# כט.

> מקור: https://rabenu.app/books/simchat-hanefesh/871/29/

עקר האדם נברא בשביל שיזכה על־ידי מעשיו הטובים לכלל אחר הבריאה בקדם הבריאה. ואי אפשר שיכלל אחר הבריאה בקדם הבריאה, הינו, שיחזר העולם לשרשו, כי אם על ידי שמחה האמתית מהמצוה בעצמה שהיא אחדותו יתברך, כי אין עצבות לפני המקום. וכל זמן שיש בהעולם איזה אחיזת העצבות אינו יכול לכלל בהשם יתברך כביכול, "כי אין לבוא אל שער המלך בלבוש שק", כי שם אין שום עצבות כלל, רק "עז וחדוה במקומו". וכלליות הבריאה, שהיא בחינת התגלות מלכותו ואלקותו יתברך, היא בחינת שם השם, וכשהעולם ומלאו נכלל בהשם יתברך על־ידי השמחה של מצוה, זה בחינת מה שנאמר על לעתיד: "ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד", הינו, שהשם נכלל בו יתברך על־ידי־זה שאחר הבריאה נכלל בקדם הבריאה על־ידי השמחה הנ"ל. (הל' העושה שליח לגבות חוב, הלכה ב', אות טו)