# פרק ט'

> מקור: https://rabenu.app/books/yalkut-shimoni/bamidbar/behaalotekha/perek-9/

**פסוק א** "וידבר ה' אל משה במדבר סיני". נאמר כאן "במדבר סיני" ונאמר בראשון (לעיל א, א) "במדבר סיני", מה מדבר סיני האמור בראשון, באהל מועד, אף מדבר סיני האמור כאן, באהל מועד, מאהל מועד נאמרו כל המצוות, מאהל מועד נאמר לו למשח המשכן מאהל מועד נאמר לו לשרף את הפרה, מאהל מועד נאמר לו להעמיד את האהל, מאהל מועד נאמרו לו כל הטמאות והטהרות.

"וידבר ה' אל משה במדבר סיני". בגנות ישראל הכתוב מדבר, שהרי להם אחד עשר חדשים שהיו חונים לפני הר סיני, וללמדך שאין מקדם ומאחר בתורה, שבתחלת הספר הוא אומר (שם) "וידבר ה' אל משה במדבר סיני" וכאן הוא אומר בחדש הראשון, ללמדך שאין מקדם ומאחר בתורה. אמר רבי אינו צריך, שהרי כבר נאמר (שמות טז, לה) "ובני ישראל אכלו את המן ארבעים שנה" וגו' ועדין לא אכלו, אלא ללמדך שאין מקדם ומאחר בפסוק, וללמדך שהיו מונים מיציאתן ממצרים.

**פסוק ב-ג** "ויעשו בני ישראל את הפסח במועדו". תנו רבנן הלכה זו נתעלמה מבני בתירה, שפעם אחת חל ארבעה עשר להיות בשבת, ושכחו ולא ידעו אם הוא דוחה את השבת אם לאו. אמרו כלום יש אדם שיודע אם פסח דורות דוחה את השבת אם לאו. אמרו להם אדם אחד יש שעלה מבבל והלל הבבלי שמו, ששמש שני גדולי הדור שמעיה ואבטליון, ויודע אם פסח דוחה את השבת אם לאו. שלחו וקראו לו, אמרו ליה כלום אתה יודע אם פסח דוחה את השבת אם לאו. אמר להם וכי פסח אחד יש לנו בשנה שדוחה את השבת, והלא יותר הרבה ממאתים פסחים יש לנו בשנה שדוחין את השבת. אמרו לו מנין לך. אמר להם אמר קרא "עלת שבת בשבתו על עלת התמיד", מכלל דתמיד קרבה בשבת, וקל וחמר ומה תמיד שאין ענוש כרת דוחה את השבת פסח שענוש כרת לא כל שכן. איכא למיפרך מה לתמיד שכן תדיר ושכן כליל. אמר להם נאמר "במועדו" בפסח ונאמר (להלן כח, ב) "במועדו" בתמיד, מה תמיד דוחה את השבת אף פסח דוחה את השבת. מיד הושיבוהו בראש ומנוהו נשיא עליהם, והיה יושב ודורש בהלכות פסח כל היום כלו. התחיל לקנתרן בדברים מי גרם לכם שאעלה מבבל ואהיה נשיא עליכם, עצלות שהיתה בכם שלא שמשתם שני גדולי הדור שמעיה ואבטליון. אמרו לו רבי, שכח ולא הביא סכין מערב שבת, מהו. אמר להם הלכה זו שמעתי ושכחתי, אלא הנח להם לישראל אם אין נביאים הן בני נביאים הן. למחר מי שפסחו טלה תוחב לו בצמרו, מי שפסחו גדי תוחב לו בין קרניו. ראה מעשה ונזכר [הלכה], אמר כך מקבלני מפי שמעיה ואבטליון. אשכחן תמיד ופסח דדחו שבת, דדחו טמאה מנלן. אמרי, כי היכי דיליף פסח מתמיד לענין שבת יליף נמי תמיד מפסח לענין טמאה. ופסח גופיה, מנלן. [אמר רבי יוחנן] אמר קרא איש איש כי יהיה טמא לנפש, איש נדחה לפסח שני ואין צבור נדחין לפסח שני אלא עושין בטמאה. אמר ליה ריש לקיש לרבי יוחנן, אימא איש נדחה לפסח שני, צבור לית להו תקנתא לא בפסח ראשון ולא בפסח שני. אם כן לכתוב רחמנא איש כי יהיה טמא, לנפש למה לי. וכי תימא נפש הוא דנדחה לפסח שני אבל שאר טמאים לא. והתניא יכול לא יהו עושין את השני אלא טמא נפש ומי שהיה בדרך רחוקה, זבין ומצרעין ובועלי נדות מנין, תלמוד לומר "איש איש כי יהיה טמא". לנפש דכתב רחמנא למה לי, אלא הכי קאמר איש נדחה לפסח שני ואין צבור נדחין אלא עושין בטמאה, וצבור נמי דעביד בטמאה, בטמא נפש, אבל בשאר טמאות לא.

"ויעשו בני ישראל את הפסח". למה נאמר. לפי שהוא אומר (שמות יב, ו) "ושחטו אותו כל קהל עדת ישראל", שומע אני בין בחל בין בשבת ומה אני מקים (שם לא, יד) "מחלליה מות יומת" בשאר כל מלאכות חוץ משחיטת הפסח, או אף בשחיטת הפסח ומה אני מקים "ושחטו אותו" בשאר כל הימים חוץ מן השבת, או אף בשבת. תלמוד לומר "ויעשו בני ישראל את הפסח במועדו" דברי רבי יאשיה. נם לו רבי יונתן ממשמע כזה עדין לא שמענו נם לו רבי יאשיה לפי שהוא אומר "צו את בני ישראל ואמרת אלהם את קרבני לחמי" אם ללמד על התמיד שדוחה את השבת אין צריך, שהרי כבר נאמר (שם, ט) "וביום השבת שני כבשים בני שנה", ומה תלמוד לומר "במועדו", אלא מפנה להקיש ולדון גזרה שוה נאמר כאן "במועדו" ונאמר להלן "במועדו" מה במועדו האמור להלן דוחה את השבת אף במועדו האמור כאן דוחה את השבת. בארבעה עשר יום בחדש הזה וגו' במועדו. למה נאמר, והלא כבר נאמר "ויעשו", ומה תלמוד לומר "במועדו". אלא בא הכתוב ולמד על פסח ראשון שכשם שדוחה את השבת כך דוחה את הטמאה. הא עד שלא יאמר יש לי בדין, ומה פרה שאין דוחה את השבת דוחה את הטמאה פסח ראשון שדוחה את השבת אינו דין שידחה את הטמאה. הרי פסח שני יוכיח, שדוחה את השבת ואין דוחה את הטמאה, והוא יוכיח לפסח ראשון שאף על פי שדוחה את השבת לא ידחה את הטמאה. תלמוד לומר "במעדו", בא הכתוב ולמד על פסח ראשון שכשם שדוחה את השבת כך דוחה את הטמאה.

יכול אף שלמים הבאים עמו יהו דוחין את השבת ואת הטמאה. תלמוד לומר "אותו", אתו דוחה את השבת ואת הטמאה ואין שלמים הבאים עמו דוחין את השבת ואת הטמאה. אימתי מביא עמו חגיגה. בזמן שהוא בא בחל ובמעט. חגיגה היתה באה מן הבקר ומן הצאן. יכול אין לי שהוא דוחה את השבת אלא בשחיטתו. אמרת ויעשו, ויעשו, רבה קבול דמו וזריקתו ומחוי קרביו והקטר חלביו. רבי אליעזר מוסיף ארבעה דברים, XאY חתיכת יבלתו, XבY ונותן משכון ולוקח, XגY הרכבתו מירושלים להר הבית, XדY והבאתו לחוץ לתחום, שהיה רבי יהושע אומר הבאתו מחוץ לתחום אינו דוחה את השבת. רבי אליעזר אומר דוחה הוא מקל וחמר, אם התרת שחיטה, שהיא משום מלאכה, לא נתיר הבאה, שהיא משום שבות. (לא כל שכן) אמר ליה רבי יהושע, הרי שחיטה שהיא במקראי קדש בגבולין תוכיח, שהתיר בה משום מלאכה ואסר בה משום שבות. אמר ליה רבי אליעזר מה זה, יהושע, אין דנין רשות מחובה ולא חובה מרשות, ולא רשות מרשות לגזרה שוה, וחובה מחובה לגזרה שוה. נסתלק רבי יהושע וקפח רבי עקיבא, אמר ליה הרי מי שהזה הזאה ראשונה וארע יום שביעי שלו ביום שבת בערב פסח אומר אתה לו שיזה שיאכל את הפסח. אמר ליה רבי אליעזר הוא עיקר דיני, אם התרת שחיטה שהיא משום מלאכה לא נתיר הזאה שהיא משום שבות. אמר ליה רבי עקיבא אתה כופר בי ואני כופר בך, אם אסרת הזאה שהיא משום שבות לא נאסר שחיטה שהיא משום מלאכה. אמר ליה רבי אליעזר עקיבא, אין אתה יכול לכפר בי לעולם, מפני שאמרה תורה במועדו דוחה את השבת במועדו דוחה את הטמאה. אמר ליה הבא לי מועד לאלו כמועדו לשחיטה.

"בארבעה עשר יום בחדש הזה בין הערבים". בארבעה מקומות הוא אומר בין הערבים, יכול בערבו של ערב ובערבו של שחר ובחצות היום כאן היא שחיטת הפסח. תלמוד לומר "בין הערבים", בא לחלק, בין הערבים שנים. אי בערב, משחשכה. אמר הכתוב השלישי בין הערבים. אי בין הערבים, בין השמשות. אמרת ברביעי בין הערבים, בא לחלק בין חצות היום ובין לילה בין שמנה שעות ומחצה. כל ימות השנה היה תמיד נשחט בשמונה ומחצה וקרב בתשע ומחצה, ערבי פסחים היה נשחט בשבע ומחצה וקרב בשמונה ומחצה, והפסח אחריו. בזמן שחל ערב פסח להיות ערב שבת רבי ישמעאל אומר כסדורו בערב שבת. רבי עקיבא אומר כסדורו בחל.

