# פרשת וישב

> מקור: https://rabenu.app/books/tanchuma-bereshit/parshat-vayeshev/

כל מקום שהוא אומר וישב, לשון צער הוא. וישב ישראל בארץ מצרים בארץ גשן וגו', ויקרבו ימי ישראל למות (בראשית מז, כט). וישב העם לאכל ושתו ויקמו לצחק וגו', ויפל מן העם ביום ההוא (שמות לב, כח). וישבו לאכל לחם, והנה ארחת ישמעאלים (בראשית לז, כה). וישב יהודה וישראל לבטח (מלכים א ה, ה), ויקם ה' שטן לשלמה (מלכים א יא, יד). וישב ישראל בשטים, ויחל העם לזנות (במדבר כה, א). וכן אתה פותר את כלם ברעה הזו. ואף כאן וישב יעקב, ויבא יוסף את דבתם רעה. מה כתיב למעלה מן הענין, אלה אלופי בני עשו אלוף מגדיאל אלוף עירם. כיון שראה יעקב אלופי בני עשו נתירא, אמר מי יוכל לעמד כנגד אלופים אלו. משל למה הדבר דומה, לגמלים הרבה שהיו טעונין פשתן, היה עומד הנפח ותמה ואמר היכן יכנס כל הפשתן הזה. פקח אחד היה שם, אמר לו מה לך לתמוה, ניצוץ אחד יצא ממפוח שלך ויכלה אותו. אף כך, כשראה יעקב אבינו עשו ואלופיו, נתירא. אמר, מי יוכל לעמד לי כנגד אלו. אמר לו הקדוש ברוך הוא, גץ שלך יכלה אותם וזה יוסף, דכתיב: והיה בית יעקב אש ובית יוסף להבה ובית עשו לקש ודלקו בהם וגו' (עובדיה א, יח), לכך כתיב וישב יעקב וגו', אלה תלדות יעקב יוסף. דבר אחר, למה נתעסק הכתוב לכתב יחוסיהם. וכי לא היה לו להקדוש ברוך הוא מה שיכתב אלא אלוף תמנע אלוף לוטן. אלא ללמדך שמתחלת בריתו של עולם, היה הקדוש ברוך הוא מתעסק ומתיחס ביחוסיהן של אמות העולם שלא יהיה להם פתחון פה, להודיע לבריות עקריהן ונווליהם. כיצד, כשבא ליחס את בני חם, ובני חם כוש ומצרים, וכוש ילד את נמרוד, עמד להכעיס, שנאמר: הוא החל להיות גבור (בראשית י, ח). וכן הוא אומר, ומצרים ילד את לודים וגו' אשר יצאו משם וגו', אינו אומר אשר הולידו אלא אשר יצאו, להודיע שהן כלן בני זמה. וכן נתעסק ביחוס בני עשו, ואלה תלדות עשו, להודיע נוולן. שאת מוצא שהן בני זמה, שכן הוא אומר, בני אליפז תימן ואומר צפי וגעתם קנז ותמנע ועמלק (דה''א א, לו). ותמנע היתה פילגש לאליפז (בראשית לו, יב), מלמד שנשא את בתו. כיצד, היה בא אל אשתו של שעיר ועברה וילדה ממנו תמנע ונשאה כנושא בתו של שעיר, והיתה בתו. וכן הוא אומר, אלה בני שעיר החרי ישבי הארץ לוטן וגו'. ואחות לוטן תמנע, מן האם ולא מן האב, שהיתה מן אליפז, ותמנע היתה פילגש לאליפז בן עשו. וכן את מוצא שוב שאין קלקלה אלא בני שעיר, דכתיב: אלה בני שעיר החרי ישבי הארץ לוטן ושובל וצבעון וענה (בראשית לו, כא). ולהלן עושה ענה בן צבעון, הוא ענה אשר מצא וגו' (בראשית לו, כד). מלמד שבא צבעון על אמו וילדה ממנו את ענה, נמצא שהיה אחיו ובנו. שוב בא אל כלתו אשת ענה ויצתה אהליבמה מבין שניהם, שנאמר: ואלה היו בני אהליבמה בת ענה בת צבעון אשת עשו (בראשית לו, יד), ונשאה עשו לאשה. ולפי שהיו כלם בני זמה, פרשם הכתוב להודיע נוולם. אבל ישראל, קרבן הקדוש ברוך הוא וקראן חבל ונחלה וחלק, שנאמר: כי חלק ה' עמו יעקב חבל נחלתו (דברים לב, ט). וכתיב: והייתם לי סגלה מכל העמים (שמות יט, ה). וכתיב: ואנכי נטעתיך שורק כלה זרע אמת (ירמיה ב, כא). ולמה נתעסק הקדוש ברוך הוא מתחלה ביחוסיהן של אמות העולם. משל למלך שהיה לו מרגלית משלכת בתוך העפר ובתוך הצרורות. הצרך המלך לפשפש בעפר ובצרורות להוציא את המרגלית מתוכן. כשהגיע המלך למרגלית, הניח את העפר ואת הצרורות ונתעסק במרגלית. כך נתעסק הקדוש ברוך הוא בדורות לשעבר וכללן ומניחן, אדם שת אנוש, קינן מהללאל ירד וגו' (דה''א א, א-ב). וכן בעשרה דורות השניים, שם