# פרק כ"ב

> מקור: https://rabenu.app/books/yalkut-shimoni/bamidbar/balak/perek-22/

**פסוק ב** "וירא בלק בן צפור", זה שאמר הכתוב "הצור תמים פעלו" וגו' לא הניח הקדוש ברוך הוא פתחון פה לאמות העולם לעתיד לומר שאתה רחקתנו ולא נתת לנו כמו שנתת לישראל בעולם הזה. מה עשה הקדוש ברוך הוא. כשם שהעמיד מלכים [חכמים] ונביאים לישראל כך העמיד מאמות העולם, ובדקו מלכיהם ונביאיהם וחכמיהם של ישראל עם מלכיהם ונביאיהם וחכמיהם של אמות העולם, העמיד שלמה מלך על כל הארץ, וכן עשה לנבוכדנצר [שנאמר (ירמיה כז, ו) "וגם את חית השדה נתתי לו לעבדו"], זה בנה בית המקדש וזה החריבו. נתן לדוד עשר, קנה הבית לשמו. נתן להמן עשר, לקח אמה שלמה לטבחה. וכל גדלה שנטלו ישראל אתה מוצא שנטלו אמות העולם. כיוצא בו, העמיד משה לישראל, שהיה מדבר עמו בכל זמן, כך העמיד לבלעם. ראה מה בין נביאי ישראל לנביאי עובדי אלילים, נביאי ישראל מזהירין את האמות על העבירות וכן הוא אומר "צפה נתתיך לבית ישראל" וגו', ונביא שעמד מן העובדי אלילים העמיד פרצה לאבד את הבריות מן העולם [הבא]. ולא עוד אלא כל הנביאים היו במדת רחמים על ישראל ועל אמות העולם, שכן אמר ישעיה (ישעיה טז, יא) "על כן מעי למואב ככנור יהמו" וכן יחזקאל (יחזקאל כז, ב) "בן אדם שא על צר קנה", וזה אכזרי עמד לעקר אמה שלמה חנם על לא דבר. לכך נכתבה פרשת בלעם, להודיע למה סלק הקדוש ברוך הוא רוח הקדש מאמות העולם.

כיון שבא נח ובניו לעולם אמר לו הקדוש ברוך הוא לשם, שם, באו עשרה דורות הראשונים והחרבתי את עולמי מפניהם, מה הועלתי בעולמי, עכשיו שא נבואה והתנבא אם יקבלו תורתי עליהם. שם נתנבא ארבע מאות שנה ולא קבלו ממנו. מכאן ואילך אליפז התימני ובלדד השוחי וצופר הנעמתי ואליהוא בן ברכאל הבוזי ואיוב מארץ עוץ, ובלעם בן בעור האחרון שבכלם. מפני מה נתנבא בלעם מפני שעתידין אמות העולם לומר ליום הדין רבונו של עולם, אלו נתן לנו נביא כמשה כבר קבלנו תורתך, לפיכך נתן להם בלעם בן בעור שישמעו לו, בחכמתו יותר ממשה. במשה יתר אות אחת בבלעם חסר אות אחת, במשה חסר דבר אחד בבלעם יתר דבר אחד. במשה כתיב "ויקרא אל משה", בבלעם כתיב (להלן כג, ד) "ויקר אלהים אל בלעם". במשה כתיב (שמות לג, יג) "הוד(י)עני נא את דרכך", בבלעם כתיב (להלן כד, טז) "וידע דעת עליון". כיון ששלח לו בלק "לכה נא ארה לי", באותה שעה היה שמח שמחה גדולה ואין שנה באה עליו כל הלילה. וכיון שאמר לו הקדוש ברוך הוא (להלן פסוק כ) "קום לך אתם" היה לו שיאמר לפניו רבונו של עולם לא איש אתה שתכזב ולא בן אדם אתה שתגעל מעשה ידיך, הללו חביביך בני חביביך הם, בני אברהם ויצחק ויעקב שעשו לך רצונך בתורתך. והוא לא עשה כן אלא היה שמח שמחה גדולה. אמר לבלק אביהם של אלו עמד ובנה מזבח והקריב עליו שלש פעמים בשנה כ"א שור כ"א איל, אבל אתה בנה לי בזה שבעה מזבחת" וגו'. באותה שעה היה הקדוש ברוך הוא יושב ושוחק עליו, שנאמר (מיכה ו, ז) "האתן בכורי פשעי" וגו' (שם, ה) "זכר נא מה יעץ" וגו'.

