# פרק י"א

> מקור: https://rabenu.app/books/yalkut-shimoni/bamidbar/behaalotekha/perek-11/

**פסוק א** "ויהי". אין ויהי אלא (אם לא) [שהיה] להם דבר מתחלה. מלמד שהיו מקלקלין וחזרו לקלקולן הראשון. ויהי העם. אין העם אלא הרשעים, שנאמר (שמות יז, ד) "מה אעשה לעם הזה", (להלן יד, יא) "עד אנה ינאצני העם הזה", (ירמיה יג, י) "העם (הרע הזה) [הזה הרע] המאנים לשמוע את דברי". וכשהוא קורא אותן עמי אין עמי אלא כשרים, שנאמר "שלח עמי ויעבדני", (מיכה ו, ג) "עמי מה עשיתי" וגו', "עמי זכר נא מה יעץ".

**רמז תשלב** "כמתאננים". אין מתאוננים אלא מתרעמים, מבקשים עלילה היאך לפרש מאחרי המקום, שכן הוא אומר ביורם בן אחאב (מ"ב ה, ז) "כי אך דעו נא וראו כי מתאנה הוא לי", וכן הוא אומר בשמשון (שופטים יד, ד) "כי תאנה הוא מבקש מפלשתים". רבי אליעזר אומר אין כמתאננים אלא כמתלהמים, וכן הוא אומר [דברי נרגן כמתלהמים], וכן הוא אומר (דברים א, כז) "ותרגנו באהליכם", הם היו כמתלהמים אבל סכין ירדה מן השמים ובקעה את כרסן, שנאמר (משלי יח, ח) "דברי נרגן כמתלהמים והם ירדו חדרי בטן". רבי יהודה אומר אין כמתאננים אלא כמדוים על עצמן, שנאמר (דברים כו, יד) "לא אכלתי באני ממנו". רבי אומר כמתאננים רע, אין רע אלא עבודה זרה, שנאמר "כי תעשו את הרע בעיני ה' להכעיסו במעשה ידיכם". באזני ה'. מלמד שהיו ישראל מתכונים להשמיע את המקום. היה רבי שמעון אומר משל למה הדבר דומה לאחד שהיה מקלל את המלך והיה המלך עובר. אמרו לו שתק, שלא ישמע המלך. אמר להם מי יאמר לכם שלא היתה כונתי אלא להשמיעו. כך היו ישראל מתכונים להשמיע המקום. וישמע ה' ויחר אפו שמע המקום ונתמלא עליהם חמה. ותבער בם אש ה'. ירדה אש מן השמים והיתה קופלת ומחתה בהן והולכת עד שלא עמדו לא על בין המתים לחיים ולא על בין החיים למתים. להלן הוא אומר (להלן יז, יג) "ויעמד בין המתים ובין החיים", אבל כאן לא עמדו לא על בין המתים לחיים ולא על בין החיים למתים. אבל אי אתה יודע במי נבער האש תחלה, הרי הוא אומר ותאכל בקצה המחנה, יש אומרים אלו הגרים, שנתונים בקצה המחנה, רבי שמעון בן מנסיא אומר ותאכל בקצה המחנה, בקצינים שבהן, בגדולים שבהן, וכן הוא אומר "וישימו העם אותו עליהם לראש ולקצין".

"ויהי". שחזרו לקלקולן הראשון. וכן הוא אומר "ויהי האיש ההוא גדול". ויהי. אין ויהי אלא דבר שלא היה להם תחלה. וכן הוא אומר (ש"א א, א) "ויהי איש אחד מן הרמתים". ירדה אש מן השמים והיתה קופלת בהם מחתה והולכת ולא היה בין המתים ובין החיים כלום.

"ויהי העם כמתאננים" מימיהם לא חטאו חטא גמור ולא לקו מכה גמורה. אלו אמר הכתוב ויהי העם מתאננים לא היה להם סליחה, אלא כמתאננים כיוצא בדבר אתה אומר אלו אמר "סדם היינו" לא היתה להם סליחה, אלא (ישעיה א, ט) "כסדם היינו". כיוצא בדבר "כטמאת הנדה". כיוצא בדבר (איכה א, א) "היתה כאלמנה", אלו אמר "היתה אלמנה" לא היתה להם סליחה, אלא לא אמר אלא "כאלמנה". אלו אמר אפרים יונה פותה" לא היתה להם סליחה, אלא אינו אומר אלא (הושע ז, יא) "כיונה פותה", אלו אמר "בשת גנב" לא היתה להם סליחה, אלא אינו אומר אלא (ירמיה ב, כו) "כבשת גנב". אלו אמר "מסיגי גבול" לא היתה להם סליחה, אלא אינו אומר אלא "כמסיגי גבול". אלו אמר "היתה לי נחלתי אריה ביער" לא היתה להם סליחה, אלא לא אמר אלא (ירמיה יב, ח) "כאריה". אלו אמר "היה ה' אויב" לא היתה להם סליחה, אלא "היה ה' כאויב". לא חטאו חטא גמור ולא לקו מכה גמורה.

"רע באזני ה'". משל למה הדבר דומה למי שהלך אצל הזהבי לעשות לאשתו קוזמיון, והיא הולכת אצל המכשף לעשות לו כשפים. אמר לה, בתי, אני הולך לעשות לך קוזמיון ואת הולכת לעשות לי כשפים. כך אמר הקדוש ברוך הוא אני משבח אתכם באזניכם, שנאמר (יחזקאל טז, יב) "ואתן נזם על אפך ועגילים על אזניך", ואת מכעסת אותי באזנים, שנאמר (שמות לב, ג) "ויתפרקו כל העם את נזמי הזהב". רע באזני ה'. שני פעמים הכעסתם אותי באזניכם, מה אתם סבורים "הנטע אזן הלא ישמע", אף אני (להלן יד, כח-כט) "אם לא כאשר דברתם באזני וגו' במדבר הזה יפלו פגריכם", ואחריב שני בתים שתבנו לי, שנאמר (ישעיה ה, ט) "באזני, ה' צבאות, אם לא בתים רבים לשמה יהיו", למה, (איכה א, ד) "והיא מר לה", היא הביאה המר לעצמה.

**פסוק ב** "ויצעק העם אל משה". וכי מה היה משה מועילן, והלא אין ראוי לומר אלא ויצעק העם אל ה' ומה תלמוד לומר "ויצעק העם אל משה". היה רבי שמעון אומר משל למה הדבר דומה למלך בשר ודם שכעס על בנו והלך הבן ההוא אצל אוהבו של אביו, אמר לו צא ובקש לי מאבא. כך הלכו ישראל אצל משה, אמרו לו בקש עלינו מלפני המקום. יכול שעכב משה בידן. תלמוד לומר ("ויצעק) [ויתפלל] משה אל ה'". יכול שעכב הקדוש ברוך הוא בידו. תלמוד לומר "ותשקע האש", שקעה האש במקומה, אלו חזרה לה לשמים (ספק) [סופן] היו חוזרים לקלקולן, ואלו חזרה לה לאחת מכל הרוחות היתה קופלת את כל הרוח והולכת, אלא ותשקע האש, ששקעה האש במקומה.

שמע הקדוש ברוך הוא שהלשינו על כבודו, מכבודו שהוא אש אוכלת שלח אש בהן. רבי יהודה אומר אותו האש שקעה בארץ.

אמר רבי איבו נכנס משה בתוך, והיה מגרס עליה ומשקיע בה כצפין של צמר, שנאמר "ותשקע האש". ומן חטא דסיני בא להם, שנאמר "ואל משה אמר עלה אל ה' וגו' ושבעים מזקני ישראל", וכתיב (שם, יא) "ויחזו את האלהים" וזנו עיניהם מן השכינה, לפיכך שמרה להם, שלא לערב אבל בשמחת תורה.

**פסוק ג-ד** "ויקרא שם המקום ההוא תבערה". אין תבערה אלא כאדם שאומר תבער אש פלונית במקומה. כך אמר להם משה לישראל עשיתם תשובה, ותשקע האש, ואם לאו עדין היא במקומה.

אמרו לו ישראל וכשאתה קורא שומע הקדוש ברוך הוא, אז התחיל שקעה בארץ ולא חזרה עוד למקומה לשמים אלא נכנסה לה אל אהל מועד. וכל הקרבנות שהיו ישראל מקריבין במדבר אותה האש יוצאה ואוכלת אותם, "ותרד אש מן השמים". אין כתיב כאן אלא "ותצא אש מלפני ה' ותאכל על המזבח". ואותה האש יצאה ואכלה את בני אהרן, שנאמר (שם י, ב) "ותצא אש מלפני ה'". אין אדם יוצא מן העולם עד שיעבר עליו מאותו האש, שנאמר "ותשקע האש".

"כי בערה בם אש ה'". על מה שארע נקרא, ולא היה כן שמו מקדם. כיוצא בו (שמות יז, ז) "ויקרא שם המקום מסה ומריבה". יכול כך היה שמו. תלמוד לומר "על ריב בני ישראל", על מה שארע נקרא שמו כיוצא בו (להלן פסוק לד) "ויקרא את שם המקום ההוא קברות התאוה". יכול כך היה שמו מקדם. תלמוד לומר "כי שם קברו" וגו', על שארע נקרא ולא כן היה שמו מקדם. אבל אי אתה יודע מי היו אלו המרגילין את ישראל לידי עבירה. הרי הוא אומר והאספסף אשר בקרבו, אלו הגרים, המאספים מכל מקום. רבי שמעון בן מנסיא אומר אלו הזקנים שבהן, שנאמר (להלן פסוק טז) "אספה לי", אם כן היו זקנים עושין קל וחמר לשאר כל אדם. כיוצא בו אתה אומר (בראשית ו, ב) "ויראו בני האלהים את בנות האדם". מה היו בני הדינין עושין, היו אוחזין נשים מן השוק ומענין אותן, אם כך היו בני הדינין עושין קל וחמר לשאר כל אדם.

"התאוו תאוה". יכול שהיו מתרעמים על דבר שלא טעמו אותו מימיהם. תלמוד לומר "התאוו תאוה", על המן, שהיה יורד להם בכל יום, היו מתרעמין, ולא היו מתרעמין על דבר שלא טעמו אותו מימיהם. וישבו ויבכו גם בני ישראל. מלמד שאף הראשונים היו בני ישראל. ויאמרו מי יאכ(י)לנו בשר. וכי מפני שלא היה להם בשר היו מתרעמין, והלא כבר נאמר "וגם ערב רב עלה אתם וצאן" וגו', יכול שאכלום במדבר, תלמוד לומר בכניסתן לארץ (להלן לב, א) "ומקנה רב היה לבני ראובן" וגו', אלא שמבקשין עלילה לפרש מאחרי המקום.

**פסוק ה** "זכרנו את הדגה" וגו'. רב ושמואל חד אמר דגים וחד אמר עריות. [מאן דאמר דגים דכתיב "נאכל". ומאן דאמר עריות, דכתיב "חנם". ולמאן דאמר עריות] מאי אשר נאכל. לישנא מעליא הוא, דכתיב "אכלה ומחתה פיה" וגו'. בשלמא למאן דאמר עריות הינו דכתיב "חנם", אלא למאן דאמר דגים מאי חנם. כדקאמר מר [כשהיו ישראל שואבין מים] הקדוש ברוך הוא מזמין להם דגים קטנים בכדיהם. בשלמא למאן דאמר דגים ניחא, אלא למאן דאמר עריות הא לא פריצי בהו דכתיב (שה"ש ד, יב) "גן נעול אחתי כלה". מאי קא משתבח בהו קרא, באשת איש לא פקרי. בשלמא למאן דאמר עריות הינו דכתיב (להלן פסוק י) "וישמע משה את העם בכה למשפחתיו", על עסקי משפחותיו, אלא למאן דאמר דגים מאי "בכה למשפחתיו". הא והא הוה בהו. את הקשאים ואת האבטחים. רבי אמי ורבי אסי חד אמר טעם כל המינין כלם טעמו במן, וטעם (שתי) [חמשת] מינין הללו לא טעמו בו. וחד אמר טעם כל המינין טעמו בממשן והללו טעמן ולא ממשן.

"זכרנו את הדגה אשר נאכל במצרים חנם". וכי יש בענין שהיו המצרים נותנין להם דגים חנם, והלא כבר נאמר "ועתה לכו עבדו ותבן לא ינתן לכם", אם תבן לא היו נותנים להם בחנם דגים היו נותנים להם חנם. ומה אני אומר "חנם" [חנם] מן המצוות. את הקשאים. רבי שמעון אומר מפני מה היה המן משתנה להם לישראל לכל דבר שהן רוצין חוץ מחמשת המינין הללו, משל למה הדבר דומה למלך בשר ודם שמסר בנו לפדגוג והיה יושב ומפקדו ואומר לו ראה שלא יאכל מאכל רע ושלא ישתה משקה רע, ובכל כך היה הבן מתרעם על אביו לומר לא מפני שהוא אוהבני אלא מפני שאי אפשי לו שאכל. וחכמים אומרים המן היה משתנה להם לישראל לכל דבר שרוצים אלא שלא היו רואין בעיניהם אלא מן שנאמר "אין כל בלתי אל המן עינינו", אין לנו אלא מן בשחר ומן בערב.

תנא דבי רבי ישמעאל למה נקרא שמן קשאים. שהן קשין לכל גופו של אדם כחרבות. איני, והכתיב (בראשית כה, כג) "ויאמר ה' לה שני גוים בבטנך", אל תקרי "גוים" אלא גיים, זה אנטונינוס ורבי שלא פסקו משלחנם לא צנון ולא חזרת ולא קשואים לא בימות החמה ולא בימות הגשמים. לא קשיא, הא ברברבי הא בזוטרי.

**פסוק ו** **רמז תשלד** "ועתה נפשנו יבשה" וגו'. אמרו עתיד המן לתפח בתוך כרסנו להרגנו, יש לך ילוד אשה שאין מוציא את מה שהוא אוכל. אמרו לו לרבי שמעון ומה אתה מקים (דברים כג, יג) "ויתד תהיה לך על אזנך". [אמר להם] מה שתגרי נכרים מוכרין להן יוצא מהן, אבל המן לא היה יוצא מהן לעולם, שנאמר (תהלים עח, כה) "לחם אבירים אכל איש", לחם המבלע באברים.

"אין כל בלתי אל המן עינינו". את סבור מי שאמר זה אמר זה, לא, מי שאמר זה לא אמר זה, ישראל אומרים בלתי אל המן עינינו, והקדוש ברוך הוא מפיס את באי העולם ואומר להם בואו וראו על מה מתרעמין אלו לפני והמן כזרע גד הוא ועינו כעין הבדלח כענין שנאמר "וזהב הארץ ההיא טוב שם הבדלח". כיוצא בדבר אתה אומר (שם לח, כו) "ויכר יהודה ויאמר צדקה ממני", והמקום כתב על ידו "ולא יסף עוד לדעתה" כיון שידע שכלתו היא לא יסף עוד לדעתה. כיוצא בו אתה אומר (דברים כה, יח) "ואתה עיף ויגע", על ישראל הוא אומר "ואתה עיף ויגע" ועל עמלק הוא אומר (שם) "ולא ירא אלהים". כיוצא בו "מדוע בשש רכבו לבוא" אמרה אמו של סיסרא, (שם, כט) "חכמות שרותיה תענינה", אמרה אשתו (שם, כט) "הלא ימצאו יחלקו שלל", נתגלו דברים שאמרה אמו של סיסרא לדבורה ברוח הקדש אף היא אמרה לה אל תצפי לסיסרא בנך מעתה (שם, לא) "כן יאבדו כל אויביך ה'". כיוצא בו "אוי לנו מי יצילנו מיד האלהים האדירים האלה" עד כאן אמרו צדיקים, אבל רשעים אמרו "אלה הם האלהים המכים את מצרים" אמרו עשר מכות היו לו והביאם על המצריים, שוב אין לו מכה מעתה, אמר להם המקום אתם אומרים אין לי מכה מעתה אני מביא עליכם מכה שלא נראתה בעולם, והיה אחד מהם יושב בטחור ועכבר יוצא מן התהום ושומט את בני מעיו וחוזר לתהום, וכן הוא אומר (שם ה, ו) "ותכבד יד ה' על האשדודים וישמם ויך אתם בטחרים". כיוצא בו אתה אומר "ויאמרו השרים וכל העם אל הכהנים ואל הנביאים אין לאיש הזה משפט מות כי בשם ה' אלהינו דבר אלינו", מהו אומר, "ויקמו אנשים מזקני הארץ ויאמרו אל כל קהל העם לאמר מיכה המורשתי היה נבא בימי חזקיהו וגו' ההמת המ(י)ת(ו)הו חזקיהו מלך יהודה", עד כאן אמרו צדיקים, אבל רשעים אמרו (שם כ-כג) "וגם איש היה מתנבא בשם ה' אוריהו בן שמעיהו וגו' וישמע המלך יהויקים וכל גבוריו וכל השרים את דבריו ויבקש המלך המיתו וגו' וישלח המלך יהויקים אנשים מצרי(י)ם וגו' ויוציאו את אוריהו" וגו', אמרו כשם שאוריהו נהרג כך ירמיהו חיב להרג, (שם, כד) "אך יד אחיקם בן שפן היתה את ירמיהו לבלתי תת אתו ביד העם להמיתו". וכן הוא אומר "חי ה' שכבי עד הבקר", לפי שהיה יצרו הרע יושב ומצערו כל הלילה ואומר לו אתה פנוי ומבקש אשה והיא פנויה ומבקשת איש, ואתה למד שהאשה נקנית בבעילה, עמד ובעלה ותהי לך לאשה, נשבע ליצרו הרע ואמר לו "חי ה'" שלא אגע בה, ואל האשה אמר "שכבי עד הבקר". אף כאן אתה אומר אין כל בלתי אל המן עינינו, והמקום מפיס את כל באי העולם ואומר להם בואו וראו על מה אלו מתרעמים לפני והמן כזרע גד הוא כענין שנאמר (בראשית ב, יב) "וזהב הארץ ההיא טוב" וגו'.

**פסוק ח** **רמז תשלה** "שטו העם ולקטו". יכול מפני שמצטערין עליו בשעת לקיטתו היו מתרעמין. תלמוד לומר "שטו העם", לפתח ביתו היה יוצא ומלקט פרנסתו ופרנסת ביתו, ואחר כך (שמות טז, כא) "וחם השמש ונמס".

"ועתה נפשנו יבשה". אמרו עתיד מן [זה (שתפח) [שיתפח] במעיהם, כלום] יש לך ילוד אשה שמכניס ואינו מוציא וכו'. שאלו תלמידיו את רבי שמעון בן יוחאי מפני מה לא ירד מן לישראל פעם אחת בשנה. אמר להם אמשל לכם משל למה הדבר דומה, למלך בשר ודם שהיה לו בן אחד, פסק לו מזונותיו פעם אחת בשנה ולא היה מקביל פני אביו אלא פעם אחת בשנה. חזר וקבע לו בכל יום, חזר והקביל פני אביו בכל יום. אף ישראל מי שהיה לו ארבעה או חמשה בנים היה דואג ואומר שמא למחר לא ירד מן ונמצאו כלן מכונין לבם לאביהם שבשמים. דבר אחר כדי שיאכלו אותו חם. דבר אחר מפני משאוי הדרך. וכבר היו רבי טרפון וזקנים יושבין ועוסקין בפרשת המן (כתוב ברמז ר"ס).

"והמן כזרע גד הוא". אמר רב אסי עגול כגידא ולבן כמרגלית. תניא נמי הכי גד, שדומה לזרע פשתן בגבעולין. אחרים אומרים שדומה לאגדה שמושכת לבו של אדם כמעין. תניא אידך גד, שהיה מגיד להן לישראל בין בן תשעה לראשון ובין בן שבעה לאחרון. לבן, שמלבין עוונותיהם של ישראל. אמר רבי יוסי כשם שהנביא היה מגיד להן לישראל מה שבחורין ושבסדקין אף המן מגיד להם. הא כיצד. שנים באין לפני משה לדין, זה אומר עבדי גנבת וזה אומר אתה מכרתו לי. אמר להם משה (ירמיה כא, יב) "דינו לבקר משפט". למחר אם נמצא עמרו בבית רבו ראשון בידוע שזה גנבו, ואם נמצא בבית שני בידוע שזה מכרו לו. וכן איש ואשה שבאו לפני משה לדין, הוא אומר היא סרחה עלי והיא אומרת הוא סרח עלי. אמר להם משה "דינו לבקר משפט", למחר אם נמצא עמרה בבית בעלה בידוע שהוא סרח עליה, ואם נמצא עמרה בבית אביה בידוע שהיא סרחה עליו.

כתיב "לחם" וכתיב "עגות" וכתיב "וטחנו ברחים", הא כיצד. "לחם" לצדיקים, ולבינונים עגות, לרשעים וטחנו ברחים. או דכו במדכה, מלמד שירד להם לישראל עם המן דבר שנדוך במדוכה, ומאי ניהו, תכשיטי נשים. ובשלו בפרור. מלמד שירד להן לישראל ציקי קדרה עם המן. והיה טעמו כטעם לשד השמן. אל תקרי לשד אלא שד, מה שד זה מתהפך לכמה גונים אף המן מתהפך להן לכמה טעמים. אכא דאמרי לשד, מה דד זה, תינוק מוצא בו כמה טעמים, אף המן, כל זמן שאוכלין אותו, מוצאין בו כמה טעמים. כתיב וברדת הטל על המחנה וגו', וכתיב "ויצא העם ולקטו" וגו', הא כיצד. לצדיקים יורד להם על פתח ביתם, בינונים (יצאו מן) [ויצא] העם ולקטו", רשעים שטו ולקטו.

"שטו העם ולקטו". יכול מפני שהיו מצטערים עליו בשעת לקיטתו היו מתרעמים. תלמוד לומר "שטו" וגו' וטחנו ברחים, והלא לא ירד לרחים מעולם, אלא מלמד שמשתנה להם לכל (הנתנין) [הנטחנין] ברחים. או דכו במדכה. והלא לא ירד במדוכה לעולם. אלא מלמד שמשתנה להם לכל הנדוכין במדוכה. יכול לא היה משתנה להם אלא לאלו בלבד, מנין אתה אומר כל ארבעים שנה שהיו במדבר לא צרכה אשה למיני בשמים אלא מן המן היו מתקשטות. תלמוד לומר "או דכו", ואומר (דברים ב, ז) "זה ארבעים שנה ה' אלהיך עמך לא חסרת דבר" מלמד שלא היו חסרים כלום. ובשלו בפרור. והלא לא ירד לקדרה מעולם, אלא מלמד שמשתנה להן לכל המתבשלין בקדרה. ועשו אתו עגות. והלא לא ירד לתנור מעולם אלא מלמד שמשתנה להם לכל המתאפים בתנור. יכול לא היה משתנה אלא לאלו בלבד, מנין לשאר הנלקטין מן השדה תלמוד לומר "ולקטו", משל לאדם שאומר רוצה אני לאכל תאנים ונותנין לו, רוצה אני לאכל ענבים ונותנין לו. והיה טעמו כטעם לשד השמן. זה הוא לשון נוטריקון. דבר אחר משמש שלש לשונות, הליש והשמן והדבש כליש הזה שערוך בשמן ומקטף בדבש כך היתה בריתו של מן וכך היו כשרין אוכלין אותו. דבר אחר "והיה טעמו כטעם לשד השמן". מה הדד הזה עיקר לתינוק והכל טפל לו כך היה המן עיקר לישראל והכל טפל להן. דבר אחר מה הדד הזה, אפלו תינוק יונק הימנו כל היום אינו נזוק, כך היה מן, אפלו ישראל אוכלין אותו כל היום אינו מזיקן. דבר אחר מה הדד הזה, שהוא מין אחד ומשתנה למינין הרבה, כך המן משתנה להם לישראל לכל דבר שהיו רוצין. משל, אומר לאשה אל תאכלי שום ובצל, מפני התינוק. דבר אחר מה הדד הזה, תינוק מצטער בשעה שפורש ממנו, כך היו ישראל מצטערין בשעה שפרשו מן המן, שנאמר "וישבת המן ממחרת" וגו', משל אומר לאדם מפני מה אתה אוכל פת שעורין, אמר להן מפני שאין לי פת חטין, מפני מה אתה אוכל חרובין, אמר להם מפני שאין לי לאכל דבלה, כך אלו היתה בידם כלום מאותה קמיצה שקמצו ביום שמת בו משה שאכלו ממנו ארבעים (שנה) [יום] לא רצו לאכל מתבואת ארץ כנען.

**פסוק ט** "וברדת הטל על המחנה לילה". מלמד שהיה יורד על האסקפין ועל המזוזות. או לפי שהיה יורד על האסקפין ועל המזוזות יכול היו אוכלין אותו מלכלך ומטנף. תלמוד לומר (שמות טז, יד) "והנה על פני המדבר דק מחספס" כגליד היה יורד תחלה, ונעשה לארץ כמין אסקוטלא והמן היה יורד עליו, והיו ישראל מלקטין ואוכלין, הרי מלמטה. אבל מלמעלה יכול יהו השקצים וזבובים שוכבים עליו. תלמוד לומר (שם) "ותעל שכבת הטל", מלמד שהיה מנח כאלו מנח בתוך דלוסקמא, והם קוראין קריאת שמע ומתפללין ואדם יוצא לפתח ביתו ומלקט פרנסתו ופרנסת ביתו, ואחר כך "וחם השמש ונמס". רבי שמעון אומר מפני מה לא ירד מן לישראל בפעם אחת וכו'. כיוצא בו אמר רבי דוסתאי בר רבי ינאי מפני מה לא ברא הקדוש ברוך הוא חמין בירושלים כחמי טבריא. שלא יאמר אדם לחברו נלך ונעלה לירושלים הא אם אנו עולים אלא בשביל רחיצה אחת דינו, ונמצאת עליתן שלא לשמה.

**פסוק י** "וישמע משה את העם בכה למשפחתיו". היה רבי נהוראי אומר מלמד שהיו מצטערים בשעה שאמר להם משה לפרש מן העריות. בכה למשפחתיו לפי שגבה לבם בחטא נזדוגו משפחות משפחות, והיו אומרים את הדבר ברבים. איש לפתח אהלו. מלמד שהיו ממתינים למשה עד שיצא מפתח בית המדרש, והיו יושבים ומתרעמים.

רבן שמעון בן גמליאל אומר כל מצוה שקבלו ישראל עליהם בשמחה, כגון מילה דכתיב (תהלים קיט, קסב) "שש אנכי על אמרתך" וגו', עדין עושין בשמחה, וכל מצוה שקבלו עליהן בקטטה, כגון עריות דכתיב "וישמע משה את העם בכה למשפחתיו" על עסקי משפחותיו, עדין עושין אותה בקטטה, דליכא כתבה דלא רמו בה תיגרא.

בשני מקומות בכו בכיה של תפלות, שנאמר "וישמע משה את העם בכה", והדין (להלן יד, א) "ותשא כל העדה ויתנו את קולם ויבכו העם בלילה ההוא", על מנת לבכות שתי בכיות של ממש, אחת ברמה, שנאמר (ירמיה לא, יד) "קול ברמה נשמע" וגו', ואחת בבבל, שנאמר "על נהרות בבל שם ישבנו גם בכינו". רבנן אמרי בזכות אותה בכיה עתיד הקדוש ברוך הוא להחזירן, שנאמר (ירמיה לא, טו) "כה אמר ה' מנעי קולך מבכי" וגו'.

**פסוק יא** "ויאמר משה אל ה' למה הרעת לעבדך". כאן המקום ממאיך ומשה מגביה, אבל במעשה העגל המקום מגביה ומשה ממאיך.

**פסוק יב** "האנכי הריתי את כל העם הזה וגו'". היכן דבר לו כן. בשעה שאמר לו "לך נחה את העם" וגו', עדיין הדבר תלוי בך. וכן הוא אומר (שם ו, יג) "וידבר ה' אל משה ואל אהרן ויצום אל בני ישראל", אמר להם הוו יודעין שבני סרבנים הם וטרחנים הם, אלא על מנת כן תהיו מקבלין עליכם שיהו מקללין אתכם וסוקלין אתכם באבנים.

**פסוק יג-טו** "מאין לי בשר". וכי אחד הוא או שנים לסובלן. לא אוכל אנכי לבדי וגו'. ואם ככה את עשה לי וגו'. לפי שהראהו המקום למשה סדר פרעניות העתידין לבוא עליהן. היה רבי שמעון אומר משל למה הדבר דומה לאחד שיצא הוא ובניו להרגה, אומר לספקלטור הרגני עד שלא תהרג את בני, לא כמו שנאמר בצדקיה (ירמיה נב, י-יא) "וישחט מלך בבל את בני צדקיהו לעיניו וגו' ואת עיני צדקיהו עור". כך אמר משה לפני המקום, רבוני, ואם ככה את עשה לי הרגני, הא יפה לי שתהרגני לי תחלה ואל אראה בפרענות שעתידה לבוא עליהן.

"ואם ככה את עשה לי הרגני נא הרג". אמר משה לפני הקדוש ברוך הוא רבונו של עולם, אם לא אתן להם הם הורגין אותי, ואם אדבר כנגדן אתה הורגני, מכאן ומכאן הרוג אני, בבקשה ממך הרג את ההרוג שנאמר "הרגני נא הרג". מיד חרה אף הקדוש ברוך הוא. אמר הקדוש ברוך הוא למשה תן בשר לבני. אמר לפניו רבונו של עולם, מאין לי בשר. אמר ליה צפרדעים לא היו לך במצרים, כנים לא היו לך במצרים, כל כך היית עשיר. אמר לפניו, רבונו של עולם, משלך היה לי. אמר לו במצרים היה לי, וכאן לא היה לי, "היד ה' תקצר".

**רמז תשלו** "ואל אראה ברעתי". ברעתם היה לו לומר, אלא שכנה הכתוב. וכן הוא אומר (זכריה ב, יב) "כי הנגע בכם נגע בבבת עינו", רבי יהודה אומר "בבבת עין" לא נאמר אלא "בבבת עינו", כביכול כלפי מעלה הכתוב מדבר אלא שכנה הכתוב. כיוצא בדבר אתה אומר (איוב ז, כ) "למה שמתני למפגע לך ואהיה עלי למשא", אלא שכנה הכתוב. כיוצא בו אתה אומר (יחזקאל ח, יז) "והנם שלחים את הזמורה אל אפם", אלא שכנה הכתוב. כיוצא בו אתה אומר "הלוא אתה מקדם ה' אלהי קדשי לא נמות", אלא שכנה הכתוב. כיוצא בו אתה אומר (תהלים קו, כ) "וימירו את כבודם", אלא שכנה הכתוב כיוצא בו אשר בצאתו מרחם אמו, אלא שכנה הכתוב. אף כאן היה לו לומר ואל אראה ברעתם, אלא שכנה הכתוב.

**פסוק טז-יז** "אספה לי שבעים איש". בשעה שאמר הקדוש ברוך הוא למשה אספה לי שבעים איש אמר משה היאך אני עושה להביא אותן מכל השבטים, אם אביא חמשה מכל שבט ושבט אינן עולין למנין שבעים, [ואם אביא ששה מכל שבט ושבט עולין למנין שנים ושבעים], ואם אביא ששה מכל שבט ושבט ומשני שבטים חמשה חמשה אני מטיל קנאה בין השבטים. מה עשה משה, נטל שבעים פתקין וכתב בהן זקן ונטל עוד שבעים פתקין חלקים, טרפן ונתן בקלפי ואמר להם בואו וטלו פתקיכם, כל מי שהיה נוטל פתק שכתוב בו זקן היה יודע שנתמנה זקן. אמר רבי נחמיה עדין מחלקת בדבר, שיכול לומר היכן פתק שכתוב בו זקן, שאלו היה שם היה עולה בידי. והיאך עשה להם. אמר רבי נחמיה נטל שבעים ושנים פתקים [וכתב בהם זקן], ושבעים ושנים חלקים וטרפן ונתנן בקלפי ואמר להם בואו וטלו פתקיכם, אם עלה בידו פתק שכתוב בו זקן בידוע שנתמנה זקן ואם עלה בידו חלק היה יודע שלא נתמנה. כך נתמנו הזקנים.

והיכן היו הראשונים שהיו להם במצרים שנאמר "לך ואספת את זקני ישראל" וכשעלה משה לקבל את התורה היו עמו שנאמר (שם כד, ט) "ויעל משה ואהרן נדב ואביהוא ושבעים מזקני ישראל", וכתיב (שם, יד) "ואל הזקנים אמר" וגו'. אלא כיון שנשתהה משה לירד שנאמר "וירא העם כי בשש משה", נתכנסו כל ישראל אצל הזקנים, אמרו להם משה התנה עמנו שירד לארבעים יום, והרי ארבעים יום ולא ירד, (ושתי) [ושש] שעות יותר, ואין אנו יודעין מה היה לו, אלא (שם) "קום עשה לנו אלהים". אמרו להם למה אתם מכעיסים למי שעשה לכם כל הנסים והנפלאות. עמדו עליהם והרגום. ולפי שעמד עליהם חור בדברים קשים עמדו עליו והרגוהו, שכן אמר ירמיה (ירמיה ב, לד) "גם בכנפיך נמצאו דם נפשות אביונים נקיים לא במחתרת מצאתים כי על כל אלה בשביל (שמות לב, ד) "אלה אלהיך ישראל". לאחר זמן כשסלח להם הקדוש ברוך הוא אמר למשה אספה לי שבעים איש תחת אותם שנהרגו על קדשת שמי.

דבר אחר "כמתאננים". נשרפו כשרפת נדב ואביהוא, שאף הם הקלו ראשם בעלותם להר סיני שנאמר "ויחזו את האלהים ויאכלו וישתו", כעבד שהיה משמש את רבו ופרוסתו בידו ונושך ממנה כך הקלו ראשם באוכלים ושותים, והיו ראויין ל(י)שרף באותו היום, ומפני שהיה מתן תורה חביב לפני הקדוש ברוך הוא לא רצה לפגע בהם ולעשות בהם פרצה בו ביום, הדא הוא דכתיב (שם) "ואל אצילי בני ישראל לא שלח ידו", מכלל שהיו ראויין להשלחת יד. אבל לאחר זמן נשרפו כשנתאוו תאוה, שנאמר "והאספסף אשר בקרבו", אין "אספסף" אלא סנהדרין שנאמר "אספה לי" וגו', וכתיב (לעיל פסוק א) "ותאכל בקצה המחנה", בקצינים שבמחנה, וכתיב (תהלים קו, יח) "ותבער אש בעדתם" ואין עדה אלא סנהדרין שנאמר "והיה אם מעיני העדה", וכתיב (ויקרא ד, יג) "ואם כל עדת ישראל ישגו". אמר משה לשעבר היה עמי מי שישא במשאן של ישראל עכשיו אני לבדי, [איני יכול], שנאמר (לעיל פסוק יד) "לא אוכל אנכי לבדי" וכו', אמר לו הקדוש ברוך הוא אספה לי וגו'.

"וירדתי ודברתי". להודיע שיום מנוי הזקנים היה חביב לפני הקדוש ברוך הוא כיום מתן תורה, שנאמר (שמות יט, יא) "כי ביום השלישי ירד ה'" וגו', והכא כתיב וירדתי. משל למה הדבר דומה למלך שהיה לו פרדס ושכר לתוכו שומר ונתן לו שכר שמירה שישמר את הפרדס. לאחר זמן אמר ליה השומר איני יכול לשמר כלו לבדי אלא תן לי אחרים שישמרו עמי. אמר לו המלך לך נתתי את כל הפרדס לשמרו וכל שכירות שמירתו לך נתתי, ועכשיו תאמר לי הבא אחרים שישמרו עמי, הרי אני מביא אחרים שישמרו עמך, אלא הוי יודע שאיני נותן להם שכר שמירה משלי אלא מתוך שכרך שנתתי לך. כך אמר הקדוש ברוך הוא למשה אני נתתי בך בינה ודעת לפרנס את בני, תתיחד אתה באותה גדלה, עכשיו משלך הם נוטלים, שנאמר "ואצלתי מן הרוח אשר עליך". ואף על פי כן משה לא חסר כלום. תדע, לסוף ארבעים שנה אמר [הקדוש ברוך הוא] למשה "קח לך את יהושע בן נון" וגו' וכתיב (דברים לד, ט) "ויהושע בן נון מלא רוח חכמה", למה, "כי סמך משה". אמר הקדוש ברוך הוא בעולם הזה יחידים נתנבאו, אבל לעולם הבא כל ישראל יהיו נביאים, שנאמר (יואל ג, א) "והיה אחרי כן אשפוך את רוחי על כל בשר".

