# פרשת שמיני

> מקור: https://rabenu.app/books/tanchuma-vayikra/parshat-shemini/

ויהי ביום השמיני. זה שאמר הכתוב: שומר מצוה לא ידע דבר רע (קהלת ח, ה). מי היה. זה אהרן שנאמר: ומפתח אהל מועד לא תצאו שבעת ימים, ופתח אהל מועד תשבו יומם ולילה. אמר להם משה לאהרן ולבניו, שמרו אבלות שבעת ימים עד שלא יגיע בכם. ושמרתם את משמרת ה', שכך שמר הקדוש ברוך הוא שבעת ימי אבלות עד שלא הביא את המבול, כביכול. ומנין שנתאבל, שנאמר: וינחם ה' כי עשה את האדם ויתעצב אל לבו (בראשית ו, ו). ואין עציבה אלא אבל, שנאמר: ותהי התשועה ביום ההוא לאבל על ישראל כי אמר העם כי נעצב המלך על בנו (ש''ב יט, ג). וכן עזרא אמר לישראל בשעה שהיו בוכין איש אל אחיו ואיש אל בנו, לכו אכלו משמנים ושתו וגו' ואל תעצבו כי חדות ה' היא מעזכם (נחמיה ח, י). באותה שעה שמר הקדוש ברוך הוא שבעת ימי האבל עד שלא הביא את המבול, שנאמר: ויהי לשבעת הימים ומי המבול היו על הארץ (בראשית ז, י). וכן הוא אומר לאהרן ולבניו, כשם שנתאבל הקדוש ברוך הוא על עולמו עד שלא הביא את המבול, אף אתם שמרו את ימי האבל עד שלא יגיע בכם. היו משמרים ולא היו יודעים על מה משמרים. כמה שנאמר: שומר מצוה לא ידע דבר רע. ועת ומשפט יודע לב חכם (קהלת ח, ה), זה משה, שכבר אמר לו הקדוש ברוך הוא, ונעדתי שמה לבני ישראל ונקדש בכבודי (שמות כט, מג), מתקדש אני שם במכבדי. והיה משה משמש כל שבעת ימי המלואים. והיה מתירא לומר שמא מדת הדין פוגעת בו, שנאמר: ונקדש בכבודי. ולא עשה, אלא אמר לאהרן, שמרו אבל שבעת ימים. אמר לו: למה. אמר לו: כך אמר לי הקדוש ברוך הוא, כי כן צויתי. כיון ששמרו שבעת ימי האבל ובא יום השמיני, נכנסו נדב ואביהוא להקריב, פגעה בהן מדת הדין ונשרפו, שנאמר: ותצא אש מלפני ה' ותאכל אותם וימותו לפני ה'. בא משה ואמר לאהרן, הוא אשר דבר ה' לאמר בקרובי אקדש. והיכן דבר. במדבר סיני, ונועדתי שמה לבני ישראל ונקדש בכבודי. וכן אמר משה לאהרן, העת שאמר לי בקרובי אקדש, חשבתי כי בי או בך יפגע, ועכשו אני יודע כי הם גדולים ממני וממך. וידם אהרן, היה לו הדבר לנחמה. לכך נאמר: שומר מצוה לא ידע דבר רע

ויהי ביום השמיני. זה שאמר הכתוב: אמרתי להוללים אל תהלו, ולרשעים אל תרימו קרן (תהלים עה, ה). מהו אמרתי להוללים אל תהלו. למה, לפי שהוא מזכיר כמחלת המחנים (שה''ש ז, א). וכן הוא אומר, לחול במחלות (שופטים כא, כא). לפי שאין השמחה ממתנת לאדם. לא כל מי ששמח היום שמח למחר, ולא כל מי שמצר היום מיצר למחר, לפי שאין השמחה ממתנת לאדם, שנאמר: לשחק אמרתי מהולל (קהלת ב, ב). רצונך לידע, שהרי שמחתו של הקדוש ברוך הוא לא המתינה. אימתי, כשברא הקדוש ברוך הוא את עולמו, היתה שמחה גדולה לפניו, שנאמר: יהי כבוד ה' לעולם, ישמח ה' במעשיו (תהלים קד, לא). וכן הוא אומר, וירא אלהים את כל אשר עשה והנה טוב מאד (בראשית א, לא). ללמדך, שהיה הקדוש ברוך הוא מתגאה ומשתבח במעשיו מאד, וצוה לאדם הראשון מצוה קלה ולא קימה. מיד נתן לו אפופסין, שנאמר: כי עפר אתה ואל עפר תשוב (שם ג, יט). וכביכול לא המתין בשמחתו, ואמר, לא בראתי את הכל אלא בשביל אדם, ועכשו הוא מת, מה הנאה יש לי. ומה הקדוש ברוך הוא לא המתין בשמחתו, בני אדם על אחת כמה וכמה. לכך נאמר: אמרתי להוללים אל תהלו. אברהם כמה שמח. נתברך בעולם ונתגדל, הרג כמה מלכים, והקנה להקדוש ברוך הוא שמים וארץ, ונתן לו בן בזקנתו ומל אותו וגדלו, ולסוף נאמר לו: קח נא את בנך את יחידך והעלהו (בראשית כב, ב). ועשה מהלך שלשה ימים, שנאמר: ביום השלישי (בראשית כב, ד). חזר ביום אחר מהר המוריה, וקבר לשרה אשתו, ובקש מקום לקברות ולא מצא, עד שקנה בארבע מאות שקל כסף, ואחר כך קפצה עליו זקנה. ומה אברהם הצדיק כך, הרשעים על אחת כמה וכמה. יצחק לא המתינה שמחתו, נמלט מן החרב ומן אנשי גרר, והודיע להם מי היה, ובאו הם אצלו, שנאמר: ואבימלך הלך אליו מגרר וגו' (בראשית כו, כו), ואמרו לו: ראו ראינו כי היה ה' עמך (בראשית כו, כח). ולא המתין בשמחתו, אלא ויהי כי זקן יצחק ותכהינה עיניו (בראשית כז, א). ומה יצחק שהיה עולתו של הקדוש ברוך הוא, כך. הרשעים על אחת כמה וכמה. יעקב בכורו של הקדוש ברוך הוא, שכתוב בו בני בכורי ישראל (שמות ד, כב), כמה שמח. ראה סלם ומלאכי אלהים עולים ויורדים בו, והנה ה' נצב עליו ויאמר אני ה' וגו' (בראשית כח, יב-יג). הלך אצל לבן, ברח מפני עשו, ויעבד ישראל באשה ובאשה שמר (הושע יב, יג). ועבד בלבן עשרים שנה, שנאמר: עבדתיך ארבע עשרה שנה וגו' (בראשית לא, מא). ולבסוף העשיר והוליד בנים, וחזר ופגע בעשו ונצול ממנו, ושלם את נדרו. ולא המתין בשמחתו, אלא ותצא דינה בת לאה, וירא אותה שכם בן חמור (שם לד, א-ב). ובאת לו צרת יוסף ונמכר לעבד. ומה יעקב הצדיק כך, שאמר לו הקדוש ברוך הוא, עבדי אתה ישראל אשר בך אתפאר (ישעיה מט, ג), ולא המתין בשמחתו, הרשעים על אחת כמה וכמה. לכך כתיב: אמרתי להוללים אל תהלו. וכתיב: לשחק אמרתי מהולל (קהלת ב, ב). יהושע כמה שמח הרג שלשים ואחד מלכים, והנחיל לישראל את הארץ וחלק, ונתנו לו כתף כל ישראל כל ימיו, ואמרו לו: כל איש אשר ימרה את פיך ולא ישמע את דבריך לכל אשר תצונו יומת (יהושע א, יח), מה שלא זכה משה רבנו. והזקין ומת בלא בנים. לכך נאמר: אמרתי להוללים אל תהלו. ועלי הכהן כמה שמחה שמח. היה מלך וכהן גדול ואב בית דין, שנאמר: ועלי הכהן