# פרשת ויגש

> מקור: https://rabenu.app/books/tanchuma-bereshit/parshat-vayigash/

ילמדנו רבנו, אי זה הוא ערב שהוא חיב לשלם. כך שנו רבותינו, רבי שמעון בן ננס אומר, אי זה הוא ערב שהוא חיב לשלם. האומר הלוהו ואני נותן לך ונשא ונתן ביד, הערב חיב. ומי היה זה הערב, זה יהודה שאמר תנה אותו על ידי ואני אשיבנו אליך. ויאמר לא ירד בני עמכם וגו' וקראהו אסון. מכאן את למד, שהיוצא לדרך, השטן מקטרגו. אמר רבי יוסי ברבי חנינא, לפי ששנינו, על שלש עברות נשים מתות בשעת לדתם. למה בשעת לידתן, שהשטן מקטרג בשעת הסכנה. ירד בנימין עם אחיו ולקחו שבר, צוה יוסף ונתנו את הגביע בשקו. עד שלא הרחיקו, שלח אחריהן, אמר להם: הרעתם אשר עשיתם. אמר, מי שימצא הגביע בידו, יהיה לי עבד. כשנמצא בשקו של בנימין, כל אחד ואחד הפך פניו. ומי עמד כנגדו, הערב. הוי, ויגש אליו יהודה

ויגש אליו יהודה. זה שאמר הכתוב: בני אם ערבת לרעך תקעת לזר כפיך (משלי ו, א). בשעה שבקש הקדוש ברוך הוא לתן את התורה לישראל, אמר להם: תקבלו תורתי. אמרו לו: הן. אמר להם תנו לי ערב שתקימו אותה. אמרו לו: אברהם יצחק ויעקב יהיו ערבים. אמר להן. אבותיכם הן בעצמם צריכים ערבים. אברהם אמר, במה אדע (בראשית טו, ח). יצחק אהב את שונאי, דכתיב: ואת עשו שנאתי (מלאכי א, ג). יעקב אמר, נסתרה דרכי (ישעיה מ, כח). אמרו לו: בנינו יהיו ערבים שלנו. מיד קבלן הקדוש ברוך הוא ונתן את התורה לישראל, שנאמר: מפי עוללים ויונקים יסדת עז (תהלים ח, ג). לפיכך כשישראל מבטלין את התורה, הקדוש ברוך הוא פורע מן הערבין, שנאמר: ותשכח תורת אלהיך אשכח בניך גם אני (הושע ד, ו). מהו גם אני. אמר הקדוש ברוך הוא, אף אני מצטער עליהם שאני מפסידן, שהן אומרים בכל יום, ברוך ה' המבורך לעולם ועד. הוי, אם ערבת לרעך. אף יהודה לפי שהיה ערב של בנימין, לפיכך לא עמד מכל השבטים כנגד יוסף אלא יהודה, שנאמר: ויגש אליו יהודה

ויגש אליו יהודה. זה שאמר הכתוב: ליש גבור בבהמה ולא ישוב מפני כל (משלי ל, ל). מעשה ברבי חנינא בן דוסא, שראה את הארי ואמר לו: אי מלך חלש, לא השבעתיך שלא תראה בארץ ישראל. מיד ברח. רץ אחריו רבי חנינא, אמר לו: נעניתי לך שקראתיך חלש, ומי שבראך קראך גבור, שנאמר: ליש גבור בבהמה. אמר רבי יהושע בר נחמיה, מי הוא שרו של שור, ארי. כך יוסף שור, שנאמר: בכור שורו הדר לו (דברים לג, יז). ויהודה ארי, שנאמר: גור אריה יהודה (בראשית מט, ט). מי עמד כנגד השור, הארי, שנאמר: ויגש אליו יהודה. אמר רבי יודן, כשהיתה חמתו של יהודה עולה, היו שתי שערות יוצאות מתוך לבו וקורעות את בגדיו. וכשהיה מבקש שתעלה חמתו, היה ממלא אפנדתו אפונין של נחשת ונוטל מהן ומכסכס