ארפכשד שלח וגו'. והתינוק נוטל את הספר וקורא עשרה דורות מאדם עד נח בבת אחת. כשהגיע לעשרה דורות שמנח ועד אברהם, כמו כן קוראם בבת אחת. כשהגיע למרגליות, אברהם יצחק ויעקב, התחיל מתעסק בהן. לכך נסמכה פרשת אלופי בני עשו לפרשה זו. דבר אחר, אלה תלדות יעקב יוסף, והלא ראובן הוא הבכור. אלא, ובחללו יצועי אביו נתנה בכרתו לבני יוסף בן ישראל ולו להתיחש לבכרה (דה''א ה, א). דבר אחר, אלה תלדות יעקב יוסף, אתה מוצא שהיה יוסף דומה לאביו בכל דבר, וכל מה שעבר על יעקב כך עבר על יוסף. יעקב קנא בו עשו אחיו, ויוסף קנאו בו אחיו. יעקב גלה לחרן, יוסף גלה למצרים. יעקב אמר, גנבתי יום וגנבתי לילה, ויוסף אמר, כי גנב גנבתי

וישראל אהב את יוסף מכל בניו כי בן זקנים, בן איקונים, שהיה דומה לו. רבי ישמעאל אמר, לכך נקרא בן זקנים, על שם ויכלכל יוסף את אביו ואת אחיו (בראשית מז, יב), בן זקנתו של אביו. ולפי שראה בחלומו שעתיד למלך והגיד לאביו, קנאו בו אחיו. ויבא יוסף את דבתם רעה. אמר לאביו, אחי אוכלין אבר מן החי. אמר לו הקדוש ברוך הוא, חייך, בדבר שיצא מפיך, בו אתה נחשד, וישימו לו לבדו ולהם לבדם (בראשית מג, לב). ולפי שספר עליהם לשון הרע, לפיכך קנאו בו אחיו ונתגלגל הדבר וירדו אבותינו למצרים ונשתעבדו שם ארבע מאות שנה. אמר יעקב ליוסף, לך נא ראה את שלום אחיך וגו' ויבא שכמה, מקום מזמן לפרענות. בשכם ענו את דינה, בשכם מכרו את יוסף, בשכם נחלקה מלכות בית דוד, ויבן ירבעם את שכם בהר אפרים (מלכים א יב, כה). וימצאהו איש, אין איש האמור כאן אלא גבריאל, שנאמר: והאיש גבריאל (דניאל ט, כא). ויראו אתו מרחק וגו', ויקחהו וישלכו אתו הברה וגו', מים אין בו, נחשים ועקרבים היו בו. מה עשה ראובן, הלך וישב באחד מן ההרים לירד בלילה להעלות את יוסף, ותשעה אחיו יושבין במקום אחד כאיש אחד בעצה אחת להמיתו. עברו עליהם ישמעאלים. אמרו, לכו ונמכרנו לישמעאלים, הן מוליכין אותו לקצות המדבר. עמדו מכרוהו בעשרים כסף, לכל אחד מהם שני כסף לקנות מנעלים לרגליהם. וכי תעלה על דעתך שנער יפה כמותו נמכר בעשרים כסף. אלא כיון שהשלך לבור, מתוך פחד נחשים ועקרבים שבו, נשתנה זיו פניו וברח ממנו דמו ונעשו פניו ירקות. לפיכך מכרוהו בעשרים כסף בעבור נעלים. אמרו, נחרים בינינו שלא יגיד אחד ממנו ליעקב אבינו. אמר להם יהודה, ראובן אינו כאן ואין החרם מתקים אלא בעשרה. מה עשו, שתפו להקדוש ברוך הוא באותו החרם, שלא יגיד לאביהם. כיון שירד ראובן בלילה לאותו הבור להעלותו ולא מצאו, קרע את בגדיו ובכה. חזר לאחיו אמר להם: הילד איננו ואני אנה אני בא. הגידו לו את המעשה ואת החרם ושתק. ואף הקדוש ברוך הוא אף על פי שכתוב בו מגיד דבריו ליעקב (תהלים קמז, יט), דבר זה לא הגיד, מפני החרם. לפיכך אמר יעקב, טרף טרף יוסף. רבי מנא אומר, במכירת יוסף לקו השבטים ולא התכפר להם עונם עד שמתו. ועליהם הכתוב אומר, אם יכפר העון הזה לכם עד תמתון (ישעיה כב, יד). ולפיכך בא רעב בארץ כנען שבע שנים, וירדו אחי יוסף עשרה לשבר בר ממצרים ומצאו יוסף חי והתירו את החרם, ושמע יעקב שהוא חי, וכתיב בו ותחי רוח יעקב אביהם. וכי מתה היתה, אלא שחיתה מן החרם ושרתה בו רוח הקדש שנסתלקה הימנו. אמר רבי עקיבא, החרם היא השבועה, והשבועה היא החרם. צא ולמד מיהושע שהחרים את יריחו, ונשרף עכן על שפשט ידו בחרם ולקח את האדרת ואת לשון הזהב שהיה באותן תרפים של יריחו ושם טמאה חקוק עליו, והלך והטמינם בתוך אהלו. ועל שמעל בחרם, נפל מישראל שלשים וששה איש, וקרע יהושע את בגדיו ונפל על פניו ארצה לפני הארון. ויאמר ה' אל