"וירא בלק", ראה בפרענות שעשו ישראל לאמוריים. וירא בלק, נוח לרשעים שיהיו סומין, שעיניהן מביאים מארה לעולם, "ותרא האשה כי טוב העץ למאכל" (שם ו, ב) "ויראו בני האלהים את בנות האדם", וכתיב (שם ט, כב) "וירא חם אבי כנען", וכתיב (שם יב, טו) "ויראו אתה שרי פרעה", וכתיב "וירא עשו כי רעות בנות כנען", וכתיב (שם לד, ב) "וירא אתה שכם בן חמור", וכן וירא בלק, עליהם נאמר "תחשכנה עיניהם מראות". אבל צדיקים (איוב כב, יט) "יראו... וישמחו", (בראשית יח, ב) "וישא עיניו וירא והנה שלשה אנשים" וגו', "וישא עיניו וירא והנה גמלים באים", (שם כב, ד) "וירא את המקום מרחוק", (שם, יג) "וירא והנה איל", (שם כט, ב) "וירא והנה באר בשדה", "וירא בסבלתם", (להלן כה, ז) "וירא פינחס בן אלעזר". משל למלך שהושיב שומרין לשמרו מן הגיס והיה בטוח עליהן שהיו גבורים. עבר הגיס והרגן, והיה מרתת על עצמו. אף בלק ראה מה נעשה בסיחון ועוג שהיה מעלה להן שכר לשמרו ונתירא מעצמו.

זהו שאמר הכתוב "והרשעים כים נגרש", אתה מוצא ישראל נמשלו לחול, שנאמר (הושע ב, א) "והיה מספר בני ישראל כחול הים", ונמשלו האמות לים, שנאמר (ישעיה יז, יב) "הוי המון עמים רבים כהמות ימים יהמיון", והם מתיעצין על ישראל והקדוש ברוך הוא מתיש גבורתם לפניהם, אמר ישעיה "והרשעים כים נגרש" הגל הראשון אומר עכשיו אני עולה ומציף את העולם כיון שבא לחול הוא כורע לפניו לא היה לו לשני ללמד מן הראשון, כך בא פרעה ונתגאה על ישראל והפילו הקדוש ברוך הוא, שנאמר "ונער פרעה וחילו בים סוף", לא היה לו לעמלק ללמד מפרעה, אלא (שמות יז, ח) "ויבא עמלק" וכתיב (שם, יג) "ויחלש יהושע את עמלק", לא היה לו לסיחון ועוג ללמד מעמלק, אלא (דברים ב, לב) "ויצא סיחן" וכן "ויצא עוג", וכן אף בלק לא היה ללמד מסיחון ועוג, אלא בא להתגרות על ישראל ומשלח אחר בלעם לבוא לקלל את ישראל. אמר רבי יהודה בר סימון (ישעיה נד, יז) "כל כלי יוצר עליך לא יצלח", כיון שלא הצליח בלעם התחיל חורק שניו, "רשע יראה וכעס" זה בלק, "תאות רשעים תאבד" זה בלק ובלעם שאבדה תאותם, ועליהם הכתוב אומר (משלי כו, יז) "מחזיק באזני כלב, עבר מתעבר על ריב לא לו". משל למה הדבר דומה לזאב שבא וחטף גדי מן הצאן, והיה שם כלב של קדרים, יצא והיה מנבח בו ומריב עמו. אמר לו הזאב, אתה כלב של קדרים, למה אתה מריב עמי, שמא נטלתי משלכם, לא נטלתי אלא מעדרו של רועה, אתה מה לך, הוי "מחזיק באזני כלב".