בשניו וחמתו עולה. ראה גבורתו של יהודה, עליו נאמר, חמת מלך מלאכי מות ואיש חכם יכפרנה (משלי טז, יד). חמת מלך, זה יהודה. ואיש חכם יכפרנה, זה יוסף, שנאמר בו: אין נבון וחכם כמוך. כיון שראה יוסף שעלתה חמתו של יהודה, אמר, עכשו תאבד מצרים. אמר רבי שמעון בן לקיש, משל לשני אטליטין תפושים זה בזה, כיון שהרגיש אחד מהן שהוא בא להנצח, אמר, עכשו ינצחני ואני נתביש בפני הכל. מה עשה. נשקו על ידיו ושככה חמתו של אתליטיה הגדול. אף יוסף כיון שהרגיש שעלתה חמתו של יהודה, נתירא שלא יתביש לפני המצרים. מיד אמר לאחיו אני יוסף אחיכם, ולא יכלו לענות אתו

ויגש אליו יהודה. זה שאמר הכתוב: וסרה קנאת אפרים (ישעיה יא, יג). כנגד מי אמר ישעיה מקרא זה. לא אמרו אלא כנגד יהודה ויוסף, דאמר רבי שמואל בר נחמן אמר רבי יונתן, בשעה שהיו יהודה ויוסף מתוכחין זה עם זה, אמרו מלאכי השרת זה לזה, בואו נרד למטה ונראה שור וארי מתנגחין זה עם זה. בנוהג שבעולם שור מתירא מפני ארי, ועכשו שור וארי מתנגחין ועומדין והקנאה ביניהן עד שבא משיח. לפיכך וסרה קנאת אפרים. והחכמה תעז לחכם מעשרה שליטים אשר היו בעיר (קהלת ז, יט), זה חכמתו של יוסף. ומה חכמתו של יוסף. שלא רצה להלחם עם אחיו, אלא כיון שראה עשרה גבורין עומדין לפניו שאחד מהן יכול להחריב עשר מדינות, נזדעזע. וחכמתו הצילתו, שנאמר: והחכמה תעז לחכם. מה עשה יוסף? הושיב שומרין על השערים (וכו', מקץ ח). מה עשה ויקח מאתם את שמעון ויאסר אתו, מפני שהוא דחפו לבור. ועוד פרש אותו מלוי, שלא יטלו עליו עצה להרגו. מיד אמר שמעון לאחיו, כך עשיתם ליוסף וכך אתם מבקשין לעשות לי. אמרו לו ומה נעשה, ימותו אנשי ביתנו ברעב. אמר להם עשו מה שתראו, עכשו אראה מי יכניס אותי לבית האסורים. באותה שעה שלח יוסף אצל פרעה ואמר לו: שלח לי שבעים גבורים מאצלך, שמצאתי לסטים ואני מבקש לתן עליהם כבלים. באותה שעה שלח לו. והיו מסתכלין אחי יוסף מה היה מבקש לעשות. אמר יוסף לאותן גבורים, הכניסו את זה בבית האסורים ותנו כבלים ברגליו. כיון שקרבו אצלו, צוח בהן. כיון ששמעו קולו, נפלו על פניהם ונשתברו שניהם, שאגת אריה וקול שחל ושני כפירים נתעו (איוב ד, י). והיה מנשה בן יוסף יושב לפניהם. אמר לו אביו, קום אתה. מיד קם מנשה והכהו מכה אחת, הכניסו בבית האסורים ונתן עליו כבל. אמר שמעון לאחיו, אתם אומרים מכה של מצרים הוא זה, אינה אלא של בית אבא. כיון שראו אחי יוסף שהכניס מנשה את שמעון לבית האסורים ושלח ידו בו ונתן אותו בכבל, נפלה אימה עליהם והלכו אצל אביהם עד שהביאו את בנימין והעמידוהו לפני יוסף. אמר להם יוסף, הזה אחיכם הקטן אשר אמרתם אלי. אמרו לו: הן. אמר לו יוסף לבנימין, יש לך