"אספה לי שבעים איש". כנגד שבעים ימים טובים שנתן להם הקדוש ברוך הוא, ואלו הן, שבעה [ימי פסח ושמונה] ימי החג וראש השנה ויום הכפורים ועצרת וחמשים ושתים שבתות, הרי שבעים. דבר אחר כנגד שבעים נפש שירדו למצרים. דבר אחר משל למלך שהיה לו בן ועשה לו פדגוג והיה מוליכו לאיסכולי, והוא היה מביאו, אוכל על ידיו ושותה על ידיו, משגדל הנער התחיל הפדגוג צווח לאביו, אמר לו איני יכול לעמד בטרחת בנך בעצמי, עשה אחר. אמר ליה המלך הייתי מבקש לומר לך כן אלא שהיה כעור בעיני מפני שאתה גדלתו, ועכשיו שנתת לי רשות לך עשה כן. הבן אלו ישראל, שנאמר (דברים יא, א) "בנים אתם לה' אלהיכם". הפדגוג זה משה, שנאמר "כאשר ישא האמן את הינק". והיה משה זקוק להאכילן, שנאמר (שמות טז, ד) "הנני ממטיר לכם", וזקוק להשקותן, שנאמר (להלן כא, יז) "עלי באר", ומזהירן על המצוות ועל התורה, ובאחרונה אמר (לעיל פסוק יד) "לא אוכל אנכי לבדי" וגו'.

ראובן העמיד חנוך, כרמי, פלוא, אליאב, נמואל, זכור. משבט שמעון ימין, יכין וצחר ואהד ושאול ונמרי. משבט לוי עמרי, חנניה, נתנאל, ידעא בן סתרי, ומשה על גביהן. משבט יהודה סרח ודן, יונדב ובצלאל, שפטיה ונחשון. משבט יששכר צהר, עזא ויגאל, פלטי ועתניאל וחגית. משבט זבולון סרד ואלון, סורי, אהליאב, אליהו, נמשי. משבט בנימין סגיאב, כסלון, אלידד, אחיטוב, אתיאל, מתניה. משבט אפרים יאיר, יועזר, מלכיאל, אדונירם, אחירם וסטור. משבט דן גדליה ויגאל, אחנעם ואחיעזר, דניאל ושריה. משבט נפתלי אליוחנן, אליקים, אלישמע, סומכוס, זבדי ויוחנן. משבט גד חגי, זרחי, קיני מתתיהו וזכריהו. משבט אשר אשור ושלומי, שמואל, שלום, שכניהו, אחיהו. הרי שבעים ואחד זקנים. וכתבנו זאת מפי רב שמואל אחי של פנחס ומרים זכור לטוב, ולמד אותם בתרבץ מוצא ורבנא חנינאי כהנא ראש ישיבה וגאון. פנים אחרים מראובן חנוך ופלוא, חצרון וכרמי זכור ונמואל. משמעון ימין ואהד, יכין וצחר ושאול ונמרי. מלוי עמרי וזתואל וחנניה וסתרי, ומשה על גביהן. מיהודה ארח וערוך ויונדב ובצלאל, שפטיה ונחשון. מיששכר צעיר ויעקן ויגאל ופלטיאל ועתניאל וחוני. מזבולון סרד ואלון וסורי ויחלאל, אליהו ונמשי. מבנימין סנאב וכסלון, אלדד ומידד, אחיטוב ומתניה, מגן, בוקי ויגלי, אחינעם ואחיעזר, צרי וחננאל. מנפתלי אלישמע, סומכוס וזבדי ויוחנן, אלחנן, אליקים. מגד חגי וזרחי וקינן ומתתיהו וזכריהו ושוני. מאשר פשחור ושלמי, חננאל ושלום, אחזיהו ושכניהו. מיוסף יאיר ויועזר ופלטיאל ואדוניה ורם ומכיר.

סנהדרי גדולה היתה של שבעים ואחת, וקטנה של עשרים [ושלשה]. מנין לגדולה שהיא של שבעים ואחד. שנאמר "אספה לי שבעים איש מזקני ישראל", ומשה על גביהם, הרי שבעים ואחד. רבי יהודה אומר שבעים. מאי טעמא דרבנן דאמרי ומשה על גביהן. דאמר קרא והתיצבו שם עמך, עמך ואת בהדיהו. ורבי יהודה, עמך, משום שכינה. ורבנן, אמר קרא ונשאו אתך במשא העם, ואת בהדיהו. ורבי יהודה, אתך, בדומין לך. ורבנן, נפקא להו מ"והקל מעליך ונשאו אתך", וילפא סנהדרי (קטנה) [גדולה] מסנהדרי (גדולה) [קטנה].

גר וממזר ראויין לדון דיני ממונות, ואין ראויין לדון דיני נפשות דאמר קרא והתיצבו שם עמך, בדומין לך ליהוו.

"ויאמר ה' אל משה אספה לי" וגו'. למה נאמר. לפי שהוא אומר (לעיל פסוק יד) "לא אוכל אנכי לבדי" אמר לו המקום מה שבקשת נתתי לך. אספה לי. שתהא סנהדרין לשמי, בכל מקום שנאמר "לי" הרי זה קים לעולם ולעולמי עולמים (כתוב ברמז שס"ד).

"שבעים". שתהא סנהדרין של שבעים. "שבעים איש". שיהיו בעלי חכמה בעלי גבורה בעלי כשפים. "מזקני ישראל". לא במקום אחד ולא בשתים המקום חולק כבוד לזקנים וכו'. "אשר ידעת כי הם זקני העם". אתה צריך לידע אם ברורים הם לפני העם. "זקני העם". מלמד שאין אדם יושב בישיבה למטה אלא אם כן יושב בישיבה למעלה עד שהבריות מרננים אחריו ואומרים איש פלוני כשר וחסיד ונאה להיות חכם. "ושטריו". כמו שנאמר "ויראו שטרי בני ישראל אתם ברע". אמר המקום הואיל וראו ועמדו בצער ההוא של מצרים יבואו ויראו כאן ברוח (כתוב ברמז קסג).

"ולקחת אתם אל אהל מועד". אמר לו קחם בדברים, בתחלה אמר להם דברי שבח אשריכם שנתמניתם, וחזר ואמר להם דברי פגם הוו יודעין שסרבנים וטרחנים הם, על מנת כן תהיו מקבלים עליכם על מנת שיהו מקללין אתכם וסוקלין אתכם באבנים, מה שהתניתי עמך התנה עמהם. והתיצבו שם עמך. הכניסם עמך אל אהל מועד ויהיו כל ישראל נוהגין בהם אימה ויראה וכבוד כמו שנוהגין בך, ויהו אומרים חביבין אלו שנכנסו עם משה לשמע דבור מפי הקדוש ברוך הוא.

"וירדתי". זו אחת מעשר ירידות שכתובות בתורה. ודברתי עמך. ולא עמהם. ואצלתי מן הרוח אשר עליך ושמתי עליהם. למה היה משה דומה באותה שעה. (לכד) [לנר] שמנח על גבי מנורה ודלקו ממנו נרות הרבה ולא היה אורו חסר כלום כך לא היתה חכמתו של משה חסרה כלום. ונשאו אתך במשא העם. למה נאמר. לפי שהוא אומר (דברים א, יב) "איכה אשא לבדי" אמר לו המקום ונשאו אתך.

