# פרשת מקץ

> מקור: https://rabenu.app/books/tanchuma-bereshit/parshat-miketz/

ילמדנו רבנו, הרואה את הגשמים יורדין בזמן שהבריות צריכין להן, כיצד הוא מברך. כך שנו רבותינו, על הגשמים הוא אומר, ברוך הטוב והמטיב. והגשמים מהיכן יורדין. רבי אליעזר אומר, העולם כלו ממימי אוקינוס הוא שותה. אמר לו רבי יהושע, והלא מי אוקינוס מלוחין הן. אמר לו: מתמתקין מן העבים שברקיע, דאמר רבי שמעון בן לקיש, למה נקרא שמן שחקים, שהן שוחקין את המים וממתקין אותם ואחר כך הן יורדין, ובקצבה הן יורדין, שהקדוש ברוך הוא קוצב לבריות כמה גשמים יורדין מראש השנה ועד סוף השנה. אמר רבי שמעון בר יוחאי, כשישראל זוכין, יורדין על הצמחים ועל האילנות ועל הזרעים והעולם מתברך. וכשהן חוטאין, יורדין בימים ובנהרות. מכל מקום אינו פוחת מקצבה שפסק, מפני שכל דבר ודבר שיוצא מפי הקדוש ברוך הוא, בקצבה הוא נותן. לחמה נתן קץ, שנאמר: מקצה השמים מוצאו (תהלים יט, ז). לשמים נתן קץ, שנאמר: ולמקצה השמים ועד קצה השמים (דברים ד, לב). לארץ נתן קץ, שנאמר: בורא קצות הארץ (ישעיה מ, כח). ליציאת מצרים נתן קץ, שנאמר: ויהי מקץ שלשים שנה (שמות יב, מא). לחשך נתן קץ, שנאמר: קץ שם לחשך ולכל תכלית הוא חוקר (איוב כח, ג). ואף כשנחבש יוסף קץ שם לו, שנאמר: ויהי מקץ שנתים ימים

והנה מן היאר עלת וגו'. ויהי בבקר ותפעם רוחו. ובנבוכדנצר כתיב: ותתפעם (דניאל ב, א). פרעה שידע החלום ולא ידע פתרונו, נטרף טרוף אחד. נבוכדנצר ששכח החלום ופתרונו, נטרף שני טרופין. לכך כתיב בו ותתפעם. חלם נבכדנצר חלמות (דניאל ב, א). רבי ינאי אומר, חלמות שתים חלם, אחת של צלם ואחת של אילן. ויאמר המלך לקרא לחרטמים, חסר כתיב: אלו ששואלין בטימי מתים. לאשפים, אלו שדוחקין במזל, שכן אשפים לשון דחק, שנאמר: שמעו זאת השאפים אביון (עמוס ח, ד). ולמכשפים, שמכחישין פמליא של מעלה ופמליא של מטה. להגיד למלך חלמתיו ויבאו ויעמדו לפני המלך. ויאמר להם המלך חלום חלמתי ותפעם רוחי לדעת את החלום. וידברו הכשדים למלך ארמית, מלכא לעלמין חיי אמר חלמא לעבדיך ופשרא נחוא. אמר להם נבוכדנצר, אני יודע אם אני אמר לכם החלום, אתם בודים לי דברים ואומרים זה פתרונו. להן חלמא אמרו לי ואנדע די פשרה תהחונני. ענו תנינות ואמרין, מלכא חלמא יאמר לעבדוהי ופשרה נהחוה. אמר להם: אני אומר לכם אמרו לי, ואתם אומרים לי אמר לנו, מה אתם סבורים, שתהיו מסיחים עמי עד הצהרים בדברים בטלים והולכים לכם. די הן חלמא לא תהודענני חדה היא דתכון, שתהיו כלכם נהרגין. ומלה כדבה ושחיתה הזדמנתון למאמר קדמי עד די עדנא ישתנא, להן חלמא אמרו לי ואנדע די פשרה תהחונני. ענו כשדאי קדם מלכא ואמרין, לא איתי אנש על יבשתא די מלת מלכא יוכל להחויה כל קבל די כל מלך רב ושליט מלה כדנה לא שאל לכל חרטם ואשף וכשדי. ומלתא די מלכא שאל יקירה. נבואה היא צריכה, שכן יקירה לשון נבואה, כמה דאמר, ודבר ה' היה יקר בימים ההם אין חזון נפרץ (ש''א ג, א). ואחרן לא איתי, ואהרן לא איתי. כשהיה בית המקדש קים, היה אדם הולך אצל בני אהרן ושואל באורים ותמים ומגיד לו את הדבר. ועכשו אין בית המקדש קים ואין שואלין באורים ותמים. אמר להם: וכך היה בית המקדש יפה ונתתם לי עצה שאחריבנו. מיד כעס ואמר להובדה לכל חכימי בבל. ודתא נפקת וחכימיא מתקטלין, ובעו דניאל וחברוהי להתקטלה. התחיל דניאל לומר לאריוך, על מה דתא מהחצפה מן קדם מלכא, אדין מלתא הודע אריוך לדניאל, ודניאל על ובעה קדם מלכא. וכן אמר לה די השכחת גבר מן בני גלותא די יהוד די פשרא למלכא יהודע. אמר לה אנת הוא דניאל. וכי לא היה מכירו. אלא אמר לו: יש בך כח לספר לי את החלום ופתרונו. אמר לו: הן. אמר לו: אימתי. אמר לו: אני איני מבקש ממך זמן לא לאחר שלשים יום ולא לאחר עשרים יום, אלא המתן לי הלילה ולבקר אני אמר לך. אדין דניאל לביתה אזל ולחנניה מישאל ועזריה חברוהי מלתא הודע. למה, כדי שיהיו מתפללין עמו, שנאמר: ורחמין למבעא מן קדם אלה שמיא על רזא דנה די לא יהובדון דניאל וחברוהי עם שאר חכימי בבל. אדין לדניאל בחזרא די ליליא רזא גלי, אדין דניאל ברך לאלה שמיא (דניאל ב, יח-יט). אמר הקדוש ברוך הוא, בעולם הזה היתה הנבואה ביחידים. אבל לעתיד לבא, על כל אדם, שנאמר: והיה אחרי כן אשפוך את רוחי על כל בשר ונבאו בניכם ובנתיכם זקניכם חלמות יחלמון בחוריכם חזינות יראו (יואל ג, א)

והנה מן היאר עלת שבע. כיון שחלם, שלח וקרא לכל החרטמים. ורוח הקדש צווחת, אים אפוא חכמיך (ישעיה יט, יב). כיון שלא ידעו, בא שר המשקים ואמר, את חטאי אני מזכיר היום, פרעה קצף על עבדיו וגו'. ושם אתנו נער עברי עבד וגו'. ארורים הרשעים, שאפלו הטובה שעושים, מתכונים לרעה, שאמר שר המשקים. נער, שאינו בר דעת. עברי, עבד, לשון גנאי, שכך כתיב בספריו של פרעה, שלא ימלך עליהם עבד. כיון ששמע פרעה, וישלח ויקרא את יוסף. אמר רבי יהושע בן לוי, מתוך צרה, רוחה. מתוך אפלה, אורה. מתוך נבולן של צדיקים, רוממותן. וכן הוא אומר, אם נבלת בהתנשא ואם זמות יד לפה (משלי ל, לב). חנניה מישאל ועזריה, מתוך נבולן רוממותן, שנאמר: באדין גבריא אלך כפתו בסרבליהון פטשיהון וכרבלתהון ולבשיהון ורמיו לגוא אתון נורא יקדתא (דניאל ג, כא). ונתרוממו, שנאמר: באדין מלכא הצלח לשדרך מישך ועבד נגו במדינת בבל (דניאל ג, ל). ודניאל השלך לגב אריותא ונתרומם, שנאמר: ודניאל דנה הצלח במלכות דריוש ובמלכות כורש פרסאה (דניאל ו, כט). מרדכי, כתיב: וילבש שק ואפר (אסתר ב, א). ונתרומם, דכתיב ומרדכי יצא מלפני המלך בלבוש מלכות. ויוסף, ענו בכבל רגלו ברזל באה נפשו (תהלים קה, יח). ונתרומם, שנאמר: ויוסף הוא השליט על הארץ. אמר לו פרעה, חלום חלמתי. אמר יוסף, בלעדי אלהים יענה וגו', תלה הגדלה בבעליה. אמר הקדוש ברוך הוא, אתה לא רצית להתגדל בעצמך, חייך, שעל ידי כך תעלה לגדלה ולמלוכה. אמר פרעה, חלום חלמתי. כשבא לומר לו את החלום, בקש לבדקו והיה מהפך לו את