# כג.

> מקור: https://rabenu.app/books/simchat-hanefesh/871/23/

שרש נפשות ישראל הוא שמחה, כי שרשם במחשבה דקדשא־בריך־הוא ששם מקור השמחה, בחינת "עז וחדוה במקומו"; כי אין עצבות לפני המקום כמאמר רבותינו ז"ל, וכל העברות, בפרט פגם הברית, נמשכין מעצבות. ועל־כן עברה גוררת עברה, כי כשעובר עברה, חס ושלום, נמשך עליו עצבות, בחינת "אדאג מחטאתי" בחינת "יגון ואנחה", שהם בחינת סמך־מם ונקבה, ועל־ידי־זה בא יותר לידי עברה. ועל־כן עקר התשובה הוא על־ידי הצדיקים הגדולים שיכולים לעורר הנקדות טובות שבכל אחד מישראל אפלו בהגרועים ביותר, עד שמכניסים גם בהם שמחה, ועל־ידי־זה הם מוציאים אותם מעברות ומפגמים ומחזירים אותם בתשובה.
כי אף־על־פי שהבעל־תשובה צריך לצעק ולבכות הרבה לפני השם יתברך בכל יום ולשבר לבו מאד, אבל אף־על־פי־כן צריך לזהר בנפשו שלא יתרחק יותר על־ידי־זה מהשם יתברך; כי אף־על־פי שבודאי צריכין לסבל בזיונות ושפיכות דמים דברים הרבה מאחרים, ולהתביש בעצמו מעונותיו ופגמיו עד שיהיה נשפך דמו בקרבו ממש על־ידי הבושה. ועל זה אמרו רבותינו ז"ל: כל העובר עברה ומתביש בה - מוחלין לו על כל עונותיו, אבל אף־על־פי־כן צריכין לזהר שלא יבוא על־ידי־זה לעצבות ומרה שחרה דסטרא־אחרא, חס ושלום, על־כן צריכין להתגבר שיהיה כל היום בשמחה בכל דרכי העצות שגלו לנו הצדיקי אמת; רק בשעה מיחדת יפרש שחתו לפני השם יתברך כבן המתחטא לפני אביו בלב נשבר מאד, ואז אחר לב נשבר באה שמחה כמבאר במקום אחר. (שם הל' ז, אותיות מה, מז)