אשה. אמר לו: הן. אמר לו: יש לך בנים. אמר לו: יש לי עשרה. ומה שמם. אמר לו: בלע ובכר ואשבל וגו'. אמר לו יוסף, מי שמע שמות כאלה. אמר לו: כלם על שם אחי בן אמי שהיה גדול ממני, קראתי להם אלו השמות. בלע, שנבלע בין האמות. ובכר, שהיה בכור. ואשבל, שנשבה. גרה, שנעשה גר. ונעמן, שהיה נעים. אחי, על שם שהיה אחי בן אמי. וראש, שהיה ראש וגדול עלי. מפים, שהיה יפה ומיפה. וחפים, שלא ראה בחפתי ואני לא ראיתי בחפתו. וארד, שירד בגולה, ושהיו פניו דומים לורד. ומיום שגלה יוסף אחי, ירד אבי מעל המטה וישב על גבי קרקע שוכב. ולא עוד אלא בשעה שאני רואה את אחי, כל אחד ואחד יושב לו אצל אחיו ואני יושב לבדי, זולגין עיני דמעות. באותה שעה נתגלגלו רחמי יוסף עליו, שנאמר: וימהר יוסף כי נכמרו רחמיו. אמר רב נחמן בר יצחק, באותה שעה זמנם לסעודה, היה מבקש להסב לבנימין אצלו ולא היה יודע כיצד לעשות. נטל את הגביע והקיש בו. אמר להם: הייתי סבור שיהודה הוא הבכור שהוא מדבר תחלה, אני רואה שראובן הוא הבכור ויהודה הוא פטיט. הסב ראובן בראש המסבין. שוב נטל את הגביע והקיש בו. אמר, שמעון עלה והסב אצלו שאתה שני לו. וכן ללוי, וכן ליהודה, וכן כלם דרך לדתם. שוב נטל את הגביע והקיש בו. אמר להם: אני רואה בגביע שכלכם אתם בני אב אחד, אבל אביכם נשים הרבה היו לו. התחיל קורא לדן ולנפתלי, ואמר להם עלו הסבו, עד שהסבו כלם כסדרן דרך לדתן. נשתיר בנימין. אמר רואה אני לזה שהיה לו אח ופרש ממנו ואין לו אם, ואף אני היה לי אח ופרש ממני ואין לי אם, יבא וישב אצלי. ישב אצלו. הדא הוא דכתיב, וישבו לפניו הבכר כבכרתו והצעיר כצערתו. וישא משאת, הביא מנות בסעודה. נתן לכל אחד ואחד מהן מנה שלו. נתן לבנימין מנה שלו. נתן יוסף מנה שלו ונתנה לבנימין. נטלה אסנת מנה שלה, נתנה לבנימין. נטלו אפרים ומנשה מנותיהם ונתנום לבנימין. נמצאו ביד בנימין חמש מנות. לכך כתיב: ותרב משאת בנימן

דבר אחר, ויגש אליו יהודה, שנגש בתוכחות. בי אדני, אל תעבור עלינו מדת הדין, ידבר נא עבדך דבר באזני אדוני ראוי היה לומר לפני אדוני, אלא מלמד שהיה מדבר אחת קשה ואחת רכה. כי כמוך כפרעה, כשם שפרעה רבך אוהב נשים ומחמדן, כך אתה ראית לבנימין שהוא יפה תאר ואתה מחמדו להיות לך לעבד. דבר אחר, כי כמוך כפרעה, כשם שאתה ופרעה גדולים במקומכם, כך אנו גדולים במקומנו. אדני שאל את עבדיו, אמר לו: מתחלה בעלילה באת עלינו, מכמה מדינות ירדו למצרים לשבר אכל ולא שאלת אחד מהן, שמא בתך באנו לקח או אחותנו אתה סבור לשא, אף על פי כן לא כסינו ממך דבר. אמר לו יוסף, יהודה, למה אתה דברן מכל אחיך, ואני רואה בגביע שיש באחיך גדולים ממך ואתה פטיט. אמר לו: כל זאת שאתה