החלום. אמר לו: והנה מן היאר עלת שבע פרות וגו' (בראשית מא, יח). אמר לו יוסף, לא כך ראית, אלא יפות מראה ובריאת בשר (בראשית מא, ב). אמר לו: הנה שבע פרות דלות ורעות (בראשית מא, יט). אמר לו: לא כך ראית, אלא רעות מראה ודקות בשר (בראשית מא, ג). אמר לו: הנה שבע שבלים מלאות וטובות (בראשית מא, כב). אמר לו: לא כך ראית, אלא בריאות וטבות (בראשית מא, ח). אמר לו: והנה שבע שבלים צנמות דקות (בראשית מא, כג). אמר לו: לא כך ראית, אלא דקות שדפות קדים (בראשית מא, ו). התחיל פרעה תמה בעצמו. אמר לו: אחרי היית כשחלמתי, שנאמר: אחרי הודיע אלהים אותך את כל זאת. הוא שאביו מברכו, בן פרת יוסף (בראשית מט, כב), אל תקרא בן פרת אלא בן הפרות יוסף. השיב פרעה, אתה תהיה על ביתי. וחכמים אומרים: תחת אבתיך יהיו בניך (תהלים מה, יז). את מוצא כל מה שהגיע ליעקב הגיע ליוסף. יעקב נולד מהול, ויוסף כן, שנאמר: אלה תלדות יעקב יוסף. זה נקרא בני בכורי ישראל, וזה הבכורה ליוסף. זה גלה לחרן, וזה למצרים. זה נתרומם בחלום, שנאמר: ויחלם והנה סלם (בראשית כח, כב), וזה ופרעה חלם. רבן שמעון בן גמליאל אומר, יוסף משלו נתנו לו. הפה שלא נשק לעברה, ועל פיך ישק כל עמי וכו'

וירא יעקב כי יש שבר. ילמדנו רבנו, אבל עד כמה ימים הוא אסור בעשית מלאכה. כך שנו רבותינו, אבל כל שבעת ימי אבלו אסור בעשית מלאכה. ואם היה עני מדקדק, יעשה מלאכה לאחר שלשה ימים לפרנסתו ולפרנסת אנשי ביתו. ולמה אחר שלשה ימים. אמר רב כהנא, אחר שלשה ימים הבשר נסרח ופניו משתנות ונפשו מתאבלת עליו, שנאמר: אך בשרו עליו יכאב (איוב יד, כב). בא וראה, שהרי אבל התירה לו התורה לעשות מלאכתו ולהתנחם אחר שלשה ימים. ויעקב אבינו לא קבל תנחומים על יוסף, דכתיב: ויקמו כל בניו וכל בנתיו לנחמו וגו' (בראשית לז, לה). וכל כך למה, שהעלים הקדוש ברוך הוא לקים גזרת ידע תדע. אלולי כן, לא היה נביא יצחק אביו, והיה קים אותה שעה והיה יודע שיוסף חי, והיה אומר, הקדוש ברוך הוא העלים ממנו, אני אודיענו. כיון שנצנצה בו רוח הקדש, היו השבטים מהלכין בשוק ולא היו יודעין ולא היו שומעין, ויעקב אבינו יושב בתוך הבית ויודע מה במצרים, שנאמר: וירא יעקב כי יש שבר במצרים

וירא יעקב כי יש שבר וגו'. זה שאמר הכתוב: אשרי שאל יעקב בעזרו (תהלים קמו, ה). למה לא נאמר שאל אברהם או שאל יצחק אלא אל יעקב. את מוצא, שלא נצב הקדוש ברוך הוא לא על אברהם לא על יצחק אלא על יעקב, שנאמר: והנה ה' נצב עליו (בראשית כח, יג). אמר רבי סימון, אין המלך עומד על שדהו, לא כשנזרעה ולא כשנתחרשה ולא כשנעדרה. ואימתי עומד עליה, כשהיא עומדת כרי. כך אברהם עדר, שנאמר: קום התהלך בארץ (בראשית יג, יז). יצחק זרע, שנאמר: ויזרע יצחק (בראשית כו, יב). לא עמד המלך עליה עד שבא יעקב שהיה כרי של תבואה, שנאמר: קדש ישראל לה' ראשית תבואתה (ירמיה ב, ג). ועמד הקדוש ברוך הוא עליו, שנאמר: והנה ה' נצב עליו. הוי, אשרי שאל יעקב בעזרו. שברו על ה' אלהיו, אמר ריש לקיש, זה יוסף שברו של עולם שהיה במצרים, והראה הקדוש ברוך הוא ליעקב שסברו במצרים, שנאמר: וירא יעקב כי יש שבר וגו'

