# פרשת נח

> מקור: https://rabenu.app/books/tanchuma-bereshit/parshat-noach/

ילמדנו רבנו, על כמה עברות נשים מתות בשעת לדתן. כך שנו רבותינו, על שלש עברות וכו', ושלשתן מן התורה. נדה, דכתיב: ואשה כי יזוב (ויקרא טו, כה). חלה, ראשית ערסתכם (במדבר טו, כ). הדלקת הנר, דכתיב: וקראת לשבת ענג (ישעיה נח, יג), זו הדלקת הנר בשבת. ואם תאמר לישב בחשך, אין זה ענג, שאין יורדי גיהנם נדונין אלא בחשך, שנאמר: ארץ עפתה כמו אפל (איוב י, כב). ומה ראו נשים להצטוות על שלש מצות האלו? אמר הקדוש ברוך הוא, אדם הראשון תחלת בריותי היה ונצטוה על עץ הדעת. וכתיב בחוה, ותרא האשה וגו' ותתן גם לאישה עמה ויאכל (בראשית ג, ו), וגרמה לו מיתה ושפכה את דמו. וכתיב בתורה, שפך דם האדם באדם דמו ישפך (בראשית ט, ו). תשפך דמה ותשמר נדתה, כדי שיתכפר לה על דם האדם ששפכה. מצות חלה מנין, היא טמאה חלתו של עולם, דאמר רבי יוסי בן דמסקא, כשם שהאשה מקשקשת עסתה במים ואחר כך היא מגבהת חלתה, כך עשה הקדוש ברוך הוא לאדם הראשון, דכתיב: ואד יעלה מן הארץ והשקה (בראשית ב, ו), ואחר כך, וייצר ה' אלהים את האדם עפר וגו' (בראשית פסוק ז). הדלקת הנר מנין, היא כבתה נרו של אדם, דכתיב: נר ה' נשמת אדם (משלי כ, כז), לפיכך תשמר הדלקת הנר

אלה תולדת נח. כך פתח רבי תנחומא בר אבא ואמר, פרי צדיק עץ חיים ולקח נפשות חכם (משלי יא, ל). אמר רבי יהודה הלוי, בשעה שהאדם מסתלק מן העולם בלא בנים, הוא מצר ובוכה. אומר לו הקדוש ברוך הוא, למה אתה בוכה? מפני שלא העמדת פרי בעולם הזה, יש לך פרי יפה מן הבנים. אומר לפניו, רבונו של עולם, איזה פרי שהעמדתי. אומר לו הקדוש ברוך הוא, התורה, שכתוב בה, פרי צדיק עץ חיים. בנים אינו אומר, אלא פרי צדיק. וכן תולדותיו של אדם, אלו מעשיו הטובים. וכן הוא אומר, אלה תולדת נח, נח איש צדיק תמים. אמר רבי אבהו, מצינו שהקדוש ברוך הוא עושה לאחרונים בזכות הראשונים. ומנין שאף לראשונים בזכות האחרונים, שנאמר: ונח מצא חן בעיני ה'. ובאיזה זכות, בזכות תולדותיו, שנאמר: אלה תולדת נח נח. ולוקח נפשות חכם (משלי יא, ל), זה הזן ומפרנס העני, כך דרש רבי תנחומא, אמרו רבותינו לא מת נח עד שראה העולם בישובו ועד שראה ע' אמות יוצאים מחלציו ומשם לא נזכר אלא צדקו. ולקח נפשות חכם, זה נח שזן ומפרנס את הבהמה. ומה היה מאכילן? אמר רבי עקיבא, דבלה היו כלן אוכלין, כמו שנאמר: והיה לך ולהם לאכלה. ורבותינו אמרו, לא, אלא כל אחד ואחד מכל מין ומין האכיל מה שלמד. הגמל, תבן. והחמור שעורים. וכן כלם מה שלמד היה אוכל, הוי ולקח נפשות חכם. יש בהמה שהיא אוכלת בשעה אחת ביום, ויש בשתים ויש בשלש, ויש בשליש הלילה ויש באמצעו, ויש בקרות הגבר. אמרו רבותינו: שנים עשר חדש שהיה נח בתבה לא ראה שנה לא ביום ולא בלילה, שהיה עוסק וזן הבריות שעמו, הרי ולקח נפשות חכם