יהושע קם לך וגו', חטא ישראל וגם עברו את בריתי אשר צויתי אותם וגם לקחו מן החרם וגם גנבו וגם כחשו וגם שמו בכליהם (יהושע ז, י-יא). למה כתיב כאן גם חמש פעמים. ללמדך שכל העובר על החרם, כעובר על חמשה חמשי תורה. וכל עברות נפרעין ממנו, וחרם נפרעין ממנו ומכל הבריות, שנאמר: אלה וכחש וגו', על כן תאבל הארץ ואמלל כל יושב בה בחית השדה וגו' (הושע ד, ב-ג). ואומר: על כן אלה אכלה ארץ ויאשמו ישבי בה על כן וגו' (ישעיה כד, ו). וכן את מוצא, בעכן נאמר, הלוא עכן בן זרח מעל מעל בחרם ועל כל עדת ישראל היה קצף והוא איש אחד לא גוע בעונו (יהושע כב, כ). כיון שאמר הקדוש ברוך הוא ליהושע, חטא ישראל. אמר לו יהושע, מי חטא. אמר לו: וכי דלטור אני, הטל גורלות ותדע. הלך והטיל גורלות, נפל הגורל על עכן. אמר לו עכן, בגורל אתה בא עלי, הטל הגורל בינך ובין אלעזר הכהן ויפל על אחד מכם. באותה שעה, נסתכל יהושע בשתים עשרה אבנים שבאבני אפוד שהיו על לבו של כהן גדול וראה אבן שבט יהודה שכהה אורה. שכך היה משפט החשן, כל שבט שעושה מצוה, מגיה אבנו ומבהיק אורה. וכל שבט שעובר עברה, אבנו כהה. כיון שראה יהושע כך, אמר לו בני שים נא כבוד לה' אלהי ישראל (יהושע ז, יט). מיד אמר עכן, אנכי חטאתי. אמר לו יהושע, מה עכרתנו יעכרך ה' ביום הזה, היום הזה אתה עכור ויש לך חלק לעולם הבא. תדע לך כח החרם, שהרי השבטים שקנאו על פילגש בגבעה ולא קנאו על פסל מיכה, הרגו בהן בני בנימין פעם ראשונה ושניה ושלישית כמה אלפים, ולבסוף עשו תשובה ונפלו לפני הארון ונתרצה להן הקדוש ברוך הוא. והחרימו שיבאו כל ישראל מקטן ועד גדול, שנאמר: כי השבועה הגדולה היתה לאשר לא עלה אל ה' המצפה לאמר מות יומת (שופטים כא, ה). וכי שבועה היתה שם, אלא ללמדך שהחרם היא השבועה. אנשי יבש גלעד לא עלו ונתחיבו מיתה. ועוד למוד הוא משאול בן קיש שאמר, ארור האיש אשר יאכל לחם עד הערב ונקמתי מאיבי ולא טעם כל העם לחם, ויונתן לא שמע בהשביע אביו את העם וישלח את קצה המטה אשר בידו ויטבל אותה ביערת הדבש וגו' (ש''א יד, כד-כז). ראה שאול פלשתים מתגברין על ישראל וידע שמעלו בחרם. הגיש האפוד וראה שאבן שבט בנימין מכהה אורה. הפיל גורל בינו ובין יונתן בנו ונלכד יונתן. נטל עליו חרב להרגו, שנאמר: ויאמר שאול כה יעשה אלהים וכה יוסף כי מות תמות יונתן. ויאמר העם אל שאול היונתן ימות אשר עשה הישועה הגדולה הזאת בישראל וגו'. הכותיים לא נחשבו משבעים לשון אלא מיתר חמשה גוים ששבה מלך אשור, שנאמר: ויבא מלך אשור מבבל ומכותה ומעוא ומחמת ומספרוים וישב בערי שמרון (מלכים ב יז, כד). רבי יוסי אומר, הוסיף עליהן ארבעה ונעשו תשעה, דיניא ואפרסתכיא טרפליא אפרסיא ארכויי בבליא שושנכיא דהוא עלמיא (עזרא ד). כשגלו ישראל משמרון, שלח סנחריב את עבדיו והושיבן בשמרון להעלות מס למלכות. שלח הקדוש ברוך הוא בהן את האריות, שנאמר: ויהי בתחלת שבתם שם לא יראו את ה' וישלח ה' בהם את האריות. שלחו ואמרו לו: הגוים אשר הגלית וגו' וישלח בם את האריות והנם ממיתים אותם וגו' (מלכים ב יז, כה-כו). שלח וקרא לכל זקני ישראל, אמר להם כל השנים שהייתם בארצכם לא שכלה אתכם חית השדה ומה עסקה עכשו. אמרו נאמר לו דבר אחד, אולי ישיב אותנו לארצנו. אמרו לו: הארץ אינה מקבלת גוי שאינו עוסק בתורה ולא נמול. אמר להן, תנו לי שנים מכם שילכו לשם וילמדו אותם, ודבר המלך אין להשיב. מיד שלחו לשם את רבי דוסתאי בר ינאי ואת רבי סביא, ולמדו אותם בכתב ספר תורה נוטריקון ובוכין. ואף על פי כן, את ה' היו יראים ואת אלהיהם היו עבדים. עד שעלה עזרא מבבל וזרבבל