# פרק כ"ג

> מקור: https://rabenu.app/books/yalkut-shimoni/bamidbar/balak/perek-23/

**פסוק א** "ויאמר בלעם אל בלק בנה לי בזה שבעה מזבחת", אמר רב יהודה אמר רב לעולם יעסק אדם בתורה ובמצוות אפלו שלא לשמן, שמתוך שלא לשמה בא לשמה, שבשכר ארבעים ושתים קרבנות שהקריב בלק הרשע זכה ויצאה ממנו רות בת בנו של עגלון בן בנו של בלק.

אמר רבי חנינא בשביל ארבעים ושתים קרבנות שהקריב בלק מלך מואב הבקעו מישראל ארבעים ושנים ילדים. איני והא אמר רב יהודה אמר רב לעולם יעסק אדם וכו', יצא ממנה שלמה שכתוב בו (מ"א ג, ד) "אלף עלות יעלה שלמה". מחשבתו מיהא לקללה הואי.

"בנה לי בזה שבעה מזבחת", למה שבעה מזבחות. כנגד שבעה צדיקים שבנו שבעה מזבחות, מאדם ועד משה, ונתקבלו, אדם הבל נח אברהם יצחק ויעקב ומשה. אמר למה קבלת את אלו, לא בשביל עבודה שעבדו לפניך קבלתם, לא נאה לך שתהא נעבד משבעים אמות ולא מאמה אחת. השיבתו רוח הקדש "טוב פת חרבה ושלוה בה מבית מלא זבחי ריב", שאתה רוצה להכניס מריבה ביני ובין בני.

**פסוק ג** "וילך שפי", דעתו היה לקלל, שעד אותה שעה דעתו היה שפי, ומאותה שעה נטרד.

אמר רבי יוחנן בלעם חגר ברגלו אחת היה, שנאמר "וילך שפי", שמשון בשתי רגליו, שנאמר (בראשית מט, יז) "שפיפן עלי ארח", בלעם סומא באחת מעיניו היה, שנאמר (להלן כד, ג) "נאם בלעם בנו בער ונאם הגבר שתם העין".

"ויקר אלהים אל בלעם", ויאמר אליו את שבעת המזבחת ערכתי ואעל פר ואיל במזבח, אמר לו הקדוש ברוך הוא, רשע, מה אתה עושה. אמר לו את שבעת המזבחת ערכתי, משל לשלחני המשקר במשקלות, בא בעל השוק הרגיש בו, אמר לו מה אתה מעול ומשקר במשקלות. אמר לו כבר שלחתי דורון לביתך. אף כך בלעם, קראו רוח הקדש, אמר לו, רשע, מה אתה עושה, אמר לפניו את- שבעת המזבחת ערכתי, אמר לו "טוב ארחת ירק (ושלוה בה) [ואהבה שם] משור אבוס" וגו', טוב ארחת ירק שאכלו ישראל במצרים על מצות ומרורים מפרים שאתה מקריב על ידי שנאה (כתוב בריש פרשת צו).

**פסוק ה-ו** "וישם ה' דבר בפי בלעם". רבי אלעזר אומר מלאך. רבי יוחנן אמר חכה.

דבר אחר שעקם את פיו (עקמו) [ופקמו] כאדם שקובע מסמר בלוח. ויאמר שוב אל בלק וכה תדבר, וישב אליו והנה נצב על עלתו, שהיו עומדין ומצפין מתי יבוא.

אמר הקדוש ברוך הוא לישראל, בני, רשע זה חשב לקלל אתכם, ואני עוקם את פיו והופכה לברכה שנאמר, (דברים כג, ו) "ולא אבה ה' אלהיך לשמע אל בלעם". וישם ה' דבר בפי בלעם, מלאך ישב לו בגרונו, רצה לברך מניחו, רצה לקלל בולמו ואינו מניחו, ואין דבר האמור כאן אלא מלאך, שנאמר (תהלים קז, כ) "ישלח דברו וירפאם". רבי יוחנן אמר מסמר של ברזל נתן בגרונו רצה לברך מניחו, רצה לקלל בולמו ואינו מניחו, ואין דבר האמור כאן אלא מסמר של ברזל, שנאמר (להלן לא, כג) "כל דבר אשר יבא באש".