**פסוק ג** "ויגר מואב", מהו ויגר, כשהיו [ישראל] נראים לעמונים נראים עטופים לשלום, למואב נראין מזינין, שנאמר (דברים ב, יט) "וקרבת מול בני עמון אל תצ(ו)רם" כל מין צרה, "ואל תתגר בם" כל מין גרוי, ולמואב אמר "אל תצר את מואב", מה שאתה יכול לחטף מן החוץ חטף, ולפיכך נראין מזינין, והן היו נאגרים לעריהם, שנאמר "ויגר מואב", אין ויגר אלא לשון אסיפה כמא דאת אמר (משלי י, ה) "אגר בקיץ בן משכיל". דבר אחר "ויגר" לשון יראה, שהיו מתיראים מפניהם וכו'. ויקץ מואב, שהיו רואין עצמן כקוץ בפניהם.

**פסוק ד** "ויאמר מואב אל זקני מדין", מה טיבן של זקני מדין כאן. כיון שהיו רואין את ישראל נוצחין שלא כדרך כל הארץ אמרו מנהיג שלהן במדין נתגדל, נדע בהם מה מדתו. אמרו להן זקני מדין [אין כחו אלא בפיו. אמרו להן אף אנו נבוא כנגדן באדם שכחו בפיו.

"ויאמר מואב אל זקני מדין" וגו'], והלא אתה מוצא שמואבין נלחמים עם המדינים, שנאמר (בראשית לו, לה) "המכה את מדין בשדה מואב", והשנאה ביניהם מעולם. משל לשני כלבים שהיו נובחין זה בזה. בא זאב על אחד מהן. אמר האחד אם איני עוזרו, היום הורג את זה ולמחר יבוא עלי. לפיכך נתחברו מואב עם מדין. הינו דאמרי אנשי כרכושתא ושונרא עבוד הלולא מתרבא דבישא גדא.

"עתה ילחכו הקהל את כל סביבתינו כלחך השור", מה שור כחו בפיו אף הם כחם בפיהם, מה שור כל מה שמלחך אין בו סימן ברכה ומה שור מנגח בקרניו אף אלו [מנגחין בתפלה שנאמר] (דברים לג, יז) "וקרני ראם קרניו".

"ובלק בן צפור מלך למואב בעת ההיא", והלא מתחלה נסיך היה, שנאמר "את אוי ואת רקם ואת צור ואת חור ואת רבע נסיכי (מדין) [סיחון] אלא משנהרג סיחון המליכוהו תחתיו. בעת ההיא, שנזדמנה לו אותה שעה.

**פסוק ה** "וישלח מלאכים" (כתוב ברמז ע').

"וישלח מלאכים אל בלעם", בלעם, בלא עם. דבר אחר שבלה עם. בן בעור, שבא על (בעור) [בעיר]. תנא הוא בעור הוא כושן רשעתים הוא לבן הארמי. בעור שבא על (בעור) [בעיר]. כושן רשעתים, שעשה שתי רשעיות אחת בימי יעקב ואחת בימי שפט השופטים, ומה שמו, לבן הארמי שמו. כתיב בן בעור וכתיב (להלן כד, ג) "בנו בעור". אמר רבי יוחנן אביו בנו הוא לו בנביאות. בלעם דואג ואחיתפל וגחזי ארבע הדיוטות שאין להן חלק לעולם הבא. בלעם הוא דלא אתי לעלמא דאתי, הא שאר עממים אתו לעלמא דאתי, מתניתין מני, רבי יהושע היא דתניא רבי אליעזר אומר "ישובו רשעים לשאולה" אלו פושעי ישראל, כל גוים שכחי אלהים", אלו עובדי אלילים. אמר לו רבי יהושע וכי נאמר "בכל גוים", והלא לא נאמר אלא "כל גוים", אלא "ישובו רשעים לשאולה" מאן נינהו, כל גוים שכחי אלהים". ואף אותו רשע נתן סימן בעצמו אם (להלן כג, י) "תמת נפשי מות ישרים" תהא "אחריתי כמהו", ואם לאו (להלן כד, יד) "הנני הולך לעמי".

"וישלח מלאכים אל בלעם בן בעור פתורה", שם עירו. ויש אומרים [שלחני היה, שהיו מלכי העמים נמלכים בו כשלחני הזה שהכל מריצין לו. ויש אומרים] בתחלה פותר חלומות היה, חזר להיות קוסם וחזר לרוח הקדש. ארץ בני עמו, ארץ שמשם היה בלק, והוא אומר לו סופך למלך. לקרא לו, שכתב לו לא תהא סבור שלעצמי אני עושה ואני לבדי מכבדך, אם תעקרם, מכל האמות אתה מתכבד וכנענים ומצרים הכל משתחוים לך. הנה עם יצא ממצרים, אמר ליה אתה מה אכפת לך. אמר ליה הנה כסה את עין הארץ, שתי עינים שהארץ תלויה בהן, סיחון ועוג, החרימום וכסו עיניהם (כתוב בתחלת פרשת בא).

"והוא ישב ממלי". ממלי כתיב, כמה דאת אמר "בשם ה' כי אמילם".

**פסוק ו** "ואתה לכה נא ארה לי את העם הזה". מהו ארה לי, אמר אולי אוכל אני לשלט בהן קמעא קמעא כאדם שהוא אורה את התאנים. כי עצום הוא ממני, לא שהן גבורים ממני ולא חילותיהם מרבים משלי אלא שהן נוצחין בפיהם מה שאיני יכול לעשות. אולי אוכל נכה בו, מה ראה זה להתגרות לא כך אמר להם הקדוש ברוך הוא שלא יהו נוטלין מארצם, אלא שהיה בעל נחשים וקסמים יותר מבלעם, שכך כתיב בו וירא בלק, אלא שלא היה מבין הדברים לאמתם. וכן הוא אומר (ישעיה מז, יג-יד) "נלאית ברב עצתיך יעמדו נא וגו' הנה היו כקש אש שרפתם". וגו'. והיה רואה [בהובריו] שישראל נופלין בידו, לפיכך הפקיר בתו ונפלו בה עשרים וארבעה אלפים, לכך נתגרה בהם ולא היה יודע היאך. אולי אוכל נכה בו, כמו שמנכה אחד מעשרים וארבעה לסאה כך נפלו עשרים וארבעה אלף מישראל חסר חד.

"ואגרשנו מן הארץ", שלא היה מבקש אלא לגרשם, שלא יכנסו לארץ. כי ידעתי את אשר תברך מברך ואשר תאר יואר, מנין היה יודע. שבשעה שבקש סיחון להלחם במואב היה מתירא, לפי שהיו גבורים, שכר את בלעם ואביו לקלל את מואב, שכן הוא אומר (לעיל כא, כז-כט) "על כן יאמרו המשלים וגו' כי אש יצאה מחשבון וגו' אוי לך מואב" וגו', לכך אמר כי ידעתי.

**פסוק ז-ח** "וילכו זקני מואב וזקני מדין וקסמים בידם", שהוליכו בידם כל מיני קסמים שהן קוסמין בהן, שלא לתן לו עלילה [לומר אין כלי תשמישי עמי]. וביד זקני מדין היו הקסמים, שאמרו אם יבוא עמנו יצליח ואם יעכב שעה אחת אין בו תועלת, כיון שראו שאמר להם לינו פה הלילה הלכו להם זקני מדין , שידעו בקסמים שלהם שאין בו הנאה.

"וישבו שרי מואב עם בלעם", ושרי מדין להיכן אזלי. כיון שאמר להם לינו פה הלילה אמרו כלום יש אב ששונא את בנו.

**פסוק ט-י** "ויבא אלהים אל בלעם ויאמר מי האנשים האלה עמך", זה שאמר הכתוב (משלי כח, י) "משגה ישרים בדרך רע" זה בלעם שבתחלה הבריות [נהגו] בכשרות ובדבריו אלו נהגו בעריות, שבראשונים [נאמר] "ורחל באה עם הצאן" וכן (שמות ב, טז) "ולכהן מדין שבע בנות", עמד בלעם הרשע והטעה את הבריות בעריות, וכמו שהטעה הטעה, בעצה שנתן בה נפל, (שנאמר) [הינו דכתיב] "בשחותו הוא יפול", והטעהו הקדוש ברוך הוא, שנאמר (איוב יב, כג) "משגיא לגוים ויאבדם" וגו'. שאל לו מי האנשים האלה עמך אמר אותו רשע איני יודע בהם אלא בלק מלך מואב שלח אלי.

**פסוק יא** "הנה העם היצא ממצרים", להודיע שהוא שונא לישראל יותר מבלק, שבלק לא אמר קבה אלא "ארה", וזה אמר קבה, בפרוש, [שנוקב השם ומפרש], הוא אמר (לעיל פסוק ו) "ואגרשנו מן הארץ" וזה אמר וגרשתיו, מן העולם הזה ומעולם הבא.

