעות”. אבינו מלכנו, קרבנו, אותנו ואת כל הרחוקים, אליך תתברך, שאנחנו בחינת גרים ובעלי תשובה. זכנו כלנו שנדע ונכיר בעצמנו עצם התרחקותנו מאתך, השם יתברך, מצד עצמנו. ואף על פי כן נדע ונאמין גם להפך, שאנו סמוכים וקרובים מאד אליך, מצד רחמיך הנפלאים מאד בלי שעור. זכני לראות עצמי בבחינת גר שבא להתגיר, שאמרו רבותינו זכרונם לברכה: “אומרים לו מה ראית” וכו’. ותמיד אומר: “יודע אני ואיני כדאי”, הינו שאכיר בעצמי גם כן עצם התרחקותי, רק שאף על פי כן אני חפץ להתקרב אליך, וכל זה מאחר ואזכה להיות בוטח ברחמיך המרבים, כי אתה תתברך אוהב גר גם כן, וברחמיך תקרבני:

רבונו של עולם, זכני ברב חסדך לעמוד בכל דחיה והתרחקות. ואזכה להתחזק כל כך, ממש כמו רות שבאה להתגיר, שאמרה לה נעמי: “ארבע מיתות בית דין נמסרו לבית דין”, ואמרה לה: “באשר תמותי אמות” וכו’. זכני לעמוד בכל מיני דחיות כאלה, אף שזה יהיה כמו התרחקות. ואזכה לשאב התחזקות אמתי מבחינת רות, שהיתה צנועה כל כך ורצתה להתגיר בתשוקה גדולה כל כך. ואף שנעמי אומרת לה: “אולי תחובי בחטא של ארבע מיתות בית דין”, חס ושלום. ואזכה גם אני להשיב כשם שרות השיבה: “באשר תמותי אמות”, הינו שאהיה מרוצה גם לזה. ואף כשתזכני בחסדך להיות בכלל התמימים והצדיקים, לא אבטח בתומי וצדקתי שלא אהיה חיב מיתת בית דין, חס ושלום, כמו רות ממש:

אבינו הטוב שבשמים, קרוב לכל קוראיו. בכח הצדיקים האמתיים שגילו כל זה, זכני לידע ולהבין באמת ענין זה, שעל ידו עקר התקרבות הרחוקים, על ידי בחינת התרחקות והתקרבות, שהאירו בנו, שזה בחינת שלום לרחוק ולקרוב. רחם עלי ותן בי דעת באמת, שלא אטעה בעצמי לומר, שכבר אני קרוב אליך השם יתברך, כי אז אדע בודאי שאני רחוק מאתך יתברך באמת. ומזה היו כל החרבנות, רחמנא לצלן, כמו שאמרו חכמיך האמתיים והודיעונו:

חוס וחמל עלינו מלכנו, שלא נפל בטעות בה נפלו בזמן הבית, שאז בודאי היה זמן התקרבות ישראל אליך, אבינו שבשמים. ואפלו כשזכו לעמד בבית המקדש בעצמו, ששם תכלית שלמות מקום ההתקרבות, בפרט בבית ראשון שהיה שם עדין הארון והלוחות וכו’, אף על פי כן היו צריכין לידע כמה הם רחוקים עדין ממך, תתברך, ומקדשת המקום הנורא הזה. והיה עליהם להפך הכל לשמחה ולבטח בחסדיך יתברך, שאתה מקרב גם כל הרחוקים. כמו שראינו בבית המקדש בעצמו, שצמצמת השראת שכינתך בבית המקדש, אשר “הן השמים ושמי השמים לא יכלכלוך”. וכן מעצם רחמיך יתברך, צוית להעלות בהמה גשמית לריח ניחוח. הושיענו אבינו שלא נפגם כמו שפגמו אז בזה, שלעולם לא נשכח ונסבר שכבר כל טובתנו בידנו וכבר אנחנו קרובים ממש מצד עצמנו. רחמנו שלא ירם לבנו ולעד לא נשכחך. שעל ידי שפגמו בזה גרמו כל החרבן, שזה בחינת “הסבי עיניך מנגדי שהם הרהיבני”. כמו שאמרו רבותנו הקדושים זכרונם לברכה:

מלכי ואלהי, אנא זכה אותי לקבל אור התחזקות ורמזים אמתיים, מזה שגם נעמי דברה עם רות בדרך זה. כי אף על פי שעתה בוער לבך מאד להתקרב אל הקדשה, מכל מקום מי יודע מה יהיה אחר כך, אולי תתחיב מיתת בית דין. ואזכה לעמוד על עמדי, ממש כמו רות הצדקת, אף על פי שבודאי קבלה על עצמה במחשבתה אז להיות צדקת גמורה ולא שתתחיב מיתת בית דין, חס ושלום. ואתחזק כל כך כמותה, שאף על פי כן השיבה לה בתמימות צדקתה: “כי בודאי אינני בטוחה בצדקתי לעולם ומי יודע במה שאוכל עוד להכשל, חס ושלום. יהיה איך שיהיה, אפלו אם יתגבר הבעל דבר, חס ושלום, ויביאני למה שיביאני, שאתחיב מיתת בית דין, חס ושלום. אף על פי כן אני מקבלת עלי קדשת ישראל באמת, ויעבר עלי מה, ובאשר תמותי אמות” וכו’. זכנו בזכות הצדיקים האמתיים לקבל עלינו קדשת ישראל כך ממש גם כן. שאז קרבה אותה נעמי בהתקרבות גדול ונעשתה צדקת גדולה, עד שזכתה שיצא ממנה משיח שיחזיר כל העולם למוטב. וזכנו בחמלתך, שנדע שכן הוא בכל אדם הבא להתקרב אל האמת, שעקר התקרבותו על ידי התרחקות. רחם עלינו, אבינו, אפלו אחר כך כשתזכנו שנתקרב הרבה, נזכה לזכר בכל פעם בהתרחקותנו. רק רחמנו שלא להתרחק באמת על ידי זה, חס ושלום. רק אדרבא, נזכה שההתרחקות תהיה בשביל תכלית ההתקרבות, בחינת שלום לרחוק ולקרוב. “שמעה תפלתי, יהוה, ושועתי האזינה, אל דמעתי אל תחרש כי גר אנכי עמך, תושב ככל אבותי”: