# ז.

> מקור: https://rabenu.app/books/simchat-hanefesh/871/7/

מחמת שטבע האדם נמשך אחר העצבות מאד, כי כל אדם מלא יסורים ויגונות כידוע לכל אחד, על־כן צריכין להכריח את עצמו בכל הכחות להיות בשמחה. ועקר השמחה אי אפשר להיות על־פי רב כי־אם על־ידי מלי דשטותא. וזהו בחינת מלי דבדיחותא שהיו נוהגים התנאים ואמוראים הקדושים קדם הלמוד, כדי לבוא לשמחה על־ידי מלי דבדיחותא, שהם מלי דשטותא דיקא. וזה נמשך מחמת כי עקר גלות ישראל שהוא גלות השכינה, הוא מה שהעצבות, שהם הסטרא־ אחרא והקלפות, מתגברין על ישראל ואינם מניחים אותם לשמח בהשם יתברך ובתורתו הקדושה. נמצא, שעכשו השמחה בגלות בין הסטרא־אחרא והקלפות, משם נמשך כל השמחה של העכו"ם והרשעים, כי הסטרא־אחרא נקראת יגון ואנחה, כידוע, אך כל השמחה שיש אצלם נמשך רק מבחינת גלות השכינה, שהיא שמחתן של ישראל, שהיא עכשו בגלות, ומניצוצי השמחה שנפלו ביניהם בגלות משם כל שמחתם לפי שעה ובאמת א‏חריתה של שמחה זו היא תוגה ויגון ואנחה, ועל זה נאמר: "ולשמחה מה זה עשה". ועל־כן מחמת שהשמחה היא עכשו בגלות ומלבשת במלין דעלמא שהם מלין דשטותא, על־כן מי שרוצה לבוא לשמחה, לשמח בקדשת יהדותו וכו', אי אפשר לבוא לשמחה זו על־פי רב כי־אם על־ידי מלין דשטותא, כי לשם נפלה השמחה בגלות. ועל־כן איש הישראלי כשמשמח את עצמו על־ידי מלין דשטותא, על־ידי־זה מעלה ניצוצי השכינה מגלותא על־ידי שמעלה ניצוצי השמחה מהגלות, וחוזרין ועולין ניצוצי השמחה למקורן ושרשן שהוא אצל ישראל, כי מקור נשמת ישראל הוא בבחינת שמחה שהיא השכינה כנ"ל. (שם אות ה)