"חקת", (ב)חקת"י", חקת"יו", "ככל" חקתיו. משפט (ב)משפט"י", משפט"יו", "ככל" משפטיו. לתן בפסח דורות מה שלמד בפסח מצרים (שמות יב, ה) "שה תמים זכר בן שנה", אף של דורות כן. מה למד בפסח מצרים, (שם) "מן הכבשים ומן העזים", אף של דורות כן.

"ככל חקתיו". אלו מצוות שבגופו, שה תמים זכר בן שנה. וככל משפטיו אלו מצוות שעל גופו, לשבעה ולמצה ולבעור חמץ.

**פסוק ד** "וידבר משה אל בני ישראל לעשת הפסח". למה נאמר. לפי שהוא אומר "וידבר משה את מעדי ה' אל בני ישראל", ומה תלמוד לומר "וידבר משה אל בני ישראל לעשת הפסח". אמר להם שמרו את הפסח בזמנו, נמצאו מועדות כתקונן. דבר אחר מלמד ששמע פרשה זו מסיני ואמרה להם וחזר ושנאה להם בשעת המעשה. דבר אחר אמר להם הלכות פסח בפסח, הלכות עצרת בעצרת, הלכות חג בחג. מכאן אמרו משה תקן להם לישראל להיות שואלין בענין ודורשין בענין.

**פסוק ה-ו** "ויעשו את הפסח בראשון" וגו'. בגנות ישראל הכתוב מדבר שלא עשו אלא פסח זה בלבד, וכן הוא אומר (עמוס ה, כב) "הזבחים ומנחה הגשתם לי במדבר". רבי שמעון בן יוחאי אומר, ישראל לא היו מקריבין, ומי היה מקריב, שבטו של לוי, שנאמר "ישימו קטורה באפך", ואומר (שמות לב, כו) "ויעמד משה בשער המחנה" וגו'. ישראל עבדו אלילים ושבטו של לוי לא עבדו אלילים, שנאמר (דברים לג, ט) "כי שמרו אמרתך", ואומר "כי מ(ו)לים היו כל העם" וגו'. ישראל לא היו מלין, ומי היה מל, שבטו של לוי, שנאמר (דברים שם) "ובריתך ינצרו". ככל אשר צוה ה' את משה כן עשו בני ישראל. להודיע שבחן של ישראל שכשם שאמר משה להן כן עשו.

אי אפשר לומר היו מקריבין, שהרי כבר נאמר (עמוס ה, כב) "הזבחים ומנחה" וגו', מלמד שלא היו מקריבין, ואי אפשר לומר שלא היו מקריבין, שהרי כבר נאמר "ויעשו" וגו' ככל אשר צוה ה'. הא מה הדבר מלמד. שהיה שבטו של לוי מקריב משלו כל קרבנות צבור ארבעים שנה שהיו ישראל במדבר, וכשרי ישראל סמוכין לו.

שואלין ודורשין בהלכות הפסח קדם הפסח שלשים יום, שהרי משה עומד בפסח ראשון ומזהיר על פסח שני, שנאמר "ויעשו בני ישראל את הפסח במועדו", וכתיב "ויהי אנשים" וגו'. רבן שמעון בן גמליאל אומר שתי שבתות, שהרי משה עומד בראש חדש ומזהיר על הפסח, שנאמר (לעיל פסוק א) "וידבר ה' אל משה במדבר סיני בשנה השנית", וכתיב בתריה "ויעשו בני ישראל את הפסח". כתיב הכא "במדבר סיני" וכתיב התם (לעיל א, א) "וידבר ה' אל משה במדבר סיני באהל מועד באחד לחדש". אתיא מדבר מדבר, מה להלן ראש חדש אף כאן ראש חדש. ונכתוב ברישא דחדש ראשון והדר נכתוב דחדש שני. [אמר רב מנשיא בר תחליפא], זאת אומרת אין מקדם ומאחר בתורה, ולא אמרן אלא בתרי עניני אבל בחד ענינא מאי דמקדם מקדם ומאי דמאחר מאחר, דאי לא תימא הכי כלל ופרט אין בכלל אלא מה שבפרט ודלמא פרט וכלל הוא (אבל בתרי עניני אין מקדם ומאחר) וכו', ואפלו למאן דאמר כלל ופרט המרחקין זה מזה דנין בכלל ופרט הני מלי בחד ענינא אבל בתרי עניני אין דנין.