ויהושע בן יהוצדק והתחילו בונין בהיכל, שנאמר: באדין קמו זרבבל בר שלתיאל וישוע בר יוצדק ושריו למבנא בית אלהא וגו' (עזרא ה, ב). באותה שעה באו עליהן השמרונים למלחמה מאה ושמונים אלף. וכי שמרונים היו, והלא כותיים היו. אלא על שם העיר שמרון נקראו שמרונים. ועוד בקשו להרג את נחמיה במרמה, שנאמר: לכה ונועדה יחדו בכפרים בבקעת אונו וגו' (נחמיה ו, ב). ובטלו מלאכת בית ה' שתי שנים, שנאמר: באדין בטלת עבידת בית אלהא די בירושלם והות בטלא עד שנת תרתין למלכות דריוש מלך פרס (עזרא ד, כד). מה עשה עזרא וזרבבל ויהושע. קבצו את כל הקהל אל היכל ה', והביאו שלש מאות כהנים ושלש מאות שופרות ושלש מאות ספרי תורה ושלש מאות תינוקות, והיו תוקעין והלוים היו משוררין ומזמרין ומחרימין ומשמתין ומנדין את הכותיים בסוד שם המפרש ובכתב הנכתב על הלוחות, ובחרם בית דין העליון ובחרם בית דין התחתון, שלא יאכל אדם מישראל פת כותי. מכאן אמרו, האוכל פת כותי, כאוכל בשר חזיר. ואל יתגיר כותי בישראל, ואל יהא להם חלק בתחית המתים, שנאמר: לא לכם ולנו לבנות בית לאלהינו (עזרא ד, ג). וכתיב: ולכם אין חלק וצדקה וזכרון בירושלים (נחמיה ב, כ). וכתבו וחתמו ושלחו את החרם לכל ישראל שבבבל, והם הוסיפו עליהם חרם על חרם. והמלך כורש קבע עליהם חרם עולם, שנאמר: ואלהא די שכן שמה תמה ימגר כל מלך ועם די ישלח ידה להשניא וגו' (עזרא ו, יב)

ויוסף הורד מצרימה. ילמדנו רבנו, מהו להבדיל על נר של גוי במוצאי שבת. כך שנו רבותינו, אסור להבדיל על הנר של גוי במוצאי שבת. למה, שלא שבת ממלאכה. ולא עוד אלא אם אתה מבדיל על נרו של גוי, אתה עושה הגוי כאלו הוא ספון. והכתוב אומר, כל הגוים כאין נגדו (ישעיה מ, יז). מעשה באנטונינוס שבא לקסרין ושלח אחר רבנו הקדוש, והלך עמו רבי שמעון בנו ורבי חיא הגדול. ראה רבי שמעון שם לגיון אחד נאה ומשבח, ראשו מגיע לקפאלירס של עמודים. אמר לו לרבי חיא, ראה כמה פטומין עגלין של עשו. נטלו רבי חיא והוליכו לשוק והראהו סל של ענבים ושל תאנים והזבובין עליהם. אמר לו רבי חיא, זבובין אלו ואותו לגיון שוין. כשעלה רבי שמעון אצל אביו, אמר לו כך אמרתי לרבי חיא וכך השיב לי. אמר לו: כל כך נתן רבי חיא הבבלי ממש שהשוה אותן לזבובין, לפי שלגיונים אלו אינן ספונין לכלום. אבל זבובין, הקדוש ברוך הוא עושה שליחותו בהן, שנאמר: והיה ביום ההוא ישרק ה' לזבוב אשר בקצה יארי וגו' (ישעיה ז, יח). וכן, ושלחתי את הצרעה (שמות כג, כח), ובכנים וצפרדעים. תדע, שבשעה שבקש הקדוש ברוך הוא לקים גזרת ידע תדע, בקטן שבשבטים עושה שליחותו, ונמכר יוסף במצרים, וירדו יעקב ובניו ופרעו את השטר. לכך כתיב: ויוסף הורד מצרימה. ויוסף הורד מצרימה, זה שאמר הכתוב: מה גדלו מעשיך ה' מאד עמקו מחשבתיך (תהלים צב, ו). אמר רבי שמעון בר יוחאי, יש לך בריות שהן גדלות בים ואינן גדלות ביבשה, גדלות ביבשה ואינן גדלות בים. אם יעלו אותן שבים ליבשה, אין להם חיים. ואם ירדו אותן שביבשה לים, אין להם חיים. ויונה ירד לים וחיה, שנאמר: וישאו את יונה ויטלהו אל הים (יונה א, טו). והדג עלה ליבשה וחיה, שנאמר: ויאמר ה' לדג ויקא את יונה אל היבשה. נמצא, מקום מיתתו של זה חייו של זה, ומקום מיתתו של זה חייו של זה. לכך נאמר: מה גדלו מעשיך ה'. יש לך בריות שהן גדלות באויר ואין גדלות באור, יש לך בריות באור ואינן גדלות באויר. אם עולות שבאויר לאור, אין להם חיים. ואותן שבאור אם עולות לאויר, אין להם חיים. וחנניה מישאל ועזריה השלכו לתוך הכבשן ועלו, שנאמר: באדין נפקין שדרך מישך ועבד נגו מן גוא נורא (דניאל