**פסוק יב** "ויאמר אלהים אל בלעם לא תלך עמהם", אמר ליה אם כן אקללם במקומי. אמר ליה לא תאר את העם, אמר ליה אברכם. אמר ליה אינם צריכין לברכתך כי ברוך הוא, אומרים לצרעה לא מן דבשך ולא מן עקצך.

אמר רב [נחמן] חצפא אפלו קמי שמיא מהניא, מעיקרא כתיב לא תלך עמהם ולבסוף כתיב "לך עם האנשים". רב ששת אמר חצפא מלכותא בלא תגא היא, שנאמר (ש"ב ג, לט) "ואנכי היום רך ומשוח מלך" וגו'.

אמר רבי אלעזר מן התורה ומן הנביאים ומן הכתובים בדרך שאדם רוצה לילך בה מוליכין אותו. מן התורה, דכתיב "לא תלך עמהם" וכתיב (להלן פסוק כ) "קום לך אתם". מן הנביאים, דכתיב (ישעיה מח, יז) "אני ה' אלהיך מלמדך להועיל מדריכך בדרך תלך". מן הכתובים, דכתיב "אם ללצים הוא יליץ, ולענוים יתן חן".

**פסוק יג-יח** "ויקם בלעם בבקר ויאמר אל שרי בלק לכו אל ארצכם" וגו'. לא אמר להם לא נתן לו הקדוש ברוך הוא רשות לילך ולא לקלל אלא מאן ה' לתתי להלך עמכם, אמר לי אינו כבודך לילך עם אלו אלא עם גדולים מהם, שהוא חפץ בכבודי. לכך אמרו מאן בלעם הלך עמנו, לפיכך ויסף עוד בלק שלח שרים רבים ונכבדים מאלה... ויאמרו לו כה אמר בלק בן צפור אל נא תמנע מהלך אלי כי כבד אכבדך מאד, יותר ממה שהיית מתכבד לשעבר אני נותן לך וכל מה שאתה חפץ ומה שאתה גוזר אעשה.

"ויען בלעם ויאמר אל (שרי) [עבדי] בלק אם יתן לי בלק מלא ביתו כסף וזהב" וגו'. מכאן אתה למד שהיה בו רוח גבוהה עין רעה ונפש רחבה. עין רעה, שנאמר (להלן כד, ב) "וישא בלעם את- עיניו וירא את ישראל שכן לשבטיו". רוח גבוהה, מאן ה' לתתי להלך עמכם, ונפש רחבה, אם יתן לי בלק וכו' לא אוכל לעבר, מתנבא שאינו יכול לבטל את הברכות שנתברכו האבות מפי השכינה.

**פסוק יט** "ועתה שבו נא בזה גם אתם", [מהו גם אתם], שסופכם לילך בפחי נפש כראשונים. ואדעה מה יסף ה', שהיה מתנבא שעתיד הקדוש ברוך הוא להוסיף להם ברכות על ידו.

**פסוק כ-כא** "ויבא אלהים אל בלעם", זה שאמר הכתוב "בחלום חזיון לילה בנפל תרדמה על אנשים" וגו' אז יגלה אזן אנשים וגו' להסיר אדם מעשה וגוה מגבר יכסה". מהו "מגבר יכסה". העלים הקדוש ברוך הוא ממנו שהליכתו מאבדתו מן העולם ומוליכו לבאר שחת וכו', שבשעה שאדם הולך לחטא השטן מרקד לפניו עד שהוא גומר את העבירה, כיון (שאבדו) [שעברו] חוזר ומודיעו, שנאמר (משלי ז, כב-כג) "הולך אחריה פתא(ו)ם וגו' עד יפלח חץ כבדו", כך העלים הקדוש ברוך הוא מבלעם עד שהלך ואבד את נפשו משיצא מכבודו, כיון שידע התחיל לבקש (להלן כג, י) "תמת נפשי מות ישרים".