וירא יעקב כי יש שבר במצרים. זה שאמר הכתוב: נער הייתי גם זקנתי ולא ראיתי צדיק נעזב וזרעו מבקש לחם (תהלים לז, כה). אמר רבי שמואל בר נחמן, פסוק זה שר העולם אמרו. נער הייתי, מימות אדם. גם זקנתי, עד ימות המשיח. ולא ראיתי, שעזב הקדוש ברוך הוא את העולם מן הצדיקים, אלא שבכל דור ודור מעמיד צדיקים, דאמר רבי תנחום בשם רבי אחא, אין העולם חסר שלשים צדיקים כאברהם, שנאמר: ואברהם היו יהיה לגוי גדול (בראשית יח, יח). יהיה בגימטריא שלשים. דבר אחר, נער הייתי גם זקנתי, אין הקדוש ברוך הוא עוזב את הצדיקים בשעת הרעב לא להם ולא לבניהם, אלא בזמן שבצרת באה לעולם, הקדוש ברוך הוא מתקין להם מהיכן יחיו. וכן אתה מוצא באליהו, שהתקין לו מהיכן יחיה, שנאמר: קום לך צרפתה אשר לצידון וגו' (מלכים א יז, ט). וכן את מוצא, ופנית לך קדמה ונסתרת בנחל כרית אשר על פני הירדן, והיה מהנחל תשתה ואת הערבים צויתי לכלכלך שם (מלכים א יז, ג-ד). וכן ויהי רעב בארץ וירד אברם מצרימה וגו' (בראשית יב, י). וכן ויהי רעב בארץ מלבד הרעב הראשון וגו' וילך יצחק וגו' (בראשית כו, א). וכן יעקב, כשבא הרעב, התקין הקדוש ברוך הוא לו יוסף שיכלכלנו במצרים, שנאמר: ויכלכל יוסף את אביו (בראשית מז, יב). הוי, וירא יעקב כי יש שבר. מה כתיב למעלה, וכל הארץ באו מצרימה לשבר אל יוסף, לפי שהוא נתן עצמו, שנאמר: ויצבר יוסף בר. ותכלינה שבע שני השבע וגו', ותחלינה שבע שני הרעב לבוא כאשר אמר יוסף. מהו כאשר אמר יוסף. אמר רבי יהודה בר שלום, ארבע עשרה שנה של רעב היו ראויין לבא. שכן יוסף אומר, שבע פרות הרקות והרעת שבע שנים הנה ושבע השבלים הרקות שבע שנים הנה, הרי ארבע עשרה שנה. אלא שגזר יוסף ונעשו שבע שנים, שנאמר: יהיו שבע שני הרעב. לפיכך כתיב: כאשר אמר יוסף. מיד שמע יעקב שהיה שבר במצרים, ואמר לבניו רדו שמה ושברו וגו'. וירדו אחי יוסף עשרה. ולמה עשרה, שיש בהן כח לדחות הפרענות, שכן כשבא הקדוש ברוך הוא להחריב את סדום והיה אברהם אבינו מבקש עליהן רחמים מן השמים, התחיל מספר מן חמשים עד עשרה, שנאמר: אולי ימצאון שם עשרה (בראשית יח, לב), כי עשרה היא עדה, שנאמר: עד מתי לעדה וגו' (במדבר יד, כז), וכתיב: אלהים נצב בעדת אל (תהלים כב, א). לכך נאמר וירדו אחי יוסף עשרה, שכן בסדום אמר עד עשרה. ויבאו בני ישראל לשבר בתוך הבאים, שלא יכירם אדם. אמר הקדוש ברוך הוא, אתם אמרתם ונראה מה יהיו חלמתיו, היכן החלום מתקים. וירא יוסף את אחיו ויכרם והם לא הכרהו, שלא רחמו עליו. אבל יוסף ויכרם, שרחם עליהם