ג, כו). בריות הגדלות באור ואינן גדלות באויר, ואיזו, זו סלמנדרא. כיצד, הזגגין העושין את הזכוכית, כשהן מסיקין את הכבשן שבעה ימים ושבעה לילות רצופין, מכבד האור יוצא משם בריה הדומה לעכבר (ס''א: לעכביש), והבריות קורין אותה סלמנדרא. אדם סך ידו מדמה או אחד מאבריו, אין האור שולטת באותו מקום. למה, על שתחלת בריאתה מן האור. מכאן אמרו חכמינו זכרונם לברכה, תלמידי חכמים אין אור של גיהנם שולטת בהן, קל וחמר מסלמנדרא. ומה סלמנדרא על שתחלת בריאתה מן האור, הסך מדמה אין האור שולטת בו, תלמידי חכמים שומרי תורה שהיא דת אש ונתנה מיד אש אוכלה ולומדיה בית יעקב אש, על אחת כמה וכמה. לכך נאמר: מה גדלו מעשיך ה'. מהו מאד עמקו מחשבתיך. אמר רבי יוחנן, מחשבה עמקה נטלת עם אברהם בין הבתרים כשאמרת לו ידע תדע כי גר יהיה זרעך. אמר רבי יהודה בר שלום, שיהיו גרים ותושבים בארץ לא להם משתעבדין ארבע מאות שנה, והיו חיבין לירד מכפתין בקולרין. ולא עשה כך, אלא חשב היאך להורידן בכבוד, והביא עלילה שיאהב יעקב ליוסף וישנאוהו אחיו וימכרוהו לישמעאלים ויורידוהו למצרים וירד יעקב ובניו בשבילו, שנאמר: ויוסף הורד מצרימה

ויוסף הורד מצרימה. זה שאמר הכתוב: לכו חזו מפעלות אלהים נורא עלילה על בני אדם (תהלים סו, ה). אמר רבי יהושע בן קרחה, אף הנוראות שאתה מביא עלינו, בעלילה את מביאן. בא וראה כשברא הקדוש ברוך הוא את העולם, מיום הראשון ברא מלאך המות. מנין, אמר רבי ברכיה, משום שנאמר: וחשך על פני תהום (בראשית א, ב), זה מלאך המות המחשיך פניהם של בריות. ואדם נברא בששי ועלילה נתלה בו שהוא הביא את המיתה לעולם, שנאמר: כי ביום אכלך ממנו מות תמות (בראשית ב, יז). משל למה הדבר דומה, למי שמבקש לגרש את אשתו, כשבקש לילך לביתו כתב גט, נכנס לביתו והגט בידו, מבקש עלילה לתנו לה. אמר לה: מזגי לי את הכוס שאשתה. מזגה לו. כיון שנטל הכוס מידה, אמר לה: הרי זה גטך. אמרה לו: מה פשעי. אמר לה: צאי מביתי שמזגת לי כוס פשור. אמרה לו: כבר היית יודע שאני עתידה למזג לך כוס פשור, שכתבת הגט והבאתו בידך. אף כך, אמר אדם לפני הקדוש ברוך הוא, רבונו של עולם, על שלא בראת עולמך קדם שני אלפים שנה, היתה תורה אצלך אמון, שכך כתיב: ואהיה אצלו אמון ואהיה שעשועים יום יום (משלי ח, ל), שני אלפים שנה, וכתיב בה, זאת התורה אדם כי ימות באהל (במדבר יט, יד). אלולי שהתקנת מות לבריות, היית כותב בה כך. אלא באת לתלות בי את העלילה. הוי, נורא עלילה על בני אדם. וכן אתה מוצא שאמר לו הקדוש ברוך הוא למשה, אם יראה איש באנשים האלה הדור הרע הזה את הארץ הטובה וגו' (דברים א, לה). איש, זה משה, דכתיב: והאיש משה ענו (במדבר יב, ג), האיש המסים באנשים. וכן אתה אומר, והאיש בימי שאול זקן בא באנשים (ש''א יז, יב). וכן הוא אומר, עתה תראה אשר אעשה לפרעה (שמות ו, א), במלחמת פרעה אתה רואה ואין אתה רואה במלחמת שלשים ואחד מלכים. וכיון שאמר להם: שמעו נא המרים (במדבר כ, י), אמר לו הקדוש ברוך הוא, לכן לא תביאו את הקהל הזה. הוי, נורא עלילה. וכן הוא אומר ביוסף, ויראו אחיו כי אתו אהב אביהם, על ידי לשון של ארגמן שעשה לו כתנת פסים, נכתב עליו ארבע אונאות. פסים, פ' פוטיפר, ס' סוחרים, י' ישמעאלים, מ' מדינים. בשביל כתנת פסים גרם לכל השבטים לירד למצרים. ואמר רבי יודן, היה הקדוש ברוך הוא מבקש לקים גזרת ידע תדע, והביא עלילה לכל דברים אלו, כדי שיאהב יעקב את יוסף וישנאוהו אחיו וימכרו אותו לישמעאלים ויורידוהו למצרים וישמע יעקב שיוסף חי במצרים וירד עם השבטים וישתעבדו שם. הוי, ויוסף הורד מצרימה, אל תקרי הורד אלא הוריד את אביו והשבטים למצרים. אמר רבי תנחומא, למה הדבר דומה, לפרה שמבקשין לתן על בצוארה, והיא מונעת העול מן צוארה. מה עשו. נטלו את בנה מאחריה ומשכו אותה לאותו מקום שמבקשין בו לחרוש, והיה העגל גועה. שמעה הפרה בנה גועה, הלכה שלא בטובתה בשביל בנה. כך הקדוש ברוך הוא היה מבקש לקים גזרת ידע תדע, והביא עלילה לכל אלו הדברים וירדו למצרים ופרעו את השטר. לכך נאמר: ויוסף הורד מצרימה, הוי, נורא עלילה וגו'