**רמז תשכא** שלוחי מצוה פטורין מן הסכה. מנא הני מלי. דתנו רבנן (ובלכתך בדרך) ["בשבתך בביתך"] פרט לעוסק במצוה וכו'. הא מהכא נפקא, הא מהתם נפקא, דתניא ויהי אנשים אשר היו טמאים לנפש אדם, נושאי ארונו של יוסף היו דברי רבי יוסי הגלילי, רבי עקיבא אומר מישאל ואלצפן היו, רבי יצחק אומר אם נושאי ארונו של יוסף היו כבר היו יכולין לטהר, [אם מישאל ואלצפן היו היו יכולין לטהר], אלא מי היו, טמאי מת מצוה היו, וחל שביעי שלהן בערב הפסח, שנאמר "ולא יכלו לעשת הפסח ביום ההוא", ביום ההוא אין יכולין לעשות הא למחר יכולין לעשות. צריכא דאי אשמעינן התם, משום דלא מטא זמן חיובא דפסח, אבל הכא דמטא זמן קריאת שמע אימא לא, צריכא. ואי אשמעינן הכא, משום דליכא כרת, אבל התם דאיכא כרת אימא לא, צריכא.

"ולא יכלו לעשת הפסח ביום ההוא". שבאותו היום נטמאו. אסי בן יהודה אומר ולא יכלו לעשת, מתקנין היו עצמן לעתיד לבוא. רבי אליעזר ברבי שמעון אומר יכולין היו לעשותו ביום שלאחריו מפני שהיה שלישי להזיתן.

"ויקרבו לפני משה ולפני אהרן". אם משה לא היה יודע, אהרן היה יודע, אלא סרס המקרא ודרשהו דברי רבי יאשיה. אבא חנן אומר משום רבי אליעזר בבית המדרש היו יושבין ובאו ועמדו לפניהן.

**פסוק ז-ח** "ויאמרו האנשים ההמה אליו". מגיד שהיו בני אדם כשרים וצדיקים וחרדים על המצוות. רבי אומר אינו צריך, הרי הוא אומר ויאמרו האנשים ההמה אליו, שאין תלמוד לומר "ההמה", אלא מגיד שאין נשאלין אלא לבעל המעשה. למה נגרע לבלתי הקריב וגו'. אמר להם אין קדשים קרבין בטמאה. אמרו לו אם כן יזרק הדם עלינו והבשר יאכל לטהורים, והדין נותן ומה חטאת, שהיא קדש קדשים, דמה נזרק על הטמאים ובשרה נאכל לטהורין, פסח, שהוא קדשים קלים, דין הוא שיזרק הדם על הטמאים והבשר נאכל לטהורים. אמר להם אין קדשים קרבין בטמאה. אמרו ליה אם קדשים שיש להם אחריות יהו קרבין, קדשים שאין להם אחריות לא יהו קרבין. אמר להם לא שמעתי, עמדו ואשמעה מה יצוה ה' לכם, כאדם שאומר אשמע דבר מפי רבי. אשרי ילוד אשה שכך הוא מבטח שכל זמן שהוא רוצה היה מדבר עמו. אמר רבי חדקא שמעון השקמוני היה לי חבר מתלמידי רבי עקיבא, ואומר יודע היה משה שאין טמאין אוכלין את הפסח. על מה נחלקו, אם נזרק הדם עליהן אם לאו. ראויה היתה פרשת טמאים שתאמר על ידי משה, אלא שזכו אלו שתאמר על ידיהן, שמגלגלין זכות על ידי זכאי וחובה על ידי חיב.

"ויאמרו האנשים". בעלי שמות היו. ההמה אליו. הם מעצמן דברו, לא הצרכו לשלח שליח. אנחנו. יחידים, אנחנו טמאים לנפש אדם. אין בתוכנו לא זבין ולא מצרעין. במעדו. את שהוא במועדו בהכרת, ואין שני בהכרת. דבר אחר "במעדו". משעבר זמנו אי אפשר לעשות. בתוך בני ישראל. לא שיהיו כמנדין. בתוך בני ישראל. לא שאנו מבקשים אכילה ושתיה, אלא שיזרק עלינו הדם. עמדו ואשמעה. כדאין אתם שידבר עמכם. דבר אחר כדאין אתם שידבר עמי על ידכם.

**פסוק ט-יג** "איש איש כי יהיה טמא". זה דבר ששאל. או בדרך רחקה. זה דבר שלא שאל. כי יהיה טמא לנפש. אין לי אלא טמא מת, שאר טמאים מנין. תלמוד לומר "או בדרך רחקה" הרי אתה דן בנין אב מבין שניהם, לא ראי טמא מת כראי דרך רחוקה ולא ראי דרך רחוקה כראי טמא מת, הצד השוה שבהן שלא עשה את הראשון יעשה את השני, כך כל שלא עשה את הראשון יעשה את השני.

"בדרך רחקה". איני יודע איזוהי דרך רחוקה, ושערו חכמים כל שהיה בשעת שחיטת הפסח מן המודיעים ולחוץ. רבי עקיבא אומר נאמר "טמא מת" ונאמר "דרך רחקה", מה טמא מת רצה לעשות ואין יכול, אף דרך רחקה רצה לעשות ואין יכול. רבי אליעזר אומר נאמר רחוק מקום במעשר ונאמר רחוק מקום בפסח, מה רחוק מקום האמור במעשר חוץ למקום אכילתו, אף רחוק מקום האמור בפסח חוץ למקום אכילתו, איזהו מקום אכילתו, מפתח ירושלים ולפנים. רבי יהודה אומר משמו נאמר רחוק מקום במעשר ונאמר רחוק מקום בפסח, מה רחוק האמור במעשר חוץ למקום הכשרו, אף רחוק מקום האמור בפסח חוץ למקום הכשרו, ואיזהו מקום הכשרו, מפתח העזרה ולפנים.

"דבר אל בני ישראל". בני ישראל עושים פסח שני, ואין הגרים עושין פסח שני. איש. איש עושה פסח שני, ואין קטן עושה פסח שני. רבי שמעון אומר איש עושה פסח שני, ואין צבור עושים פסח שני. איש. לרבות את כל שלא נזרק עליהם את הדם שיהו עושים פסח שני.

"כי יהיה טמא ועשה פסח". יכול כל הטמאים יהו עושים פסח, הרי מי שהזה הזאה אחת וזב שראה ראיה אחת והקטן והחולה ומחסר כפורים וטבול יום והאונן והמפקח את הגל וכל מי שהבטיחוהו להוציאו מן בית האסורין. תלמוד לומר "כי יהיה טמא לנפש", טמא מת עושה פסח שני ואין כל אלו עושים פסח שני. או בדרך רחקה לכם. יכול יוצאי מצרים, מנין אף לדורות. אמרת לדרתיכם, אף לדורות. ועשה פסח לה'. את היחידים. ועשה. בעשה.

מי שהיה טמא או בדרך רחוקה ולא עשה את הראשון, יעשה את השני. שגג או נאנס ולא עשה את הראשון, יעשה את השני. אם כן למה נאמר "טמא או בדרך רחקה". שאלו פטורים מהכרת ואלו חיבין בכרת. ואיזוהי דרך רחוקה וכו'.

תנו רבנן אלו שעושים את השני, הזבין והזבות, המצרעין והמצרעות, בועלי נדות והיולדות והשוגגין והאנוסין והמזידין וטמא ושהיה בדרך רחוקה. אם כן למה נאמר "טמא". [למה נאמר], דאי בעי למעבד בראשון לא שבקינן ליה. אלא למה נאמר "בדרך רחקה". לפטרו מן הכרת. ואשה בשני מי מיחייבה, והתניא יכול לא יהו עושין את השני אלא טמא מת ושהיה בדרך רחוקה, זבין ומצרעין ובועלי נדות מנין, תלמוד לומר "איש איש". לא קשיא, הא רבי יוסי הא רבי יהודה ורבי שמעון.

תנו רבנן חיב כרת על הראשון וחיב כרת על השני [דברי רבי]. רבי נתן אומר חיב כרת על הראשון ופטור על השני. רבי חנניא בן עקביא אומר אף על הראשון אינו חיב כרת אלא אם כן לא עשה את השני. ואזדו לטעמיהו, דתניא גר שנתגיר בין שני פסחים וכן קטן שהגדיל בין שני פסחים חיבים לעשות פסח שני [דברי רבי]. רבי נתן אומר כל שזקוק לראשון זקוק לשני, וכל שאינו זקוק לראשון אינו זקוק לשני. במאי קמיפלגי רבי סבר, שני רגל בפני עצמו הוא, ורבי נתן סבר שני תשלומין דראשון הוא, [תקוני לראשון לא מתקין ליה]. ורבי חנניא בן עקביא סבר שני תקנתא דראשון הוא. ושלשתן מקרא אחד דרשו, והאיש אשר הוא טהור ובדרך לא היה וחדל לעשות הפסח. רבי סבר וחדל לעשות ונכרתה, דלא עבד בראשון, אי נמי קרבן ה' לא הקריב במעדו, בשני, חטאו ישא האיש ההוא, כרת הוא, קסבר מגדף הינו מברך את השם וכתיב ביה במברך את השם (ויקרא כד, טו) "ונשא חטאו" וגמר האי חטאו דהכא מ"חטאו" דהתם, [מה להלן כרת אף כאן כרת], ורבי נתן (מה להלן) [סבר], לא הקריב במעדו, בראשון. האי חטאו מאי עביד ליה. קסבר מגדף לאו הינו מברך את השם וגמר האי "חטאו" דהתם מחטאו דהכא, מה הכא כרת אף התם כרת. ורבי חנניא בן עקביא סבר וחדל לעשות הפסח ונכרתה, אם קרבן ה' לא הקריב במעדו בשני. והאי חטאו ישא מאי עביד ליה. כדאמרן. הילכך הזיד בזה ובזה דברי הכל חיב. שגג בזה ובזה דברי הכל פטור. הזיד בראשון ושגג בשני, לרבי ורבי נתן חיב, לרבי חנניא בן עקביא פטור. שגג בראשון והזיד בשני, לרבי חיב, לרבי נתן ורבי חנניה בן עקביא פטור.

בעי רב יוסף כהן המרצה בתמיד התרה לו טמאת התהום או לא. אמר רבא גמר "מועדו" מעדו מפסח. וטמאת התהום גופה היכא כתיבא. אמר רבי אלעזר אמר קרא (לעיל ו, ט) "וכי ימות מת עליו", במחורת עליו. אשכחן נזיר, עושה פסח מנלן. אמר רבי יוחנן אמר קרא כי יהיה טמא לנפש או בדרך רחקה לכם, במחורת לכם. ריש לקיש אמר או בדרך רחקה, [כדרך], מה דרך בגלוי אף טמאה בגלוי. טמאת התהום גמרא גמירי לה, וקרא אסמכתא בעלמא. איזהו טמאת התהום. כל שלא הכיר בה אדם בסוף העולם, הכיר בה אדם בסוף העולם אין זה טמאת התהום.

הרי שהיו ישראל מחצה טהורים ומחצה טמאים רב אמר מחצה על מחצה כרב, וטהורים עושין פסח ראשון וטמאים עושין פסח שני. ורב כהנא אמר מחצה על מחצה אינו כרב, הללו עושין לעצמן והללו עושין לעצמן. מאי טעמא דרב. דכתיב "איש איש כי יהיה טמא", איש נדחה לפסח שני, ואין רוב צבור נדחין לפסח שני אלא עבדי בטמאה.

**רמז תשכב** "או בדרך רחקה לכם". נקוד על ה"א, שאפלו היה בדרך קרובה "והוא טמא" לא היה עושה עמהן את הפסח. כיוצא בו "ישפט ה' ביני וביניך", שלא אמרה לו אלא על הגר בלבד ויש אומרים על המטילין איבה בינו לבינה. כיוצא בו (שם יח, ט) "ויאמרו אליו איה שרה אשתך", שהיו יודעין היכן הוא. כיוצא בו (שם יט, לג) "ולא ידע בשכבה ובקומה", נקוד על וי"ו לומר בשכבה לא ידע אבל בקומה ידע. כיוצא בו (שם לג, ד) "וישקהו", שלא נשקו בכל לבו. רבי שמעון בן יוחאי אומר והלא בידוע שעשו שונא ליעקב, אלא נהפכו רחמיו באותה שעה ונשקו בכל לבו. כיוצא בו "וילכו אחיו לרעות את צאן", נקוד על "את", שלא הלכו אלא לרעות את עצמם. כיוצא בו (לעיל ג, לט) "כל פקודי הלוים אשר פקד משה ואהרן", נקוד על "אהרן", שלא היה אהרן מן המנין. כיוצא בו "ונשים עד נפח אשר", נקוד על "אשר", שאף מלהלן היה כן. כיוצא בו (להלן כט, טו) "ועשרון עשרון", [נקוד על "עשרון" ראשון], על שלא היה אלא עשרון אחד בלבד. כיוצא בו (דברים כט, כח) "הנסתרת לה' אלהינו והנגלת לנו ולבנינו עד עולם", נקוד עליו, אמר להם עשיתם, הגלויים אף אני אודיע אתכם הנסתרים. אף כאן אתה אומר או בדרך רחקה, נקוד על ה"א, שאפלו היה בדרך קרובה והוא טמא לא היה עושה עמהן את הפסח. או לדרתיכם שינהג הדבר לדורות.

"בחדש השני בארבעה עשר יום". הוסיף כאן הכתוב שתי מצוות חוץ ממצוה האמורה בו ואיזו זו ועצם לא (תשברו) [ישברו] בו. ככל חקת הפסח. במצוות שבגופו הכתוב מדבר. או אינו אלא במצוות שעל גופו. כשהוא אומר "ככל חקתיו וככל משפטיו תעשו אתו" הא מצוות שעל גופו אמורות, הא מה תלמוד לומר "ככל חקת הפסח יעשו אתו", במצוות שבגופו הכתוב מדבר. או אף לשבעה ולמצה ולבעור חמץ. תלמוד לומר "ועצם לא (תשברו) [ישברו] בו", עצם היה בכלל ויצא מן הכלל ללמד על הכלל, מה עצם במצוה שבגופו הכתוב מדבר אף כשהוא אומר ככל חקת הפסח יעשו אתו במצוות שבגופו הכתוב מדבר. אסי בן (יהודה) [עקביא] אומר חקה האמורה בפסח אינה אלא בגופו.

"ועצם לא (תשברו) [ישברו] בו", ועל מצות ומררים יאכלהו (כתוב בפסח מצרים).

רבי יוסי הגלילי אומר לפי שנאמר (שמות יב, כ) "בכל מושבתיכם תאכלו מצות" מצה הנאכלת בכל מושבות אתה יוצא בה ידי חובתך ואי אתה יוצא חובתך בבכורים. ואומר (דברים טז, ח) "ששת ימים תאכל מצות", מצה הנאכלת כל ששה, ואי אתה יוצא ידי חובתך בחלות תודה וברקיקי נזיר מפני שהן נאכלין ליום אחד. (תלמוד לומר "בכל מושבתיכם וגו' מצה הנאכלת בכל מושבות" וכו') רבי עקיבא אומר מה אם שומע אני בדבר קצר משניהן, לפי שנאמר בפסח שני "על מצות ומררים יאכלהו" שאינו צריך לאמרו והלא כבר נאמר "כחקת הפסח וכמשפטו" והלא בכלל חקת הפסח מצה ומרור, אלא הקיש מצה למרור, מה מרור אינו בכורים אף מצה אינה בכורים, מה מרור נאכל כל ששה אף מצה נאכלת כל ששה ואין אתה יוצא ידי חובתך בחלות תודה וברקיקי נזיר שאין נאכלין אלא ליום אחד.

(שמות יב, מו) "לא תשברו בו", פרט לטמא ופרט ליוצא ונותר. רבי יהודה אומר "בו", למעט שאר כל הפוסלין. ככל חקת הפסח יעשו אתו. כל שלמד בגדול למד בקטן.

**רמז תשכג** "והאיש אשר הוא טהור". שומע אני אחד יחיד ואחד צבור עושין פסח שני. תלמוד לומר "ויהי אנשים אשר היו טמאים לנפש אדם", היחיד עושה פסח שני, ואין הצבור עושין פסח שני. רבי נתן אומר אין צריך, שהרי כבר נאמר "והאיש", היחיד עושה פסח שני ואין הצבור עושין פסח שני.

"וחדל לעשות הפסח". אין וחדל אלא שיכול לעשות ולא עשה, שערו חכמים כל שהיה בשעת שחיטת הפסח מן המודיעים ולפנים וכן לכל מדותיו. ונכרתה. אין ונכרתה אלא הפסקה. הנפש ההיא. מזידה דברי רבי עקיבא מעמיה. ועמה בשלום.

"כי קרבן ה' לא הקריב במעדו". על פסח ראשון הכתוב ענש כרת. או לא ענש אלא על פסח שני. אמרת, איזהו מועד, זה ראשון. דבר אחר "כי קרבן ה' לא הקריב במעדו". בא הכתוב ולמד על פסח שני שדוחה את השבת. או ידחה את הטמאה. אמרת, כל עצמו אינו בא אלא מפני הטמאה.

"חטאו ישא האיש ההוא". אין לי אלא איש אשה מנין. תלמוד לומר ונכרתה הנפש ההיא, להביא את האשה. רבי שמעון בן יוחאי אומר חטאו ישא האיש ההוא, להוציא את האשה.

"ובדרך לא היה". היכן היה. בבית המטבחים. רבי אליעזר אומר את שהוא בבית המטבחים חיב בהכרת. רבי עקיבא אומר כל שהוא מן המודיעים ולחוץ פטור מן הכרת.

"וחדל לעשות". פרט לשנטמא קדם שחיטת הפסח. יכול שהוא חיב. אמרת וחדל לא ממה שחדל זה [והיה] לרבות שהיה שם ונטמא, יצא לשוק ונטמא, הלך לו לביתו טהור ונטמא. ונכרתה הנפש לא הצבור. ההיא. כשהיא יחידית. ההיא. לא אנוסה, לא שוגגת ולא מטע[י]ת. לפי שרבינו היה שם ונטמא יצא לשוק ונטמא, הלך לו לביתו טהור ונטמא לומר שאינו בכרת, יכול שאינו בנשיאת עוון. אמר חטאו ישא האיש ההוא.

אמר עולא איזו היא דרך רחקה. כל שאינו יכול לכנס בשעת שחיטה שוחט וזורק על טמא שרץ, דרך רחוקה לטהור ואין דרך רחוקה לטמא. רבי יהודה אומר כל שאינו יכול לכנס בשעת אכילה. ואף על גב דטמא שרץ יכול לכנס בשעת אכילה ואין שוחטין וזורקין על טמא שרץ. טמא שרץ רחמנא דחיה, דכתיב "איש איש כי יהיה טמא לנפש", מי לא עסקינן שחל שביעי שלו להיות בערב הפסח דומיא דשרץ ואפלו הכי קאמר רחמנא לדחי.

תנו רבנן היה עומד חוץ למודיעים ויכול לכנס בסוסים ובפרדים יכול יהא חיב. תלמוד לומר "ובדרך לא היה", והרי היה בדרך. היה עומד לפנים מן המודיעים ואינו יכול לכנס מפני גמלים וקרונות המעכבות אותו יכול לא יהא חיב. תלמוד לומר "ובדרך לא היה" והרי לא היה בדרך.

תניא רבי אליעזר אומר נאמר רחוק מקום במעשר וכו'. רבי יוסי הגלילי אומר דרך, שומע אני [מהלך] שנים או שלשה (פרסאות) [ימים]. תלמוד לומר ("רחוקה) [ובדרך לא היה"], אפלו פסיעה אחת.