וירא יעקב כי יש שבר. זה שאמר הכתוב: מנע בר יקבהו לאום וברכה לראש משביר (משלי יא, כו). מנע בר יקבהו לאום, זה פרעה. לכך יקבהו לאום, שהיו הבריות מקללין אותו על שגנז את התבואות בשני רעבון. וברכה לראש משביר, זה יוסף שזן את העולם בשני רעבון, כרועה הזה שמנהיג את צאנו. עליו אמר דוד: רעה ישראל האזינה נהג כצאן יוסף ישב הכרובים הופיעה (תהלים פ, ב). כשהיה רעב בימי דוד, בקש רחמים מלפני הקדוש ברוך הוא ואמר: רבון העולם, נהג את צאנך כיוסף שזן את העולם בשני רעבון. כיון שחזק עליהם הרעב בארץ מצרים, נתקבצו המצרים ובאו אצל יוסף, אמרו לו תן לנו לחם. אמר להם: אלהי אינו זן את הערלים, לכו ומולו עצמכם ואתן לכם לחם. הלכו להם אצל פרעה והיו צועקין ובוכין לפניו, שנאמר: ותרעב כל ארץ מצרים ויצעק העם אל פרעה ללחם ויאמר פרעה לכל מצרים לכו אל יוסף. אמרו לו: הלכנו אצלו ומדבר לנו דברים ריקים, שאומר מולו עצמכם. אמר להם שוטים, לא כך אמרתי לכם מתחלה, עבדוהו וקנו לעצמכם תבואה. וכי לא היה קורא לכם כל אותן שני השבע וצווח לכם היו יודעים שרעב בא לעולם. אם אתם פשעתם בנפשותיכם, מה תצעקו אלי, מפני מה לא הנחתם בבתיכם תבואה של שתים של שלש של ארבע שנים. אמרו לו: כל תבואה שהיתה בבתינו כבר הרקיבה. אמר להם: לא נשתיר לכם קמח מאתמול. אמרו לו: פת שהיה בסלינו עפשה. אמר להן, לכו אל יוסף ואשר יאמר לכם תעשו. ומה אם שגזר על התבואה והרקיבה, מתיראין אנו שאם יגזר עלינו שנמות, כלנו מתים, אלא כל אשר יאמר לכם תעשו. והרעב היה על כל פני הארץ. ראוי היה למקרא לומר על הארץ. מה תלמוד לומר: על כל פני הארץ. אמר רבי שמואל בר נחמן, בא ללמדך, שלא התחיל הרעב אלא בעשירים, שאין פני הארץ אלא עשירים. לכך נאמר מנע בר

ויאמר יעקב לבניו למה תתראו. אמר יעקב לבניו, אתם גבורין, אתם נאים, אל תכנסו בשער אחד ואל תעמדו במקום אחד, שלא ישלט בכם עין רע. הנה שמעתי כי יש שבר במצרים רדו שמה. מה רדו, שראה שירדו שמה וישתעבדו במצרים כמנין רד''ו. רדו שמה, שכל הלוקח תבואה מן השוק, ירידה היא לו. וירדו אחי יוסף וגו'. היה לו לכתב בני ישראל. אלא שבתחלה לא נהגו בו אחוה ומכרוהו, ולבסוף, היו מתחרטין ואומרים מתי נרד למצרים ונחזיר אחינו לאבינו. וכשאמר להם אביהם לירד למצרים, נתנו כלם דעה אחת להחזירו. אמר רבי יהודה בר סימון, אף יוסף יודע היה שאחיו יורדין למצרים לשבר אכל. מה עשה הושיב שומרים על כל הפתחים ואמר להן, ראו, כל מי שיכנס לשבר אכל, כתבו שמו ושם אביו ולערב הביאו לי פתקכם. עשו כך. כיון שבאו בני יעקב, כל אחד ואחד נכנס בשער שלו, וכתבו את שמותם ושל אביהם. לערב הביאו פתקם לפני יוסף. זה קורא ראובן בן יעקב, ואחד קורא שמעון בן יעקב, ואחד לוי, וכן השוערים כל אחד ואחד את שלו. מיד אמר להן יוסף, סתמו את האוצרות ופתחו אוצר אחד, ונתן שמותם לבעל האוצר ואמר לו: ראה כשיבאו אנשים אלו לידך, תפש אותם ושגר אותם לפניו. עברו שלשה ימים ולא באו. מיד נטל יוסף שבעים גבורים מבית המלך ושגר בשבילם לבקר אותם בשוק. הלכו מצאו אותם בשוק של זונות. ומה טיבן בשוק של זונות. אלא אמרו, יוסף אחינו יפה תאר ויפה מראה, שמא הוא בקבה של זונות. מיד תפשו אותם והביאום לפני יוסף. ויכרם