# הקדמה

> מקור: https://rabenu.app/books/tikun-haklali/555/154/

כי איתא בלקוטי מוהר"ן חלק ראשון סימן רה וזה לשונו: תקון למקרה לילה רחמנא לצלן, לומר עשרה קפיטל תהלים באותו היום שארע לו חס ושלום; כי יש כח באמירת תהלים להוציא הטפה מהקלפה שלקחה אותה, כי 'תהלים' בגימטריא 'לילית' עם החמש אותיות של שמה, שהיא הממנה על זה כידוע. וצריך לכון בשעת אמירת תהלים, ש'תהלים' בגימטריא 'תפ"ה' שהוא מכון כמספר השני שמות אל אלהים במלואו, כזה: אל"ף למ"ד אל"ף למ"ד ה"י יו"ד מ"ם, שעל־ידי השני שמות אלו יוצאה הטפה מהקלפה. כי הטפה היא בחינת חסד וגבורה כידוע, כי יש בה כח אש ומים חמימות ולחות שהם בחינת חסד וגבורה, ועל־ידי השני שמות אל אלהים הנ"ל שהם בחינת חסד וגבורה כידוע, שהם גימטריא 'תהלים' כנ"ל, על־ידי־זה מוציאין הטפה משם; וזה צריך לכון בשעת אמירת תהלים.

ועל כן צריך לומר עשרה קפיטל, כי יש עשרה מיני זמרה, שהם בחינת העשרה לשונות שנאמר בהם ספר תהלים כמובא (פסחים קיז. ובזהר אמור דף קא.), שהם: אשרי, ולמנצח, ומשכיל, והללויה וכו', עין בפרוש רש"י. ויש כח בכל לשון ולשון של העשרה לשונות הנ"ל לבטל כח הקלפה הנ"ל, כי כל אחד מאלו הלשונות הם הפך הקלפה הנ"ל. כי 'אשרי' הוא לשון ראיה והסתכלות, הפך הקלפה הנ"ל שעקר כחה מקלקול האורות (נוסח אחר: הראות), מבחינת ותכהין עיניו מראת, בחינת 'יהי מארת' - חסר, ודרשו רבותינו ז"ל (זהר בראשית דף לג: ועוד) דא לילית. נמצא שעקר כחה מקלקול הראיה, ו'אשרי' שהוא לשון ראיה היא הפך ממנה.

וכן משכיל, כי היא בבחינת 'משכל', ו'משכיל' הוא הפך מזה. וענין זה עין במקום אחר (בלקוטי א סימן יט), כי עקר כחה להחטיא את האדם במקרה חס ושלום, הוא על־ידי לשון תרגום, שהוא בחינת משכיל על־ידי תרגמן, שהוא מערב טוב ורע - לפעמים 'משכל' ולפעמים 'משכיל', עין שם. וכן 'הללויה' הפך הקלפה ששמה לילית, על שם שהיא מיללת ביללה תמיד, והלל הפך יללה, כי אותיות 'הללי' הם הפך 'יללה' (והשאר לא פרש):

גם הטפה באה מהדעת שהוא בחינת חסד וגבורה כידוע, כי גם הטפה היא בחינת חסד וגבורה כנ"ל. וידוע שהדעת הוא בחינת חמשה חסדים וחמשה גבורות, על כן צריך לומר עשרה קפיטל. וזה בחינת (תהלים לב, א): 'לדוד משכיל אשרי נשוי פשע' - ראשי תבות 'נאף', שהוא נכנע על־ידי בחינת 'לדוד משכיל', דהינו תהלים, עד כאן לשונו:

ובלקוטי תנינא (סימן צב) איתא בזה הלשון: תקון למקרה לילה חס ושלום, לומר עשרה קפיטל תהלים כמבאר בספר הראשון (בסימן רה) עין שם וכו'. ודע, כי זה הענין של העשרה מיני נגינה הנ"ל שהם כנגד פגם הנ"ל, הוא מרמז בפסוקים אלו: ברכה - 'אברך את ה' אשר יעצני אף לילות' וכו' (תהלים טז, ז), אשרי - 'אשרי נשוי פשע כסוי חטאה' (שם לב, א), משכיל - 'ומה' אשה משכלת' (משלי יט, יד), שיר - 'בלילה שירה עמי', נצוח - 'למנצח אל תשחת' (תהלים נט, א), נגון - 'אזכרה נגינתי בלילה' (תהלים עז, ז), תפלה - 'היאכל תפל מבלי מלח' (איוב ו, ו), הודו - 'פן תתן לאחרים הודך' (משלי ה, ט), מזמור - 'הנתן זמרות בלילה' (איוב לה, י), הללויה - 'אשה יראת ה' היא תתהלל' (משלי לא, ל) (והבן היטב רמזים אלו):

ודע, כי אלו הם העשרה קפיטל תהלים שצריכים לאמרם באותו היום שארע לו מקרה בלתי טהור חס ושלום: מכתם לדוד - טז, לדוד משכיל - לב, אשרי משכיל אל דל - מא, כאיל תערג - מב, למנצח אל תשחת - נט, למנצח על ידותון - עז, תפלה למשה - צ, הודו לה' קראו בשמו - קה, על נהרות בבל - קלז, הללו אל בקדשו - קנ. ואלו העשרה קפיטל תהלים הם תקון גדול מאד מאד לענין הנ"ל, ומי שזוכה לאמרם באותו היום אין צריך לפחד עוד כלל מפגם הנורא של המקרה חס ושלום, כי בודאי נתתקן על־ידי־זה, עד כאן לשונו בקצור:

ואיתא בשיחות הר"ן (סימן קמא) בזה הלשון: דע אחי, כי בתחלה אמר הוא ז"ל התורה הנ"ל המתחלת: "תקון למקרה לילה" כנדפס בספר הראשון בסימן ר"ה. ובתחלה בעת שהתחיל לגלותה לא הייתי לפניו אז, אך ה' יתברך זכני ובאתי אצלו סמוך מאד לאותה העת שהתחיל לגלותה, וספר לי אחד בשמו התורה הנ"ל כפי מה ששמעה מפיו הקדוש; ובתוך כך, באותה השעה ששמעתי מפי אחר בשמו התורה הנ"ל, בתוך כך סבב ה' יתברך שדברתי עמו מזה, וחזר ואמרה לפני בקצור כנדפס כבר בסימן ר"ה הנ"ל.

ובאותה העת שגלה התורה לא גלה אז איזה קפיטלך לומר, רק אמר סתם לומר עשרה קפיטלך תהלים לתקון הנ"ל. ושמעתי מפיו הקדוש אז שאמר שהיה ראוי לגלות איזה הם עשרה קפיטלך תהלים שצריכין לומר; אך איזה שהם עשרה קפיטל תהלים שיאמרו, הם תקון לזה, כי כל עשרה קפיטל תהלים איזה שהם, כלם הם כנגד עשרה מיני נגינה, שהם תקון להנ"ל.

ואז בעת שגלה התורה הנ"ל, אמר בתחלה שתקון הראשון הוא המקוה, שצריכין לטבל במקוה (ואמר בזה הלשון: דאס ערשטי איז מקוה); ואחר כך גלה התקון הנ"ל, לומר עשרה קפיטל תהלים כנ"ל. גם פעם אחת אמר שצריך לזהר מאד לטבל באותו היום שיהיה האדם בלתי טהור, ואפלו אם לא יוכל לטבל בבקר, על כל פנים יטבל באותו היום, אפלו לפנות ערב, כי צריכין לזהר מאד לטבל באותו היום דיקא (ועין בסוף 'ספורי מעשיות', שאמר שטוב מאד לטבל תכף ומיד וכו', עין שם).