יושב על הכסא על מזוזת היכל ה' (ש''א א, ט). ועלי הכהן, שהיה כהן גדול. יושב על הכסא, שהיה מלך. על מזוזת היכל ה', שהיה אב בית דין. ולא המתין בשמחתו, אלא, ויהי כהזכירו את ארון האלהים ויפל מעל הכסא אחורנית בעד יד השער ותשבר מפרקתו וימת (שם ד, יח). ומתו שני בניו חפני ופנחס. ומה עלי הצדיק כך, הרשעים על אחת כמה וכמה. ואין אנו מוצאין איש ואשה שראתה שמחות לרב כאלישבע בת עמינדב אשתו של אהרן, שנאמר: ויקח אהרן את אלישבע בת עמינדב (שמות ו, כג). שראתה בעלה כהן גדול משמש בכהנה גדולה ונביא, ומשה אחי בעלה מלך ונביא, ובניה סגני כהנה, ואחיה נחשון ראש לכל נשיאי ישראל. ולא המתינה בשמחתה, אלא נכנסו שני בניה להקריב קרבן, ותצא אש מלפני ה' ותאכל אותם. לכך נאמר: אמרתי להוללים אל תהלו. וכן שלמה אומר, לשחק אמרתי מהולל (קהלת ב, ב). מעשה באחד מגדולי בבל, שהיה משיא בנו ברביעי שלו, ועשה סעודה ומשתה לחכמים. אמר לבנו, עלה והבא לנו חבית יין פלוני מן העליה. עלה לעליה והכישו נחש בין החביות ומת. המתין אביו עם המסבין ושהה ולא בא. אמר אביו, אעלה ואראה מה בני עושה. עלה אביו ומצאו משלך בין החביות מת. מה עשה אותו חסיד, המתין בעצמו עד שאכלו האורחין ושתו כל צרכיהם. כיון שגמרו, אמר להם: לא לברך ברכת חתנים באתם על בני, באו וברכו עליו ברכת אבלים. לא להכניס בני לחפה באתם, באו והכניסו אותו לקבורה. אמרו, על רבי זכאי דכבול, ופתחו עליו, לשחק אמרתי מהולל, ולשמחה מה זו עושה (קהלת ב, ב)

ויהי ביום השמיני. זה שאמר הכתוב: צדיק כתמר יפרח, שתולים בבית ה' (תהלים צב, יג-יד). צדיק כתמר יפרח, זה אהרן, שנאמר: והנה פרח מטה אהרן לבית לוי (במדבר יז, כג). כל האילנות נוטעים אותם והם עולים לעצמם. אבל התמרה הזאת, נוטעים אותה ומעלה שרשים מכל צדדיה. כך היה אהרן, נטע ועשה שרשין, אלו בניו של אהרן, שנאמר: אלעזר בנו פנחס בנו אבישוע בנו (דה''א ו, לה), צדיק כתמר יפרח (תהלים צב, יג). היכן נטע אותם, שתולים בבית ה' (תהלים צב, יד), ומפתח אהל מועד לא תצאו. לכך נאמר: ויהי ביום השמיני. אמרו זכרונם לברכה, כל שבעת הימים שהיה משה בסנה, אמר לו הקדוש ברוך הוא, לך בשליחותי. והוא אומר לו: שלח נא ביד תשלח (שמות ד, יג). כך יום ראשון ושני. אמר לו הקדוש ברוך הוא, אני אומר לך לך, ואתה אומר לי שלח נא ביד תשלח. חייך, למחר אני פורע לך, כשיעשה המשכן, תהא סבור בעצמך שאתה משמש בכהנה גדולה, ואני אומר לך, קרא לאהרן שישמש. לכך נאמר: קרא משה לאהרן ולבניו. אמר, יש קריאה לשבע, ויש קריאה לרעב. לשבע מנין, וקראתי אל הדגן והרביתי אותו (יחזקאל לו, כט). לרעב מנין, כי קרא ה' לרעב (מ''ב ח, א). יש קריאה לגדלה, שנאמר: קרא משה לאהרן. אמר לו משה, כך אמר לי הקדוש ברוך הוא, למנותך כהן גדול. אמר לו אהרן, אתה יגעת במשכן ואני נעשה כהן גדול. אמר לו: חייך, אף על פי שאתה נעשה כהן גדול, כאלו אני נעשה. שכשם ששמחת לי בגדלה, כך אני שמח בגדלתך. ואימתי שמח לו. בשעה שאמר לו הקדוש ברוך הוא, ועתה לך ואשלחך אל פרעה (שמות ג, י). אמר לו הקדוש ברוך הוא, היה הדבר שמור לך. אמר לו משה, בי אדוני שלח נא ביד תשלח (שמות ד, יג), אתה מעביר עלי שאחי גדול ממני ואני הולך לפרעה. אמר לו הקדוש ברוך הוא, חייך שאמרת כראוי שהוא גדול ממך, אלא אף על פי כן, וראך ושמח בלבו (שמות ד, יד). אמר רבי שמעון בן יוחאי, אמר הקדוש ברוך הוא, אותו הלב השמח בגדלת אחיו, ינתנו אבנים טובות עליו, שנאמר: ונשא אהרן את שמות בני ישראל בחשן המשפט על לבו (שמות כח, כט). לפיכך כל שבעת הימים שהיה משה עסוק במשכן, הוא היה זורק את הדם ומקטיר את החלבים. אמר לו הקדוש ברוך הוא, מה אתה סבור שאתה נעשה כהן גדול, קרא לאהרן ולבניו שישמשו. לפיכך, ויהי ביום השמיני וגו'. ולמה לזקני ישראל, כדי לגדלו בפני הזקנים. אמר לו הקדוש ברוך הוא, קרא לזקנים ומשח אותו, והגדלה אתן לו בפניהם, שלא יהיו אומרים: מעצמו נעשה כהן גדול

ויאמר אל אהרן קח לך עגל בן בקר. ולמה לא אמר לו פר אלא עגל. לפי שעל ידי העגל נתפקפקה הכהנה בידך, ובעגל היא מתבססת בידך. ולא עוד, אלא שלא יהו ישראל אומרים: יש להם עונות ממעשה העגל. לפיכך אמר לו הקדוש ברוך הוא, אף הם יקריבו עגל. ואל בני ישראל תדבר לאמר קחו שעיר עזים לחטאת ועגל, שידעו הכל שנתכפר להם על מעשה העגל. אמר הקדוש ברוך הוא, בעולם הזה נתכפר להם על ידי קרבן. ולעולם הבא אני מוחה עונותיהם שלא בקרבן, שנאמר: אנכי אנכי הוא מוחה פשעיך למעני (ישעיה מג, כו)

וידבר ה' אל אהרן יין ושכר אל תשת. למה הוא מצוה על היין. שכל השותה יין, חבורות ופצעים ובשת וחרפה באות עליו. ורוח הקדש צוחת, למי אוי למי אבוי למי מדינים וגו', למאחרים על היין, אל תרא יין כי יתאדם וגו', אחריתו כנחש ישך וכצפעוני יפריש, עיניך יראו זרות ולבך ידבר תהפכות, והיית כשכב בלב ים (משלי כג, כט-לד), וכל אותו ענין. למי אוי למי אבוי. על מי הם אומרים וי, למי שהוא בעל מריבות. ועל מי הם משיחים למי פצעים חנם, למי שיש בפניו חבורות ועל מי שעיניו עכורות ואדמות ושחרות מן היין, למאחרים על היין. אל תרא יין כי יתאדם, אחריתו דם. דם נאה מבחוץ ורע מבפנים, ולא תאמר שהוא יפה מבפנים כשם שהוא מבחוץ. כי יתן בכוס עינו, בכיס כתיב. השכור נותן עינו בכוס לשתות, והחנוני נותן עינו בכיס. כי יתן בכוס עינו. רואה את חברו שותה, והוא אומר לו: מזג לי ואני