רואה, בשביל הערבות שערבתי אותו. אמר לו: מפני מה לא ערבת את אחיך כשמכרתם אותו לישמעאלים בעשרים כסף, וצערת את אביך הזקן ואמרת לו טרף טרף יוסף, והוא לא חטא לך. אבל זה שחטא וגנב הגביע, אמר לאביך, הלך החבל אחר הדלי. כיון ששמע יהודה כך, צעק ובכה בקול גדול ובמר נפש. אמר, כי איך אעלה אל אבי והנער איננו אתי וגו'. אמר לו יוסף, בא ונתוכח שנינו, אמר מלך וסדר דינך. מיד אמר יהודה לנפתלי, לך וראה כמה שוקים יש במצרים. קפץ וחזר, אמר לו שנים עשר. אמר יהודה לאחיו, אני אחריב מהן שלשה, וטלו כל אחד מכם אחד ולא נשאיר בהם איש. אמרו לו אחיו, יהודה, מצרים אינה כשכם. אם אתה מחריב מצרים, תחריב את העולם כלו. באותה שעה, ולא יכל יוסף להתאפק. אמר רבי שמואל בר נחמן, לסכנה גדולה ירד יוסף, שאם הרגוהו אחיו, אין בריה בעולם מכירו. ולמה אמר הוציאו כל איש מעלי. אלא כך אמר יוסף בלבו, מוטב שאהרג ולא אביש את אחי בפני המצרים. אמר לו יהודה ליוסף, תדע שמתחלה לא באת עלינו אלא בעלילות. בתחלה אמרת לנו מרגלים אתם. שניה, אמרת לראות את ערות הארץ באתם. שלישית, גביעי גנבתם. אני נשבע בחיי אבי הצדיק, ואתה נשבעת בחיי פרעה הרשע. אם אני אוציא את חרבי מנרתיקה, אמלא כל מצרים הרוגים. אמר לו יוסף, אם תוציא חרב מנרתיקה, אני כורכה על צוארך. אמר לו יהודה, אם אפתח את פי אבלע אותך. אמר לו יוסף, אם תפתח פיך אני סותמו באבן. אמר יהודה ליוסף, מה נאמר לאבא. אמר לו: אמר לאביך, הלך החבל אחר הדלי. אמר לו יהודה, דין שקר אתה דן אותנו. אמר לו יוסף, אין לך דין שקר כמכירת אחיכם. אמר לו יהודה, נורא דשכם דליק בלבי. אמר לו יוסף, נורא דתמר כלתך אנא מטפי. אמר לו יהודה, רתח אנא ולית דמהימן לי. אמר לו יוסף, רתחא דידך אנא מתבר. אמר לו יהודה, עכשו אני אצא ואצבע כל שוקים שבמצרים בדם. אמר לו יוסף, צבעים הייתם מימיכם, שצבעתם כתנת אחיכם בדם ואמרתם לאביכם טרף טרף. כיון שראה יוסף שהסכימה דעתם להחריב את מצרים, אמר יוסף בלבו, מוטב שאתודע להן ואל יחריבו את מצרים. אמר להן יוסף, לא כך אמרתם שאחיו של זה מת. אני קניתיו, אקראנו ויבא אצלכם. התחיל קורא, יוסף בן יעקב בא אצלי, יוסף בן יעקב בא אצלי ודבר עם אחיך שמכרוך, והיו נושאין עיניהם בארבע פנות הבית. אמר להם יוסף, למה אתם מסתכלין לכאן ולכאן, אני יוסף אחיכם. מיד פרחה נשמתן ולא יכלו לענות אתו. אמר רבי יוחנן, וי לנו מיום הדין, וי לנו מיום תוכחה. ומה, יוסף כשאמר לאחיו אני יוסף, פרחה נשמתן. כשעומד הקדוש ברוך הוא לדין דכתיב ביה (מלאכי ג, ב) ומי מכלכל את יום בואו ומי העומד בהראותו שכתוב בו כי לא יראני האדם וחי (שמות לג, כ) על אחת כמה וכמה, ומה זה נבהלו אחיו