אחר כך אחר שעברו קרוב לארבע שנים, ומה שעבר באלו השנים יקצרו רבבות יריעות לספר, וכבר היה לו החולאת שלו שנסתלק ממנו, וכבר חזר מלמברג; פעם אחת בחרף שכב על מטתו ואנחנו עמדנו לפניו, והתחיל לדבר מענין העשרה קפיטל תהלים שהם תקון להנ"ל, ואז צוה עלי לכתב על הניר הפסוקים שמרמז בהם העשרה מיני נגינה שהם תקון להנ"ל, וישבתי לכתב, ומפיו יקרא אלי וגלה לי הפסוקים, וכתבתים על הספר, כאשר הם נדפסים בלקוטי תנינא סימן צ"ב הנ"ל. ואז גלה דעתו שרצונו לגלות בפרטיות איזו הם העשרה קפיטל תהלים שצריכין לומר באותו היום; והיינו עמדים ומצפים שיגלה לנו, ולא זכינו מיד.

אחר כך נסענו מאתו, ואחר כך הייתי אצלו באיזה שבת, והזמין ה' יתברך שראיתי בעיני כתיבת ידו הקדושה שכבר רשם לעצמו העשרה קפיטל תהלים שצריכין לומר, אך לא היה מדרך ארץ שאקח כתב ידו בעצמי בלי רשותו; ורציתי לתפסם במחי בעל פה, ולא יכלתי מחמת אימת רבי פן יקפיד, כי באתי לחדרו ומצאתי כתיבת ידו הנ"ל והסתכלתי בו בלא רשותו (כי המעשה הזאת היה בשבת פרשת שקלים שנת תק"ע, שהוא ז"ל יצא מחדרו ונכנס לבית הגדול שלו בעת קריאת התורה, ואז נכנסתי בחדרו וראיתי כתיבת ידו הנ"ל). ואחר כך, ביום ראשון, בעת שלקחתי רשות מאתו לשוב לביתי, דברתי עמו ושאלתי ממנו שיגלה לי עשרה קפיטל הנ"ל, כי ידעתי שכבר הם נרשמים אצלו כנ"ל; ולא רצה, ואמר שיהיה עת אחר לזה, והלכתי מאתו.

אחר כך סמוך לאותו העת, בעת שהייתי אני בביתי בנעמרוב, אז גלה העשרה קפיטל תהלים לפני הרב דפה ברסלב ולפני חברי רבי נפתלי מנעמרוב, ויחד אותם לעדות על זה; וכך אמר להם: היות בענין זה הידוע (הינו ענין מקרה לילה חס ושלום) נלכדים בודאי שלשה חלקי העולם, אני לוקח אתכם לעדות, ותדעו שאלו העשרה קפיטל תהלים מועילים מאד מאד לתקון קרי, והם תקון גמור ומועיל מאד מאד.

ויש מי שיקרה לו על־ידי רבוי אכילה ושתיה, או על־ידי חלשות ועיפות, או על־ידי שאינו שכב כראוי; וכל זה אינו כלום (והוא כמו תינוק שמשתין בשנה). גם יש ששמרים אותו מלמעלה ונצול מן המקרה, או שהמזל שומר אותו ונצול; גם לפעמים נדמה להאדם בשנה בחלום כאלו הוא נפל ואחר כך מתעורר משנתו, גם זה מן השמים שמצילין אותו מזה. רק מי שיקרה לו חס ושלום מחמת הרהורים, מזה נבראים ממש קלפות חס ושלום כמבאר בספרים; אבל מי שיאמר באותו היום אלו העשרה קפיטל תהלים בודאי יתקן בזה מאד מאד:

וכמה וכמה צדיקים גדולים שרצו לעמד על ענין זה ונתיגעו למצא לזה תקון גמור, וקצתם לא ידעו כלל מהו ענין זה, וקצתם התחילו לידע קצת בענין תקון זה ונסתלקו לעולמם באמצע עסקם בזה, ולא גמרו; ולי עזר ה' יתברך שזכיתי לעמד על זה בשלמות.