ויתנכר אליהם וידבר אתם וגו', מלמד שנעשה להם כנכרי. נטל הגביע והקיש בו. אמר להם: אני רואה בגביע שלי כי מרגלים אתם. אמרו לו: כנים אנחנו, אלא כך צונו אבא, אל תכנסו בשער אחד. אמר להם: בשוק של זונות מה טיבכם, לא הייתם מתיראין מן העין, היכן צואת אביכם. אמרו לו: אבדה נאבדה לנו והיינו מבקשין אותה שם. אמר להן, אי זו אבדה. אני רואה בגביע ששנים מכם החריבו כרך גדול של שכם. אמרו לו: ומי הן. הקיש בגביע, אמר להן, שמעון ולוי שמם. מיד נזדעזעו ואמרו לו: שנים עשר עבדיך אחים אנחנו. אמר להן, והיכן השנים. אמרו לו: הקטן את אבינו היום והאחד איננו. אמר להן, את אחיכם הקטן תביאו אלי ויאמנו דבריכם. לקח את שמעון ואסר אותו לעיניהם ואמר להן, זה יהא חבוש עד שתביאו אחיכם ויאמנו דבריכם. וכיון שהלכו, הוציא אותו והאכילהו והשקהו. מיד ויצו יוסף, וימלאו את כליהם בר וגו'. הלכו אצל אביהם וספרו לו את כל המארע. השיב אביהם ואמר להם: היכן שמעון. אמרו לו, אותו האיש אדני הארץ תפשו בשביל שנביא את אחינו הקטן. אמר להם: אתי שכלתם, יוסף איננו ושמעון וגו'. ויאמר ראובן אל אביו לאמר את שני בני תמית וגו'. אמר לו שוטה, וכי בניך אינן בני. אמר להם יהודה, הניחו לו לזקן הזה עד שתכלה הפת, שנאמר: ויהי כאשר כלו לאכל וגו'. אמר לו יהודה, אבא, אם ילך בנימין עמנו, ספק נתפס ספק אינו נתפס. ואם לא ילך עמנו, כלנו מתים. מוטב תניח את הספק ותטל את הודאי. אנכי אערבנו מידי תבקשנו. מיד שלחו עמהם ואמר להם: קחו מזמרת הארץ בכליכם והורידו לאיש מנחה וגו'. לכך כתיב: וירא יעקב כי יש שבר במצרים

ואל שדי יתן לכם רחמים. ילמדנו רבנו, עד כמה תפלות חיב אדם להתפלל בכל יום. כך שנו רבותינו, אין מתפללין יותר משלש תפלות שתקנו אבות העולם. אברהם תקן תפלת שחרית, שנאמר: וישכם אברהם בבקר אל המקום אשר עמד שם (בראשית יט, כז). ואין עמידה אלא תפלה, שנאמר: ויעמד פינחס ויפלל (תהלים קו, ל). יצחק תקן תפלת מנחה, שנאמר: ויצא יצחק לשוח (בראשית כד, סג). ואין שיחה אלא תפלה, שנאמר: תפלה לעני כי יעטף ולפני ה' ישפך שיחו (תהלים קב, א). יעקב תקן תפלת ערבית, שנאמר: ויפגע במקום (בראשית כח, יא). ואין פגיעה אלא תפלה, שנאמר: ואתה אל תתפלל וגו' ואל תפגע בי (ירמיה ז, טז). ואף דניאל כתיב בה, וזמנין תלתה ביומא הוא ברך על ברכוהי וגו' (דניאל ו, יא), ולא פרש באי זו שעה. עמד דוד ופרש: ערב ובקר וצהרים אשיחה ואהמה וישמע קולי (תהלים נה, יח). לפיכך אין אדם רשאי להתפלל יותר משלש תפלות ביום. ורבי יוחנן אמר, ולואי יתפלל אדם והולך כל היום. שאל אנטונינוס את רבנו הקדוש, מהו להתפלל בכל שעה. אמר לו: אסור. אמר לו: למה. אמר לו: שלא ינהג קלות ראש בגבורה. לא קבל ממנו. מה עשה רבנו הקדוש. השכים אצלו ואמר לו: קירי ברא. לאחר שעה נכנס אצלו אמר לו: אמפרטור. ולאחר שעה אמר לו: שלום עליך המלך. אמר לו: מה אתה מבזה במלכות. אמר לו: ישמעו אזניך מה שפיך אומר. ומה, אתה