**פסוק יח-כ** "ואל העם תאמר התקדשו". אין התקדשו אלא התקינו עצמכם לפרענות, כשם שהוא אומר (ירמיה יב, ג) "הקד(י)שם ליום הרגה, ואומר "קדשו צום קראו עצרה", ואומר (ירמיה כב, ז) "וקדשתי עליך משח(י)תים איש וכליו". ברשעים הוא אומר עד חדש ימים, שמתמצצין על מטותיהם ואחר כך היתה נשמתן יוצאה. בכשרין מהו אומר (להלן פסוק לג) "הבשר עודנו בין שניהם טרם יכרת", כיון שהיה נותנו לתוך פיו לא היה מתחיל לפסקו עד שנשמתו יוצאת. והיה לכם לזרא. שתהיו מרחיקין אותו יותר ממה שהייתם מקרבין אותו. יען כי מאסתם את ה' אשר בקרבכם. אמר להם הקדוש ברוך הוא לישראל מי גרם לכם שתכנסו לדברים הללו, שכינתי שביניכם, שאלו סלקתי שכינתי מביניכם לא נכנסתם לתוך דברים הללו.

משל למה הדבר דומה למלך שהיו בניו ועבדיו גונבים ומביאין לפניו והוא מקבל, והיו הכל אומרים תדעו שהוא שפוי במעשיהם, שהוא מקבל מידן.

מניין שאין מונין שעות לחדשים. שנאמר "עד חדש ימים", ימים אתה מחשב לחדשים ואי אתה מחשב שעות לחדשים.

**פסוק כא-כג** "ויאמר משה שש מאות אלף רגלי". רבי שמעון בן יוחאי אומר רבי עקיבא היה דורש בו דבר אחד, ואני דורש בו דבר אחר, ודברי נראין מדבריו. הרי הוא אומר הצאן ובקר ישחט להם ומצא להם, אפלו אתה מכניס להם כל צאן ובקר ספקין הם להם. ואני אומר וכי מפני שאין להם בשר הן מתרעמים, והלא כבר נאמר ביציאת מצרים (שמות יב, לח) "וגם ערב רב עלה אתם וצאן וגו'. יכול שאכלום במדבר. והלא כבר נאמר "ומקנה רב היה לבני ראובן ולבני גד". [אלא שמבקשים עלילה היאך לפרש מאחרי המקום]. אם את כל דגי הים. וכי מפני שאין להם דגים לאכל הם מתרעמים, והלא באר היתה עמהם והיתה מעלה להם דגים שמנים יותר מכדי צרכם, אלא שמבקשין עלילה היאך לפרש מאחרי המקום. דבר אחר לפי שהראה המקום למשה סדר פרענות העתידה לבוא עליהן אמר משה לפני המקום רבונו של עולם [כלום] הגון להם שתתן להם ותהרגם, אומרים לחמור טל כור של שעורים ונחתך ראשך אומר לאדם טל ככר זהב ורד לשאול. אמר לו ואם לאו, מה אתה אומר. אמר לו הריני הולך ומפיסן. אמר לו עד שאתה אומר כן אני אומר לך שאין שומעין לך. כיון שהלך משה אצלם ואמר להם היד ה' תקצר (תהלים עח, כ) "הן הכה צור ויזובו מים" אמרו פשרה היא זו, אין בו כח לתת לנו שאלותנו.

**רמז תשלז** תני בר קפרא "זאת תורת הבהמה והעוף וכל נפש החיה הרמשת במים". הטיל הכתוב לעוף בין בהמה לדגים. לחיבו בשני סימנין אי אפשר, שכבר הקש לדגים. לפטרו בלא כלום אי אפשר שכבר הקש לבהמה. הא כיצד. הכשרו בסימן אחד. דגים דלאו בני שחיטה נינהו, מנלן. אילימא משום דכתיב "הצאן ובקר ישחט להם אם את כל דגי הים יאסף להם" באסיפה בעלמא [סגי להו], אלא מעתה שלו נמי דכתיב (להלן פסוק לב) "ויאספו את השלו" הכי נמי דלאו בני שחיטה נינהו והאמרת לפטרו בולא כלום אי אפשר שכבר הקש לבהמה. התם לא כתיב אסיפה במקום שחיטה דאחריני, הכא כתיב אסיפה במקום שחיטה דאחריני. דרש עובר גלילאה בהמה, שנבראת מן היבשה, [הכשרה] בשני סימנין, דגים, שנבראו מן המים, הכשרן בולא כלום, עוף, שנברא מן הרקק, הכשרו בסימן אחד. אמר רב שמואל קפוטקאה, תדע, שהרי עופות יש להם קשקשת ברגליהם כדגים (כתוב ברמז י"ב).

**פסוק כד** "ויעמד אתם סביבת האהל". באהל הדברות, שהוא חוץ מן המחנה. שני אהלים עשו, אהל לעבודה ואהל לדברות, וכמדת הפנימי כך היה החיצון. והלויים היו משמשין זה וזה בעגלות, שנאמר (ויקרא כב, ט) "ושמרו את משמרתי" "את משמרת אהל מועד לכל עבודת האהל". שני אהלים עשו, וכן ארכו שלשים אמה על רחב עשר כפנימי, שכן אתה מוצא ויאסף שבעים איש מזקני העם ויעמד אתם סביבת האהל, העמידן שלשים בצפון ושלשים בדרום ועשרה במזרח ומשה כנגדן במערב ואחד היה עומד בתוך אמה.

**פסוק כו-כט** "וישארו שני אנשים במחנה". יש אומרים בקלפי שנעשה נשתירו, [שבשעה] שאמר לו הקדוש ברוך הוא למשה אספה לי שבעים איש וגו' אמר משה כיצד אעשה, אברר מכל שבט ושבט ששה, נמצאו שנים יתרים, אברר חמשה חמשה, נמצאו עשרה חסרים, אברר חמשה משבט זה וששה משבט זה, הריני מטיל קנאה בין השבטים, מה עשה, ברר ששה ששה והביא שבעים ושנים פתקין, על שבעים כתב זקן ושנים הניח, מי שעלה בידו זקן אמר ליה כבר קדשך המקום, ומי שעלה בידו חלק אמר ליה המקום לא חפץ בך אני מה אעשה לך. רבי שמעון אומר במחנה נשתירו, כשאמר לו הקדוש ברוך הוא למשה אספה לי שבעים איש אמרו אלדד ומידד אין אנו ראויין לאותה גדלה, אמר להם הקדוש ברוך הוא הואיל ומעטתם עצמכם הריני מוסיף גדלה על גדלתכם, [ומה גדלה הוסיף להם], שכל הנביאים כלן נתנבאו ופסקו, שנאמר "ויתנבאו ולא יספו" והן נתנבאו ולא פסקו, שנאמר "מתנבאים", עדין מתנבאים והולכין, ומה נבואה נתנבאו, אמרו משה מת ויהושע מכניס את ישראל לארץ. אבא חנן אומר משום רבי אליעזר על עסקי שלו היו מתנבאין עלי שלו עלי שלו. רב נחמן אמר על עסקי גוג ומגוג היו מתנבאין, שנאמר (יחזקאל לח, יז) "כה אמר ה' אלהים האתה הוא אשר דברתי בימים קדמונים וגו' בימים ההם שנים", אל תקרי "שנים" אלא שנים, ואלו הן שני נביאים שנתנבאו בפרק אחד [נבואה אחת], ואיזה הם, הוי אומר אלדד ומידד. בשלמא למאן דאמר משה מת הינו דכתיב "אדני משה כלאם", אלא למאן דאמר הנך תרתי, מאי אדני משה כלאם. דלאו אורח ארעא, דהוה ליה כתלמיד המורה הלכה בפני רבו. בשלמא למאן דאמר הנך תרתי הינו דכתיב "ומי יתן כל עם ה' נביאים", אלא למאן דאמר משה מת מינח הוה ניחא ליה. לא סימוה קמיה. כלאם, במה. אמר לו הטל עליהם צרכי צבור והן כלין מאליהן.

"אלדד ומידד", מי היו". אלדד זה (להלן לד, כא) "אלידד בן כסלון, מידד, זה (שם, כד) "קמואל בן שפטן". ולפי שמעטו את עצמן ואמרו אין אנו כדאים להיות במנין הזקנים נמצאו יתרים על הזקנים בחמשה דברים. XאY הזקנים לא נתנבאו אלא למחר שנאמר ואל העם תאמר, והם נתנבאו מה שעתיד להיות בסוף ארבעים שנה. XבY הזקנים לא נתפרשו שמותן, ואלו נתפרשו שמותן. XגY הזקנים פסקה נבואתן, שהיתה משל משה שכן הכתוב אומר (לעיל פסוק יז) ואצלתי מן הרוח אשר עליך, אבל אלו היתה נבואתן משל הקדוש ברוך הוא שנאמר "ותנח עלהם הרוח". XדY הזקנים לא נכנסו לארץ, ואלו נכנסו לארץ.

"והמה בכתבים". אין פוחתין ביריעה פחות משלשה דפין, ולא מוסיפין על שמונה. אבל בש(י)טין נתנו מהם טעם, במסעות ארבעים ושתים, וברבבות ישראל ששים, ובזקנים שבעים ושתים, ובתוכחות שבמשנה תורה תשעים ושמונה, הכל לפי הכתב במסעות כתיב "ויכתב משה את מוצאיהם". ברבבות ישראל, (שמות לד, כז) "כתב לך", וסמיך ליה (שם) "ואת ישראל", מאי ישראל ששים רבוא. בזקנים אספה לי שבעים איש... וישארו שני אנשים... והמה בכתבים. בתוכחות. תשעים ושמונה, "אם לא תשמר לעשות וגו' הכת(ו)בים" וגו'.

"וירץ הנער". יש אומרים זה יהושע, כענין שנאמר (שמות לג, יא) "ומשרתו יהושע בן נון נער".

דבר אחר "וירץ הנער". זה גרשם בן משה.

רבי שמעון אומר הרי הוא אומר ויען יהושע בן נון, הא לא היה ראשון יהושע. אדני משה כלאם. אמר לו, רבוני, כלאם מן העולם לבני אדם שבשרוני בשורה רעה זו (כתוב ברמז רס"ד). דבר אחר אסרם בזיקים ובקולרות, כמו שנאמר (ירמיה לז, יח) ("ו)נתתם (אותו) [אותי] אל בית הכלא". ויאמר לו משה המקנא אתה לי. אמר לו, יהושע, בך אני מקנא, ולואי אתה כיוצא בי, ולואי כל ישראל כיוצא בך, מי יתן כל עם ה' נביאים. ויאסף משה. מלמד שלא הביא המקום עליהם פרענות עד שנכנסו כל הצדיקים במחנה.

אמר רבי לוי כל דמותיב מלה קמי רביה אזיל לשאול בלא ולד, שנאמר "ויען יהושע בן נון משרת משה", וכתיב (דהי"א ז, כז) "נון בנו יהושע בנו". ופליגא דרבי אבא בר כהנא. דאמר לא נענש יהושע אלא על שבטל ישראל לילה אחד מפריה ורביה, שנאמר "ויהי בהיות יהושע ביריחו" וגו' (כדכתוב ביהושע).

מנין שחיב אדם בכבוד רבו ככבוד שמים שנאמר "ויען יהושע בן נון" וגו' "אדני משה כלאם", כשם שהמקום כלאם אף אתה רבוני כלאם.

"ומי יתן כל עם ה' נביאים". שתי פעמים כתוב בספר תהלים "מי יתן מציון", אחד בספר א' ואחד בספר ב'. ולמה. אמר רבי לוי הרב אמר כתוב אחד, והתלמיד אמר כתוב אחד. הרב אמר (דברים ה, כו) "מי יתן והיה לבבם זה להם", והתלמיד אמר ומי יתן כל עם ה' נביאים. ולא דברי הרב ולא דברי התלמיד מתקימין בעולם הזה, אבל לעולם הבא מתקימין שניהם. דברי הרב, מנין. שנאמר "ונתתי לכם לב חדש". דברי התלמיד מנין. שנאמר (יואל ג, א) "אשפוך את רוחי על כל בשר".

**פסוק לא** "ורוח נסע מאת ה' ויגז שלוים". כל מה שעשה אברהם אבינו למלאכים פרע הקדוש ברוך הוא לבניו. באברהם כתיב (בראשית יח, ז) "ואל הבקר רץ אברהם", וכתיב "ויגז שלוים" וכו' (כדכתוב בפרשת וירא).

"ויגז שלוים". מלמד שהיתה פורחת כגזים האלו של צמר. ויגז שלוים מן הים. יש אומרים הרגה בירידתה יותר ממה שהרגה באכילתה. ויטש על המחנה כדרך יום כה. כלפי צפון, וכדרך יום כה. כלפי דרום. רבי שמעון אומר כדרך יום כה. מלמעלן. וכדרך יום כה. מלמטן. וכאמתים על פני הארץ. מלמד שהיתה פורחת ועולה על רום מן הארץ שתי אמות כדי שלא יהו מצטערין עליהן בשעת לקיטתן.

כתיב "שלו" וקרי 'סלו', צדיקים אוכלין אותו בשלוה, ורשעים אוכלין אותו ודומה להן כסילוין.

ארבעה מיני שלו הן וכו' (כתוב ברמז ר"ס).

**פסוק לב-לג** "וישטחו להם שטוח". אל תקרי וישטחו אלא וישחטו, מלמד שנתחיבו שונאיהם של ישראל כליה אל תקרי שטוח אלא שחוט, מלמד שירד לישראל דבר שטעון שחיטה. אמר רבי וכי מכאן אתה למד, והלא כבר נאמר "וימטר עליהם כעפר שאר וכחול ימים עוף כנף", ותניא (דברים יב, כא) "וזבחת כאשר צוית(י)ך" מלמד שנצטוה שם משה על הושט ועל הקנה ועל רוב אחד בעוף ועל רוב שנים בבהמה, אלא מה תלמוד לומר "שטוח", מלמד שירד משמים לישראל משטיחין משטיחין.

"הבשר עודנו בין שניהם". וכתיב (לעיל פסוק כ) "עד חדש ימים", הא כיצד. בינונים נדונין לאלתר, ורשעים מצטערים והולכים עד חדש ימים.

"ויקם העם" וגו' הממעיט. אל תהי קורא הממעיט אלא הממעט, העצלים הסומין וקטעין והחגרין שבהן כנסו מאה כור. יכול כשם שכנסו הימנו הרבה כך אכלו ממנו הרבה. תלמוד לומר "הבשר עודנו בין שניהם" וגו', כיון שהיה נותנו לתוך פיו לא היה מתחיל לפסקו עד שנשמתו יוצאה, כענין שנאמר (תהלים עח, ל-לא) "לא זרו מתאותם" וגו' ואף אלהים עלה בהם" וגו'. ואף ה' חרה בעם. מלמד שלא הביא עליהם המקום מכה קשה כיוצא בה מיום שיצאו ישראל ממצרים.

**פסוק לד** "ויקרא את שם המקום ההוא קברות התאוה". יכול כך היה שמו מקדם. תלמוד לומר "כי שם קברו את העם המתאוים", על מה שארע נקרא ולא היה שמו מקדם. מקברות התאוה וגו'. הרי זו היתה בשעה שנצטרעה מרים.