וענין תקון זה על־ידי אמירת העשרה קפיטל תהלים הנ"ל הוא דבר חדש לגמרי, חדוש נפלא, כי הוא תקון נפלא ונורא מאד מאד (עין למטה). ומי שיוכל לילך למקוה ואחר כך יאמרם, בודאי מה טוב, אך אפלו אם הוא אנוס שאי אפשר לטבל, כגון שהוא חולה או בדרך, אף־על־פי־כן אם יאמרם אשרי לו, כי הם תקון גדול ונורא מאד. ואם יאמרם בכונה כראוי, בודאי מה טוב, אך גם האמירה בעצמה מסגל מאד.

ואמר: כי לא נודע זאת מיום בריאת העולם; מסתמא הייתי רוצה לבטל זאת לגמרי, אך אי אפשר זאת, לא בגשמיות ולא ברוחניות: בגשמיות אי אפשר, כי היה צריך לבטל ולשנות הטבע של כלליות בני אדם בתמידות, וזה דבר שאי אפשר, כי אפלו משה רבנו עליו השלום וכיוצא שבטלו הטבע, היה רק לפי שעה ובדבר פרטי, כגון קריעת ים סוף או בקיעת הירדן וכיוצא שהיה רק לפי שעה, אבל לבטל הטבע של כלליות בני אדם, כי כל אחד ואחד בהכרח לבטל ולשנות הטבע אצלו, וגם צריך לבטל ולשנות הטבע תמיד, וזה דבר שאי אפשר; וגם ברוחניות אי אפשר וכו'. אך העשרה קפיטל הם דבר נפלא ויקר ומועיל מאד.

גם יחד אותם לעדות, ואמר שגם כי ימלאו ימיו, אזי אחר הסתלקותו, מי שיבוא על קברו ויאמר שם אלו העשרה קפיטל תהלים הנ"ל ויתן פרוטה לצדקה (נוסח אחר: עבורי), אפלו אם גדלו ועצמו עו‍נותיו וחטאיו מאד מאד חס ושלום, אזי אתאמץ ואשתדל לארך ולרחב להושיעו ולתקנו וכו', ואמר בזה הלשון: איך וועל מיך לייגען אין דער לענג און אין דער ברייט איך זאל איהם א טובה טהון, ביי די פאות וועל איך איהם ארויס ציהן פון שאול תחתיות; ואני חזק מאד בכל הדברים שלי, אך בזה אני חזק ביותר, שאלו העשרה קפיטל תהלים מועילים מאד מאד.

ואלו הן העשרה קפיטל תהלים: ט"ז, ל"ב, מ"א, מ"ב, נ"ט, ע"ז, צ', ק"ה, קל"ז, ק"נ, כאשר כבר נדפסו כמה פעמים (רק בספר 'ספורי מעשיות' נדפסו בפעם הראשון בטעות הקפיטל של קל"ז על־ידי עוות המדפיסים, ומשם נתפשט הטעות בכמה ספרים וסדורים שהעתיקו משם); ויאמרם כסדר שהם כתובים בתהלים.

ואמר שהוא תקון הכללי; כי כל עברה יש לה תקון מיחד, אבל תקון הנ"ל הוא תקון הכלל. גם אמר אז שענין הנ"ל של העשרה קפיטל תהלים יאמרו ויגלו בפני הכל.

ואמר: אף־על־פי שהוא דבר קל לומר עשרה קפיטל תהלים, אף־על־פי־כן גם זה יהיה כבד מאד לקים. וכן נתקים עתה בעו‍נותינו הרבים, שמחמת רבוי המחלקת רב ההמון רחוקים לקים זאת, והוא ז"ל הודיע כל זאת מקדם. ואנחנו עשינו מה שמטל עלינו - להודיע התקון לכל החפץ להתתקן; וכל אחד הטוב בעיניו יעשה, השמע ישמע והחדל יחדל, ואנחנו את נפשנו הצלנו.