מפניו כשיבוא הקדוש ברוך הוא לתבע עלבון המצות ופשעה של תורה, על אחת כמה וכמה. עשה הקדוש ברוך הוא להם נס וחזרה נשמתן. אמר להם יוסף, והנה עיניכם ראות ועיני אחי בנימין כי פי בלשון הקדש אני מדבר. ולא היו מאמינים בו, עד שפרע את עצמו והראה להם חותם ברית. וכל כך למה. מפני שיצא מאצלם בלא חתימת זקן, ועכשו היה עומד כמלך בחתימת זקן. כיון שהכירוהו, בקשו להרגו. ירד מלאך ופזרם בארבע פנות הבית. באותה שעה צוח יהודה בקול גדול ונפלו כל חומות שבמצרים והפילו כל החיות שבמצרים ונפל יוסף מכסאו וירד פרעה מכסאו, ונפלו שניהם. וכל הגבורים שהיו עומדין לפני יוסף, נהפכו פניהם לאחוריהם ולא החזירו עד יום מותן, שנאמר: שאגת אריה וקול שחל ושני כפירים נתעו (איוב ד, י). לפיכך הוא אומר, והקל נשמע בית פרעה. ואין קול זה אלא קול יהודה, שנאמר: שמע ה' קול יהודה (דברים לג, ז). כיון שראה יוסף שהיתה להם בושה גדולה, אמר להן, גשו נא אלי, ויגשו. וכל אחד ואחד היה מנשקו ובוכה עליו, שנאמר: וינשק לכל אחיו ויבך עליהם. וכשם שלא פיס יוסף את אחיו אלא מתוך בכיה, כך כשיגאל הקדוש ברוך הוא את ישראל, מתוך בכיה הוא גואלם, שנאמר: בבכי יבאו ובתחנונים אובילם אוליכם אל נחלי מים בדרך ישר לא יכשלו בה כי הייתי לישראל לאב ואפרים בכרי הוא (ירמיה לא, ח)

ואת יהודה שלח לפניו. ילמדנו רבנו, אימתי מברכין על הנר במוצאי שבת. כך שנו רבותינו, אין מברכין על הנר עד שיאותו לאורו. ומנין למדו, מן הקדוש ברוך הוא, שנאמר: וירא אלהים את האור כי טוב, ואחר כך ויבדל אלהים בין האור ובין החשך (בראשית א, ד). רבי זעירא בר אבהו אמר, מכאן שמברכין על הנר במוצאי שבת משיאותו לאורו. אמר רבי שמעון בן יוחאי, אמר הקדוש ברוך הוא לישראל, היו מכבדין את המצות, שהן שלוחי, ושלוחו של אדם כמותו. אם כבדת אותן, כאלו לי כבדתני. ואם בזית אותן, כאלו לכבודי בזית. אין לך אדם שכבד את המצות ועשה את התורה כיעקב, שנאמר: ויעקב איש תם ישב אהלים (בראשית כה, כז), ונתיסר בבנו. אמר לו הקדוש ברוך הוא, חייך, אבדת אחד, תמצא שלשה, יוסף מנשה ואפרים. כיון שבאו, בשרו אותו שיוסף חי. שלח יהודה פרוזבטים אצלו. ואת יהודה שלח לפניו. זה שאמר הכתוב: המשל ופחד עמו עשה שלום במרומיו (איוב כה, ב). המשל, זה מיכאל. ופחד, זה גבריאל. מיכאל מן המים וגבריאל מן האש, והן עומדין לפני השכינה ואינן מזיקין זה את זה. הוי אומר, עשה שלום במרומיו. אמר רבי שמעון, כל הרקיע של מים והמלאכים של אש ומשרתיו אש להט, ואין המים מכבין את האש ולא האש שורף את המים. יהודה ויוסף, זה ארי וזה שור. אתמול מתנגחין זה עם זה, ועכשו הוא משלחו אצלו, שנאמר: ואת יהודה שלח לפניו. הוי, עשה שלום במרומיו