אלה תולדת נח נח. יתברך שמו של מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא, שבחר בישראל משבעים אמות, כמו שכתוב, כי חלק ה' עמו יעקב חבל נחלתו (דברים לב, ט), ונתן לנו את התורה בכתב, רשומו ברמז צפונות וסתומות ופרשום בתורה שבעל פה, וגלה אותם לישראל. ולא עוד אלא שהתורה שבכתב כללות, ותורה שבעל פה פרטות. ותורה שבעל פה הרבה, ותורה שבכתב מעט. ועל שבעל פה נאמר: ארכה מארץ מדה ורחבה מני ים (איוב יא, ט). וכתיב: ולא תמצא בארץ החיים (איוב כח, יג). ומאי לא תמצא בארץ החיים. וכי בארץ המתים תמצא? אלא שלא תמצא תורה שבעל פה אצל מי שיבקש ענג העולם, תאוה וכבוד וגדלה בעולם הזה, אלא במי שממית עצמו עליה, שנאמר: זאת התורה אדם כי ימות באהל (במדבר יט, יד). וכך דרכה של תורה, פת במלח תאכל, ומים במשורה תשתה, ועל הארץ תישן, וחיי צער תחיה, ובתורה אתה עמל. לפי שלא כרת הקדוש ברוך הוא ברית עם ישראל אלא על התורה שבעל פה, שנאמר: כי על פי הדברים האלה כרתי אתך ברית (שמות לד, כז). ואמרו חכמינו זכרונם לברכה, לא כתב הקדוש ברוך הוא בתורה, למען הדברים האלה, ולא בעבור הדברים האלה, ולא בגלל הדברים, אלא על פי הדברים, וזו היא תורה שבעל פה, שהיא קשה ללמד ויש בה צער גדול שהיא משולה לחשך, שנאמר: העם ההלכים בחשך ראו אור גדול (ישעיה ט, א), אלו בעלי התלמוד שראו אור גדול, שהקדוש ברוך הוא מאיר עיניהם באסור והתר, בטמא ובטהור. ולעתיד לבא, ואהביו כצאת השמש בגברתו (שופטים ה, לא). ולא קבלו ישראל את התורה עד שכפה עליהם הקדוש ברוך הוא את ההר כגיגית, שנאמר: ויתיצבו בתחתית ההר (שמות יט, יז). ואמר רב דימי בר חמא: אמר להם הקדוש ברוך הוא לישראל, אם מקבלים אתם את התורה, מוטב, ואם לאו, שם תהא קבורתכם. ואם תאמר, על התורה שבכתב כפה עליהם את ההר, והלא משעה שאמר להם מקבלין אתם את התורה, ענו כלם ואמרו נעשה ונשמע, מפני שאין בה יגיעה וצער והיא מעט, אלא אמר להן על התורה שבעל פה, שיש בה דקדוקי מצות קלות וחמורות, והיא עזה כמות וקשה כשאול קנאתה, לפי שאין לומד אותה אלא מי שאוהב הקדוש ברוך הוא בכל לבו ובכל נפשו ובכל מאדו, שנאמר: ואהבת את ה' אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך (דברים ו, ה). ומנין אתה למד שאין אהבה זו אלא לשון תלמוד, ראה מה כתיב אחריו, והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך היום על לבבך (דברים ו, ז). ואי זה, זה תלמוד שהוא על הלב. הוי אומר, ושננתם לבניך, זו תלמוד שצריך שנון. ללמדך, שפרשה ראשונה שבקריאת שמע אין בה פרוש מתן שכרה בעולם הזה כמו שכתוב בפרשה שניה, והיה אם שמע תשמעו וגו' ונתתי מטר ארצכם, זה מתן שכר עוסקי מצות (תורה שבכתב) שאין עוסקין בתלמוד. ובפרשה שניה כתיב בה, בכל לבבכם ובכל נפשכם (דברים ו, יג), ולא כתב בכל מאדכם, ללמדך, שכל מי שאוהב עשר ותענוג, אינו יכול ללמד תורה שבעל פה, לפי שיש בה צער גדול ונדוד שנה, ויש מבלה ומנבל עצמו עליה, לפיכך מתן שכרה לעולם הבא, שנאמר: העם ההלכים בחשך ראו אור גדול (ישעיה ט, א). אור גדול, אור שנברא ביום ראשון, שגנזו הקדוש ברוך הוא לעמלי תורה שבעל פה ביום ובלילה, שבזכותן העולם עומד, שנאמר: כה אמר ה' אם לא בריתי יומם ולילה חקות שמים וארץ לא שמתי (ירמיה לג, כה). אי זה הוא ברית שנוהג ביום ובלילה, זו תלמוד. וכן הוא אומר, כה אמר ה' אם תפרו את בריתי היום ואת בריתי הלילה גם בריתי תפר את דוד עבדי וגו' (ירמיה לג, יט). ואומר: כי אם בתורת ה' חפצו ובתורתו יהגה יומם ולילה (תהלים א, ב). ואף הקדוש ברוך הוא כרת ברית עם ישראל, שלא תשכח תורה שבעל פה מפיהם ומפי זרעם עד סוף כל הדורות, שנאמר: ואני זאת בריתי אותם אמר ה' רוחי אשר עליך ודברי אשר שמתי בפיך לא ימושו וגו' (ישעיה נט, כא). ולא כתיב ממך, אלא מפיך ומפי זרעך ומפי זרע זרעך (ישעיה נט, כא). ולפיכך קבע הקדוש ברוך הוא שתי ישיבות לישראל, שיהיו הוגין בתורה יומם ולילה ומתקבצין שתי פעמים בשנה באדר ובאלול מכל המקומות ונושאין ונותנין במלחמתה של תורה עד שמעמידין דבר על בריו והלכה לאמתה ומביאין ראיה מן המקרא ומן המשנה ומן התלמוד, כדי שלא יכשלו ישראל בדברי תורה, שנאמר: שלום רב לאוהבי תורתך ואין למו מכשול (תהלים קיט, קסה). ה' עז לעמו יתן ה' יברך את עמו בשלום (תהלים כט, יא). ואותן שתי ישיבות, לא ראו שבי ולא שמד ולא שלל, והוציאן הקדוש ברוך הוא שתים עשרה שנה קדם חרבן ירושלים, בתורתן ובתלמודם, שכך כתיב: והגלה את כל ירושלים ואת כל השרים ואת כל גבורי החיל עשרת אלפים גולה וכל החרש והמסגר ולא נשאר זולת דלת עם הארץ (מלכים ב כד, יד). וכי מה גבורה יש בבני אדם ההולכים בגולה? אלא אלו גבורי תורה, שכך נאמר בה, על כן יאמר בספר מלחמת ה' (במדבר כא, יד). ומתוכן, החרש והמסגר. חרש, שבשעה שאחד מהן מדבר, נעשו הכל כחרשין. מסגר, כיון שאחד מהן סוגר דברי טמאה וטהרה או אסור והתר, אין בעולם שיכול לפתח לטהר ולהתיר, לקים מה שנאמר: ונתתי מפתח בית דוד על שכמו ופתח ואין סגר וסגר ואין פתח (ישעיה כב, כב). ואת אילי הארץ לקח (יחזקאל יז, יג), אלו חורי יהודה ובנימן שעליהן נאמר, כה אמר ה' וגו' כתאנים הטבות האלה כן אכיר את גלות יהודה אשר שלחתי מן המקום הזה ארץ כשדים לטובה (ירמיה כד, ה). וכתיב: (דניאל ט, יד) וישקד ה' על הרעה ויביאה עלינו כי צדיק ה' אלהינו, וכי משום דצדיק וישקד ה' על הרעה ויבא את הרעה. אלא צדקה עשה הקדוש ברוך הוא עם ישראל שהקדים והגלה את גלות יכניה לגלות צדקיה, כדי שלא תשתכח מהן תורה שבעל פה, וישבו בתורתן בבבל מן אותה שעה עד היום, ולא שלט בהן לא אדום ולא יון ולא גזרו עליהם שמד. ואף לימות המשיח אין רואין חבלו של משיח, שנאמר: הוי ציון המלטי (זכריה ב, יא), מאדום ומיון ומגזרותיהן. וכתיב: חולי וגחי בת ציון כיולדה כי עתה תצאי מקריה ושכנת בשדה (מיכה ד, י), ושכנתי כתיב. בשדה, שאף על פי שאדם גולה בשדה, שכינתי לא זזה ממך. ובאת עד בבל שם תנצלי שם יגאלך ה' מכף איביך (מיכה ד, י). שם, ללמדך שמשם מתחלת הגאלה ומשם עולין לירושלים, שנאמר: ועלו מושעים בהר ציון וגו' (עובדיה א, כא). אותה שעה, והיתה לה' המלוכה (עובדיה א, כא). וכן יהי רצון

שאלתא. דאסיר להון לבית ישראל למגזל ולמחטף מדי חד מן חברה, דאין לך חמור בכל האסורין שבתורה מענש הגזל, דאמר רבי אלעזר, כל עברות שבתורה עברו דור המבול עליהן ולא נחתם עליהם גזר דינן למחות את זכרם במי המבול, עד שפשטו ידיהם בגזל, שנאמר: כי מלאה הארץ חמס. וכתיב: החמס קם למטה רשע וגו' (יחזקאל ז, יא). אמר רבי אלעזר, מלמד שזקף החמס ועמד כמקל לפני הקדוש ברוך הוא ואמר, רבונו של עולם, אני לא מהם ולא מהמונם ולא מהמהם ולא נח בהם (יחזקאל ז, יא). אמר רבי אבהו, שלשה אין הפרגוד ננעל בפניהם, אונאה וגזל ועבודה זרה. אונאה, דכתיב בה, כה הראני והנה אדני נצב על חומת אנך ובידו אנך (עמוס ז, ז). גזל, דכתיב: חמס ושד ישמע בה על פני תמיד (ירמיה ו, ז). עבודה זרה, דכתיב: העם המכעסים אתי על פני תמיד זבחים בגנות וגו' (ישעיה סה, ג). ואמר רבי יוחנן, כל הגוזל שוה פרוטה מחברו, כאלו נוטל נשמתו הימנו, שנאמר: כן ארחות כל בצע בצע את נפש בעליו יקח (משלי א, יט). ומאן דגזל ועבד תשובה ומהדר גזלה למרה, מכפר ליה. ואי מאית נגזל, מהדר ליורשיו ומכפר לה. וכי מהדר לנגזל, מבעי לה לאחולי על גבה, כי היכי דלא למנע מלמעבד תשובה, דתנו רבנן, הגזלנין ומלוי רבית שהחזירו, אין מקבלין מהן. וכל המקבל מהן, אין רוח חכמים נוחה הימנו, הני מלי, שאין גזלה חוזרת בעינה. אבל חוזרת בעינה, מקבלין, דאמר רבי יוחנן, בימי רבי נשנית משנה זו, מעשה באדם אחד שבקש לעשות תשובה. אמרה לו אשתו, ריקה, אם אתה עושה תשובה, אפלו אבנט שאתה חוגר אינו שלך, ונמנע ולא עשה תשובה. באותה שעה אמרו, הגזלנים ומלוי ברבית שהחזירו אין מקבלין מהן, והמקבל מהן אין רוח חכמים נוחה הימנו. שאלו תלמידיו את רבן יוחנן בן זכאי, מפני מה החמירה תורה בגנב יותר מן הגזלן, שהגנב משלם תשלומי כפל ותשלומי ארבעה וחמשה, והגזלן כתיב בה והיה כי יחטא ואשם והשיב את הגזלה וגו' (ויקרא ה, כג). אמר להן, זה השוה כבוד העבד לכבוד קונו, וזה לא השוה כבוד עבד לכבוד קונו. כביכול עשה עין של מעלה כאלו אינו רואה, ואזן כאלו אין שומעת, שנאמר: הוי המעמיקים מה' לסתר עצה והיה במחשך מעשיהם וגו' (ישעיה כט, טו). וכתיב: ויאמרו לא יראה יה וגו' (תהלים צד, ז). וכתיב: עזב ה' את הארץ ואין ה' רואה (יחזקאל ח, יב). תניא, אמר רבי מאיר, משלו משל משום רבן גמליאל, למה הדבר דומה, לשני בני אדם שהיו בעיר ועשו משתה. אחד זמן כל בני העיר ולא זמן את בני המלך, ואחד לא זמן לא את בני העיר ולא את בני המלך. איזה מהן ענשו מרבה, הוי אומר: זה שזמן את בני העיר ולא זמן את בני המלך. אמר רבי מאיר, בא וראה כמה גדולה כחה של מלאכה, שור שבטלו ממלאכתו, חמשה. שה שלא בטלו ממלאכתו, ארבעה. ורבן יוחנן בן זכאי אומר, בא וראה, שחס הקדוש ברוך הוא על כבוד הבריות אפלו על גנב. שור שהלך ברגליו, חמשה. ושה שהרכיבו על כתפו, ארבעה. והיכא דגזל ואמר, אשקול השתא דצריך לי והדר אשלם, רשע מקרי, דכתיב, חבל ישיב רשע גזלה ישלם (יחזקאל לג, טו), אף על פי שמשיב, רשע הוא. ברם, צריך את למילף, הני מלי, היכא דקא גזיל אדעתא למשקלה לנפשה? אבל היכא דקא בעי למתן מתנה לההוא נגזל ולא בעי לקבולי ואמר אגנוב מנה כי היכי דאהני לה ואשלם לה תשלומי כפל, אי נמי שבק מאני בדכתא דלא מנטר או זוזי ופשע ואשכחנהו אניש אחרינא ואמר, אקניטנו עד דיתבעהו ויזדהר במאנה זמנא אחרינא ולא לפשע, מאי, כיון דלהנאתו קא מכון ושרי, או דלמא כיון דעד מהדר לה אית לה צערא, מאי. תא שמע, דתניא, לא תגנב, על מנת למיקט. לא תגנב, על מנת לשלם תשלומי כפל. מאי טעמא, קרא יתרא הוא, דכתיב: לא תגזל. וכן הלכה

אלה תולדת נח נח וגו', את האלהים התהלך נח. שלש פעמים בפסוק נח למה, זה אחד משלשה שראו שלשה עולמות, נח ודניאל, ואיוב. נח, ראה עולם בישובו וראהו בחרבנו וחזר וראהו בישובו. דניאל, ראה בנין בית ראשון וראהו חרב וחזר וראהו בנוי בבנין בית שני. איוב, ראה בנין ביתו וחרבנו וחזר וראה בישובו. איש צדיק, על שזן בריותיו של הקדוש ברוך הוא נקרא צדיק. שני בני אדם נקראו צדיקים על שזנו את הבריות, נח ויוסף. שכך כתיב בו, על מכרם בכסף צדיק (עמוס ב, ו). וכתיב בו, ויכלכל יוסף (בראשית מז, יב). אמר רב אחוה בר רב זעירא, אף בני נח שנכנסו בתבה והבהמה והחיה והעופות, כלן צדיקים היו, לפי שדור המבול השחית כל בשר את דרכו על הארץ כתיב בהן, שהרביעו בהמה על חיה וחיה על בהמה והכל על אדם ואדם על הכל, לפיכך כתיב בהן, הנני משחיתם את הארץ. ומנין שממעשה בראשית נצטוו הבהמות והחיות ורמש שלא להדבק עם שאינו מינו, דכתיב: ויעש אלהים את חית הארץ למינה וגו' (בראשית א, כה). אמר להן הקדוש ברוך הוא: כל מין ומין ידבק במינו, ושאינו מינו אסור. תמים, זה אחד משבעה מהולים שנולדו בעולם, אדם הראשון נברא מהול, ושת בנו נולד מהול, דכתיב: ויולד בדמותו כצלמו (בראשית ה, ג). נח נולד מהול, דכתיב: תמים היה בדרתיו. יעקב נולד מהול, דכתיב: ויעקב איש תם (בראשית כה, כז). ויוסף נולד מהול, דכתיב: אלה תלדות יעקב יוסף (בראשית לז, ב), שהיה דומה לאביו. משה נולד מהול, שנאמר: ותרא אתו כי טוב הוא (שמות ב, ב). ואיוב נולד מהול, דכתיב: איש תם וישר (איוב א, ח). בדרתיו, ולא בדורות אחרים. רבי יהודה ורבי נחמיה. חד אמר, תמים היה בדור המבול ובדור הפלגה, שאלו היה בדורו של אברהם אבינו, לא מצא ידיו ורגליו. משל לחבית של אפרסמון שהיתה מנחת במקום המטנף. במקומה, ריחה נודף. שלא במקומה אין ריחה נודף. וחד אמר, תמים היה בדרתיו, כל שכן בדורות אחרים. משל לצלוחית של פליטון שהיתה מנחת במקום הטנפת ריחה נודף, כל שכן אם היתה מנחת במקום הבשם. את האלהים התהלך נח, שהיה הקדוש ברוך הוא סומכו שלא ישתקע במעשה דור המבול. משל למלך שהיה לו בן והיה הולך בשליחות אביו, והיה לפניו דרך משקע בטיט, והיה המלך סומכו שלא ישקע בטיט. אבל אברהם כתיב בו, התהלך לפני (בראשית מח, טו), ובאבות כתיב: האלהים אשר התהלכו אבותי לפניו שהיו מרוחין לשכינה, והיו מקדימין והולכין לפניו לעשות רצונו. עשה לך תבת עצי גפר, אמר רב הונא בשם רבי יוסי, מאה ועשרים שנה היה מתרה הקדוש ברוך הוא בדור המבול, שמא יעשו תשובה. כיון שלא עשו תשובה, אמר לו: עשה לך תבת עצי גפר. עמד נח ועשה תשובה ונטע ארזים. והיו אומרין לו, ארזים אלו למה? אמר להן, הקדוש ברוך הוא מבקש להביא מבול לעולם, ואמר לי לעשות תבה, כדי שאמלט בה אני וביתי. והיו משחקין ממנו ומלעיגין בדבריו. והיה משקה אותן ארזים והן גדלין. והיו אומרים לו: מה אתה עושה? ומשיב להן כענין הזה, והיו מלעיגין עליו. לסוף ימים קצצן והיה מנסרן, והיו אומרים לו: מה אתה עושה. ואומר להן כך, והיה מתרה בהן. כיון שלא עשו תשובה, מיד הביא עליהן מבול, שנאמר: וימח את כל היקום

ויזכר אלהים את נח. ילמדנו רבנו, הרואה קשת בענן מה צריך לברך. כך שנו רבותינו, הרואה קשת בענן, מברך, ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם, זוכר הברית, נאמן בבריתו וקים במאמרו. הרי מן המשנה. מן התורה מנין, דכתיב: את קשתי נתתי בענן והיתה לאות ברית. ואין מעשיו כמעשה בשר ודם. בשר ודם כל זמן שאוהבו חי, אהבתו קימת עמו. מת, בטלה האהבה. והקדוש ברוך הוא אינו כן. מת אברהם, היתה אהבתו קימת ליצחק בנו, שנאמר: ויהי אחרי מות אברהם ויברך אלהים וגו' (בראשית כה, יא). בנהג שבעולם, המלך מכבד אוהבו בכסף וזהב ובגדים ומעשרו. נכנס לספינה, עומד עליו סער גדול מאבד את נפשו וממונו, לפי שאין יכול המלך לשמרו מן הים ומן הלסטין. והקדוש ברוך הוא נותן לאוהבו מתנה ומשמרו, שנאמר: יברכך ה' וישמרך (במדבר ו, כד). ברך לאברהם ושמרו, שנאמר: וה' ברך את אברהם בכל (בראשית כד, א). וכן ליצחק וליעקב. אדם נכנס בספינה עמד עליו סער, אם יש עמו בהמה וכלים, מזרקן לים ומקימין את האדם, שאין מרחמין על הבהמה וכלים כשם שמרחמין על האדם. אבל הקדוש ברוך הוא כשם שרחמיו על האדם, כך רחמיו על הבהמה, שנאמר: ורחמיו על כל מעשיו (תהלים קמה, ט). וכן הוא אומר, ויזכר אלהים את נח וגו'

ויזכר אלהים את נח. זה שאמר הכתוב: יודע צדיק נפש בהמתו (משלי יב, י), יודע צדיקו של עולם אפלו נפש בהמות אפלו בשעת כעסו, שאין מדותיו כמדת בשר ודם. מדת בשר ודם, כשמרדה מדינה למלך, משלח לגיונותיו עליה והורג הטובים עם הרעים, לפי שאינו יודע מי מרד ומי הוא כשר. והקדוש ברוך הוא אינו כן, אלא אפלו כל הדור מכעיסו ויש בו צדיק אחד, מצילו, הוי אומר, יודע צדיק נפש בהמתו. וכן הוא אומר, טוב ה' למעוז ביום צרה וידע חסי בו (נחום א, ז). ורחמי רשעים אכזרי, אלו דור המבול שהיו אכזרים. אמרו רבותינו זכרונם לברכה: בשעה שהעלה הקדוש ברוך הוא עליהן את התהומות והיו רואין את המעינות עולות עליהן, מה היו עושין? היו להן בנים הרבה כמו שנאמר: זרעם נכון לפניהם עמם (איוב כא, ח), שהיתה האשה מתעברת ויולדת, כמה דאת אמר: והיה נכון לבקר (שמות לד, ב). וצאצאיהם לעיניהם (איוב כא, ח), שהיו רואין לעצמם בנים ובני בנים. היו בהם בני אדם שהיו נוטלין את בניהם ונותנין אותם על התהום וכובשין עליהם ואינן מרחמין עליהם. לכך נאמר: ורחמי רשעים אכזרי. ומנין שהיו עושין כן, שכן איוב אומר, ישכחהו רחם מתקו רמה עוד לא יזכר ותשבר כעץ עולה (איוב כד, כ). עוד לא יזכר הרחם שלו שהיו בניו. מה עשה להם הקדוש ברוך הוא, הוריד עליהם מבול מלמעלה ושברן, שנאמר: ותשבר כעץ עולה. אמר רבי ברכיה, קשים היו מאד ובעלי קומה, שכך כתיב בהן, המה הגברים (בראשית ו, ד). ואלולי שפרע מהם באש מלמעלן, אין בריה יכולה להן, שכך איוב אומר, אם לא נכחד קימנו ויתרם אכלה אש (איוב כב, כ). כיון שראה הקדוש ברוך הוא שלא נשטפו קומתן בתהומות שלמטן, הוריד עליהם אש מן השמים, שנאמר: ויתרם אכלה אש. ולא עוד אלא שהפך עליהם העוף והבהמה והחיה והן גועו אותם, שנאמר: ויגוע כל בשר הרמש וגו', במה, בעוף ובבהמה ובחיה. כיון שהיו רואין עצמן שהן אובדין, היו מבקשין להפך את התבה. מה עשה הקדוש ברוך הוא, הקיף את התבה אריות, שנאמר: ויסגר ה' בעדו. ואין ויסגר אלא אריות, כמה דאת אמר: שלח מלאכה וסגר פם אריותא (דניאל ו, כג)

וידבר אלהים אל נח לאמר צא מן התבה. ילמדנו רבנו, מהו לתן רק תפל על גבי העין בשבת. אמר רבי חיא בר אבא בשם רבי לוי, אסור לתן רק על גבי העין בשבת, מפני שהוא כמרפא בשבת. בוא וראה, שאין מכה בעולם שאין לה רפואה. ומה היא רפואתו של יצר הרע, תשובה, דאמר רבי יהודה בן רבי שלום בשם רבי אלעזר, שלשה דברים מבטלין גזרה קשה, אלו הן, תשובה ותפלה וצדקה. אמר רבי יוסי, אף שנוי השם ומעשים טובים. לפיכך הקדוש ברוך הוא מקוה לדור המבול שמא יעשו תשובה. כיון שלא עשו תשובה, וימח את כל היקום וגו', ושיר לנח בתבה. כיון שנחו המים, היה צריך נח לצאת מן התבה. אלא אמר, ברשות הקדוש ברוך הוא נכנסתי, שאמר לי, בא אתה וכל ביתך אל התבה, ועכשו איני יוצא אלא ברשותו. נגלה עליו הקדוש ברוך הוא, שנאמר: וידבר אלהים אל נח לאמר צא מן התבה אתה ואשתך

צא מן התבה. זה שאמר הכתוב: הוציאה ממסגר נפשי להודות את שמך בי יכתרו צדיקים כי תגמל עלי (תהלים קמב, ח). הוציאה ממסגר נפשי, שהיה נח סגור בתבה. אמר רבי לוי, כל אותן שנים עשר חדש לא טעם טעם שנה, לא נח ולא בניו, שהיו זקוקין לזון את הבהמה ואת החיה ואת העופות. רבי עקיבא אומר, אפלו שבשתין לפילין וזכוכיות לנעמיות הכניסו בידן לזון אותן. יש בהמה שאוכלת לשתי שעות בלילה, ויש אוכלת לשלשה. תדע לך, שלא טעמו טעם שנה, דאמר רבי יוחנן בשם רבי אלעזר ברבי יוסי הגלילי, פעם אחת שהיה נח לזון את הארי, הכישו הארי ויצא צולע, שנאמר: וישאר אך נח. אך, שלא היה שלם ולא היה כשר להקריב קרבן והקריב שם בנו תחתיו. ועליו נאמר, הן צדיק בארץ ישלם (משלי יא, לא). רב הונא בשם רבי יוסי אמר, יצא גונח וכוהה דם מן הצנה. לפיכך הוא אומר, הוציאה ממסגר נפשי וגו' בי יכתירו צדיקים. שבי נוטל הקדוש ברוך הוא כתר, שאומר, ומה, נח שהיה צדיק ולא היה צדיק שלם, כך עשה לו הקדוש ברוך הוא נסים, שנאמר: ימלט אי נקי (איוב כב, ל), ולא נקי. אם היה צדיק גמור, על אחת כמה וכמה

צא מן התבה. זה שאמר הכתוב: אני פי מלך שמר ועל דברת שבועת אלהים (קהלת ח, ב). אמר הקדוש ברוך הוא לישראל, משביע אני עליכם, שאם תגזר עליכם מלכות גזרות קשות, אל תמרדו עליה בכל דבר שהיא גוזרת עלכם, אלא פי מלך שמור. אבל אם תגזר עליכם לבטל התורה ואת המצות, אל תשמע לה, אלא אמר לה, אני פי מלך שמור, בכל מה שאת צריכה. אבל על דברת שבועת אלהים, אל תבהל מפניו תלך (קהלת ח, ג), לפי שאין מבטלין אתכם מן המצות, אלא שתכפרו בהקדוש ברוך הוא, לפיכך על דברת שבועת אלהים. וכן עשו חנניה מישאל ועזריה. בשעה שהעמיד נבוכדנצר את הצלם, אמרו לו מה אתה סבור, שאם תשליך אותנו לתוך כבשן האש, אין הקדוש ברוך הוא מצילנו, יודעים אנחנו שהקדוש ברוך הוא יכול להציל אותנו, אלא בין מציל ובין שאינו מציל, אין אנו משתחוים לצלם, דכתיב: הן איתי אלהנא די אנחנא פלחין יכל לשיזבותנא מן אתון נורא יקדתא ומן ידך מלכא ישזיב, והן לא ידיע להוא לך מלכא די לאלהך לא איתנא פלחין ולצלם דהבא די הקמת לא נסגד (דניאל ג, יז-יח). אמר להם נבוכדנצר, הצדא שדרך מישך ועבד נגו (דניאל ג, יד). מהו הצדא? אמר להם: האמת אתם אומרים כך. ענו שדרך מישך ועבד נגו ואמרין למלכא, נבוכדנצר לא חשחין וגו' (דניאל ג, טז), ולא אמרו לו מלכא, אלא אמרו לו: נבוכדנצר לא חשחין אנחנא על דנה פתגם להתהותך. אם למסים אם לארנוניות ולכל מה שאתה גוזר, אני פי מלך שמר, ואתה מלך עלינו. אבל לכפר בהקדוש ברוך הוא, אתה נבוכדנצר, לא חשחין אנחנא וגו', שכן אנו מצוין על דברת שבועת אלהים, אל תבהל מפניו תלך אל תעמד בדבר רע (קהלת ח, ג). כיון ששמע מהן כך, באדין נבוכדנצר התמלי חמא וצלם אנפוהי אשתני על שדרך מישך ועבד נגו ענה ואמר למזא לאתונא חד שבעה על די חזה למזיה (דניאל ג, יט). כיון שהסיקו את הכבשן, באדין גבריא אלך כפתו בסרבליהון פטשיהון וכרבלתהון ולבושיהון ורמיו לגוא אתון נורא יקדתא (דניאל ג, כא). מכאן אתה למד, שאפלו בשעת הסכנה אל ישנה אדם את עצמו מן כבודו, שהרי יצאו אלו לשרף וקשטו עצמן. וגבריא אלך תלתהון שדרך מישך ועבד נגו נפלו לגוא אתון נורא יקדתא מכפתין (דניאל ג, כג). כיון שירדו לתוך הכבשן, תלו עיניהם ואמרו, רבונו של עולם, גלוי וידוע לפניך שלא בטחנו במעשינו אלא בשמך הגדול שלא יתחלל לעיני הגוים, לא לנו ה' לא לנו כי לשמך תן כבוד וגו', למה יאמרו הגוים איה נא אלהיהם וגו' (תהלים קטו, א-ב), כל אותו ענין. והרי כנס הרשע הזה את כל הלשונות, שנאמר: באדין מתכנשין אחשדרפניא סגניא ופחותא אדרגזריא גדבריא דתבריא תפתיא וכל שלטוני מדינתא לחנכת צלמא די הקם נבוכדנצר (דניאל ג, ג). ששה נסים נעשו באותו היום לצדיקים, ואלו הן, צף הכבשן, ונפרץ הכבשן, ונמק יסודו, ונהפך הצלם על פניו, ונשרפו ארבע מלכיות, והחיה יחזקאל את המתים. וכלן מן המשנה. אלא הללו ארבע מלכיות מפרש מן הפסוק, דכתיב: גבריא אלך די הסקו לשדרך מישך ועבד נגו קטל המון שביבא די נורא (דניאל ג, כב). ומנין שנשרפו ארבע מלכיות, דכתיב: ומתכנשין אחשדרפניא סגניא ופחותא והדברי מלכא (דניאל ג, כז). והיכן אדרגזיא גדבריא וחבריו, אלא קטל המון שביבא די נורא. באותה שעה בקשו מלאכי השרת לירד להציל חנניה מישאל ועזריה מן הכבשן. אמר להן הקדוש ברוך הוא, הואיל ולשמי ירדו, אני יורד ומצילן ומתירן, שנאמר: עשה משפט לעשוקים ה' מתיר אסורים (תהלים קמו, ז). משהתירן והציף להם את הכבשן, והעלה אותו והשוה אותו לארץ, שהיה עמק. כיון שראה המלאך, אמר להן, צאו לכם מכאן שהרי כבר התיר אתכם הקדוש ברוך הוא ועשה לכם נסים והשוהו לארץ. אמרו לו: אין אנו יוצאין אלא ברשות המלך, שלא יאמר ברחו להן מן הכבשן, אני פי מלך שמר, ברשותו השלכנו, ברשותו נצא. כשבא נבוכדנאצר וראה אותן, התחיל תמה. ענה ואמר, שדרך מישך ועבד נגו עבדוהי די אלהא עלאה פקו ואתו, באדין נפקין שדרך מישך ועבד נגו מן גוא נורא (דניאל ג, כו). פקו וסקו לא נאמר, אלא פקו ואתו. מכאן, שנעשה הכבשן שוה לארץ. באדין נפקין, ברשותו השלכו וברשותו יצאו. ממי למדו, מנח שנכנס ברשותו של הקדוש ברוך הוא, שנאמר לו: בא אתה וכל ביתך. ולבסוף נאמר לו צא מן התבה. בפשע שפתים מוקש רע ויצא מצרה צדיק (משלי יב, יג). בפשע שפתים מוקש רע, אלו דור המבול שאמרו, מה שדי כי נעבדנו ומה נועיל כי נפגע בו (איוב כא, טו). ולא עוד אלא אמרו לאל סור ממנו (איוב כא, יג). יש גר ותושב אומר לבעל הבית פנה את כליך ויצא מצרה צדיק, זה נח שאמר לו צא מן התבה

דבר אחר, צא מן התבה. אמר דוד, הוציאה ממסגר נפשי (תהלים קמב, ח). כשהיה נח בתבה, היה מתפלל תמיד הוציאה ממסגר נפשי, שנאמר: על זאת יתפלל כל חסיד אליך לעת מצוא רק לשטף מים רבים אליו לא יגיעו (תהלים לב, ו). אמר לו הקדוש ברוך הוא, נח, גזרה היא מלפני, שלא תצא מן המסגר הזה עד שתשלימו שנים עשר חדש. וכן ישעיה אמר, כה אמר ה' בעת רצון עניתיך וגו', לאמר לאסורים צאו לאשר בחשך הגלו (ישעיה מט, ח-ט). לאמר לאסורים צאו, שהיו אסורים מתשמיש המטה. למה, שבשעה שהעולם נתון בצרה ובחרבן אסור לאדם להזקק בפריה ורביה, שלא יהא הקדוש ברוך הוא עוסק בחרבן העולם והוא בונה. וכן עשה יוסף, עד שלא באו שני בצרת נזקק לאשתו, שנאמר: וליוסף ילד שני בנים (בראשית מא, נ). אימתי, בטרם תבוא שנת הרעה (בראשית מא, נ). וכן איוב אומר, בחסר ובכפן גלמוד (איוב ל, ג). כשהחסר והכפן בא לעולם, גלמוד, גלה מתשמיש המטה. וכן עשה נח, כשנכנס בתבה, כתיב בו, ויבא נח ובניו, אחר כך ואשתו ונשי בניו. וכשיצא, אמר לו: צא מן התבה אתה ואשתך ובניך וגו'. מכאן אתה למד, שנאסרו נח ובניו מתשמיש המטה, הדא הוא דכתיב, לאמר לאסורים צאו. לאמר לאסורים מתשמיש המטה, צאו מן התבה. לאשר בחשך הגלו, אלו הבהמה והחיה והעוף. מיד אמר להן, ואתם פרו ורבו שרצו בארץ ורבו בה. אמר לו נח, רבון העולם, שמא אתה חוזר ומביא מבול. אמר לו: לאו, נשבע אני שאיני מביא מבול עוד לעולם, שנאמר: וירח ה' את ריח הניחח ויאמר ה' וגו' (בראשית ח, כא). ואומר: כי מי נח זאת לי אשר נשבעתי מעבר מי נח וגו' (ישעיה נד, ט). ואתה מוצא מן אותה שעה עד שבנה שלמה בית המקדש, ארבעים יום היו עושין גשמים כל שנה ושנה לשום מי המבול שהיו ארבעים יום. וכשבנה שלמה בית המקדש בקש רחמים עליהם ופסקו מן העולם, שנאמר: ובשנה האחת עשרה בירח בול (מלכים א ו, לח). מהו ירח בול, ירח שבוללין לבהמות מתוך הבית. דבר אחר, בירח בול, בזמן שהארץ עושה בולין בולין. דבר אחר, בירח בול, ירח שבחרו ארבעים יום של מבול. ומצינו שאמר לנח, לא יהיה עוד מים למבול. ובא ישעיה ופרש שנשבע, דכתיב: אשר נשבעתי (ישעיה נד, ט), וקים דברי לעולם. שלש שבועות שנשבע בפרוש לישראל, על אחת כמה וכמה. אלו הן, כן נשבעתי מקצף עליך ומגער בך וגו' (ישעיה נד, ט), זה ראשונה. והשניה, נשבע אדני אלקים בקדשו וגו' (עמוס ד, ב). והשלישית, נשבע ה' בימינו ובזרוע עזו (ישעיה סב, ח). בימינו, זו תורה, שנאמר: מימינו אש דת למו (דברים לג, ב). ובזרוע עזו, אלו תפלין, שנאמר: ה' עז לעמו יתן (תהלים כט, יא). אם אתן את דגנך עוד מאכל לאיביך וגו' בחצרות קדשי (ישעיה סב, ח-ט), זו ירושלים. ומה נשבע? שהוא בכבודו בונה אותה, שנאמר: בונה ירושלים ה' נדחי ישראל יכנס (תהלים קמז, ב). אמר רבי שמואל בר נחמני, מסרת אגדה היא, שאין ירושלים נבנית עד שיתכנסו הגליות. ואם יאמר לך אדם, שכבר נתקבצו הגליות ולא נבנית ירושלים, אל תאמין. למה, שכך כתיב: בונה ירושלים ה', ואחר כך נדחי ישראל יכנס. אמרו ישראל לפני הקדוש ברוך הוא, רבונו של עולם, לא כבר נבנית ירושלים וחרבה? אמר להם: על ידי עונותיכם חרבה וגליתם מתוכה. אבל לעתיד לבא, אני בונה אותה ואיני הורס אותה לעולם, שנאמר: כי בנה ה' ציון נראה בכבודו (תהלים קב, יז)

ויהיו בני נח היצאים. ילמדנו רבנו, מי הוא המצוה על פריה ורביה האיש או האשה. כך שנו רבותינו, האיש מצוה ולא האשה. רבי יוחנן אמר, על שניהם נאמר, ויברך אתם אלהים ויאמר להם אלהים פרו ורבו ומלאו את הארץ וכבשה (בראשית א, כח). וכבשה כתיב, האיש כובש את הארץ ואין האשה כובשת והאיש מצוה על פריה ורביה יותר מן האשה, תדע, שהרי דחק אברהם להשיא אשה ליצחק בנו, ויאמר אברהם אל עבדו זקן ביתו וגו' (בראשית כד, ב). וכתיב: ואשביעך בה' אלהי השמים וגו' (בראשית כד, ג). וכתיב: כי אם אל ארצי וגו' (בראשית כד, ד). הרי אברהם דחק על פריה ורביה. וכן יצחק אמר ליעקב, קום לך פדנה ארם וגו' (בראשית כח, ב), לשא אשה ההוגנת לו. ולא כדור המבול שהיו שטופין בזנות והולכין ונזקקין לשאינן מינן. ראה מה כתיב בהן, ויראו בני האלהים וגו', ולכך אבדו מן העולם. ואף הבהמה קלקלו לשאינן מינן, הסוס על החמור, והחמור על הסוס, והנחש על הצפור, שנאמר: כי השחית כל בשר (בראשית ו, יב). כל אדם לא נאמר, אלא כל בשר, לפיכך וימח את כל היקום אשר על פני האדמה מאדם עד בהמה וגו'. ולא נכנסו לתבה אלא אותן שלא קלקלו לשאינן מינן, שנאמר: מכל הבהמה הטהורה (בראשית ז, ח), לפי שאין התבה קולטת אלא כשרים. ומאליהן באו, שנאמר: שנים שנים באו אל נח. ראה מה כתיב ביציאתן מן התבה, כל החיה כל הרמש וכל העוף כל רומש על הארץ למשפחותיהם יצאו מן התבה. וכי יש משפחה בבהמה? אלא ממשפחה שלא נדבקה למין אחר, לכך יחסן הכתוב הם ובני נח. ויהיו בני נח היצאים מן התבה. ויהיו בני נח, שעשה להם הקדוש ברוך הוא הויה בעולם. אבל בעובדי עבודה זרה כתיב בלהות, בלהות אתנך ואינך ותבקשי ולא תמצאי וגו' (יחזקאל כו, כא), בלהות אתנך ואינך עכשו, ותבקשי לעולם הבא ולא תמצאי לעתיד לבא. לעתיד לבא. אבל ישראל היו ועתידין להיות. ומנין, דכתיב: זכר עדתך קנית קדם (תהלים עד, ב). קדם, עד שלא נברא העולם. והן עכשו, שנאמר: אתם נצבים היום (דברים כט, ט). ואומר: ואתם הדבקים בה' אלהיכם חיים כלכם היום (דברים ד, ד). ועתידים להיות לעתיד לבא, שנאמר: והיו לי אמר ה' צבאות ליום אשר אני עשה סגלה וחמלתי עליהם כאשר יחמל איש על בנו העבד אתו (מלאכי ג, יז). היצאים מן התבה שם וחם ויפת, וכי שם היה הגדול, והא כתיב, אחי יפת הגדול. ולמה הקדים שם, לפי שהיה כשר ושלם לבוראו. וחם הוא אבי כנען, זה אחד משלשה ששמשו בתבה. אלה הם, חם וכלב ועורב, ושלשתן לקו. חם לקה בעורו, כלב נקשר, עורב מזריע מן הפה. שלשה אלה בני נח

ויחל נח איש האדמה. כיון שנזקק לאדמה, נעשה חולין. אמר רבי יהודה בר רבי שלום, בתחלה איש צדיק תמים, ועכשו איש האדמה. ויטע כרם, משנטע כרם, נקרא איש האדמה. שלשה נזקקו לאדמה ונעשו חלין. אלו הן, קין נח ועזיה. קין, דכתיב: וקין היה עבד אדמה (בראשית ג, ב). מה כתיב: נע ונד תהיה בארץ. נח, דכתיב: ויחל נח איש האדמה ויטע כרם ונתבזה. וישת מן היין, אמרו חכמים, בו ביום נטע, בו ביום עשה פרות, בו ביום בצר, בו ביום דרך, בו ביום שתה, בו ביום נשתכר, בו ביום נתגלה קלונו. אמרו רבותינו זכרונם לברכה: כשבא נח לטע כרם, בא שטן ועמד לפניו. אמר לו: מה אתה נוטע? אמר לו: כרם. אמר לו: מה טיבו? אמר לו: פרותיו מתוקים, בין לחים בין יבשים, ועושין מהן יין המשמח לבבות, דכתיב: ויין ישמח לבב אנוש (תהלים קד, טו). אמר לו שטן, בא ונשתתף שנינו בכרם זה. אמר לו: לחיי. מה עשה שטן? הביא כבש והרגו תחת הגפן, אחר כך הביא ארי והרגו שם, ואחר כך הביא חזיר והרגו, ואחר כך הביא קוף והרגו תחת הכרם והטיפו דמן באותו הכרם והשקוהו מדמיהן. רמז לו, שקדם שישתה אדם מן היין, הרי הוא תם ככבש זו שאינה יודעת כלום, וכרחל לפני גוזזיה נאלמה. שתה כהגן, הרי הוא גבור כארי ואומר אין כמותו בעולם. כיון ששתה יותר מדי, נעשה כחזיר מתלכלך במי רגלים ובדבר אחר. נשתכר, נעשה כקוף עומד ומרקד ומשחק ומוציא לפני הכל נבלות הפה, ואינו יודע מה יעשה. וכל זה, ארע לנח הצדיק. מה, נח הצדיק שהקדוש ברוך הוא פרש שבחו, כך. שאר בני אדם על אחת כמה וכמה. ועוד, שקלל זרעו ואמר, ארור כנען וגו'. וחם על שראה בעיניו ערות אביו, נעשו עיניו אדמות. ועל שהגיד בפיו, נעשו שפתותיו עקמות. ועל שחזר פניו, נתחרך שער ראשו וזקנו. ועל שלא כסה הערוה, הלך ערם ונמשכה לו ערלתו. לפי שכל מדותיו של הקדוש ברוך הוא מדה כנגד מדה. ואף על פי כן חזר הקדוש ברוך הוא ורחם עליו, שרחמיו על כל מעשיו. אמר הקדוש ברוך הוא, הואיל ונמכר עצמו לעבדות, יצא עין בעין שראה ובפה שהגיד. בדין הוא שיצא לחרות בשם ובעין, דכתיב וכי יכה איש את עין עבדו וגו' לחפשי ישלחנו תחת עינו (שמות כא, כו). וכתיב: ואם שן עבדו או שן אמתו יפיל לחפשי ישלחנו (שמות כא, כז). והלא דברים קל וחמר, ומה, אם עבדו קנין כספו על שסמא עינו והפיל שנו, יצא מעבדות לחרות. זרע ברוכי ה', שהן מטע ה' להתפאר, כשהן מתין אינו דין שיצאו לחרות מן העונות, דכתיב: במתים חפשי (תהלים פח, ו), שיצאו לחרות ברמ''ח איברים. אמר הקדוש ברוך הוא, בעולם הזה על ידי יצר הרע רבו עונות. אבל לעתיד לבא, והסרתי את לב את לב האבן מבשרכם (יחזקאל לו, כו). וכתיב: ולא יהיה עוד לבית ישראל למבטח מזכיר עון בפנותם אחריהם (יחזקאל כט, טז). וכתיב: בימים ההם ובעת ההיא נאם ה' יבקש את עון ישראל ואיננו (ירמיה נ, כ). בעזיה כתיב: כי אהב אדמה היה (דה''ב כו, י). שהיה מלך והפקיר עצמו לאדמה ולא נזקק לתורה. יום אחד נזקק לבית הועד. אמר להם: במה אתם עוסקין? אמרו לו: בהזר הקרב יומת (במדבר א, נא). אמר להם עזיה, הקדוש ברוך הוא מלך ואני מלך, נאה למלך לשמש פני מלך ולהקטיר לפניו. מיד, ויבא אל היכל ה' להקטיר על מזבח הקטרת, ויבא אחריו עזריהו הכהן ועמו כהנים לה' שמונים בני חיל (דברי הימים ב כו, טז-יז), וכלם מפרחי כהנה. ויאמרו לו לא לך עזיהו להקטיר לה' כי לכהנים בני אהרן המקדשים להקטיר צא מן המקדש כי מעלת (דברי הימים ב כו, יח). ולזה יצא עליו קצף מלפני ה'. מיד, ויזעף עזיהו ובידו מקטרת להקטיר ובזעפו עם הכהנים והצרעת זרחה במצחו (דברי הימים ב כו, יט). באותה שעה נבקע ההיכל הילך והילך שנים עשר על שנים עשר מיל. ויבהילוהו משם וגם הוא נדחף לצאת כי נגעו ה' (דברי הימים ב כו, כ). מי גרם לו זו, שבטל מן התורה והפקיר עצמו לאדמה

ויטע כרם. זה אחד מארבעה שהתחילו בארבעה דברים. נח התחיל בנטיעה, דכתיב: ויטע כרם. ובארירה, ארור כנען. ובעבדות, עבד עבדים יהיה לאחיו. ובשכרות, וישת מן היין וישכר. ואברהם התחיל בזקנה, וביסורין, ובפנדק, ובליגטא. התחיל בזקנה, שהיו האב והבן נכנסים לעיר ולא היו מכירים הזקן לכבדו, והיה אברהם מצטער. אמר לפניו, רבונו של עולם, מה הפרש בין אב לבן? אמר לו הקדוש ברוך הוא, חייך, אני מתחיל בך, שנאמר: ואברהם זקן (בראשית כד, א). וביסורים, אמר אברהם לפני הקדוש ברוך הוא, רבונו של עולם, אלולי נתת שלוה לדור המבול, לא היו מכעיסין ומורדין ואומרים סור ממנו (איוב כא, יג). אמר לו: ממך אני מתחיל. לפיכך נתיסר בבנו, שנאמר: ויגדל הילד ויגמל (בראשית כא, ח). רבי אושעיא ורבי אבין. חד אמר, שנגמל מיצר הטוב. וחד אמר, שנגמל מיצר הרע. בפנדק, שנאמר: ויטע אשל (בראשית כא, לג). רבי נחמיה אומר, אילן שאל הן האותיות, שהיה אדם נכנס אצלו והוא אומר לו: מה אתה מבקש, שאל ואני נותן לך. ועשה פנדק בפרשת דרכים. בליגטא, שנאמר: ולבני הפילגשים אשר לאברהם נתן אברהם מתנת וגו' (בראשית כה, ו). משה התחיל בכהנה, ובדוכן, ובקרבנות, ובתורה. בכהנה, ששמש בכהנה גדולה בשבעת ימי המלואים. ובדוכן, שהעמיד אלעזר בן אהרן על הדוכן, שנאמר: ונשיא נשיאי הלוי אלעזר וגו' (במדבר ג, לב). בקרבנות, שנאמר: ויקטר משה את הראש וגו' (ויקרא ח, כ). בתורה, שנאמר: ואתנה לך את לחת האבן והתורה והמצוה (שמות כד, יב). בלעם, התחיל בקביא, בבלורית, בקסמים, ובזנות. הוי, נח אחד מארבעה שהתחילו בארבעה דברים אלו

ויטע כרם. מהיכן היו נטיעות, מחרצנים שהכניס בתבה. ויקח שם ויפת. ויקחו לא נאמר אלא ויקח. מלמד, ששם נתחזק תחלה במצות. וילכו אחרנית, שהיו מהלכין לאחוריהן. ויכסו את ערות אביהם, שהיה ביאתן כדרך הליכתן. מה פרע להם הקדוש ברוך הוא? לשם פרע לו שכרו מצות תכלת, תפלין, שהיה מכסה בה, וליפת, נתן לו קבורה בארץ ישראל. ויאמר ארור כנען וגו', חם ראהו לכנען נתקלל. רבי יהודה אומר, אין הקללה שוכנת במקום הברכה, שהרי ברך הקדוש ברוך הוא נח ובניו שנאמר: ויברך אלהים את נח ואת בניו וכנען נתעבר בתבה, רבי נחמיה אומר כנען ראה והגיד לחם אביו וחזרה קללה לעקרה לפיכך ויאמר ארור כנען, ורבותינו אמרו עד שהיה נח בתבה אמר בלבו, הלואי שיהיו לבני אלו עבדים, שיהיו בני יושבין ועבדים משמשין לפניהם, אלא כשאצא מכאן מה שאני מוליד אעשה אותן עבדים להם. מיד אמר לחם, אתה לא הנחת לי להוליד בן רביעי שיהא עבד, לפיכך בן רביעי שאתה מוליד יהיה עבד. ויאמר ארור כנען, על דעתה דמאן דאמר שחם עמד וסרס את אביו. אמר רבי שמעון בן לקיש, והרי אף משל שם היו עבדים, שנאמר: כי ימכר לך אחיך העברי או העבריה (דברים טו, יב). אלא בניו של שם יוצאין לחרות בשש, שנאמר: ובשביעית יצא (שמות כא, ב). ושל חם אינן יוצאין לחרות, שנאמר: והיה כי יאמר אליך לא אצא מעמך וגו' ולקחת את המרצע וגו' והיה לך עבד עולם (דברים טו, טז-יז). הוי, עבד עבדים יהיה, שאינו נוטל חרות ויוצא לעולם. ומי גרם לו כל הארירה הזאת, על שבזה את כבוד אביו. כך עתיד הקדוש ברוך הוא לפרע מבני בניו של חם ולבזותם על ידי מלך אשור, שנאמר: כן ינהג מלך אשור את שבי מצרים ואת גלות כוש ערום ויחף וגו' (ישעיה כ, ג). אבל יפת שכבד אביו, מה פרע לו הקדוש ברוך הוא? כשיבא גוג ומגוג על ישראל ומפילן, שנאמר: והיה ביום ההוא אתן לגוג מקום שם קבר וגו' (יחזקאל לט, יא). ולשם מה פרע לו? כשנכנסו בני אהרן להקריב, ותצא אש מלפני ה' (ויקרא י, ב), ולא היו בגדיהם שרופים, אלא שרופי הנשמה ולא הגוף, שנאמר: אתם, ולא הגוף, אתם ולא בגדיהם, על שהיו מבני בניו של שם בן נח, שנאמר: בני שם עילם ואשור וארפכשד וגו'. וכתיב יפת אלהים ליפת (בראשית טו, כז), ואף על פי כן וישכן באהלי שם

ויהי כל הארץ שפה אחת. ילמדנו רבנו, בית שנותנים בו ערוב, מהו שהוא צריך לערוב. כך שנו רבותינו, רבי יעקב בר אחא שאל את רבי אבהו, בית שנותנין בו ערוב, מהו שיהא צריך ערוב? אמר לו: בית שמאי אומרים: צריך. ובית הלל אומרים: אין צריך. והלכה כבית הלל. אמר רבי יהושע בן לוי, לא התקינו ערובי חצרות, אלא מפני דרכי שלום. כיצד? אשה משלחת בנה לחברתה, והיא גוחנת עליו ונושקתו. ואמו אומרת, הרי אוהבת אותו. והיה בלבה עליה, ונמצאו עושות שלום על ידי הערוב. אמר הקדוש ברוך הוא, אני עושה שלום בעולמי, ורשעים אלו עומדים לתת מחלקת בעולם. ומנין שחלקו על הקדוש ברוך הוא ממה שקראו בענין, ויהי כל הארץ שפה אחת ודברים אחדים

ויהי כל הארץ שפה אחת. זה שאמר הכתוב: אל תהרגם פן ישכחו עמי הניעמו בחילך והורידמו (תהלים נט, יב). פסוק זה, דוד אמרו כנגד אחיתופל ודואג. אמר דוד לפני הקדוש ברוך הוא, רבונו של עולם, אל תהרגם כשאר בני אדם, פן ישכחו נסים שעשית עמי, אלא הניעמו בחילך, שיהיו מטלטלים בעולם והורידם מגדלתן. למה? כי מרו בך. חטאת פימו (תהלים נט, יג), שהיו חוטאין בפיהם ומדברים בשפתותיהם. דואג אמר, ראיתי את בן ישי בא נבה אל אחימלך בן אחיטוב (ש''א כב, ט). אחיתפל אמר אל אבשלום, בא אל פלגשי אביך אשר הניח וגו' (ש''ב טז, כא). דבר אחר, אמר דוד כנגד דור הפלגה, אל תהרגם פן ישכחו, בהריגה שהרגת דור המבול. אלא הניעמו בחילך, טלטל אותם בעולם, כמו שנאמר: ויפץ ה' אתם משם. והורידמו, על שאמרו, הבה נבנה לנו עיר. למה? כי מרו בך

ויהי כל הארץ שפה אחת. מה כתיב למעלה מן הענין, אלה משפחת בני נח ומאלה נפרדו הגוים וגו', אחרי כן ויהי כל הארץ שפה אחת. אמר שלמה, אם תכתוש את האויל במכתש בתוך הריפות בעלי לא תסור מעליו אולתו (משלי כז, כב). מי שהוא מכה את האויל, עד שהוא מעלה את השבט לשנות לו, שוכח את הראשונות. בתוך הריפות בעלי, עד שהוא עולה, הוא שוכח את השניה. אף על פי כן, לא תסור מעליו אולתו. נחמן בנו של רבי שמואל בר נחמני אמר, למה הדבר דומה? לצנצנת מלאה חגבים, עלה הראשון ונפל, עלה השני ונפל, והשלישי ונפל. שלישי לא למד מן השני, והשני לא למד מן הראשון. כך עמדו דורו של אנוש קראו שמו של הקדוש ברוך הוא לעבודה זרה, שנאמר: אז הוחל לקרא בשם וגו' (בראשית ד, כו). והקדוש ברוך הוא קרא ים אוקינוס והציף שלישו של עולם, שנאמר: הקורא למי הים וישפכם על פני הארץ ה' שמו (עמוס ה, ח). ואומר: אבנים שחקו מים תשטף ספיחיה עפר ארץ ותקות אנוש האבדת (איוב יד, יט). דור המבול אמרו לאל סור ממנו (איוב כב, יז), ולא למדו מדור אנוש, עד שמחה זכרם. דור הפלגה לא למדו מדורות הראשונות, הוי, אם תכתוש את האויל במכתש. מהו בתוך הריפות, אלו דור הפלגה, שהיו מחרפין בפיהם אחר יחידו של עולם. שפה אחת, שי''ן כתיב, ששפו פרעניות לעולם. אמרו, לא כל הימנו שיבור לו העליונים ויתן לנו התחתונים, נעלה לרקיע ונכהו בקרדמות. ונחלקו לשלש כתות, אחת אומרת נעלה ונשב שם, ואחת אומרת נעשה עמו מלחמה, ואחת אומרת נעלה ונעבד שם עבודה זרה. זו שאמרו נעלה ונשב שם, משם הפיצם ה'. וזו שאמרו נעלה ונעשה עמו מלחמה, נעשו קופין רוחין ושדין. וזו שאומרת נעבד שם עבודה זרה, בלע ה' פלג לשונם, שנאמר: ויפץ ה' אתם משם. רבי איבו בשם רבי יוסי הגלילי אומר, בשלשה מקומות חלקו באי עולם על הקדוש ברוך הוא. אחת כאן ואחת בימי יהושע שנאמר: ויתקבצו יחדו להלחם עם יהושע ועם ישראל פה אחד (יהושע ט, ב). ואחת בימי גוג ומגוג, שנאמר: יתיצבו מלכי ארץ ורוזנים נוסדו יחד וגו' (תהלים ב, ב). וכאן: ויאמרו איש אל רעהו, כוש לפוט, ופוט לכנען, הבה נלבנה לבנים. אמר הקדוש ברוך הוא, רשעים, בהבה פשעכם, בהבה אבלבל אתכם, שנאמר: הבה נרדה ונבלה שם שפתם. אמר רבי חייא בר אבא, מגדל שעשו, שליש נשרף, שליש נבלע, שליש קים. מי שעולה לראשו, רואה דקלים אשר ביריחו כחגבים. אתה מוצא, מעשה דור המבול נתפרשו מעשיהם, ומעשה דור הפלגה לא נתפרשו מעשיהם. דור המבול, בא איוב ופרשן, שנאמר: גבלות ישיגו עדר גזלו וירעו (איוב כד, ב), שהיו נכנסין זה בגבולו של זה. עדר גזלו וירעו, שהיו גוזלין זה צאנו של זה. חמור יתומים ינהגו (איוב כד, ג), שהיו רואין חמור של יתום, באים ונוטלין אותו ממנו. יחבלו שור אלמנה (איוב כד, ג) אלמנה שמת בעלה והניח לה שור, באין ונוטלין אותו ממנה, כיון שרואים שאר בני אדם כך, מפשיטין בגדיהם והולכין ערמים, שנאמר: ערום הלכו בלי לבוש (איוב כד, י), ואין כסות בקרה (איוב כד, ז), על שאמרו לאל סור ממנו מה שדי כי נעבדנו (איוב כא, טו). למה היו דומין דור המבול ודור הפלגה, לשני בני מלכים, האחד אומר למלך, איני יכול לעמד בך ולא בטרחותיך. והשני אומר, לא כל כמינך, אלא אומר, הבה נבנה לנו עיר, ירד הוא למטה ואנו נעלה לשמים. ואם לאו, נעשה עמו מלחמה. ואף על פי כן הניחם ואמר להם עשו, שנאמר: ועתה לא יבצר מהם. יושב בשמים ישחק אדני ילעג למו (תהלים ב, ד). שאלולי לא בנו, היו אומרים: אלו בנינו היינו עולין לשמים והיינו נלחמים כנגדו. והצליח להם ועשו. הביט בהם והפיצם, שנאמר: ויפץ ה' אתם משם. אמר להם, אתם אומרים פן נפוץ, תהיו נפוצים על פני כל הארץ. הדא הוא דכתיב, מגורת רשע היא תבואנו (משלי י, כד). וירד ה' לראת, וכי הוא צריך לרדת ולראות, והלא הכל צפוי וגלוי לפניו, שנאמר: ידע מה בחשוכא ונהורא עמה שרא (דניאל ב, כב). אלא ללמד לבריות, שלא לגמר את הדין ושלא לומר דבר מה שלא רואין. ויאמר ה' הן עם אחד ושפה אחת לכלם וזה החלם לעשות ועתה לא יבצר מהן. מהו ועתה? אף על פי שמרדו בו ובעטו ועשו מגדל, פשט להם הקדוש ברוך הוא ימינו לעשות תשובה, כמו שנאמר: ועתה ישראל מה ה' אלהיך שאל מעמך כי אם ליראה וגו' (דברים י, יב), והן אומרים לא יבצר מהן, אפלו אותן אנשים נבצרים מן העולם, אינן עושין תשובה, כדאמר, כבוצר על סלסלות (ירמיה ו, ט)

הבה נרדה ונבלה שם שפתם. בלבל לשונותם ולא יבין אחד מהן לשון של חברו, שהלשון הראשון היו מדברים בלשון הקדש, ובו בלשון נברא העולם. אמר הקדוש ברוך הוא, בעולם הזה על ידי יצר הרע חלקו בריותי ונחלקו לשבעים לשון. אבל לעולם הבא, משוין כלן כתף אחד לקרא בשמי ועובדין אותי, שנאמר: כי אז אהפך אל עמים שפה ברורה לקרא כלם בשם ה' לעבדו שכם אחד (צפניה ג, ט), ויבטל שעבוד האמות מישראל, ויהיו עובדים אותו בשמחה, שנאמר: עבדו את ה' בשמחה (תהלים ק, ב). אבל אמות העולם, יהיו עובדין אותו ברעדה. כגון אדם שבנו משרת לפניו, משרת בשמחה. אומר, אם אקלקל מעט לפני אבי, אינו כועס עלי שהוא אוהב אותי, לכך עובד בשמחה. אבל העבד הנכרי, משרת ביראה. אומר, אם אקלקל לפניו כועס עלי. לכך עובדו ביראה. כך אמות העולם מה כתיב עליהם, למה רגשו גוים ולאמים יהגו ריק (תהלים ב, א). כל המזמור מדבר על אמות העולם. מה כתיב בסוף המזמור, עבדו את ה' ביראה וגילו ברעדה, נשקו בר אמר להם דוד, הזהרו בעצמכם ולא תסלפו הדרך, פן יאנף ותאבדו דרך. כלומר, בדבר מעט הוא כועס עליכם. אבל על ישראל מה כתיב: עבדו את ה' בשמחה באו לפניו ברננה (תהלים ק, ב). ואותו המזמור על ישראל נאמר, שהרי יסדו דוד על התודה, כדכתיב, מזמור לתודה (תהלים ק, א).