שותה, ומתלכלך ברעי ובמימי רגלים. יתהלך במישרים. סופו למכר כל חפצי ביתו ואת כל כלי תשמישו, ואין לו לא בגד ולא תשמישי הבית ולא כלום והבית ריקה מן הכל. יתהלך במישרים, סוף שהוא מתיר את העברות ועושה אותם הפקר כמישור. משיח עם אשה בשוק ומנבל את פיו, ואומר דברים רעים בשכרות ואינו מתביש, לפי שנטלטלה דעתו ואינו יודע מהו אומר ומהו עושה. ואחריתו כנחש ישך, אחרית היין ישך כנחש. שאם נחש נושך אדם, אינו מרגיש לשעה ומהלך לביתו, והמכה מתחלחלת בו. כנחש ישך, ודאי כנחש. מה הנחש נתקללה אדמה בעבורו, שנאמר: ארורה האדמה בעבורך (בראשית ג, יז), כך היין, נתקלל כנען בעבורו, שהוא שלישי של עולם שנאמר (בראשית ג, ט): ויאמר ארור כנען הוי ואחריתו כנחש ישך. עיניך יראו זרות. ראה מה היין גורם למי שהוא שותה, עיניו יראו זרות, לא יהיה בך אל זר (תהלים פא, י). היין גורם לעבד עבודה זרה, שנאמר: וגם אלה ביין שגו ובשכר תעו (ישעיה כח, ז). מה תעו. אלה אלהיך ישראל, שנאמר: וישב העם לאכל ושתו ויקומו לצחק (שמות לב, ו). מתוך היין אמרו, אלה אלהיך ישראל. ולבך ידבר תהפכות. שגורם לארבעה דברים, עבודה זרה, גלוי עריות, שפיכות דמים, ולשון הרע. ראה כמה קשה היין. אף כי היין בגד גבר יהיר (חבקוק ב, ה). וכתיב: זד יהיר לץ שמו (משלי כא, כד). ואין זד אלא עבודה זרה, שנאמר: גערת זדים ארורים השוגים ממצותיך (תהלים קיט, כא). ואין זד אלא גלוי עריות, שנאמר: זדים קמו עלי (תהלים פו, יד). ואומר: גם מזדים חשך עבדך (תהלים יט, יד). השמר מן היין, אתה שותה ושונה ורואה כל העולם כספינה, שנאמר: והיית כשכב בלב ים וכשכב בראש חבל (משלי כג, לד). כשהוא שוכב, מכין אותו ואינו חושש, שנאמר: הכוני בל חליתי הלמוני בל ידעתי (משלי כג, לה). והוא אינו יודע ואינו מתביש ומגלה עצמו, ואחר כך חוזר ומבקשו, שנאמר: מתי אקיץ אוסיף אבקשנו עוד (שם). ראה מה אחרית רעה של כל שותי יין. ישעיה אמר, הוי משכימי בבקר שכר ירדפו מאחרי בנשף יין ידליקם (ישעיה ה, יא). אמר הקדוש ברוך הוא, הואיל וכך היין גורם, בדין הוא שאצוה את הכהנים שלא יהיו שותין יין ומשמשין לפני. הוי, יין ושכר אל תשת. שלמה אמר, אל תהי בסובאי יין (משלי כג, כ), אל תגרם לעצמך לשתות שבעים, ותראה פני שבעים ותבא לידי מיתה. יין עולה למנין שבעים. ולא תראה שבעים, סנהדרין, ותגרם לעצמך מיתה. ראה מה כתיב: כי יהיה לאיש בן סורר ומורה איננו שומע וגו', ותפשו בו אביו ואמו וגו', ואמרו אל זקני עירו וגו' והדין נעשה בו. ורגמוהו כל אנשי עירו באבנים ומת (דברים כא, יח-כ). למה, שהוא זולל וסובא. ושלמה אמר, אל תהי בסובאי יין בזוללי בשר (משלי כג, כ), שלא תגרם לעצמך סקילה, חמורה שבמיתות. אמר רבי יהודה הלוי ברבי שלום, בלשון עברי שמו יין, ובלשון ארמי חמר. בגימטריא מאתים וארבעים ושמנה, כנגד איברים שבאדם. היין נכנס בכל אבר ואבר והגוף מתרשל והדעת מטלטלת. נכנס היין והדעת יוצאת. וכך שנה רבי אליעזר הקפר, נכנס יין יצא סוד. נכנס היין שהוא שבעים ויצא סוד שהוא שבעים. לכך נצטוה כהן גדול שלא ישתה יין בשעת עבודה, כדי שלא תטלטל דעתו, אלא משמר התורה ומשמר הדעת, שנאמר: תורת אמת היתה בפיהו ועולה לא נמצא בשפתיו (מלאכי ב, ו). וכן הוא אומר, כי שפתי כהן ישמרו דעת וגו' (מלאכי ב, ז). לכך הקדוש ברוך הוא מצוה על אהרן, יין ושכר אל תשת אתה ובניך אתך. ולא תהיה סבור, שמא לשעבר תחלה צויתי אתכם כשבית המקדש קים ואתם משמשים בו, שנאמר: בבאכם אל אהל מועד. אלא אף לעולם שמרו עצמכם מן היין, שנאמר: חקת עולם לדורותיכם (ויקרא י, ט). לפיכך שמרו עצמכם מן היין, שהוא סמן קללה. שכן הוא אומר בנח, וישת מן היין וישכר ויתגל (בראשית ט, כא). נכנס חם וראה ערותו. מה אמר לו: קלל את בנו, שנאמר: ויאמר ארור כנען (בראשית ט, כה). לפיכך, יין ושכר אל תשת. וכן אתה מוצא, עשרת השבטים לא גלו אלא מתוך היין. ראה מהו אומר, הוי השאננים בציון והבטחים בהר שמרון נקבי ראשית הגוים ובאו להם בית ישראל (עמוס ו, א). השאננים בציון, שהן היו יושבין בהיכלי ענג בשלוה. הבוטחים בהר שומרון, שהיו יושבין לבטח בסבסטיה ושותין ומשתכרין. נקבי ראשית הגוים ובאו להם בית ישראל. כיצד, אמות העולם יושבין ומסיחין ואומרים: מי גבור בישראל. והם אומרים: שמשון. וחוזרים ואומרים: מי גבור בגוים. והם אומרים: גלית, שכתוב בו, גבהו שש אמות וזרת (ש''א יז, ד). הוי, נקובי ראשית הגוים ובאו להם בית ישראל. וחוזרים ואומרים: מי עשיר באמות. והם אומרים: אדרינוס. ומי עשיר בישראל. והם אומרים: שלמה. ומסכימין אלו ואלו ואומרים: שלמה עשיר, שכתוב בו, ויתן המלך את הכסף בירושלים כאבנים (מ''א י, כז). בא וראה, כל שבט ושבט היה לו מיומס בפני עצמו. כיון שהיה מבקש לצאת למיומס שלו, היה נוטל עדרו עמו כדי להיות אכל מצאנו פטומין. מנין, שכן כתיב: ואכלים כרים מצאן ועגלים מתוך מרבק, השותים במזרקי יין וראשית שמנים ימשחו ולא נחלו על שבר יוסף, לכן עתה יגלו בראש גלים וסר מרזח סרוחים (עמוס ו, ד-ז). למה, על ידי שהיו להוטין אחר היין. לפיכך הקדוש ברוך הוא מזהיר לאהרן, יין ושכר אל תשת. אשרי אדם שאינו להוט אחר היין. שכן אתה מוצא בבני יונדב בן רכב, שצוה אותם אביהם, אל תשתו יין אתם ובניכם עד עולם. ומה ראה לומר, אל תשתו יין אתם ובניכם. אלא ששמע לירמיה שהיה מתנבא על חרבן בית המקדש. התחיל מצוה את בניו, מעכשו, אל תשתו יין, ובית לא