ויאסר יוסף מרכבתו. אמר רבי יודן בשם רבי איבו, שני בני אדם ראו כבוד גדול מה שלא ראה בריה בעולם, ואלו הן, יתרו ויעקב. יתרו כשבא אצל משה, כתיב בו, ויצא משה לקראת חתנו (שמות יח, ז). מי היה רואה משה יוצא ואינו יוצא. שרי אלפים ושרי מאות יוצאין ואינו יוצא. שבעים זקנים ולא היה יוצא. אהרן כהן גדול יוצא ולא היה יוצא. התחילו כל ישראל יוצאין לקראת יתרו. ואף יעקב כשבא אצל יוסף מה כתיב בו, ויאסר יוסף מרכבתו ויעל. מי היה רואה ליוסף יוצא ולא היה יוצא לקראת אביו. עבדי פרעה וזקני ביתו יוצאין ולא היה יוצא. זקני ארץ מצרים יוצאין ולא היה יוצא. לקים מה שנאמר: כבוד חכמים ינחלו (משלי ג, לה). אמר הקדוש ברוך הוא, בעולם הזה חלקתי כבוד לזקנים. ולעתיד לבא, נגד זקניו כבוד (ישעיה כד, כג)

ואת יהודה שלח. זה שאמר הכתוב: זאב וטלה ירעו כאחד (ישעיה סה, כה). בא וראה, כל מה שהכה הקדוש ברוך הוא בעולם הזה, הוא מרפא אותו לעולם הבא. העורים, שכתוב, אז תפקחנה עיני עורים, ואזני חרשים תפתחנה (ישעיה לה, ה). ואומר: אז ידלג כאיל פסח, ותרן לשון אלם. הכל מתרפאין. וכשם שאדם הולך כך הוא בא. הולך חגר בא חגר, חרש ובא חרש, עור ובא עור. וכך הן חוזרין כלם. כשם שהוא הולך מלבש כך הוא חוזר, שנאמר: תתהפך כחמר חותם ויתיצבו כמו לבוש (איוב לח, יד). צא ולמד משמואל כשהעלה אותו שאול. מה שאול אומר לאשה, מה תארו. ותאמר, איש זקן עלה והוא עטה מעיל (ש''א כח, יד). וכן הוא אומר, ומעיל קטן תעשה לו אמו (ש''א ב, יט). ללמדך, שכשם שהולך כך הוא בא. שלא יאמרו הרשעים, אחרים המית ואחרים החיה. אמר הקדוש ברוך הוא, יעמדו כמו שהלכו, ואחר כך אני מרפא אותן. למה, שכתוב: לפני לא נוצר אל ואחרי לא יהיה (ישעיה מג, י). ואחר כך החיות מתרפאות, שנאמר: זאב וטלה ירעו כאחד ואריה כבקר יאכל תבן ונחש עפר לחמו (ישעיה סה, כה), שאינו מתרפא. למה, שהוא הוריד הבריות לעפר. דבר אחר, זאב וטלה. זאב, זה בנימין, שנאמר: בנימין זאב יטרף (בראשית מט, כז). וטלה, אלו השבטים, שנאמר: שה פזורה ישראל (ירמיה נ, יז). ירעו כאחד, אימתי, כשירד בנימין עם אחיו, והיה יעקב אומר לא ירד בני עמכם. כיון שהגיעה השעה וירד עמהם, היו ממצעין אותו ומשמרין אותו. וכן יוסף, וישא את עיניו וירא את בנימין אחיו בן אמו. ואריה כבקר יאכל תבן, זה יהודה, שנאמר: גור אריה יהודה. כבקר, זה יוסף, שנאמר: בכור שורו (דברים לג, יז). נמצאו אוכלין כאחד, שנאמר: וישבו לפניו הבכר כבכרתו. וכתיב: וישא משאת מאת פניו. הוי אומר, ואריה כבקר יאכל תבן