שאתה בשר ודם, השואל בשלומך בכל שעה, אתה אומר מבזה. מלך מלכי המלכים, על אחת כמה וכמה שלא יהא אדם מטריחו בכל שעה. רבי יוסי בר חלפתא אומר, עתים הם לתפלה, שנאמר: ואני תפלתי לך ה' עת רצון (תהלים סט, יד). אימתי עת רצון, בשעה שהצבור מתפללין. לפיכך צריך אדם להשכים לתפלה, שאין לך גדולה מן התפלה. תדע, שהרי משה נגזר עליו שלא לכנס לארץ ולא לראותה, ועל שהרבה בתפלה, כתיב בו, ויראהו ה' את כל הארץ (דברים לד, א). וכן חזקיה נתפלל ובטלה הגזרה. ואף יעקב כששלח את בניו למצרים נתפלל עליהם, שנאמר: ואל שדי יתן לכם רחמים

ואל שדי. זה שאמר הכתוב: על זאת יתפלל כל חסיד אליך לעת מצא (תהלים לב, ו). מהו לעת מצא. אמר רבי אבא, לעת מצוי הזקנה. צריך אדם להתפלל על זקנתו, שתהא עיניו רואות ופיו אוכל ורגליו מהלכות. שבזמן שאדם יזקין, הכל מסתלק ממנו. ביצחק מה כתיב: ויהי כי זקן יצחק ותכהין עיניו מראת (בראשית כז, א). ביעקב כתיב: ועיני ישראל כבדו מזקן (בראשית מח, י). ופיו אינו אוכל, שכן מצינו ברזלי אומר לדוד, אם יטעם עבדך את אשר אכל ואת אשר אשתה אם אשמע עוד בקול שרים ושרות ולמה יהיה עבדך עוד למשא אל אדני המלך (ש''ב יט, לו). דבר אחר, לעת מצא, זו מיתה, דאמר רבי ישמעאל, תשע מאות ושלשה מיני מיתה הם, שנאמר: למות תוצאות (תהלים סח, כא). תוצאות בגימטריא הכי הוי. קשה שבכלן אסכרה, וטובה שבכלן נשיקה. דבר אחר, לעת מצא, יתפלל על מצוי הנפש, דאמר רבי ישמעאל, אין לך קשה מיציאת הנפש. היאך יוצאה. רבי יוחנן אומר, כקפוטורין יוצאה מתוך הושט, כך הנפש יוצאה מן הגוף. רבי חנניא אמר, כצפרן בתוך הושט. שמואל אמר, כסלם הפוך, כך הנשמה יוצאה מן הגוף. ראה כמה קשה יציאת הנפש. דבר אחר, ואל שדי יתן לכם רחמים. זה שאמר הכתוב: היערך שועך לא בצר וכל מאמצי כח (איוב לו, יט). אמר רבי אלעזר, לא תהא בוסר בשעת הרוחה שלא להתפלל. אמר הקדוש ברוך הוא, כשם שאני זקוק להוריד גשמים וטללים ולגדל צמחים להחיות הבריות, כך תהא זקוק להתפלל לפני ולברך אותי מעין מעשי, ולא תאמר אני ברוח, מה אני מתפלל, וכשתגיע לך צרה תבא ותתפלל, אלא עד שלא תבא לך הצרה, הוי מקדים ומתפלל. אמר רבי אלעזר, כתוב בספר בן סירא, אוקיר לאסיאך עד שלא תצטרך לה. מהו וכל מאמצי כח. אמר רבי יוחנן, שכך היו עושין הצדיקים מאמצי כח הגבורה. תדע, שהרי יעקב אבינו עדין היה בנימין אצלו והקדים להתפלל עליו, שנאמר: ואל שדי יתן לכם רחמים. ואל שדי, מה ראה יעקב לברכם באל שדי. ללמדך, שהרבה יסורין עברו על יעקב. עד שהיה במעי אמו, היה עשו מריב עמו, שנאמר: ויתרוצצו הבנים (בראשית כה, כב). וכן הוא אומר, על רדפו בחרב אחיו ושחת רחמיו (עמוס א, יא). ברח מפני עשו ללבן והיה שם עשרים שנה בצרות רבות, שנאמר: הייתי ביום אכלני חרב וגו' (בראשית לא, מ). ואחר שיצא, רדף לבן אחריו להרגו, שנאמר: וירדף אחריו דרך שלשת ימים. נמלט ממנו, בא עשו בקש עוד להרגו והפסיד עליו כל אותו הדורון עזים מאתים