"ויבא אלהים אל בלעם לילה", זה שאמר הכתוב "ליל שמ(ו)רים הוא לה' להוציאם מארץ מצרים הוא הלילה הזה" כל נסים שנעשו לישראל ופרע להם מן הרשעים בלילה (הזה) [היה], (בראשית לא, כד) "ויבא אלהים אל לבן הארמי בחל(ו)ם הלילה", וכתיב (שם כ, ג) "ויבא אלהים אל אבימלך", וכתיב (שמות יב, כט) "ויהי בחצי הלילה", וכתיב "ויחלק עליהם לילה", וכלם ליל שמורים. דבר אחר למה נגלה עליו בלילה. לא היה ראוי לרוח הקדש [אלא בלילה], לפי שכל נביאי העובדי אלילים בלילה מדבר עמם. וכן אליפז אמר (איוב ד, יג) "בשעפים מחזיונות לילה".

"קום לך אתם", כיון שהעז פניו שנאמר "ויחר אף אלהים כי הולך הוא" אמר לו הקדוש ברוך הוא, רשע, איני חפץ באבדן של רשעים, הואיל ואתה רוצה להאבד מן העולם קום לך אתם, ואך את הדבר, ללמדך שבהתראה הלך. מיד השכים בבקר, שנאמר "ויקם בלעם בבקר".

"ויחבש את אתנו" (כתוב ברמז צ"ז).

"וילך עם שרי מואב", ללמדך שהיה שמח בפרענות ישראל. אמר לו הקדוש ברוך הוא, רשע, כבר קדמך אברהם אביהם לעקדת יצחק בנו.

**פסוק כב** "ויחר אף אלהים כי הולך הוא ויתיצב מלאך ה'", מלאך של רחמים היה, ולו נעשה שטן, וכך אמר לבלעם גרמת לי לשמש אמנות שאינו שלי שנאמר הנה אנכי יצאתי לשטן, ושני נעריו עמו, זו דרך ארץ, [אדם חשוב] היוצא לדרך צריך שנים לשמשו וחוזרים ומשמשין זה לזה.

**פסוק כג** "ותרא האתון את מלאך ה' נצב בדרך וחרבו שלופה בידו", וכי לא היה יכול המלאך לנשוף בו ולהוציא רוחו אלא אם כן שלף חרבו, והרי כתיב בסנחריב (ישעיה לז, לו) "ויצא מלאך ה' ויכה במחנה אשור", וכתיב (שם מ, כד) "וגם נשף בהם ויבשו", אלא אמר לו הפה נתנה ליעקב, שנאמר "הקל קול יעקב והידים ידי עשו", והאמות כלם בחרב חייהם, ואתה מחליף אמנותך ותבוא אליהם בשלהם אף אני אבוא אליך בשלך.

"ויעמד מלאך ה' במשעול הכרמים", וכי לא היה יכול לילך אחריו לשדה, אלא שלא כמדתו של הקדוש ברוך הוא מדת בשר ודם, מלך בשר ודם משלח ספקלטור להרג את האדם רודף אחריו ימים רבים וזה שנתחיב מיתה אוכל ושותה והספקלטור מהלך אחריו ממקום למקום, ולפני הקדוש ברוך הוא אינו כן, הספקלטור במקומו ומי שנתחיב מיתה בא אצלו ברגלו כך כדי שלא יהא המלאך מצטער אחר בלעם אלא קדמו לדרך ויעמד מלאך ה' במשעול הכרמים, אמר ליה הכרמים נמכרים כשועלים. גדר מזה וגדר מזה, אין אתה יכול לשלט בהם, שבידיהם שני לוחות כתובים מזה ומזה.

"כתיב ותרא האתון את מלאך ה' ותלחץ אל הקיר" וגו' "ויוסף מלאך ה' עבור", מה ראה לקדמו שלש פעמים [עד שלא נראה לו. סימנים של אבות הראה לו] עמד לו, בראשונה והיה ריוח מכאן ומכאן, שנאמר "ותט האתון מן הדרך", בשניה לא יכלה לזוז אלא לצד אחד, בשלישית אין דרך לנטות ימין ושמאל. ומה היו הסימנין האלו. בקש לקלל בניו של אברהם אבינו, והיה מוצא בני ישמעאל ובני קטורה מכאן ומכאן. ואם בקש לקלל בניו של יצחק היה מוצא לצד אחד עשו, זהו ותלחץ אל הקיר, אלא על בניו של יעקב לא מצא בהן פסלת לגע בהן, לכך כתיב בשלישית במקום צר [זה יעקב דכתיב (בראשית לב, ז) "ויירא יעקב מאד ויצר לו"] אשר אין דרך לנטות ימין ושמאול, ותרא האתון את מלאך ה' ותרבץ תחת בלעם וגו'. על בזיון שבזתה אותו.