ואת יהודה וגו'. זה שאמר הכתוב: וסרה קנאת אפרים (ישעיה יא, יג). לפי שהיה יעקב אבינו סבור שיהודה הרג את יוסף בשעה שהביאו לו את הכתנת, שנאמר: ויכירה ויאמר כתנת בני חיה רעה אכלתהו (בראשית לז, לג). ואין חיה אלא יהודה, שנאמר: גור אריה יהודה (בראשית מט, ט). והיה אומר יעקב ליהודה, אתה הוא שטרפת אותו. לפיכך ויקרע יעקב שמלתיו. ויקמו כל בניו וכל בנתיו וגו'. מהו כי ארד אל בני אבל שאלה. אמר אני מת עם מיתת הרשעים לעולם הבא, שהבטיחני הקדוש ברוך הוא על שנים עשר שבטים, והרי נטרף אחד מהן, שמא לא זכיתי בהן ואני מת בשני עולמות. לכך אמר, כי ארד אל בני אבל שאלה. רצונך לידע לך, כיון שראה אותו חי, אמר לו אמותה הפעם. למה אמר אמותה הפעם. אמר, כשבאו בני ואמרו לי יוסף מת, הייתי אמר שאני מת שני פעמים. עכשו שראיתי אותך חי, מבשר אני שאיני מת אלא עכשו בלבד. לכך אמר אמותה הפעם. ויבך אתו אביו, מה כתיב אחריו, והמדנים מכרו וגו'. אמר לו הקדוש ברוך הוא ליהודה, אין לך בנים עד עכשו ואין אתה יודע צער בנים. אתה טגנת את אביך והטעית אותו בטרף טרף יוסף, חייך, תשא אשה ותקבר את בניך ותדע צער בנים. מה כתיב אחריו, ויהי בעת ההוא וירד יהודה מאת אחיו, מלמד שנתנדה מאחיו. שבשעה שאמר להם לכו ונמכרנו, אם אמר להם לכו ונחזירנו, היו שומעין לו. לפיכך וירד יהודה וגו', שהורידוהו מגדלתו. וירא שם יהודה וגו', וילדה ער ואונן, וימת ער ואונן. וכל אותן השנים שהיה יוסף חוץ לאביו, היה בלבו של יעקב שיהודה הרגו. מנין אתה למד, מבנימין, שכך אמר יהודה ליוסף, כי עבדך ערב את הנער. כיון שנתן נפשו על בנימין ונתודע יוסף, נמצא יהודה נקי מכל אותן הדברים. הוי, וסרה קנאת אפרים. לכך כתיב: ואת יהודה שלח לפניו

ואת יהודה שלח. זה שאמר הכתוב: הנני שלח מלאכי ופנה וגו' (מלאכי ג, א). בא וראה, כל צרות שארע ליוסף, ארע לציון. ביוסף כתיב: וישראל אהב את יוסף. בציון כתיב: אהב ה' שערי ציון (תהלים פז, ב). ביוסף כתיב: וישנאו אותו. בציון, נתנה עלי בקולה על כן שנאתיה (ירמיה יב, ח). ביוסף, והנה אנחנו מאלמים אלמים. בציון, בא יבא ברנה נשא אלמתיו (תהלים קכו, ו). ביוסף, המלך תמלך עלינו. בציון, אומר לציון מלך אלהיך (ישעיה נב, ז). ביוסף, ויחלום יוסף חלום, בציון, בשוב ה' את שיבת ציון היינו כחלמים (תהלים קכו, א). ביוסף, הבוא נבוא אני ואמך וגו'. בציון, אפים ארץ ישתחוו לך (ישעיה מט, כג). ביוסף, ויקנאו בו אחיו. בציון, קנאתי לציון קנאה גדולה (זכריה ח, ב). ביוסף, לך נא ראה את שלום אחיך. בציון, ודרשו את שלום העיר (ירמיה כט, ז). ביוסף, ויראו אתו מרחק. בציון, זכרו מרחוק את ה' (ירמיה נא, נ). ביוסף, ויתנכלו אתו. בציון, על עמך יערימו סוד (תהלים פג, ד). ביוסף, ויפשיטו את כתנת הפסים. בציון, והפשיטוך את בגדיך (יחזקאל כג, כו). ביוסף, וישליכו