# לג.

> מקור: https://rabenu.app/books/simchat-hanefesh/871/33/

העקר בעבודת השם בפרט להרחוקים הבאים להתקרב להשם יתברך, שיתגברו בכל עז להיות בשמחה תמיד; וצריך האדם להכריח עצמו בכל הכחות להיות אך שמח תמיד, ועל־ידי־זה זוכין לבחינת קדשת הברית, שעקרו על־ידי שמחה כמובא במקום אחר. והעקר הוא להתגבר בשמחה כל־כך עד שיחטף את היגון ואנחה, שהם כל מיני מרה שחרה ועצבות - יחטף אותם ויכניסם גם־כן לתוך השמחה בעל־כרחם, עד שיהפך היגון ואנחה לשמחה, כי דיקא על־ידי מה שהבעל־דבר מכניס בלבו יגון ואנחה ומרה שחרה, על־ידי־זה דיקא יהיה שמח מאד, כי יאמר בלבו: אף־על־פי שאני רחוק כל־כך מהשם יתברך, אף־על־פי־כן אני מזרע ישראל ולא עשני גוי ואני זוכה בכל יום לקים כמה מצות ציצית ותפלין וכמה וכמה דבורים קדושים בתפלה ובתורה, שאני זוכה לומר בכל יום ויום, ואדרבא זהו עקר שמחתי, שמרחק כמוני יזכה גם־כן לטוב כזה להניח תפלין בכל יום שהם כתרי דמלכא וכו', וכיוצא בזה בשאר המצות שישראל מקימין בכל יום. ומי שמתגבר את עצמו עד שבא לשמחה כזאת עד שמהפך כל היגון ואנחה לשמחה - הוא דבר גדול מאד, ורק זה עקר שלמות מצות השמחה, להיות שמח כל־כך עד שיהפך היגון ואנחה לשמחה, ומזה נעשה יחודים גדולים ושעשועים גדולים מאד מאד למעלה למעלה בכל העולמות. וכל חיות האדם ורפואתו בגשמיות וברוחניות, הכל תלוי בזה. (שם הלכות פריה ורביה, הל' ג, אות א)