**פסוק ז** "וישא משלו ויאמר", אל תקרי משלו אלא משלו, שהיה בלעם מבקש להוציא קללות מלבו ואין הקדוש ברוך הוא מניחו.

"מן ארם ינחני בלק מלך מואב", מן הרמים הייתי והורידני בלק לבאר שחת. ינחני, [ינהני], כמה דאת אמר "נהה על המון מצרים והור(י)דהו". דבר אחר "מן ארם", עם [רם] (כסא) שלמעלן הייתי, והורידני בלק מכבודי. משל למי שמהלך עם המלך, ראה לסטים, הניח את המלך ומטיל עם הלסטים. כשחזר אצל המלך אמר לו לך עם מי שטילת עמו, שאי אפשר לך שתלך עמי. כך בלעם נזקק לרוח הקדש, כשנזדוג עם בלק נסתלקה ממנו רוח הקדש וחזר להיות קוסם כבתחלה, שנאמר (יהושע יג, כב) "ואת בלעם בן בעור הקוסם", לכך צוח רם הייתי והורידני בלק.

דבר אחר "מן ארם ינחני", אמר לו השוינו שנינו להיות כפויי טובה, שאלולא אברהם אביהם לא היה בלק, שנאמר "ויהי בשחת אלהים את ערי הככר ויזכר אלהים את אברהם וישלח את לוט מתוך ההפכה", ואלולא אברהם לא פלט לוט מסדום, ואתה מבני בניו של לוט, ואלולא יעקב לא עמדתי אני בעולם, שלא ראה לבן בנים אלא בזכות יעקב, שבתחלה כתיב (שם כט, ט) "ורחל באה עם הצאן אשר לאביה" ואלו היו לו בנים היאך בתו רועה ומשהלך יעקב לשם נתנו לו בנים שנאמר (שם לא, א) "וישמע את דברי בני לבן" וגו' ואומר "נחשתי ויברכני ה' בגללך", ואלולא אבותם אני ואתה לא עמדנו בעולם.

"לכה ארה לי", מי שמאררן, עצמו הוא מארר, שנאמר (שם יב, ג) "ומקללך אאר", ואומר (שם כז, כט) "ארריך ארור ומברכיך ברוך". לכה ארה לי יעקב, אלו לאמה אחרת בקש לקלל, כגון אברהם ויצחק, הייתי יכול, אלא יעקב יש מלך שברר לעצמו מנה ועמד אחד ואמר גנאי עליה כלום יש לו חיים, ואלו נחלתו וחבלו וסגלתו [של הקדוש ברוך הוא], שנאמר (דברים לב, ט) "כי חלק ה' עמו יעקב חבל נחלתו" וכתיב "והייתם לי סגלה מכל העמים". ולכה זעמה ישראל, מלך שנטל עטרה ונתנה בראשו ואמר אדם עליה שאינה כלום, יש לו חיים, ואלו כתיב בהם "ישראל אשר בך אתפאר".

**רמז תשסו** "מהררי קדם", אמר ליה צופה אני נבואה שבהרים הגדולים תלויים ועומדים אברהם יצחק ויעקב ואין כל בריה יכולה לגע בהם. דבר אחר "וישא משלו", אמר רבי תנחומא צדיקים כשהם מברכין את ישראל אין נושאין קול גדול, משה כשברך את ישראל לא ברכם בקול גדול אלא (דברים לג, א) "וזאת הברכה אשר ברך משה", ובלעם מגביה קולו ביותר ועליו אמר שלמה "מברך רעהו בקול גדול בבקר השכים, קללה תחשב לו". כך בלעם הרשע, מעירו לא בא אלא לקלל, כיון שלא באה לידו התחיל נושא קולו והיה מברכן בקול גדול כדי שישמעו האמות מה ברכות הוא מברכן ויכניסו בהן עין רעה ויבואו ויעשו מלחמה עם ישראל. אמר לו הקדוש ברוך הוא אני אמרתי לזקן (בראשית יב, ג) "ואברכה מברכיך ומקללך אאר", אותה קללה תחשב לאותו האיש. דבר אחר "מברך רעהו בקול גדול". כמה היה קולו של בלעם הולך. רבי יוחנן אמר ששים מילין. רבי יהושע בן לוי אמר שבעים אמות שמעו קולו של בלעם. רבי אלעזר הקפר אומר נתן האלהים כח בקולו והיה עולה מסוף העולם ועד סופו בשביל שהיה צופה וראה האמות שמשתחוים לשמש ולירח לכוכבים ולעץ ולאבן, לפיכך נתן כח בקולו שישמעו כל אמות העולם. דבר אחר "מן ארם ינחני", מהיכן שהן באין עלינו בכח [ברכות], באנו בדבור לקללן. מן ארם, שתי פטריקים של ברכות יש להם מארם, כיצד, אברהם יצא מארם נהרים ונטען כל אותן ברכות (בראשית יב, א-ב) "לך לך מארצך וגו' ואעשך לגוי גדול" וגו', ויעקב הלך לארם נהרים ונטען כל אותן ברכות "והנה אנכי עמך ושמרתיך בכל אשר- תלך", ומהיכן שהן באין עלינו בכח ברכות באנו לקללם מן ארם.