תבנו וזרע לא תזרעו וכרם לא תטעו כי באהלים תשבו כל ימיכם (ירמיה לה, ו-ז). והיו מתאבלים מעכשו ושמרו מצות אביהם. וכיון שהיה ירמיה מתנבא לישראל לומר להם עשו תשובה ולא היו עושים, אמר לו הקדוש ברוך הוא לירמיה, אתה אומר להם עשו תשובה ואינם עושים. בניו של יונדב בן רכב מצוה קלה צוה אותם אביהם והם משמרים אותה, ואני אומר לישראל שיעשו תשובה ואינם עושים, שנאמר: הוקם את דברי יונדב בן רכב אשר צוה את בניו לבלתי שתות יין ולא שתו עד היום הזה (ירמיה לה, יד), ואני דברתי להם השכם ושלח. מה כתיב שם. אמר לו הקדוש ברוך הוא לירמיה, לך אמר להם, חייכם, בשביל ששמרתם את המצוה הזאת, שאין משפחותיכם פוסקת מלפני לעולם, שנאמר: כה אמר ה', לא יכרת איש ליונדב בן רכב עומד לפני כל הימים (ירמיה לה, יט). לפיכך הוא מזהירן על היין, שנאמר: יין ושכר אל תשת. אמר ישעיה, צוחה על היין בחוצות, ערבה כל שמחה (ישעיה כד, יא). מהו ערבה כל שמחה. חשכה, כמה דאת אמר: ויהי ערב ויהי בקר (בראשית א, ה). שבת משוש הארץ (ישעיה כד, יא), שבתה ציון שכתוב בה, יפה נוף משוש כל הארץ (תהלים מח, ג). אמר להם הקדוש ברוך הוא לישראל, בעולם הזה, היין סימן קללה לעולם. אבל לעולם הבא, אני עושה אותו עסיס, שנאמר: והיה ביום ההוא יטפו ההרים עסיס והגבעות תלכנה חלב וכל אפיקי יהודה ילכו מים ומעין יצא מבית ה' והשקה את נחל השטים (יואל ד, יח)

וידבר ה' אל משה ואל אהרן לאמר אליהם, זאת החיה אשר תאכלו. זה שאמר הכתוב: עמד וימדד ארץ, ראה ויתר גוים (חבקוק ג, ו). מהו עמד וימדד ארץ. בשעה שבקש הקדוש ברוך הוא לתן התורה לישראל, עמד ומדד את הארץ ונתן התורה במדבר בפרהסיא. לכך כתוב, עמד וימדד ארץ, שבקש הקדוש ברוך הוא להחזיר את העולם למדידת מימיו, כענין שנאמר: מי מדד בשעלו מים (ישעיה מ, יב). וכיון שלא קבלו אמות העולם את התורה, כבר היה העולם חוזר למדידת מימיו אלולי ישראל שקבלו את התורה ואמרו כל אשר דבר ה' נעשה (שמות כד, ז). וכיון שקבלוה, שקט העולם, שנאמר: ארץ יראה ושקטה (תהלים עו, ט). ומשם נטלו הגוים אפופסין, שנאמר: ראה ויתר גוים. רבי תנחומא בן חנילאי אמר, התיר להם את האסורים ואת השקצים ואת הרמשים. משל למה הדבר דומה. לרופא שהלך לבקר שני חולים, ראה אחד מהם שהיה בסכנה, אמר לבני ביתו, תנו לו כל מאכל שהוא מבקש. ראה האחד שעתיד לחיות. אמר להם: כך וכך מאכל יאכל וכך וכך לא יאכל. אמרו לרופא, מה זה. לזה אתה אומר יאכל כל מאכל שהוא מבקש, ולאחר אמרת לא יאכל כך וכך. אמר להם הרופא, לזה שהוא לחיים, אמרתי לו זה אכל וזה לא תאכל. אבל אותו שהוא למיתה, אמרתי להם, כל מה שהוא מבקש תנו לו, שאינו לחיים. וכך הקדוש ברוך הוא התיר לגוים השקצים והרמשים. אבל ישראל שהם לחיים, אמר להם: והייתם קדשים כי קדוש אני, אל תשקצו את נפשותיכם, את זה תאכלו, ואת זה לא תאכלו, לא תטמאו בהם ונטמתם בם. למה, שהם לחיים, שנאמר: ואתם הדבקים בה' אלהיכם חיים כלכם היום. הוי, עמד וימדד ארץ, ראה ויתר גוים. שלשה דברים נתקשה משה, והראה לו הקדוש ברוך הוא וכו'

וידבר ה' אל משה לאמר, זאת החיה אשר תאכלו. ילמדנו רבנו, כמה בהמות טהורות יש בעולם. כך שנו רבותינו, עשר בהמות הן, איל וצבי ויחמור ואקו ודישון ותאו וזמר (דברים יד, ה), שור שה כשבים ושה עזים (דברים יד, ד). יותר מאלה אין בעולם. אמר הקדוש ברוך הוא לישראל, הזהרו עצמכם שלא לשקץ את עצמכם בבהמה טמאה ובשרץ טמא. כך אמר דוד, האל תמים דרכו אמרת ה' צרופה (תהלים יח, לא), בשביל לצרף בריותיו. אמר לו: רבי, מה אכפת לו להקדוש ברוך הוא שיאכלו ישראל בלא שחיטה, שיהא ישראל נוחר ואוכל ושוחט מן הצואר מן הירך. תדע, שלא נצטוה השחיטה הזו אלא כדי לצרף את ישראל, כי לעתיד לבא עושה סעודה לצדיקים מן הבהמה ולויתן ואין שם שחיטה. תדע לך, לויתן בריה משנה הוא, והמלאכים יגורו ממנו, שנאמר: משתו יגורו אלים (איוב מא, יז). ואם הם זורקין עליו כמה רמחים של ברזל, כתבן הוא חושבן, שנאמר: יחשב לתבן ברזל (איוב מא, יט). וכן בהמות שדי קשה, שהוא רובץ על אלף הרים, שנאמר: בהמות בהררי אלף (תהלים נ, י). והיכן הן נשחטין. אלא זה לזה מזדוגין שניהם, שנאמר: אחד באחד יגשו (איוב מא, ח). בהמות יגש בלויתן ואוחז בקרניו ובוקע. ולויתן הפך יהיה מיתתו, שמכה אותו בזנבו והורגו, והצדיקים הולכין ונוטלין מנות מנות. מכאן שחיטה. אלא בשביל לבדק ולצרף את ישראל

זאת החיה אשר תאכלו. זה שאמר הכתוב: לעשות רצונך אלהי חפצתי, ותורתך בתוך מעי (תהלים מ, ט). אשריכם ישראל, שבכל אבר ואבר שבכם, נתן מצוה, שמאתים וארבעים ושמונה איברים באדם. ולכך אנו אומרים בכל יום, ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם, אשר יצר את האדם בחכמה, וברא בו נקבים נקבים, חלולים חלולים. חלולים חלולים בגימטריא מאתים וארבעים ושמונה. הוי, כמנין איברים שבאדם. בראש, לא תקיפו פאת ראשכם (ויקרא יט, כז). בבשר, ושרט לנפש לא תתנו בבשרכם (ויקרא יט, כח). ועוד מצות מילה, שנאמר: ונמלתם את בשר ערלתכם (בראשית יז, יא). ועוד שחתם שמו שהוא שדי בבני ישראל. השי''ן באפין, והדל''ת ביד, והיו''ד במילה. השי''ן באפים, שלא יקבלו ולא יהנו מגזל. והדל''ת ביד, שיהא משא ומתן של אדם בכשרות ולא בגזל. היו''ד במילה, שלא יחטא אדם וכו'. שלשה דברים נתקשו למשה, והראם לו הקדוש ברוך הוא באצבע. ואלו הן, מעשה המנורה, והירח, והשקצים. מעשה המנורה כיצד היה. שבשעה שעלה משה, והיה הקדוש ברוך הוא מראה לו בהר היאך יעשה את המשכן. כיון שהראה לו הקדוש ברוך הוא מעשה המנורה, נתקשה בה משה. אמר לו הקדוש ברוך הוא, הרי אני עושה אותה לפניך. מה עשה הקדוש ברוך הוא. הראה לו אש לבנה ואש אדמה ואש שחרה אש ירוקה, ועשה מהן את המנורה, גביעיה כפתוריה ופרחיה וששת הקנים. והוא אומר לו: כך וכך עשה אותם, שנאמר: וזה מעשה המנורה (במדבר ח, ד). מלמד, שהראה לו הקדוש ברוך הוא באצבע את המנורה, ואף על פי כן נתקשה בה הרבה משה לעשותו. מה עשה הקדוש ברוך הוא, חקקה על כף ידו של משה. אמר לו: וראה ועשה בתבניתם (שמות כה, מ), כשם שחקקתיה על כף ידך. ואף על פי כן נתקשה בה משה ואמר, מקשה תעשה המנורה (שמות כה, לא). כלומר, מה קשה לעשות. אמר לו הקדוש ברוך הוא, השלך את הזהב לאש והמנורה תעשה מאליה, שנאמר: מקשה תעשה המנורה. כתיב תעשה, מעצמה תעשה. מלמד, שנתקשה לו המנורה, והראה לו הקדוש ברוך הוא באצבע, שנאמר זה. הירח מנין, שנאמר: ויאמר ה' אל משה, החדש הזה לכם (שם יב, א-ב). אמר לו בחדש ניסן, כזה וכזה תראה וקדש. מלמד, שהראה לו הקדוש ברוך הוא באצבע. השרצים מנין. שנאמר: וזה לכם הטמא בשרץ השרץ על הארץ. תפש הקדוש ברוך הוא כל מין ומין והראה לו למשה, ואמר לו: זה אכל וזה לא תאכל, שנאמר: זאת החיה אשר תאכלו, וזה אשר לא תאכלו. ואם תמה אתה על הדבר, על שהעבירן הקדוש ברוך הוא לפני משה, כך העבירן הקדוש ברוך הוא לפני אדם הראשון כל בריות שברא. ואמר לו: מה שמו של זה. והוא אומר לו: שור. מה שמו של זה. והוא אומר לו: גמל וכן חמור. וכן כל דבר ודבר. ומנין, שכן כתיב: וכל אשר יקרא לו האדם נפש וגו' (בראשית ב, יט). לאחר שקרא לכלן שמות, אמר לו הקדוש ברוך הוא, ואני מה שמי. אמר לו: ה'. זה שאמר הכתוב: אני ה' הוא שמי (ישעיה מב, ח). הוא שמי, שקרא לי אדם הראשון. הוא שמי, שהתניתי ביני לבין בריותי. ומה אם אדם הראשון, העביר הקדוש ברוך הוא את כל הבריות לפניו. משה, שהקדוש ברוך הוא מבקש שיזהיר את ישראל על הטהרות ועל הטמאות, אתה תמה שהראה לו הקדוש ברוך הוא כן, שכתוב, וזאת החיה אשר תאכלו וזה אשר לא תאכלו, שאמר לו: הזהר את ישראל שלא לאכל דברים טמאים. שלא יטעך יצרך לומר, שכל דברים טובים אסר הקדוש ברוך הוא לישראל, אמר הקדוש ברוך הוא, כל מה שאסרתי לך, התרתי לך כנגדו. כיצד, אסרתי לך דם נדה, התרתי לך דם בתולים. אסרתי לך את הדם, התרתי לך את הכבד שכלו דם. אסרתי לך את החזיר, התרתי לך את הדג ששמו שבוטא, שהוא דומה לחזיר. אסרתי לך אשת איש, התרתי לך גרושת איש. אסרתי לך נכרית, התרתי לך אשת יפת תאר. אסרתי לך אשת אח, התרתי לך יבמה לאחר מיתתו בלא בנים, שנאמר: יבמה יבא עליה (דברים כה, ה). אסרתי לך כלאים, התרתי לך סדין בציצית. אסרתי לך חלב בהמה, התרתי לך חלב חיה. אמר רבי ביסנא בשם רבי חיא, כל מה שאסר הקדוש ברוך הוא בבהמה, התיר בחיה. וכל מה שאסר בחיה, התיר בעוף. ואת שאסר בעוף, התיר בדג. כיצד, אסר חלב בבהמה, התיר חלב חיה. אסר גיד הנשה בחיה, והתיר אותה בעוף. אסר בעוף הדם, התיר אותו בדג. וכל כך למה. כדי שיתן שכר טוב לישראל שמשמרין את המצות. לכך נאמר: האל תמים דרכו (תהלים יח, לא), שכל דרכיו של הקדוש ברוך הוא תמימות הן. וכי מה אכפת לו להקדוש ברוך הוא, בין ששוחט את הבהמה ואוכל או אם נוחר ואוכל. כלום אתה מועילו או כלום אתה מזיקו. או מה אכפת לו, בין אוכל טהורות לאוכל נבלות. אמר שלמה, אם חכמת חכמת לך וגו' (משלי ט, יב). הא לא נתנו המצות אלא לצרף בהן את הבריות וישראל, שנאמר: אמרת ה' צרופה (תהלים יח, לא). למה, שיהא מגן עליך, שנאמר: מגן הוא לכל החוסים בו (תהלים יח, לא). הוי אומר, זאת החיה וגו'. אמר איוב, מי יתן טהור מטמא לא אחד (איוב יד, ד). כשהתיר הקדוש ברוך הוא את השור ואסר את הגמל, מי יוכל לטהר או לטמא אלא הוא. מי עשה כן. מי גזר כן. לא אחד. לא יחידו של עולם. בא וראה, מתחלת בריתו של עולם היה הכל מתר, שנאמר: כירק עשב נתתי לכם את כל (בראשית ט, ג). ואומר: וירא אלהים את כל אשר עשה והנה טוב (בראשית א, לא). ומעת שעמדו ישראל על הר סיני, הרבה להם תורה ומצות, לתן להם שכר טוב. אם כן, למה לא צוה לאדם הראשון. אמר הקדוש ברוך הוא, אדם הראשון מצוה קלה צויתי אותו ועבר עליה, וכל המצות הללו היאך יכל לקים אותם. בו ביום שנצטוה, בו ביום עבר עליה ולא היה יכל לעמד בצווי שעה אחת. כיצד ברא הקדוש ברוך הוא את האדם. אמר רבי יהודה בן פדיה, בשעה ראשונה, עלה במחשבתו של הקדוש ברוך הוא לבראת את האדם. בשניה, נמלך במלאכי השרת ואמר, נעשה אדם בצלמנו (בראשית א, כו). בשלישית, כנס עפרו. ברביעית, גבלו. בחמישית רקמו. בששית, העמידו גלם. בשביעית, נפח בו נשמה. בשמינית, הכניסו לגן עדן. בתשיעית, צוהו זה אכל וזה לא תאכל. בעשירית, עבר על צווי. באחת עשרה, נדון. בשתים עשרה, נתגרש מגן עדן, שנאמר: ויגרש את האדם (שם ג, כד). הוי, שלא עמד בצווי שעה אחת. אמר רבי יהודה בן פדיה, מי יגלה עפר מעיניך אדם הראשון, שאתה לא יכל לעמד בנסיונך אפלו שעה אחת, והרי בניך משמרין כל המצות שנתנו להם ועומדין בהן. אחד מהם עומד ונוטע מעדר מנכש מזמר שורה ומשקה, ורואה פרות נטיעותיו מבכרות וקופץ ידו ואינו טועם מהם, לקים מה שנאמר: שלש שנים יהיה לכם וגו' (ויקרא יט, כג). ואדם הראשון נאמר לו: מזה אכל ומזה לא תאכל, ולא יכל לעמד בצוויו אפלו