"ויפתח ה' את פי האתון", להודיעך, שפה ולשון ברשותו, שאם בקש לקלל פיו ברשותו. ותאמר לבלעם מה עשיתי לך כי הכיתני זה שלש רגלים, רמזה לו אתה מבקש לעקר א(ו)מה החוגגת שלש רגלים בשנה.

"ויאמר בלעם לאתון כי התעללת בי", אף על פי שהיה ארמי היה מדבר בלשון הקדש, ארמי לשונו סרוח. לו יש חרב בידי כי עתה הרגתיך, משל לרופא שבא לרפאות בלשונו נשוך נחש. בדרך ראה אנקה אחת, התחיל מבקש מקל להרגה. אמרה לו זו אין אתה יכול לטל, והיאך באתה לרפאות בלשונך נשוך נחש. כך אמרה האתון לבלעם לי אין אתה יכול להרגני אלא אם כן יש חרב בידך, והיאך אתה רוצה לעקר אמה שלמה. שתק ולא מצא תשובה. התחילו תמהים שרי מואב, שראו נס שלא היה כמותו בעולם. יש אומרים שאמר להם אינה שלי. השיבתו הלוא אנכי אתנך אשר רכבת עלי, מעודך עד היום הזה, הא למדת שלא היה זקן, שהיתה גדולה ממנו.

כתיב (להלן כד, טז) וידע דעת עליון, השתא דעת בהמתו לא ידע, דעת עליון מי ידע. מאי דעת בהמה. דאמרי ליה מאי טעמא לא רכבת אסוסיא. אמר להו שדא להו ברטיבא, אמרה ליה הלוא אנכי אתנך, לטעינה בעלמא, אשר רכבת עלי, אקראי בעלמא, מעודך עד היום וגו', ולא עוד אלא שאני עושה אתך מעשה אישות בלילה, כתיב הכא ההסכן הסכנתי וכתיב התם (מ"א א, ב) "ותהי לו סכנת", אלא מאי דעת עליון שיודע לכון אותה שעה שהקדוש ברוך הוא כועס בה, והינו דאמר ליה נביא לישראל "עמי זכר נא מה יעץ בלק מלך מואב" וגו'. מאי "למען דעת צדקות ה'". אמר להו הקדוש ברוך הוא לישראל דעו נא כמה צדקות עשיתי עמכם, שאלמלי כעסתי עליכם בימי בלעם הרשע לא נשתיר משונאיהם של ישראל שריד ופליט. והינו דאמר ליה בלעם לבלק (להלן כג, ח) "מה אקב לא קבה אל ומה אזעם לא זעם ה'", מלמד שאותו [הימים] היום לא זעם ה'.

"ההסכן הסכנתי לעשות לך כה", כיון שדברה מתה, שלא יהו הבריות אומרין זו [האתון] שדברה ועושין אותה יראה. דבר אחר חס הקדוש ברוך הוא על כבוד של אותו רשע, שלא יאמרו זו היא שסלקת בלעם על ידה, וכן הוא אומר "והרגת את האשה ואת- הבהמה", ואומר (שם, טו) "ואת- הבהמה תהרגו", ואם חס המקום על כבודן של רשעים, אין צריך לומר על כבודן של צדיקים, וסתם פי הבהמה, שאלו היתה מדברת לא היו יכולין לעמד בה ולשעבדה שזו טפשית שבבהמה וזה חכם שבחכמים כאן שדברה לא היה יכול לעמד בה.

"ויגל ה' את עיני בלעם וירא", וכי סומא היה. אלא להודיעו שאף העין אינה ברשותו. ויקד וישתחו לאפיו, שדבר עמו.