דבר אחר אמר ליה אתה אומר לי לקללם, אלולי הם לא הייתי בעולם, כיצד, מלכה ושרה היו אחיות, שנאמר (שם יא, כט) "ויקח אברם ונחור להם נשים" ושתיהן היו עקרות, וכיון שנעקד יצחק על גבי המזבח אמר הקדוש ברוך הוא לאברהם (בראשית כב, יח) "והתברכו בזרעך כל גויי הארץ" היה אברהם מהרהר ואומר אחרים מתברכין בזכותי ומלכה קרובתי אחות אשתי לא היתה צריכה להפקד, מיד (שם, כ) ילדה מלכה גם היא ילדה מלכה בנים" אין כתיב כאן אלא "גם היא", שכשם שהיתה שרה עקרה ונפקדה כך מלכה נפקדה. ואמרו רבותינו כל נביאי אמות העולם מן מלכה עמדו, שנאמר "את עוץ בכרו" זה איוב שנאמר (איוב א, א) "איש היה בארץ עוץ איוב שמו", "את בוז אחיו" זה אליהוא בן ברכאל הבוזי, "ואת קמואל" זה בלעם ולמה נקרא שמו קמואל שקם כנגד אמתו [של אל], זהו שאמר בלעם לבלק אלולא הם לא היינו בעולם וכך באנו לפרע מן ארם.

**פסוק ח** "מה אקב לא קבה אל", בשעה שהיו ראויין להתקלל לא נתקללו אלא בשעה שנכנס יעקב לקבל את הברכות דכתיב (בראשית כז, טז) "ואת ערת גדיי העזים" וגו' אמר ליה אביו (שם יח-יט) "מי אתה" אמר ליה "אנכי עשו בכרך", המוציא מפיו שקר אינו ראוי להתקלל ולא עוד אלא שנתברך שנאמר "גם ברוך יהיה", והיאך אני מקללו, הינו לא קבה אל, דבר אחר בנהג שבעולם, לגיון שמרד במלך יש לו חיים, ואלו כפרו ומרדו בו ואמרו (שמות לב, ח) "אלה אלהיך ישראל" לא היו ראויין לכליה, אף על פי כן באותה שעה לא זז מחבתן אלא לוה עליהן ענני כבוד והמן והבאר וכן הוא אומר (נחמיה ט, יח-כ) "אף כי עשו להם עגל מסכה וגו' ואתה ברחמיך הרבים לא (עשיתם כלה) [עזבתם במדבר] וגו' ומנך לא מנעת מפיהם" והיאך אני יכול לקללם. בשעה שהיה מצוה אותם על הברכות ועל הקללות, בברכות הוא מזכירן שנאמר (דברים כז, יב) "אלה יעמדו לברך את העם" ובקללות לא היה (תובען) [מזכירן] שנאמר "ואלה יעמדו על הקללה", ועוד כשהן חוטאין ואומר להביא עליהם קללה אינו כתיב שהוא מביאן אלא בברכות הוא מברכן, שכן הוא אומר (שם כח, א) "והיה אם שמוע תשמע וגו' ונתנך ה' אלהיך עליון" וגו', "יצו ה' אתך את הברכה", ובקללות כתיב (שם, טו) "והיה אם לא תשמע וגו' ובאו עליך", מעצמן, הוי מה אקב לא קבה אל.

אמר ליה הכתובים חולקין כבוד ליעקב ואני באתי לקללו, ראה מה כתיב, (ויקרא א, ב) "אדם כי יקריב מכם", מכם אני מבקש קרבן ולא מאמות העולם, וכן כתיב "אלה מועדי ה'... אשר תקראו אתם", אשר תקראו אתם, וכן (שמות יב, ב) "החדש הזה לכם", אבל לענין נגעים (ויקרא יג, ב) "אדם כי יהיה בעור בשרו", אביהם כשבא לקנתרם לא קלל אלא אפם, שנאמר (בראשית מט, ז) "ארור אפם כי עז" וגו', מה כתיב, "בבטן עקב את אחיו", הרי הכתובים חלקו לו כבוד", מה אקב לא קבה אל.

**פסוק ט-י** "כי מראש צ(ו)רים אראנו", להודיעך שנאתו של אותו רשע, שמתוך ברכותיו אתה יודע מחשבותיו. למה הוא דומה, לאדם שבא לקוץ את האילן, מי שאינו בקי קוצץ את הענפים כל ענף וענף ומתיגע, והפקח מגלה את השרשים וקוצץ. כך אמר אותו רשע מה אני מקלל כל שבט ושבט, הרי אני הולך לשרשיהם וקוצץ, בא לגע ומצאן קשים, לכך נאמר "כי מראש צ(ו)רים", [דבר אחר "כי מראש צ(ו)רים"]. אלו האבות. ומגבעות אשורנו, אלו האמהות. הן עם לבדד ישכן, כשהוא משמחן אין אמה שמחה עמהן אלא הכל לוקין, שנאמר (דברים לב, יב) "ה' בדד ינחנו", וכשהאמות שמחין בעולם הן אוכלין עם כל מלכות ומלכות ואין עולה להם מן החשבון, שנאמר "ובגוים לא יתחשב".

דבר אחר "כי מראש צ(ו)רים אראנו", אני רואה אותם שקדמו לבראשית, בריתו של עולם. משל למלך שהיה מבקש לבנות. היה חופר ויורד ומבקש לתן תמליום והיה מוצא בצים של מים וכן במקומות הרבה לא עשה אלא חפר, במקום אחד היה מוצא למטה פטרא, אמר כאן אני בונה ונתן תמליום ובנה. כך, הקדוש ברוך הוא היה מבקש לבראות העולם והיה יושב ומתבונן בדור אנוש, בדור המבול. אמר היאך אני בורא את העולם ורשעים אלו עומדין ומכעיסין אותי. כיון שצפה הקדוש ברוך הוא באברהם שעתיד לעמד אמר הרי מצאתי פטרא לבנות עליה וליסד את העולם, לכך קרא לאברהם צור, שנאמר "הביטו אל צור חצבתם", ולישראל קרא צ(ו)רים. וכן הוא אומר (תהלים עד, ב) "זכר עדתך קנית קדם". מחשבתן של ישראל קדמה לכל. משל למלך שלא היה לו בן, וראה באסטרולוגין שהוא עתיד להוליד בן. אמר תנו מלמרין וקלמרין לבני וכו'. וכן הוא אומר (בראשית א, א) "בראשית ברא אלהים", ואין ראשית אלא ישראל, שנאמר "קדש ישראל לה' ראשית תבואתה".

אמר ליה ההוא אפיקורוס לרבי אבינא כתיב (דהי"א יז, כא) "מי כעמך ישראל גוי אחד", מאי רבותיהו, אתון נמי ערביתו בהדן, דכתיב (ישעיה מ, יז) "כל הגוים כאין נגדו". אמר ליה מדידכו אסהידו עלן ובגוים לא יתחשב.

"מי מנה עפר יעקב", כשבא בלעם ראה את כל המדבר מלא ערלות של ישראל. אמר מי יכול לעמד בזכות דם ברית מילה, שהיא מכסה בעפר, שנאמר "מי מנה עפר יעקב" מכאן התקינו חכמים שיהו מכסין את הערלה ואת הדם בעפר הארץ. וכן היו ישראל מלין עד שנחלקו לשתי ממלכות ואפרים מנעה להם ברית מילה ועמד אליהו זכור לטוב וקנא קנאה גדולה שנאמר (מ"א יט, י) "ויאמר קנא קנאתי". אמר לו הקדוש ברוך הוא לעולם אתה מקנא, קנאת בשטים על גלוי עריות וקנאת כאן, חייך שאין ישראל עושין ברית מילה עד שאתה רואה אותה בעיניך. מכאן התקינו חכמים להיות עושין מושב כבוד (למלאך) [לאליהו] שנקרא מלאך הברית שנאמר "ומלאך הברית אשר אתם חפצים".

"מי מנה עפר יעקב", כמה עפרים יש בהן בישראל ועוסקין בדברי תורה, שנאמר (שה"ש ח, יד) "או לעפר האילים". כמה נערים יש בהן בישראל שהן בחותמיהן עד שהן נכנסין (לבית עולמן) [לחפתן]. כמה נערות בתולות יש בהן בישראל שהן בחותמיהן עד שעה שהן נכנסות לבית חפתן. מעשה בריבה אחת שהיה אביה חבר לנכרי, והיו אוכלין ושותין ומטיבין את לבן. אמר אותו הנכרי לאביה תנה את בתך לבני לאשה [והתרצה לו אביה, והרגישה הבת בדבר] והחרישה בדבר עד שהגיע זמן חפתה ועלתה לגג ונפלה ומתה. יצתה בת קול ואמרה לה עליך הכתוב אומר ומספר את רבע ישראל.

דרש (רבא) [רבי אבהו] מאי דכתיב "מי מנה עפר יעקב" וגו'. מלמד שיושב הקדוש ברוך הוא ומונה רבעיותיהן של ישראל, ואומר מתי תבוא טפה שהצדיק נוצר ממנה. ועל דבר זה נסמאת עינו של בלעם הרשע, אמר מי שהוא קדוש ומשרתיו קדושין יציץ בדבר זה, מיד נסמית עינו. הינו דכתיב "ונאם הגבר שתם העין".

"מי מנה עפר יעקב", מי יוכל למנות מצוות שהן עושין בעפר, (דברים כב, י) "לא תחרש בשור ובחמר יחדו", (שם, ט) "לא תזרע כרמך", "ואסף איש טהור את אפר הפרה", (ויקרא יט, כג) "שלש שנים יהיה לכם ערלים", (לעיל ה, יז) "ומן העפר אשר יהיה בקרקע המשכן". ומספר את רבע ישראל, הרביעית שלהם מי יוכל למנות, אוכלוסין שיצאו מתוכן שהן חוטפות ומחבבות את המצוות, שנאמר (בראשית ל, טו) "ותאמר לה המעט קחתך את אישי", "הנה אמתי בלהה בא אליה", (שם, ט) "ותרא לאה כי עמדה מלדת", "ותקח שרי אשת אברם את הגר המצרית שפחתה".

"מי מנה עפר יעקב", בוא וראה כמה מצוות ישראל עושין בעפר אמר רבי מאיר הפחות בישראל אינו עובר לו יום שאינו עושה את המצוות, וחשבון הוא אלא שלא נטריח. ושלמה צווח (שה"ש ד, ג; ו, ז) "כפלח הרמון רקתך" אל תהי קורא כן אלא ריקנין שבישראל רצוף מצוות כרמון. והקדוש ברוך הוא מקלסן (שם ז, ו) "ראשך עליך ככרמל", הרש והעני שבישראל שקול עלי כאליהו שעלה בראש הכרמל, "ודלת ראשך כארגמן", הדלים והרשים שבהן שקולין עלי כדניאל שנאמר (דניאל ה, כט) "והלב(י)שו לדניאל ארגונא". תדע לך, שכן אמר רבי יהודה בן רבי שלום אפלו הדיוט שבהדיוטות אינו פושט פרוסה לתוך פיו עד שעושה מצוות, כיצד, יצא לחרש הוא מקים (דברים כב, י) "לא תחרש בשור ובחמור", בא לזרע הוא מקים (שם, ט) "לא תזרע כרמך כלאים", בא לקצר הוא מקים לקט שכחה ופאה, בא לדוש הוא מקים "לא- תחסם שור בדישו", העמידה כרי הוא מקים מצות התרומה ומעשר ראשון ומעשר שני, בא לאפותה הוא מקים מצות חלה, הרי עשר מצוות, ולא (עשה) [עוד] אלא כיון שהוא בא לאכל הוא פושט שתי ידיו לטל לידים מה טעם, אלא שהוא פושטן לפני הקדוש ברוך הוא והן מלמדין עליו סניגוריא, אמר ליה, רבוני, הרי עשר אצבעות לפניך, אינם טועמות, עד שיתקימו עשר מצוות בעפר, לפיכך אמר בלעם בני אדם שעושין כמה מצוות בעפר מי יכול לקללן, הדא הוא דכתיב "מי מנה עפר יעקב".

