# יח.

> מקור: https://rabenu.app/books/simchat-hanefesh/871/18/

אף־על־פי שמבאר בספרים שהדאגה והעצבות על העונות הוא דבר טוב, אך באמת זה היה טוב אם היה חוזר בתשובה על־ידי־זה, שמרבוי הפחד והדאגה מהעונות ישליך כל עסקי עולם הזה לגמרי וישוב בתשובה שלמה להשם יתברך, כאשר כבר נמצאו באמת כמה בעלי־תשובה כאלו; אבל על־פי־רב בפרט בדורות אלו מתרחקים ביותר על־ידי רבוי העצבות אפלו על העונות, כי ההיכלי התמורות מחליפין האמת ומערבבין דעתו מאד עד שנופל לבחינת יאוש כאלו אין לו עוד תקוה להתחדש כנשר ימיו, ובתוך־כך מגבירין עליו עצבות הפרנסה ורבוי תאות ממון ולהנהיג ביתו בגדולות, עד שכל ימיו מלא עצבות ויגונות בלי שעור; וזה מזיק ביותר, כי על־ידי־זה אינו יכול לישב דעתו כלל מה הוא עושה בזה העולם, כי עקר ישוב הדעת זוכין על־ידי שמחה כמבאר במקום אחר. על־כן צריכין להתחזק מאד לשמח את נפשו בכל מיני עצות הקדושות ולהזכיר את עצמו בכל עת החסדים שעשה עמנו השם יתברך בכלל ובפרט, שזה בחינת מצות זכירת יציאת מצרים בכל יום, ולידע ולהאמין כי בודאי לא על חנם גמל עלינו חסד כזה שהוציאנו ממצרים ונתן לנו את תורתו הקדושה וקרבנו לצדיקי אמת בכל דור ודור, כי מזה אנו רואין בחוש שהשם יתברך חשב מחשבות להיטיב עמנו לנצח, וגם עתה אנו זוכים לחטף בכל יום כמה מצות ציצית ותפלין וכו', וגם אנו בטוחים ומחכים ומקוים לאחרית טוב בכח הצדיקי אמת, כי כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא, נמצא, שההתחזקות והשמחה הזאת היא בעבר והוה ועתיד, שהיא כלל בחינת הזמן, ועל־ידי־זה מחיין את כל הזמן והימים בעבר והוה ועתיד, כי עקר נקדת חיות הזמן היא שמחה של מצוה.
וכן לענין כלל ישראל, שאף־על־פי שבודאי צריכין להתאבל ולקונן מאד על חרבן בית־המקדש בכל לילה בחצות. וכן בפרט גם־כן, כי בודאי צריך כל אחד לצעק ולקנן מאד על עונותיו שגרמו חרבן בית־המקדש, וגם עתה מעכבים בנינו עדין; אבל אף־על־פי־כן אי אפשר לקונן כל היום, כי על־ידי עצבות וקינות לבד אי אפשר לחיות, כי עקר החיות דקדשה הוא שמחה. ועל־כן באמת מסימין הקינות בפסוקי נחמה, והנחמה היא גם־כן בעבר והוה ועתיד, הינו במה שכבר יסדו לנו אבותינו הקדושים יסוד הבית־המקדש, ואברהם, יצחק ויעקב התפללו שם, ודוד המלך, עליו השלום, זכה למצא כבר את מקומו ביגיעות עצומות, ואף־על־פי שכבר נחרב פעמים, אף־על־פי־כן לא נחרב רק הבנין שעל־גבי היסוד, אבל יסוד הבנין עצמו שהוא קדשת המקום אשר מצא דוד לה', זה אי אפשר להחריב בשום אפן, כמו שכתוב: "זאת מנוחתי עדי עד, פה אשב כי אויתיה"; וזה בחינת השמחה והנחמה בהישועות שבעבר. וכן בהוה אנו מנחמין עצמנו בקדשת הבתי־כנסיות ובתי מדרשות שהם בחינת מקדש־מעט. ועקר השמחה היא עם התקוה שלעתיד, שאנו מקוים אליו יתברך שיבנה לנו בית קדשנו ותפארתנו באפן שלא יהרס לעולם, שאז תגדל השמחה עד אין קץ, כמו שכתוב: "אז ימלא שחוק פינו וכו'. (שם סז־סח־סט)