ויהי אחר הדברים האלה. ילמדנו רבנו, גדול שבנאמנים איזהו. כך שנו רבותינו, שלשה נאמנים הן. בעל הבית שמפריש מעשרותיו כראוי ואינו נחשד על התרומה ומעשר, אין נאמן גדול מזה. ועני שהפקידו פקדון אצלו ולא נחשד על הפקדון, אין נאמן גדול מזה. ורוק הדר בכפר בשכונת זונות ואינו חוטא, אין נאמן גדול מזה. אין את מוצא נאמן גדול כיוסף שהיה במצרים, שכתוב בהן, אשר בשר חמורים בשרם (יחזקאל כג, כ), והוא בן שבע עשרה שנה ולא נחשד על העריות, ביותר שהיתה אדונתו עמו בבית והיתה משדלתו בכל יום ויום בדברים. והיתה מחלפת שלש חליפות בגדים בכל יום ויום. כלים שלבשה בשחרית לא לבשה אותם בחצי היום, ובחצי היום לא לבשה בין הערבים. כל כך למה. כדי לתן עיניו בה. אמרו רבותינו זכרונם לברכה: פעם אחת נתקבצו המצריות ובאו לראות יפיו של יוסף. מה עשתה אשת פוטיפר, נטלה אתרוגים ונתנה לכל אחת ואחת מהן ונתנה סכין לכל אחת ואחת, וקראה ליוסף והעמידתו לפניהן. כיון שהיו מסתכלות ביפיו של יוסף, היו חותכון את ידיהן. אמרה להן, ומה אתן בשעה אחת כך. אני שבכל שעה רואה אותו, על אחת כמה וכמה. ובכל יום ויום משדלתו בדברים, ועמד ביצרו. מנין, ממה שקראו בענין ותשא אשת אדניו

ויהי אחר הדברים האלה. זה שאמר הכתוב: ומוצא אני מר ממות את האשה אשר היא מצודים וחרמים וגו' (קהלת ז, כו). אמר רבי יהודה בר שלום, אין לך קשה מן האשה. תדע לך, שכשעשו את העגל, כתיב: ויפל מן העם ביום ההוא כשלשת אלפי איש (שמות לב, כח). ועל ידי אשה בשטים נפלו ארבעה ועשרים אלף. הוי אומר, ומוצא אני מר ממות את האשה. מהו אסורים ידיה. אלולי שכתוב בה אסורים ידיה, היתה תופסת לאדם בשוק. בא וראה כשבקש הקדוש ברוך הוא לברא את חוה, היה מחשב מאיזה מקום לבראתה. אמר, אם אברא אותה מן הראש, תהיה רוחה גסה. מן העין, תהיה סקרנית. מן הפה, תהיה פטפטנית. מן האזן, תהיה ציתנית. מן הידים, תהיה גונבת. מן הרגלים, תהיה פרדנית. מה עשה הקדוש ברוך הוא. בראה מן הצלע ממקום צנוע, כדי שתהיה צנועה יושבת בבית, שנאמר: ויקח אחת מצלעתיו (בראשית ב, כב). ואף על פי כן לא יצאו ידיהן מאלו המומין. לא בראה מן הראש שלא תהא רוחה גסה, עמדו בנות ציון והיתה רוחן גסה, שנאמר: ויאמר ה' יען כי גבהו בנות ציון וגו' (ישעיה ג, טז). לא בראה מן העין שלא תהא סקרנית, עמדה חוה והיתה סקרנית, שנאמר: ותרא האשה כי טוב העץ וגו' (בראשית ג, ו). לא בראה מן הפה שלא תהא פטפטנית, עמדה לאה והיתה פטפטנית, שנאמר: ותאמר לה המעט קחתך את אישי (בראשית ל, טו). וכן, ותדבר מרים ואהרן במשה (במדבר יב, א). לא בראה מן האזן שלא תהא ציתנית, עמדה שרה והיתה ציתנית, שנאמר: ושרה שמעת פתח האהל (בראשית יח, י). לא בראה מן היד שלא תהא גונבת, ורחל היתה גונבת, שנאמר: ותגנב רחל את התרפים (בראשית לא, יט). לא בראה מן הרגל שלא תהא פרדנית, עמדה לאה והיתה פרדנית, שנאמר: ותצא לאה (בראשית ל, טז). וכן ותצא דינה (בראשית לד, א). אמר רבי יהודה בר שלום, וזו שאמרנו, בכשרות שבישראל, ואין צריך לומר בשאר הנשים. אבל בצנועות שבאמות העולם מה כתיב: ותתפשהו בבגדו לאמר שכבה עמי. טוב לפני האלהים ימלט ממנה, זה יוסף, וחוטא ילכד בה, זה זמרי שנלכד בה בשטים. ותשא אשת אדניו, זה שאמר הכתוב: תחשכנה עיניהם מראות וגו' (תהלים סט, כד). אתה מוצא שהצדיקים מתרוממין בעיניהם, שנאמר: וישא אברהם את עיניו וירא את המקום (בראשית כב, ד). וכן וישא אברהם את עיניו וירא והנה איל (בראשית כב, יג). וכן וישא עיניו וירא והנה שלשה אנשים (בראשית יח, ב). ביצחק, ויצא יצחק לשוח בשדה לפנות ערב וישא עיניו וירא וגו' (בראשית כד, סג). ביעקב, וישא יעקב עיניו וירא והנה עשו בא ויחץ את הילדים (בראשית לג, א). אבל הרשעים, נופלים בעיניהם, שנאמר: וישא לוט את עיניו וירא את כל ככר הירדן (בראשית יג, י), זה סדום, שהניח לאברהם והלך לסדום לעשות מעשיהן. לכך קרא שמו לוט, שמו גרם לו. וירא בלק בן צפור (במדבר כב, ב). וכן אתה פותר את כלם

ותשא אשת אדניו. זה שאמר הכתוב: מות וחיים ביד לשון ואהביה יאכל פריה (משלי יח, כא). אמר רבי חיא בר אבא, כלכלה של תאנים לפניו, אם אכל ממנה עד שלא ברך, מות ביד לשון. ברך ואחר כך אכל, חיים ביד לשון. וכן ביוסף לא הגיעוהו כל אותן הצרות אלא על לשון הרע שספר על אחיו. שנאמר: ויבא יוסף את דבתם רעה אל אביהם. ומה אמר לו. רבנן אמרי, אמר לאביו, שהן נוהגין בבני בלהה וזלפה מנהג עבדים וקורין אותן עבדים, ואני נוהג בהן מנהג אחוה, שנאמר: והוא נער את בני בלהה ואת בני זלפה וגו'. אמר לו הקדוש ברוך הוא, חייך, בו בדבר תלקה, שנאמר: לעבד נמכר יוסף (תהלים קה, יז). רבי יהודה אומר, אמר לו: אחי אוכלין אבר מן החי. אמר לו הקדוש ברוך הוא, אפלו בשעת קלקלה לא יעשו אלא בשחיטה, שנאמר: וישחטו שעיר עזים ויטבלו. רבי יוסי אומר, יוסף היה אומר לו: שהיו נותנין עיניהן בבנות הארץ. אמר לו הקדוש ברוך הוא, חייך, בו בדבר תקלה, הרי אדונתך נותנת עיניה בך, שנאמר: ותשא אשת אדניו

וימאן ויאמר אל אשת אדניו. זה שאמר הכתוב: ברוך הגבר אשר יבטח בה' (ירמיה יז, ז). את מוצא כיון שהיה בבית רבו, ויהי ה' את יוסף ויהי איש מצליח וגו'. וירא אדניו כי ה' אתו וגו'. וכי פוטיפר רשע היה רואה שהקדוש ברוך הוא עמו, ומה הוא כי ה' אתו. אלא שלא היה שמו של הקדוש ברוך הוא זז מפיו. היה נכנס לשמשו, והוא היה מלחש ואומר: רבון העולם, אתה הוא בטחוני, אתה הוא פטרוני, תנני לחן ולחסד ולרחמים בעיניך ובעיני כל רואי ובעיני פוטיפר אדוני. ופוטיפר אומר לו: מה אתה מלחש, שמא כשפים אתה עושה לי. והוא משיבו, לא, אלא אני מתפלל שאמצא חן בעיניך. לפיכך כתיב: וירא אדניו כי ה' אתו. ומהו וכל אשר הוא עשה ה' מצליח בידו, היה מוזג לרבו קונדיטון, והוא אומר לו: מה מזגת לי. הוא אומר, קונדיטון. אומר לו: פסינתטון אני רוצה, והיה פסינתטון. הוא אומר, יין אני רוצה, והיה יין. הוא אומר, יין מבשל אני רוצה, והיה מבשל. וכן על המים. וכן על כל דבר ודבר, שנאמר: וכל אשר הוא עשה ה' מצליח בידו. כיון שראה רבו כן, מסר לו את כל המפתחות ולא היה יודע אחריו כלום, שכן אומר, הן אדני לא ידע אתי מה בבית. כיון שראה יוסף את עצמו בכך, התחיל אוכל ושותה, מסלסל בשערו, ואומר ברוך המקום שהשכיחני בית אבי. אמר לו הקדוש ברוך הוא, אביך מתאבל עליך בשק ואפר, ואתה אוכל ושותה ומסלסל בשערך, הרי אדונתך מזדוגת לך ומצרה לך. לכך כתיב: ותשא אשת אדניו. וימאן, למה מאן. אמר רבי יהודה בר שלום, שראה איקונין של אביו, ואמר לו: יוסף יוסף, עתידין אחיך לכתב באבני אפוד, תרצה שתהא חסר מכללן ותהיה רועה זונות, לכך מאן. ויאמר אל אשת אדניו הן אדני. אמר לה: הרי בעליך לפניך, לפי שכל בני אדם שוין הן, איננו גדול בבית הזה ממני וגו'. וחטאתי לאלהים, נשבע אני לאלהים שאיני עושה הרעה הגדולה הזאת. ויהי כדברה אל יוסף יום יום. אמר רבי יהודה בר שלום, יום יום, שנים עשר חדש היתה מתגרה בו. ואין יום יום אלא שנים עשר חדש, שנאמר: מיום ליום ומחדש לחדש שנים עשר (אסתר ג, ז). כשהיתה באה להסיח עמו, היה מרכין פניו למטה, כדי שלא להביט בה. מה עשתה. אמר רב הונא בר אידי, עשתה לו שרתוע של ברזל מתחת זקנו, שאם ירכין פניו, יהא השרתוע מכהו, שנאמר: ענו בכבל רגלו וגו' (תהלים קה, יח). אף על פי כן לא שמע אליה. אמרה לו: למה אין אתה שומע לי, הלא אשת איש אני, אין אדם יודע בנו. אמר לה: השתא הפנויות שלכם אסורות לנו, ביותר שאת אשת איש, שנאמר: ולא תתחתן בם (דברים ז, ג). ואף על פי כן לא שמע אליה. אמר רבי יהודה בר נחמן, משל לגוי שאמר לישראל, יש לי מאכל יפה להאכילך. אמר לו: מהו. אמר לו: בשר חזיר. אמר לו: ריקה, אפלו שחוטה שלכם בבהמה טהורה אסורה לנו, וכל שכן בשר חזיר. וכך אמר לה יוסף, אפלו פנויות שלכם אסורות לנו, כל שכן אשת איש. ולא שמע אליה לשכב אצלה להיות עמה. לשכב אצלה, בעולם הזה. להיות עמה, לעולם הבא בגיהנם. ממה שאמר הכתוב להיות עמה, את למד שהבא על הגויה, קשורה בו ככלב. ואית דאמרי לה מהכא, ילפתו ארחות דרכם יעלו בתהו ויאבדו (איוב ו, יח), שמלפפתו ומוליכתו לגיהנם

ויהי כהיום הזה ויבא הביתה וגו'. רבותינו חולקין בדבר. יש אומרים: לעשות צרכו נכנס ובקש עצמו ולא מצא, דכתיב: ואין איש. ויש אומרים: לעשות מלאכתו, מלאכה שעליו מן הבית. ורבי יהודה אומר, אותו היום יום זבוחו של נילוס היה ויצאו כלם, ונשתירה היא והוא עמה בבית. ותתפשהו בבגדו, ועלה עמה למטה ובקש עצמו ולא מצא, שראה דמות דיוקנו של אביו, והפיל עצמו בקרקע ונעץ עשר אצבעותיו בקרקע. שכן הוא אומר בברכתו, ותשב באיתן קשתו, לשון נקי דברה תורה. ויפזו זרעי ידיו, שנעץ ידיו בקרקע. למה, מידי אביר יעקב. מיד וינס ויצא החוצה. אמר לו הקדוש ברוך הוא, אתה נסת ויצאת חוצה, חייך, הים ינוס מפני ארונך, שנאמר: הים ראה וינס (תהלים קיד, ג). כיון שראתה שלא שמע לה, התחילה קובלת עליו לרבו, שנאמר: בא אלי העבד העברי אשר הבאת. מיד ויקח אדני יוסף אתו ויתנהו חבוש בבית האסורים שתים עשרה שנה. ואמרו רבותינו זכרונם לברכה: כיון ששמע רבו כך, רצה להרגו, שנאמר: ויחר אפו. כתיב הכא, ויחר אפו. וכתיב התם, וחרה אפי והרגתי (שמות כב, כג). אמרה לו אשתו, אל תפסיד ממונך. וכל זה לא עשתה אלא שמא יתרצה בה. ובכל יום ויום הולכת אצלו ואומרת לו התרצה לי, והוא אומר כבר נשבעתי. והיא אומרת לו, אני מעורת עיניך. והוא אומר, ה' פוקח עורים. כאן תהא מיתתך בכבלים. והוא אומר, ה' מתיר אסורים. אני מוכרת אותך בארץ רחוקה. והוא אומר, ה' שמר את גרים (תהלים קמז, ז-ט). ולא היה צריך לעשות שם אלא עשר שנים. ולמה נתוספו לו שם שתי שנים. אמר הקדוש ברוך הוא, אתה השלכת בטחוני ובטחת בשר המשקים ואמרת לו שתי זכירות, כי אם זכרתני והזכרתני, תשתכח שתי שנים בבית הסהר. לכך כתיב: ויהי מקץ שנתים ימים, שתי שנים ליציאת שר המשקים מבית הסהר. אמר רבי יהושע בן לוי, בא וראה, שלא כמדת הקדוש ברוך הוא מדת בשר ודם. מדת בשר ודם, מכה באזמל ומרפא ברטיה. והקדוש ברוך הוא, במה שהוא מכה הוא מרפא, שנאמר: כי אעלה ארכה לך וממכותיך ארפאך (ירמיה ל, יז). יוסף לא נמכר אלא על ידי חלום, שנאמר: ויאמרו איש אל אחיו הנה בעל החלמות הלזה בא, לכו ונמכרנו וגו'. ולא מלך אלא על ידי חלום, שנאמר: ויהי מקץ שנתים ימים ופרעה חלם.