**רמז תשסז** דבר אחר אמר לו מי יכול למנות שכרן של בחורי ישראל. כענין שנאמר (שה"ש ד. ה) "שני שדיך כשני עפרים". אדם עסוק בדבר עם חברו ומתוך משא ומתן שלו גורם לו והוא מגדף. מיד בא לו אצל הזקן והוא מפשיטו על הספסל ומכה אותו ומשהוא לוקה הולך ונותן פיו בעפר ומנשק את רגליו של זקן. ושכרו של זה אתה יכול למנות. וכן לובש בגדין של שבת ושל מועד ונכנס ומתאבק בעפר לשמע לזקן ולשמע דברי תורה. הוא שיעקב אמר ליששכר מי גרם לך להיות בן תורה, שאתה רובץ בעפר ובאשפתות. "יששכר חמר גרם", למה, (שם) ש"רבץ בין המשפתים". אמר הקדוש ברוך הוא לישראל בעולם הזה אתם מקימין את המצוות בעפר. אף אני (ישעיה נב. ב) "התנערי מעפר קומי שבי ירושל(י)ם", וכתיב "מקים מעפר דל מאשפ(ו)ת ירים אביון" וגו'.

**רמז תשסח** דבר אחר "כי מראש צ(ו)רים". הסלע כשהוא צף על גבי הארץ נוח הוא לעקר. ואלו אינו כן, אני הייתי סבור שאין לה במה תתלה, אלו מחברין עד התהום. כי מראש צ(ו)רים, אמר לו בלק ראה מה שעתידים לעשות בשטים. אמר לו אתה צופה בשטים. אני צופה להם מה שעתידין לעשות בצורים (יהושע ה, ב) "עשה לך חרבות צ(ו)רים" והוא מכפר להן על כמה עבירות. אמר לו אם אי אתה יכול לקללן קלל אמה אחרת וערב אותה עמה. אמר לו איני יכול. הן עם לבדד ישכן, מבדלין הן מן העובדי אלילים בכל דבר. בלבושיהן ובמאכלן ובגופיהן ובפתחיהן, אינו דנן עם העובדי אלילים. העובדי אלילים דן אותן בלילה וישראל ביום, שנאמר (תהלים ט, ט) "והוא ישפט תבל בצדק" וגו'. העובדי אלילים (איוב לד, כה) "הפך לילה וידכאו", חשוכים כלילה. הדא הוא דכתיב "ובגוים לא יתחשב".

"הן עם לבדד ישכן". הן בלשון יונית אחד, אינו מחשבן עם אמה אחרת. תדע לך שהוא כן. חשב כל האותיות ותמצא כלן יש להן זוג וה"א ונו"ן אין להם זוג א' אחד ט' תשעה הרי עשרה. ב' שנים ח' שמונה הרי עשרה, א"ט ב"ח ג"ז ד"ו, ה' אין לה זוג. וכן י"ץ כ"ף ל"ע מ"ס, נ' אין לה זוג.

דבר אחר "ובגוים לא יתחשב". משל למלך בשר ודם שזמן כל בעלי אמניות כל אחד יומו והסבו ואכלו. ובנו של מלך בשביל שלא תהא דעתו קנוטה עליו אמר לו אביו הסב ואכל עמהן. לאחר שיצאו אמר בנו של מלך לפדגוג שלו עם מי אני אוכל. אמר לו לשעבר היית אוכל עם בעלי אמניות. אבל עכשיו עם אביך אתה אוכל. כך, בעולם הזה כדי שלא תהא נפשן של ישראל עגומה עליהן נתן להן הקדוש ברוך הוא שיהו אוכלין עם כל מלכות ומלכות. כשתבוא גאלה לעתיד הן אוכלים לעצמן, שנאמר "הן עם לבדד ישכן", אמרו ישראל שמא מה שקבלנו עם האמות לשעבר. מתחשב לנו. אמר להם ובגוים לא יתחשב.