"ויאמר אליו מלאך ה' על מה הכית את אתנך", וכי עלבון האתון בא מלאך ה' לתבע מידו, אלא מודיעו ומה האתון, שאין לה זכות ולא ברית אבות, נצטויתי לתבע עלבונה מידך, ישראל, שיש להן זכות וברית אבות, שאתה מבקש לעקר, על אחת כמה וכמה. הנה אנכי יצאתי לשטן כי ירט הדרך לנגדי, [נוטריקון] י"ראה ר"אתה נ"טתה. דבר אחר "ירט", באה לעשות לה מגן, שכן ירט בא"ת ב"ש מגן.

**פסוק לג** "ותראני האתון ותט לפני" וגו' "אולי נטתה מפני כי עתה גם- אתכה הרגתי", מכאן אתה למד שהרג את האתון. (פסוק לד) ויאמר בלעם אל מלאך ה' חטאתי, להודיע שהוא רשע ערום, ידע שאין עומד בפני פרענות אלא תשובה שכל מי שחוטא ואומר חטאתי אין רשות למלאך לגע בו. כי לא ידעתי כי אתה נצב לקראתי בדרך ועתה אם רע בעיניך אשובה לי, אמר לו אני לא הלכתי עד שאמר לי המקום קום לך, ואתה אומר לי שאחזר, כך אמנותו, לא כך אמר [הקדוש ברוך הוא] לאברהם להקריב את בנו ואחר כך (בראשית כב, יא) "ויקרא אליו מלאך ה' מן השמים... ויאמר אל תשלח ידך", למוד הוא לומר דבר ומלאך מחזירו, עכשיו הוא אומר לי קום לך אתם, ועכשיו אם רע בעיניך אשובה לי.

**פסוק לה** "ויאמר מלאך ה' אל בלעם לך עם האנשים", שחלקך עמהם, [סופך לאבד עמהם]. וילך בלעם עם שרי בלק, מלמד שכשם שהיו שמחים לקלל את ישראל כך היה בלעם שמח.

**פסוק לו** "וישמע בלק כי בא בלעם", מלמד ששלח אליו שלוחים לבשרו. ויצא לקראתו אל עיר מואב, אל מטרופולין שלו אשר בקצה הגבול, מה ראה בלק לקדמו לגבולין. אמר לו הגבולין הללו נקבעו מימי נח שלא תכנס אמה לגבול חברתה, ואלו באים לקלקל, והיה מראה לו היאך פרצו ועברו גבולות סיחון ועוג, לכך קדמו לגבול כאלו קובל עליהם.

**פסוק לז-לח** "ויאמר בלק אל בלעם הלא שלח שלחתי אליך" וגו' נתנבא שסופו לילך בקלון. ואף בלעם השיבו בענינו, שנאמר "ויאמר בלעם אל בלק הנה באתי אליך עתה היכל אוכל דבר מאומה", שאין בידי רשות לומר מה שאני רוצה.

**פסוק לט** "וילך בלעם עם בלק ויבאו קרית חצות", שעשה שוקים של מקח וממכר, ועשה לו אטליז להראות לו אוכלוסיו, לומר ראה מה אלו באין להרג, בנים ותינוקות שלא חטאו להם.

**פסוק מ** "ויזבח בלק בקר וצאן", הצדיקים אומרים מעט ועושים הרבה, באברהם כתיב (בראשית יח, ה) "ואקחה פת לחם", ואחר כך (שם ו-ח) "מהרי שלש סאים קמח סלת... ואל הבקר רץ אברהם ויקח בן בקר וגו' ויקח חמאה וחלב". ורשעים אומרים הרבה ועושין מעט, בלק אמר "כי כבד אכבדך מאד", כשבא לא שגר אלא בקר וצאן. התחיל בלעם חורק שניו עליו, שהיתה דעתו רחבה, אמר כך שלח לי זה, למחר אני נותן מארה בנכסיו.

**פסוק מא** "ויקח בלק את בלעם ויעלהו במות בעל", בלק היה בעל קסמים ונחשים יותר מבלעם, שהיה בלעם נמשך אחריו כסומא. למה היו שניהן דומין, לאחד שהיה בידו סכין ואינו מכיר את הפרקים, וחברו מכיר את הפרקים ואין בידו סכין, [כך] בלק רואה את המקומות שישראל נופלין בהן, שנאמר "ויעלהו במות בעל", פעור, שראה שישראל נופלין שם.