שעה אחת, אלא כמו שנאמר: ותתן גם לאישה עמה ויאכל (בראשית ג, ו). ובניך נצטוו, את זה תאכלו ואת זה לא תאכלו. וביותר כשיבא אדם מישראל ליקח בהמה שה או עז או כבש, שוחט ומפשיט ומכניס ידו ובודק הריאה ונמצא טרפה, מניחו ואינו אכלו. הוי אומר, אמרת ה' צרופה וגו' (תהלים יח, לא). לפיכך לא נצטוה אדם הראשון, לפי שגלוי וידוע לפניו, שאינו יכל לשמר מצות הרבה, שהרי מצוה אחת נצטוה ולא עמד בה. אבל ישראל, כמה מצות נתן להם הקדוש ברוך הוא, והם משמרין. לפיכך הרבה להם תורה ומצות, ואמר להם: את זה תאכלו, ואת זה לא תאכלו, את הגמל ואת הארנבת ואת השפן והחזיר. דבר אחר, את הגמל, זה בבל, שנאמר: בת בבל השדודה אשרי שישלם לך את גמולך וגו' (תהלים קלז, ח). את הארנבת, זו מדי, שעשתה את ישראל פאה והפקר, להשמיד להרג ולאבד את כל וגו'. וכן היתה אשתו של תלמי המלך שמה ארנבת. את השפן, זו יון, שהשפילה את התורה מפי הנביאים, שנאמר: הנה ימים באים נאם ה' אלהים והשלחתי רעב וגו' (עמוס ח, יא). וכתיב: ונעו מים עד ים וגו' (עמוס ח, יב). כיצד, הקדוש ברוך הוא מוציא כרוז לעתיד לבא ואומר: כל מי שעוסק במצוה פלונית, יבא ויטל שכרה. אז באים אמות העולם ואומרים: תנו לנו שכרנו, שאנחנו עשינו מצוה. אמר להם הקדוש ברוך הוא, כל מי שקים את התורה, יבוא ויטל שכרה

ויהי ביום השמיני. רבי תנחומא ורבי חיא רבה ורבי ברכיה בשם רבי אלעזר אמר, כל מקום שנאמר ויהי, אינו אלא לשון צרה. רבי שמואל בר נחמני בשם רבי נתן אמר, המדרש הזה עלה בידינו מן הגולה, כל מקום שנאמר ויהי בימי, לשון צרה. וחמשה הם. ויהי בימי אמרפל (בראשית יד, א). מה צער היה שם. עשו מלחמה להרג לאברהם אבינו, שנאמר: עשו מלחמה (בראשית יד, ב). משל לאוהבו של מלך שנכנס למדינה, ובשבילו היה המלך נזקק לכל אותה מדינה. באו ונזדוגו לו בדברים. וכשרצה ללכת, אמרו לו הכל, וי שאין המלך נזקק למדינה עוד כשהיה. כך אברהם אוהבו של הקדוש ברוך הוא היה, שכך כתיב בו, זרע אברהם אוהבי (ישעיה מא, ח). וכתיב: ונברכו בך כל משפחות האדמה (בראשית יב, ג). וכשבאו המלכים ונזדוגו לו, אמרו הכל, וי שאין הקדוש ברוך הוא נזקק לעולם כמו שהיה, שבעבורו היה נזקק לעולם. וזה שאמר הכתוב: ויבאו אל עין משפט (שם יד, ז). אמר רבי אחא, לא בקשו להזדוג אלא לגלגל עינו של עולם. אמרו, עין שעשתה מדת הדין בעולם, בקשו לסמותה. הוא קדש (שם), הוא כתיב. כלומר, הוא שקדש שמו של הקדוש ברוך הוא וירד לכבשן האש. כשראו הדברים כך, צוחו, ויהי בימי אמרפל מלך שנער. ויהי בימי אחז בן יאשיה מלך יהודה (ישעיה ז, א), מה צרה היה שם. זה שאמר הכתוב: ארם מקדם ופלשתים מאחור וגו' (שם ט, יא). משל למלך שמסר את בנו לפדגוג, והיה הפדגוג שונא אותו. אמר, אם אני הורג אותו ומתחיב הריגה, אלא הריני מושך מחיתו ממנו, והוא מת מאליו. כך אמר אחז הרשע, אם אין גדיים, אין תישים. אם אין צאן, אין רועה היכן העולם. כך אמר, אם אין קטנים, אין גדולים. אם אין גדולים, אין תלמידים. ואם אין תלמידים, אין חכמים. אם אין תורה, אין בתי כנסיות ובתי מדרשות. ואם אין בתי כנסיות ובתי מדרשות, אין הקדוש ברוך הוא משרה שכינתו בעולם. מה עשה, עבר על כל בתי כנסיות ובתי מדרשות וסגר אותם. וזהו שאמר הכתוב, צור תעודה חתום תורה בלמדי (ישעיה ח, טז). וכשראו כך, התחילו הכל צווחין וי שיתחרב העולם כשבטלו התורה, זו היה בימי אחז. ויהי בימי יהויקים בן יאשיהו (ירמיה א, ג), מה צרה היתה שם. ראיתי את הארץ והנה תהו ובהו אל השמים ואין אורם (שם ד, כג). משל לכתבים של מלך שהובאו למדינות המלכות. בכל מדינה ומדינה שהובאו לידם, היו הכל עומדין על רגליהם ופורעין את ראשיהם וקוראין אותם באימה וברתת ובזיע. וכשהובאו למדינתו של מלך, קרעו אותם ושרפום. כך עשו ישראל, כששולח הקדוש ברוך הוא שלוחו לאמות העולם, הם עושים תשובה ומתכסים בשק וצמים, כמו שעשו אנשי נינוה, שנאמר: מטעם המלך וגדליו וגו' (יונה ג, ז). אמרו זכרונם לברכה, מי שהיתה בביתו קורה אחת או אבן אחת מגזל, הורס הבית ומוציאו ומשיב הגזל. ובשביל זה היה מתירא יונה להנבא, דאמר רבי טרפון, ממנה היה הדג וכו'. ואמות העולם מתיראין לפני הקדוש ברוך הוא וקרובים לתשובה, וישראל קשי ערף. וזה שאמר הכתוב: ויהי כקרוא יהודי שלש דלתות וארבעה (ירמיה לו, כג). כלומר, קרא ארבעה פסוקים, ובפסוק החמישי קרא היו צריה לראש וגו' (איכה א, ה). וכתיב: יקרעה בתער הסופר והשלך אל האש עד תם כל המגלה (ירמיה לו, כג). כשראו כך, התחילו הכל צווחין וי על הגזרה התלויה עלינו. האחרת, ויהי בימי אחשורוש (אסתר א, א). מה צרה היתה שם, להשמיד להרג ולאבד את כל היהודים (שם ג, יג). משל למלך שהיה לו כרם, והיו לו שלשה שונאים. מה עשו. האחד מקטף בעוללות, והשני מזנב באשכלות, והשלישי מעקר בגפנים. המלך, הוא מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא. הכרם שלו, הוא ישראל, שנאמר: כי כרם ה' צבאות בית ישראל (ישעיה ה, ז). השלשה שונאים שלהם, הם פרעה, נבוכדנצר, והמן. פרעה התחיל מקטף בעוללות, שנאמר: כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו (שמות א, כב). נבוכדנצר מזנב באשכלות, שנאמר: החרש והמסגר (ירמיה כט, ב). החרש מהו, אלו שמתפללין תפלת חרש בלחש ונוצחין בתפלתן לכל אמות העולם. המסגר, שכל אמות העולם באין במסגר מלפניהם ובורחין, שהן מסגירין לכל האמות. ובא נבוכדנצר