"תמת נפשי מות ישרים". משל לטבח שבא לשחט פרתו של מלך. התחיל המלך צופה, כיון שהרגיש שהמלך צופה התחיל משליך את הסכין ומשפשף בה וממלא את האבוס לפניה. התחיל לומר תצא נפשי שבאתי לשחטה והרי זכיתיה. כך. בלעם אומר תצא נפשי שבאתי לקלל ואני מברך.

**פסוק יד** "ויקחהו שדה צפים". ראה שישראל נפרצים שם, ששם מת משה שנאמר "עלה ראש הפסגה". יש פרצה גדולה מזו, שראה בנחשים והיה סבור שבידו נופלין שם.

**פסוק יז-יח** ("והנה) [והנו] נצב על עלתו (הוא) שרי מואב". בראשונה כתיב (לעיל פסוק ו) "הוא וכל שרי מואב". כשראו שלא הועילו כלום הניחוהו ונשתירו עמו מקצת שרי מואב. ויאמר לו בלק מה דבר ה'. שראה שאינו ברשות עצמו לומר מה שהוא רוצה ישב לו והיה משחק בו. כיון שראה שהיה משחק בו אמר לו בלעם עמד. אי אתה רשאי לישב ודברי המקום נאמרים. קום בלק ושמע האזינה עדי בנו צפר, שניהם היו מנה בן פרס. שהיו עושין עצמן גדולים מאבותיהם, שנאמר "נאם בלעם בנו בער".

**פסוק יט** "לא איש אל ויכזב". אינו כבשר ודם, שבשר ודם קונה אוהבים, מצא אחרים יפה מהם כופר בראשונים. [והוא אינו כן אי אפשר לכזב בשבעות אבות הראשונים. ההוא אמר ולא יעשה. כשהוא אומר להביא עליהם רעות, עשו תשובה מבטלן. אתה מוצא כתיב (שמות כב, יט) "זבח לאלהים יחרם" ועשו את העגל לא היו ראויין לכליה. סבור לקללן ולהכחידן עוד מעט. עשו תשובה ובטל שנאמר (שם לב, יד) "וינחם ה'"].

**פסוק כא** "לא הביט און ביעקב". אמר בלעם אינו מסתכל בעבירות שבידם אלא במצוות שלהם. אמר ליה "לכה נא ארה לי", פרדס שאין לו שומר הגנב יכול להזיקו או אם ישן לו השומר הגנב נכנס ואלו ישראל (תהלים קכא. ד) "הנה לא ינום ולא יישן שומר ישראל" והיאך אני יכול להזיקן. ה' אלהיו עמו. אמר ליה בלק אם אין אתה יכול לגע בהן מפני משה משמשן ראה זה שעומד אחריו מה יהיה. אמר ליה אף הוא קשה כמותו ותרועת מלך בו. תוקע ומריע ומפיל החומה.

**פסוק כב** "אל מוציא(ו)[ם] ממצרים". אמרת לי (לעיל כב, ה) "הנה עם יצא ממצרים", אינו כן, הוא בעצמו הוציאן. כתועפת ראם לו, כך הוא מדתו חטאו קמעא מורידן כעוף שנאמר (הושע ט. יא) "אפרים כעוף יתעופף", זכו מעלן ומרוממן (כעוף) [כעב] שנאמר "מי אלה כעב תעופינה".

דבר אחר "כתועפת". אלו מלאכי השרת. ראם, אלו שדים.

**פסוק כג** "כי לא נחש". אמר רבי לוי כל המנחש לו נחש, שנאמר "כי לא נחש ביעקב", (ולא) [והא] בלמ"ד אל"ף כתיב. אלא מדה כנגד מדה. כל אדם שאינו מנחש מכניסין אותו במחיצה שאפלו מלאכי השרת אין יכולין לכנס בה. שנאמר "כי לא נחש ביעקב" וגו'.

אמר רב כל נחש שאינו כאליעזר עבד אברהם וכיונתן בן שאול אינו נחש. רב בדיק במברא. כי הא דרב הוא אזיל לבי רב חנן בר רבא חתניה, חזא מברא דקאתי לאפיה. אמר יומא טבא לגאו. שמואל בדיק (בסכרא) [בספרא]. רבי יוחנן בדיק בינוקא. תניא רבי שמעון בן אלעזר אומר בית תינוק ואשה. אף על פי שאין נחש יש סימן. אמר רבי אלעזר והוא דאתחזק עד תלת זימנין. שנאמר (בראשית מב, לא) "יוסף איננו ושמעון איננו ואת בנימן תקחו עלי היו כלנה".