אתו הברה. בציון, צמתו בבור חיי (איכה ג, נג). ביוסף, והבור רק אין בו מים. בציון, ובבור אין מים כי אם טיט (ירמיה לח, ו). ביוסף, וישבו לאכל לחם. בציון, אשור לשבע לחם (איכה ה, ו). ביוסף, וימשכו ויעלו את יוסף. בציון, וימשכו את ירמיהו בחבלים ויעלו אתו מן הבור (ירמיה לח, יג). ביוסף, ויקרע יעקב שמלתיו. בציון, לבכי ומספד (ישעיה כב, יב). ביוסף, וימאן להתנחם. ובציון, אל תאיצו לנחמני (ישעיה כב, ד). ביוסף, והמדנים מכרו אתו אל מצרים. ובציון, ובני יהודה ובני ירושלים מכרתם לבני היונים (יואל ד, ו). ומה שארע ליוסף טובות, ארע לציון טובות. ביוסף, ויהי יוסף יפה תאר ויפה מראה. וציון, יפה נוף משוש כל הארץ (תהלים מח, ג). ביוסף, איננו גדול בבית הזה ממני. בציון, גדול יהיה כבוד הבית הזה (חגי ב, ט). ביוסף, ויהי ה' את יוסף. בציון, והיו עיני ולבי שם (דה''ב ז, טז). ביוסף, ויט אליו חסד. ובציון, זכרתי לך חסד (ירמיה ב, ב). ביוסף, ויגלח ויחלף שמלתיו. ובציון, אם רחץ אדני את צאת בנות ציון (ישעיה ד, ד). ביוסף, רק הכסא אגדל ממך. ובציון, בעת ההיא יקראו לירושלים כסא ה' (ירמיה ג, יז). ביוסף כתיב: וילבש אתו בגדי שש. ובציון, עורי עורי לבשי עזך ציון לבשי בגדי תפארתך (ישעיה נב, א). ביוסף כתיב: ואת יהודה שלח לפניו. ובציון הנני שלח מלאכי (מלאכי ג, א)

ואת יהודה שלח לפניו, להתקין לו בית תלמוד, שיהא מורה שם הוראה, שיהא מלמד את השבטים. תדע לך שהוא כן. כיון שהלך יוסף מאצלו, היה יודע באיזה פרק פרש ממנו, שהיה משנה אותו. כיון שבאו אחי יוסף ואמרו לו עוד יוסף חי, ויפג לבו כי לא האמין להם. נזכר יעקב באיזה פרק פרש ממנו, ואמר בלבו, יודע אני שבפרק עגלה ערופה פרש יוסף ממני. ואמר להן, יתן לכם סימן באיזה פרק פרש ממני ואני מאמין לכם. ואף יוסף נזכר באיזה פרק פרש מאביו. מה עשה יוסף, נתן להם עגלות. כיון שראה יעקב את העגלות, מיד ותחי רוח יעקב אביהם. ללמדך, שבכל מקום שהיה הולך, היה עוסק בתורה כשם שעשו אבותיו. ועד עכשו לא נתנה התורה, והרי כתיב באברהם, עקב אשר שמע אברהם בקלי וישמר משמרתי מצותי חקותי ותורתי (בראשית כו, ה). ומהיכן למד אברהם את התורה. רבי שמעון בן יוחאי אומר, נעשו שתי כליותיו כשני כדים של מים והיו נובעין תורה, שנאמר: אף לילות יסרוני כליותי (תהלים טז, ז). רבי לוי אמר, מעצמו למד את התורה, שנאמר: מדרכיו ישבע סוג לב ומעליו איש טוב (משלי יד, יד). והיה מלמד לבניו תורה, שנאמר: כי ידעתיו למען אשר יצוה (בראשית יח, יט). אמר לו הקדוש ברוך הוא, אתה למדת בניך תורה בעולם הזה, אבל לעולם הבא אני מלמדם תורה, שנאמר: וכל בניך למודי ה' ורב שלום בניך (ישעיה נד, יג).