לכלותם, וכלה החרש והמסגר והגלם. בא המן הרשע עוקר בגפנים, שנאמר: להשמיד להרג ולאבד (אסתר ג, יג). התחילו הכל צווחין וי והתאבלו לפני המקום. ויהי בימי שפט השופטים (רות א, א), היה שם רעב. ואיזו צרה גדולה מן הרעב. ומנין שהיה רעב. שנאמר: ויהי רעב בארץ (רות א, א). ולמה היה רעב. לפי שישראל והדינים לא היו דנין דין אמת, שנאמר: ויהי בימי שפט השופטים. אנו מוצאים, הוא, שמורה הרשעים, כמו הוא דתן ואבירם, הוא אחשורוש, הוא אחז, כן השופטים. ולפי שהיו השופטים רשעים ואין דנין דין אמת לאמתו, היה רעב בארץ. ולמה הדבר דומה. למדינה שהיתה חיבת מס למלך, שלח גבאים לגבותה. עמדו בני המדינה הכו את הגבאים ותלאום. הדין שהיו הם חיבין שמנו בהם דינים אחרים, עשו הם בגבאין. כך היו עושין באותו זמן, שאלימלך שופט היה בשופטים, והוא איש זרוע, ואנשים רבים תחת ידו, והיה רואה הצרה והרעב ולא היה מזהיר לחטאים לשוב מרשעם. ושב ללכת בנפשו מבית לחם לגור בשדה מואב, להחיות נפשו ברעב ונפש אשתו ברעב ונפש בניו, ולא היה יודע כי התורה תחיה נפש בעליה ולא הבלי העולם. והוא, שהיה חשוב, שנאמר: וילך איש מבית לחם יהודה (רות א, א), ואין אומרים איש אלא לאדם חשוב, שנאמר: והאיש משה ענו מאד (במדבר יב, ג), שאלימלך היה איש חשוב, שמחשבים אותו במקומו, והלך להציל את נפשו ונפש ביתו, ולא טרח עצמו בעסקי הצבור כמו שהוא אדם חשוב ויאמינו לדברו להשיבם מרעתם ולהזהירם שישובו בתשובה. ולפיכך ארע לו כמו שאמר הכתוב, וימת אלימלך איש נעמי (רות א, ג). וכן מתו בניו, שנאמר: וימותו שני בניו מחלון וכליון ותשאר האשה משני ילדיה ומאישה (רות א, ה), שכן היו דנין את הדינין כמו בסדום. רבי שמעון בן אבא בשם רבי יוחנן אמר, כל מקום שנאמר ויהי, משמש צרה ומשמש שמחה. ואם צרה, אין צרה כיוצא בה. ואם שמחה, אין שמחה כיוצא בה. אבל כל והיה, שמחה. השיבו חכמים, ויאמר אלהים יהי אור ויהי אור (בראשית א, ג), הרי שמחה. אמר להם: אף היא אינה של שמחה, לפי שלא זכה העולם להשתמש באותו האור. שכך אמר רבי יהודה בר סמון, אור שברא הקדוש ברוך הוא ביום הראשון, היה אדם צופה ומביט מסוף העולם ועד סופו. כיון שראה הקדוש ברוך הוא מעשה דור אנוש ודור המבול, עמד וגנזו מהם. זה שאמר הכתוב: וימנע מרשעים אורם (איוב לח, טו). והיכן גנזו. בגן עדן לצדיקים, שנאמר: אור זרוע לצדיק ולישרי לב שמחה (תהלים צז, יא). השיבוהו עוד, אומר, ויהי ערב ויהי בקר יום אחד (בראשית א, ה). אמר להם: אף הוא באותו יום אינה של שמחה. שכל מעשה יום ראשון עתידין לבלות, שנאמר: כי שמים כעשן נמלחו והארץ כבגד תבלה (ישעיה נא, ו). השיבוהו, והרי יום שני ויום שלישי ויום רביעי ויום חמישי ויום הששי. אמר להם: אף הם אינם של שמחה, שכל מעשה ששת ימי בראשית, צריכים עשיה אחרת, כגון חטים צריכין לטחן, החרדל צריך להמתיק, התורמוס צריך להמתיק. השיבוהו, ויהי ה' את יוסף ויהי איש מצליח (בראשית לט, ב). אמר להם: אף היא אינה של שמחה, שמתוך כך נזדמנה לו אותו הדב, שנאמר בפסוק, אחר, ויהי אחר הדברים האלה ותשא אשת אדוניו וגו' (בראשית לט, ז). השיבוהו, ויהי ה' עם יהושע ויהי שמעו בכל הארץ (יהושע ז, א). אמר להם: אף היא אינה של שמחה, שבאותו הפרק נפל יאיר בן מנשה ששקול כנגד רבן של סנהדרין, שנאמר: ויכו מהם אנשי העי כשלשים וששה איש (יהושע ז, ה), ואמר מר, זה יאיר בן מנשה ששקול כרבן של סנהדרין. השיבוהו, והרי כתיב: ויהי דוד לכל דרכיו משכיל וה' עמו (ש''א יח, יד). אמר להם: אף היא אינה של שמחה, שמתוך כך נפלה איבה בלב שאול, שנאמר: ויהי שאול עוין את דוד (ש''א יח, ט). השיבוהו, והרי כתיב: ויהי כי ישב המלך בביתו וה' הניח לו מסביב מכל אויביו (ש''ב ז, א). אמר להם: אף היא אינה של שמחה, שבאותו היום בא נתן הנביא אל דוד ואמר ליה: רק אתה לא תבנה הבית. אמרו לו: הרי אמרנו את שלנו, אמר אתה את שלך כי והיה שמחה. אמר להם: והיה ביום ההוא יטפו ההרים עסיס (יואל ד, יח), שיהא בימות המשיח ויהא שמחה גדולה לישראל. וכן, והיה ביום ההוא יחיה איש עגלת בקר ושתי צאן (ישעיה ז, כא). וכן, והיה ביום ההוא יצאו מים חיים מירושלים (זכריה יד, ח). וכן, והיה כעץ שתול על פלגי מים (תהלים א, ג). וכן, והיה שארית יעקב בקרב עמים רבים (מיכה ה, ו). אמרו לו: והרי כתיב: והיה כאשר נלכדה ירושלים (ירמיה לח, כח). אמר להם: אף היא אינה של צרה, שבאותו היום נטלו ישראל אפופסין על עונותיהם. שכך כתיב: תם עונך בת ציון לא יוסיף להגלותך (איכה ד, כב)

כל אותם שבעת הימים שמשה עסוק במשכן, הוא היה זורק את הדם ומקטיר החלבים. אמר לו הקדוש ברוך הוא, מה אתה סבור, קרא לאחיך. לכך כתיב: קרא משה לאהרן ולבניו ולזקני ישראל, כדי לגדלו בפני הזקנים. אמר לו הקדוש ברוך הוא, קרא לזקנים ומנה אותו לפניהם, שלא יאמרו, מעצמו נעשה כהן גדול. קח לך עגל בן בקר. ולמה לא אמר פר. אלא על ידי עגל, נתפקפק הכהנה בידך, ובעגל מתבססת בידך. ולא עוד, אלא שלא יהו ישראל אומרים: שלנו עונות ממעשה העגל. לפיכך אף הם יקריבו עגל, שנאמר: ואל בני ישראל תדבר לאמר קחו שעיר עזים לחטאת ועגל וכבש בני שנה, שידעו שנתכפר להם מעשה העגל. אמר הקדוש ברוך הוא, בעולם הזה נתכפר להם על ידי קרבן, ולעולם הבא אני מוחל פשעיך בלא קרבן, שנאמר: אנכי אנכי הוא מוחה פשעיך למעני (ישעיה מג, כו)

ולזקני ישראל. אמר רבי עקיבא, נמשלו ישראל לעוף. מה עוף זה אינו יכל לפרח בלא כנפים, כך ישראל אין יכולין לעשות דבר בלא זקנים. אמר רבי יוסי בר חלפתא, גדולה זקנה. שאם זקנים הם, חביבים הם. ואם נערים הם, הקדוש ברוך הוא מקפץ להם את הזקנה. אמר רבי שמעון בן יוחאי, לא במקום אחד ולא בשנים ושלשה מקומות מצינו שהמקום חולק כבוד לזקנים. במצרים, שנאמר: ושמעו לקולך ובאת אתה וזקני ישראל (שמות ג, יח). בסנה, לך ואספת את זקני ישראל (שמות ג, טז). בסיני, אתה ואהרן נדב ואביהוא ושבעים מזקני ישראל (שם כד, א). באהל מועד, לאהרן ולבניו ולזקני ישראל. אף לעתיד לבא, הקדוש ברוך הוא חולק כבוד לזקנים, שנאמר: וחפרה הלבנה ובושה החמה כי מלך ה' צבאות בהר ציון ובירושלים ונגד זקניו כבוד (ישעיה כד, כג). ואמרו חכמינו זכרונם לברכה, עתיד הקדוש ברוך הוא לעשות לו ישיבה של זקנים שלו. והוא שהכתוב אומר, כי מלך ה' צבאות בהר ציון ובירושלים ונגד זקניו כבוד. והקדוש ברוך הוא מכבד לצדיקים ולחסידים. אבל בכל עת שנופל שגגה מהם, הוא מיסרן. ראו מה כתיב בבני אהרן, שהיו סגני כהנה ושגו ביין, כי כן אמרו זכרונם לברכה, כי שתויי יין היו, ולפיכך צוה הקדוש ברוך הוא אחר מיתתן להזהיר על היין, שנאמר: יין ושכר אל תשת אתה ובניך אתך. אמר הקדוש ברוך הוא, הזהרו על היין. ראו מה עשה נח. שהוא התחיל לשגות בו, שנאמר: ויחל נח איש האדמה ויטע כרם (בראשית ט, כ). וכתיב: וישת מן היין וישכר ויתגל (בראשית ט, כא). מי גרם לו להתבזות היין. וגרם לו להביא קללה על זרעו, שנאמר: ויאמר ארור כנען (בראשית ט, כה). ולכך הזהרו מן היין, כי היין מביא את האדם לכל עברות שבעולם, לזנות, ולשפיכות דמים, ולגנבה, ולכל עברות שבעולם. והלא משמח לב האדם, ומשבחו הכתוב כמו הקורא בתורה, שנאמר: ויין ישמח לבב אנוש (תהלים קד, טו). ואומר: פקודי ה' ישרים משמחי לב (שם יט, ט). ועוד, כי לעוסק בתורה ובפקודיו ינחיל גן עדן, כמו שנאמר: כי היא חייך וארך ימיך (דברים ל, כ). והשכור בעוד שהיין בו, הוא יושב בשמחה כמו שהוא יושב בגן עדן. כמו ההוא תלמידא דהוה חסיד, והוה ליה אבא ושתי חמרא טובא. ובכל עדן דהוה נפיל בשוקא, אתו עולמיא ומכין יתיה באבני ובצרורין, וצווחין וקורין בתרוי חזו שיכרא. וכשרואה בנו החסיד, הוא מכלים ושואל את נפשו למות. ובכל יום אומר לו: אבא, אני אשגר ויביאו לך לביתך מכל היין שמוכרין במדינה, ולא תלך לשתות בבית היין, שאתה עושה חרפה ממני וממך. והוא אומר לו כן פעם אחת ושתים בכל יום, עד שאמר אביו, שיעשה כמו שהוא אומר שלא ילך לשתות בבית היין. וכן עשה החסיד, שהוא עושה לו בכל יום ובכל לילה מאכל ומשתה, ומישנו במטתו ואחר הולך לו. פעם אחת היה יורד מטר, ויצא החסיד לשוק והיה הולך לבית הכנסת לתפלה, וראה שכור אחד שהוא שוכב בשוק ואמת המים יורד עליו, והבחורים והנערים מכין אותו באבנים ובצרורין ומשליכין חמר בפניו ובתוך פיו. כשראה זה החסיד, אמר בלבו אלך לאבא ואביאנו לכאן ואראה לו זה השכור והחרפה שעושין ממנו הבחורים והנערים, אולי ימנע פיו מלשתות בבית היין ולהשתכר. וכן עשה, הביאו לשם והראהו לו. מה עשה אביו הזקן. הלך אצל השכור ושאל לו, באיזה בית שתה אותו יין שהיה משתכר בו. אמר לו בנו החסיד, אבא, בשביל זה קראתיך, אלא שתראה החרפה שעושים לזה, כי כן עושים לך בעת שאתה שותה, אולי שתמנע פיך מלשתות בבית היין. אמר לו: בני, בחיי אין לי תענוג וגן עדן אלא זה. כששמע החסיד, הלך לו במפח נפש. אבל לא שמחת היין, הפקודים והתורה, כי היין כשיצא מגופו, והיגון בא בלבו, זה יוצא וזה בא. והתורה והמצוה הוא הענג והשמחה בעולם הזה ובעולם הבא, שנאמר: כי היא חייך וארך ימיך (דברים ל, כ), בעולם הזה ובעולם הבא שכלו ארך. ועוד תמצא בקרבנות שאומר בכבשים, שני כבשים בני שנה תמימים (במדבר כח, ט), ובלחם שני עשרונים, וביין רביעית ההין. כך מעט היו מקריבים, להודיע דרך ארץ, כי יין הרבה מביא את האדם לידי חטא ולצרה גדולה ולחסרון כיס, שנאמר: אל תרא יין כי יתאדם כי יתן בכוס עינו יתהלך במישרים (משלי כג, לא) בביתו, שלא יהיה בביתו במה לבשל, כי הכל מוכר ונותן בשביל יין. דבר אחר, כי יתן בכוס עינו. אל תקרי בכוס אלא בכיס, כי נותן בכיס עין רעה. וכן תמצא בבני אפרים, שאומר, ויהי אפרים כיונה פותה אין לב (הושע ז, יא). למה, בשביל ששותין יין הרבה. ואומר: הוי עטרת גאות שכורי אפרים (ישעיה כח, א). ועוד מצאנו, כי לאיש ולאשה אמר הכתוב להוציא את בנם לרגם באבנים, שנאמר: כי יהיה לאיש בן סורר ומורה (דברים כא, יח). ואומר: ותפשו בו אביו ואמו (דברים כא, יט). וכל זה למה. בשביל שיצא לתרבות רעה, שיהיה מוציא ממונו ויגנב ויעשה עברות ויתחיב למיתה. וקדם שיתחיב במיתה, ותפשו בו אביו ואמו וגו', ורגמוהו כל אנשי עירו וגו' (דברים כא, כא). ודעו כי רעה גדולה יש לשתות יין הרבה. וכמה בשר יאכל יותר מאדם אחר בשביל שהוא חיב מיתה, ליטרא אחת. וכתוב אחד אומר, אל תהי בסובאי יין בזוללי בשר למו (משלי כג, כ). מהו למו. כלומר, למו עושין הרע, שמוציאין ממונם והולכים לחרפה, וסוף דבר יתחיבו מיתה בעולם הזה ובעולם הבא

ויאמר אליהם קרבו שאו את אחיכם. והלא כבר נאמר, ותצא אש מלפני ה' ותאכל אותם. אלא יתברך שמו של מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא, שהוא עושה כמה נוראות וכמה נפלאות, ששלח האש כשני חוטין לכל אחד ואחד בחטמן ושרף את הנפשות, ובבשרם לא נגע ולא במלבושם, ויקרבו וישאם בכתנתם.