**רמז תשסט** "כי לא נחש ביעקב ולא קסם בישראל". הרי אתה מחזר מנחש ומקסם באיזה מקום תשלט בהם. והם אינם [עושין] כן אלא כשהן צריכים להלחם עומד כהן גדול ולובש אורים ותמים ונשאלין בהם. וכל הגויים מקסמים ומנחשים. ואלו אובדין אותם בתשובה ומבטלין קסמיהם. דכתיב "מפר אתות בדים וקסמים יהולל". כעת יאמר ליעקב ולישראל מה- פעל אל, ראתה עינו שישראל יושבין לפני הקדוש ברוך הוא כתלמיד לפני רבו ומבררים כל פרשה ופרשה למה נכתבה. וכן הוא אומר (שם כג, א) "כי לישבים לפני ה' יהיה סחרה" (ואתננה), ואומר (שם ל. כ) "ולא יכנף עוד מוריך והיו עיניך ראות את מוריך", ומלאכי השרת שואלים אותם מה הורה לכם הקדוש ברוך הוא לפי שאינן יכולין לכנס למחיצתן. שנאמר "כעת יאמר ליעקב ולישראל מה פעל אל".

**פסוק כד** "הן עם כלביא יקום". אין אמה בעולם כיוצא בהם, הרי הם ישנים מן התורה ומן המצוות. עמדו משנתן עומדין כאריות חוטפין קריאת שמע וממליכין להקדוש ברוך הוא. נעשין כאריות, מפליגין לדרך ארץ למשא ומתן, אם נתקל אחד מהם או אם מחבלים באין לגע באחד מהם ממליך להקדוש ברוך הוא ונצול. לא ישכב עד יאכל טרף. כשהוא אומר ה' אחד נאכלים המחבלים מפניו ומלחשים אחריו ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד. והוא נסמך בקריאת שמע משומרי היום לשומרי הלילה. וכשבא לישן מפקיד רוחו לפני הקדוש ברוך הוא שנאמר "בידך אפקיד רוחי". וכשנעור משנתו ממליך להקדוש ברוך הוא, שומרי הלילה מוסרין אותו לשומרי היום שנאמר (שם קל. ו) "נפשי לה' משמרים לבקר". אמר בלעם איזו אמה כאמה זו.

"ודם חללים ישתה". נתנבא שאין משה שוכב עד שיתן נקמה בו ובחמשת מלכי מדין, שנאמר "לא ישכב עד יאכל טרף". זה בלעם, ודם חללים ישתה, זה חמשת מלכי מדין דכתיב (להלן לא. ח) "הרגו על- חלליהם". אמר משה להם לישראל בלעם הרשע עושה לכם כשפים ומפריח לחמשת המלכים ופורח ומפריח אותם. הראו לו את הציץ ששמו של הקדוש ברוך הוא גלוף עליו והן נופלין לפניהם. תדע שכן כתיב (שם. ו) "וכלי הקדש". זה הציץ שנאמר "קדש לה'", וכתיב (להלן לא, ח) "ואת מלכי מדין הרגו על חלליהם... ואת בלעם בן בעור". מה בקש אותו רשע עם מלכי מדין, לא כן כתיב "וילך וישב למקמו", אלא כששמע שנפלו בעצתו עשרים וארבעה אלף חזר לטל שכרו. לכך כתיב "ואת בלעם בן בעור" וגו' עם חמשת מלכי מדין.

מאי שנא "דם חללים" דמכשיר. דכתיב "דם חללים ישתה", דם שחיטה נמי כתיב (דברים טו. כג) "על הארץ תשפכנו כמים". ההוא למשרי דמן דפסולי המקדשין הוא דאתא. סלקא דעתך אמינא הואיל ואסורין בגיזה ועבודה דמן נמי לבעי קבורה. קא משמע לן. תנא דבי רבי ישמעאל ודם חללים ישתה, פרט לדם קלוח, שאינו מכשיר את הזרעים.