וגו'. יצא מעשו, באה עליו צרת דינה. יצא מצרת דינה, באה עליו צרת רחל. אחר כל הצרות בקש לנוח קמעא, באה עליו צרת יוסף. והכתוב צווח, לא שלותי ולא שקטתי ולא נחתי (איוב ג, כו). אחר כך באה עליו צרת שמעון. אחר כך צרת בנימין. לפיכך היה מתפלל באל שדי ואומר: מי שאמר לשמים וארץ די, יאמר ליסורי די. לפי שכשברא הקדוש ברוך הוא השמים והארץ היו נמתחין והולכין, עד שאמר להן הקדוש ברוך הוא, דיכן. לפיכך כתיב ואל שדי. כיון שהלכו אחיו אצל יוסף, וישא עיניו וירא את בנימן אחיו בן אמו, שמח בו, שראה בו דמות דיוקנו של אביו. מיד ויצו את אשר על ביתו לאמר מלא את אמתחת האנשים אכל וגו'. אמר למנשה, מלא את אמתחת וגו'. ואת גביעי גביע הכסף תשים בפי וגו'. הבקר אור והאנשים שלחו. אמר יוסף, אם אני משלח אותם בלילה, אין כל בריה יכולה להן, לפי שנמשלו כחיות, שנאמר: גור אריה יהודה (בראשית מט, ט). ולדן אמר, דן גור אריה (דברים לג, כב). יהי דן נחש עלי דרך (בראשית מט, יז). נפתלי אילה שלחה (בראשית מט, כא). הם יצאו את העיר לא הרחיקו. אמר יוסף, אם ירחיקו, אין כל בריה יכולה להן. קום רדף, כל זמן שאימת העיר עליהן. והשגתם, הוי שוגג אותם בדברים, אחת קשה ואחת רכה, הלוא זה אשר ישתה אדני בו וגו'. ויקרעו שמלתם. אמר להם הקדוש ברוך הוא, אתם גרמתם לקרע בגדי אביכם בדבר של חנם, כך תקרעו אתם על דבר של חנם. אמר רבי יצחק, השבטים קרעו על בנימין. לפיכך יצא ממנו מרדכי שקרע על ישראל, שנאמר: ומרדכי ידע וגו' (אסתר ד, א). ויעמס איש על חמרו, לא הצרך אחד מהן לסיע לחברו. והיו עומדין ומחבטין לבנימין על כתפיו ואומרין לו, אי גנבא, ברא דגנבתא, בישתנו, בן אמך את, כך בישה אמך את אבינו. ובשביל אותן המכות שהכוהו בכתפיו, זכה שתשרה שכינה בין כתפיו, שנאמר: חפף עליו כל היום ובין כתפיו שכן (דברים לג, יב). ויבא יהודה ואחיו ביתה יוסף. מהו ביתה יוסף, והלא כל יום ויום יוצא לדון בבימה. אלא אותו היום לא יצא, אמר איני מביש את אחי בפני המצרים. ויפלו לפניו ארצה וגו', הננו עבדים לאדני, לקים מה שנאמר: והנה השמש והירח (בראשית לז, ט). ויאמר להם יוסף מה המעשה הזה אשר עשיתם הלוא ידעתם כי נחש ינחש איש וגו'. אמר להם: אני אמר לכם מפני מה גנבו הנער הזה, לקסם בו ולידע היכן אחיו. ויאמר יהודה מה נאמר לאדני, מה נאמר על הכסף הראשון. מה נדבר, על הכסף השני. ומה נצטדק, על הגביע. האלהים מצא את עון עבדיך, אל תקרא מצא אלא מוצא. לעולם אין שני אחים נכנסין לבית המשתה ביחד, ואנו נמצאנו כלנו בערוגה אחת, בעון אחד שהיה בידינו. אמר להם: אחיכם זה לא היה עמכם באותה שעה. אמרו לו: כל הנתפש נתפש עמו. אמר להם: ומה אחיכם הראשון שלא גנב ולא צער אתכם, אמרתם לאביו טרף טרף. זה שגנב וצער אתכם, צאו אמרו לאביו טרף טרף, הלך החבל אחר הדלי. והלא דברים קל וחמר, ומה, תקלה שבאה על ידי צדיק זה, היה מחיה לכל באי עולם. זכות שהביא הקדוש ברוך הוא על ידיהם, על אחת כמה וכמה.