תנו רבנן "ככל חקת הפסח יעשו אתו". במצוות שבגופו הכתוב מדבר. מצוה שעל גופו, מנין. תלמוד לומר "על מצות ומררים יאכלהו". והשתא דאמרת על מצות ומררים אלמא יעשו אתו לאו דוקא היא. אימא הוה ליה בפרט וכלל, ונעשה כלל מוסף על הפרט ואפלו כל מלי נמי. תלמוד לומר "ועצם לא (תשברו) [ישברו] בו".

תנו רבנן "ככל חקת הפסח יעשו אתו". יכול כשם שבראשון עובר בבל יראה ובבל ימצא כך שני אסור בבל יראה ובל ימצא. תלמוד לומר "על מצות ומררים יאכלהו". אין לי אלא מצות עשה. [מצות לא תעשה מנין. תלמוד לומר ("ו)לא ישאירו ממנו עד בקר". אין לי אלא] מצות לא תעשה הנתק לעשה, לא תעשה גמור, מנין. תלמוד לומר "ועצם לא (תשברו) [ישברו] בו", מה הפרט מפרש מצות עשה ולא תעשה הנתק לעשה ולא תעשה גמור, אף כל [מצות עשה ולא תעשה שנתק לעשה ולא תעשה גמור]. בכלליה דמצות ומררים מאי קא מרבי. צלי אש. בפרטיה מאי קא ממעט. השבתת שאור. ואיפוך אנא. מצוה דגופיה עדיף. בכלליה ד(ו)לא ישאירו ממנו עד בקר מאי קא מרבי ליה. "לא תוציא מן הבית מן הבשר חוצה". בפרטיה מאי קא ממעט ליה. "לא יראה" ו"לא ימצא". ואיפוך אנא. מצוה דגופיה עדיף. בכלליה דועצם לא (תשברו) [ישברו] בו מאי קא מרבי. (שמות יב, ט) "אל תאכלו ממנו נא". בפרטיה מאי קא ממעט. "לא תשחט על חמץ דם זבחי". ואיפוך אנא. מצוה דגופיה עדיף.

"חטאו ישא האיש ההוא" (כתוב ברמז קצג).

**פסוק יד** "וכי יגור אתכם גר ועשה פסח". שומע אני, כיון שנתגיר יעשה פסח מיד. תלמוד לומר "ולאזרח", מה אזרח בארבעה עשר אף הגר בארבעה עשר. רבי שמעון בן אלעזר אומר הרי שנתגיר בין שני פסחים, שומע אני יעשה פסח שני. תלמוד לומר "ולאזרח", מה אזרח, שלא עשה את הראשון, יעשה את השני, כך כל שלא עשה את הראשון יעשה את השני. כחקת הפסח וכמשפטו כן יעשה. אין לי אלא פסח שהשוה את הגר לאזרח, בכל מצוות שבתורה מנין. תלמוד לומר "חקה אחת יהיה לכם ולגר", בא הכתוב והשוה את הגר לאזרח בכל מצוות שבתורה.

"האזרח והגר", מה אזרח לא הכשר לו לאכל את הפסח עד שיזרק עליו דם ברית, אף הגר לא הכשר לו לאכל את הפסח עד שיזרק עליו דם ברית. מה אזרח אם הזיד ולא עשה את הראשון יעשה את השני, אף הגר הזיד ולא עשה את הראשון יעשה את השני. ("תורה) [חקה] אחת יהיה לכם ולגר "וגו'.

**פסוק טו** "וביום הקים את המשכן כסה הענן". אותו ענן שנגלה עליו על הר סיני. משל למה הדבר דומה למלך שהיה לו אוהב, שלח ואמר לו התקן עצמך, שאני בא אצלך יום פלוני. לא האמין אותו האוהב, חזר ואמר אפלו הוא בא אצלי כדמות הדיוט או בלילה. ידע המלך מה אמר אוהבו, שלח לו חייך ביום אני בא אצלך בפרהסיא, והסוס שרכבתי עליו ביום שנעשיתי מלך אני רוכב ופורפירא שנזרק עלי ביום שנעשיתי אוגוסטוס אני לובש ובא אצלך כדי שידעו הכל מהו חבתך עלי. כך, כיון שנגלה הקדוש ברוך הוא בסיני, בענן נגלה, שנאמר (שמות יט, ט) "הנה אנכי בא אליך בעב הענן", ואמרו (שם כד, ז) "נעשה ונשמע" ונטל הקדוש ברוך הוא מלכות. לאחר זמן אמר להם "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם". היו ישראל תמהין האמנם ישב אלהים על הארץ. אמר להם חייכם בפרהסיא אני בא אליכם, דכתיב "וביום הקים את המשכן כסה הענן את המשכן". לאהל העדת. אמר רבי שמעון בן יוחאי אל תהי קורא עדות, לשון סהדות, אלא לשון תורה, (דברים ד, מה) "אלה העדת והחקים". אמר רבי לוי מה עדות יש כאן. שותר להם לישראל.

אמר אביי מנין שאין בנין בית המקדש בלילה. שנאמר "וביום הקים את המשכן", ביום מקימין, בלילה אין מקימין.