ומה שהרב בעל המחבר 'סדר תקון שבת' מביאם בשם ספר 'עשרה הלולים', זה אינו, כי ידידי הקורא, עין נא בספר 'תקון מועד', ותראה שמובאים שם בפרוש בשם רבנו הרב רבי נחמן ז"ל; וכן בכמה ספרים יש שמובאים שם בשם רבנו ז"ל; וגם נס נא וחפש בכל הספרים שמובאים שם שלא בשם רבנו ז"ל, ותראה שכלם נדפסו אחר פטירת רבנו ז"ל, שנפטר שנת תקע"א בחל המועד סכות.

ואפשר שהרב הנ"ל וכיוצא, מגדל תשוקתם לזכות בהם את הרבים בתקון גדול כזה, וידוע שיש שנמצאים מתנגדים וחולקים על רבנו ז"ל, על כן קימו בנפשם מאמר חכמינו ז"ל (יבמות סה:) שמתר לשנות בדבר השלום, ובפרט בדבר גדול ותקון כזה.

ועתה בין תבין שצדקו הנאמר לעיל שהם תקון חדש לגמרי ולא ידע מזה שום נברא מימות עולם. ותאמרם בשם רבנו ז"ל, בכדי ששפתותיו יהיו דובבות וכו' (סנהדרין צ:), אשר כל הצדיקים מתגעגעים לזה; ומזה אשר אלצוני לגלות כל הנ"ל. וזכותו יעמד לנו, ומכל פגמינו וצרותינו יתקננו ויושיענו, אמן כן יהי רצון. (*עד כאן משיחה קמ"א בשיחות הר"ן.)

ומבאר גם בהשיחות שאחר הספורי מעשיות, שהזהיר לאנשיו, שכשיקרה להם מקרה בלתי טהור חס ושלום, שילכו תכף ומיד למקוה לטבל, כי על־ידי המקרה חס ושלום נעשה מה שנעשה, על כן טוב מאד שקדם שמתחיל להעשות מזה איזה דבר חס ושלום, שיקדים עצמו האדם ויטבל ויטהר עצמו.

והזהיר מאד לבל יתפחד האדם מזה כלל, כי הפחד והדאגות והמרה שחורות בענין זה מזיק מאד מאד. בפרט אחר שגלה אלו העשרה קפיטל תהלים הנ"ל המסגלים לתקון חטא זה, אז אמר, שמי שיזכה לקים זאת לומר אלו העשרה קפיטל תהלים הנ"ל באותו היום שיקרה לו חס ושלום, אזי בודאי יתקן חטאו, ושוב אל ידאג כלל.

גם היה מתלוצץ מאלו החסידים והיראים, שכשמגיע להם איזה הרהור, אזי הם מתפחדים שלא יבואו לידי מקרה, ומחמת זה הם רגילים בהתר - מחמת פחד שלא יבואו לידי מקרה, והוא ז"ל היה מתלוצץ מזה. ועקר כונתו היה, שהאדם צריך לבלי להתפחד ולהתירא כלל מדברים כאלו, ולבלי לחשב מחשבות כלל בענין זה, רק יהיה כגבור חיל לעמד כנגד תאותו, ויסיח דעתו מזה לגמרי, ואל יתפחד כלל, וה' הטוב בעיניו יעשה עמו מה שהוא יתברך חפץ.

ורמז בדבריו שזה היה בחינת פגם של דוד המלך עליו השלום בבת שבע וכו', ולא באר הדבר היטב:

ומאד מאד צריכין להתחזק בשמחה תמיד, ואל יפל בדעתו כלל משום דבר שבעולם - אף אם יעבר עליו מה. ואם יהיה חזק בדעתו ולא יתפחד כלל ולא יחשב מחשבות כלל (שקורין איבער טראכטין) וילך בתמו בשמחה, יזכה לסוף לעבר על הכל בשלום. ודברים כאלו אי אפשר לבאר בכתב, וערום יבין לאשורו:

גם בלא זה הזהיר מאד להיות רגיל בטבילת מקוה, ואמר שבימים שאין אומרים תחנון כגון ביומי דניסן וכיוצא המובאים בשלחן ערוך ארח חיים, צריכין להיות רגיל ביותר בטבילת מקוה (שיחות הר"ן סימן קפה). כן נזכה לקים כל דבריו באמת ובתמים, אמן כן יהי רצון:

אמר המעתיק: כתיב (משלי כה, יא): "תפוחי זהב במשכיות כסף דבר דבר על אפניו", לכן אמרתי להציג פה מעט מזעיר ממאמרי חכמינו ז"ל אשר שם מבאר גדל זכות הצדיקים אחר הסתלקותם למעלה למעלה, וכמה גדול הזכות והתועלת של המהלכים על קברם הקדוש זכותם יגן עלינו, אמן כן יהי רצון:

במדרש רבה פרשת כי תשא פרשה מ"ד על פסוק 'זכר לאברהם' וכו' (שמות לב, יג) – הדא הוא דכתיב (תהלים פ, ט): "גפן ממצרים תסיע" וכו' וכו', ולבסוף מובא בזה הלשון: מה הגפן היא חיה ונשענת על עצים מתים, כך ישראל הם חיים וקימים ונשענים על המתים - אלו האבות. וכן אתה מוצא כמה תפלות התפלל אליהו בהר הכרמל שתרד האש, כמה דאת אמר: "ענני ה' ענני" (מלכים־א יח, לז) - ולא נענה, אלא כיון שהזכיר את המתים, ואמר: "ה' אלהי אברהם יצחק וישראל" (שם, לו) - מיד נענה, מה כתיב (שם, לח): "ותפל אש ה'". וכן משה, בשעה שעשו ישראל אותו מעשה עמד ולמד עליהם זכות ארבעים יום וארבעים לילה – ולא נענה, אלא כיון שהזכיר את המתים - מיד נענה, שנאמר (שמות לב, יג): "זכר לאברהם ליצחק ולישראל", מה כתיב: "וינחם ה' על הרעה" (שמות לב, יד), הוי: כשם שהגפן הזאת חיה ונשענת על עצים מתים, כך ישראל חיים ונשענים על האבות כשהם מתים, הוי: "זכר לאברהם ליצחק ולישראל" וכו':

ובזהר הקדוש פרשת אחרי דף ע"א עמוד א' ו-ב' מובא שם דברים נפלאים ונוראים מזה הענין הקדוש, וזהו: תאנא, אמר רבי יהודה, יומא חד הוו אזלו רבי חזקיה ורבי ייסא באורחא, ערעו בגוש חלב והוה חריב, יתבו סמוך לבי קברי וכו', עין שם המעשה הנפלאה. ובסוף איתא בזה הלשון: אמרי, ודאי בשעתא דזכאין לא אשתכחו בעלמא, עלמא לא מתקימא אלא בגיניהון דמתיא. אמר רבי ייסא: בשעתא דאצטריך עלמא למטרא, אמאי אזלינן לגביהון דמתיא, והא כתיב (דברים יח, יא) 'ודרש אל המתים' – ואסיר, אמר לה: עד כען לא חמיתא גדפא דצפרא דעדן, 'ודרש אל המתים' - אל המתים דיקא, דאנון חיבי עלמא וכו' - דאשתכחו תדיר מתים, אבל ישראל דאנון זכאי קשוט, שלמה קרא עליהו (קהלת ד, ב): 'ושבח אני את המתים שכבר מתו' - בזמנא אחרא ולא השתא, 'שכבר מתו' - והשתא אנון חיין.

ועוד, דשאר עמין, כד אתו למתיהון, אתין בחרשין, לאתערא עליהו זינין בישין, וכד ישראל אתין למתיהון, אתין בכמה תשובה לקמי קדשא בריך הוא, בתבירו דלבא, בתעניתא לקבלה, וכלא בגין דנשמתין קדישין יבעון רחמי לקמי קדשא בריך הוא עליהו, וקדשא בריך הוא חיס על עלמא בגיניהון. ועל דא תנינן: צדיקא, אף־על־גב דאתפטר מהאי עלמא, לא אסתלק ולא אתאביד מכלהו עלמין, דהא בכלהו עלמין אשתכח יתיר מחייוי, דבחייוי אשתכח בהאי עלמא בלחודוי, ולבתר אשתכח בתלת עלמין, וזמין לגביהו, דכתיב (שיר־השירים א, ג): "עלמות אהבוך" - אל תקרי 'עלמות' אלא 'עולמות'; זכאה חולקיהון.

תאנא, כתיב (שמואל־א כה, כט): "והיתה נפש אדני צרורה בצרור החיים", 'והיתה נפש אדני', נשמת אדני מבעי לה. אלא כמה דאמרן, דזכאה חולקיהון דצדיקיא, דכלא אתקשר דא בדא, נפש ברוח, ורוח בנשמה, ונשמה בקדשא בריך הוא, אשתכח דנפש צרורה בצרור החיים, עד כאן לשונו הקדוש. ועוד מובא בהפרוש של העין יעקב וזה לשונו: 'שכבר מתו' - בפולחנא דמאריהון:

מכל המאמרים הקדושים הנ"ל רואין גדל יקרת זכות הצדיקים אשר כבר הלכו לעולמם, אשרי האיש אשר יסמך על זכותם כל ימי חייו ולא יתיאש את עצמו מן הרחמים לעולם, ובכל מה שיעבר עליו כל ימי חייו, הן ברוחניות והן בגשמיות, יסמך על זכותם, וישא ידיו ולבו לאל אמונה יתברך, ובודאי יושע; כל שכן "לקדושים אשר בארץ המה ואדירי כל חפצי בם", ובפרט כשהולכין על קבריהם הקדושים, כמובן מפרוש רש"י בפרשת 'שלח לך' על פסוק "ויבא עד חברון" (במדבר יג, כב), ופרש רש"י - והוא מאמר חכמינו ז"ל, שכלב לבדו הלך לשם להשתטח על קברי אבות - להצילו מעצת מרגלים, וכן מפרוש רש"י בפרשת 'ויחי' על פסוק "ואני בבאי מפדן" (בראשית מח, ז) - והוא גם כן מאמר רבותינו ז"ל: "ואקברה שם" - ולא הולכתיה אפלו לבית לחם וכו'; וידעתי שיש בלבך עלי, אבל דע לך שעל פי הדבור קברתיה שם - שתהא לעזרה לבניה; כשיגלה אותם נבוזראדן, יהיו עוברים דרך שם, ויצאת רחל על קברה ובכתה ומבקשת עליהם רחמים, שנאמר (ירמיה לא, יד): 'קול ברמה נשמע' וגו', והקדוש ברוך הוא משיבה (שם, טו טז): יש שכר לפעלתך נאם ה', ושבו בנים לגבולם, עד כאן לשונו:

ובמסכתא סוטה דף י"ג איתא: ואמר רבי חמא בר חנינא, מפני מה נסתתר קברו של משה מעיני בשר ודם, מפני שגלוי וידוע לפני הקדוש ברוך הוא שעתיד בית המקדש לחרב ולהגלות את ישראל מארצם, שמא יבואו לקבורתו של משה באותה שעה ויעמדו בבכיה, ויתחננו למשה ויאמרו לו: משה רבנו עמד בתפלה בעדנו, ועומד משה ומבטל את הגזרה - מפני שחביבים צדיקים במיתתם יותר מבחייהם וכו':

מכל זה מובן, אשר להיות על קברם ממש, מועיל ביותר ויותר מלהזכיר זכותם לבד ולבלי להיות על קברם ממש; כי גם להזכיר זכותם לבד גם כן גדול מאד מאד ומועיל מאד, אבל להיות על קברם ממש, זאת מועיל ביותר ויותר בלי שעור, כמובן ממאמרי חכמינו ז"ל בדבר כלב ורחל אמנו, וממאמר חכמינו ז"ל מהסתרת קברו של משה רבנו עליו השלום, והבן:

כן נזכה לילך ולהשתטח על קברי הצדיקים, ולהרבות בעתר, ולשפך לבנו כמים נכח פני ה', אז בודאי בהם עולם נושע, אמן כן יהי רצון: