# פרק י"ט

> מקור: https://rabenu.app/books/yalkut-shimoni/bamidbar/chukat/perek-19/

**פסוק א-ב** רבי תנחום בר חנילאי פתח, (תהלים יב, ז) "אמרות ה'" וגו', אמרות ה' אמרות, אמרות בשר ודם אינן אמרות, בנהג שבעולם מלך בשר ודם נכנס למדינה ובני המדינה מקלסין אותו וערב לו קלוסן, אמר, למחר אני בונה לכם דימוסאות ומרחצאות, למחר אני מכניס לכם אמת המים, ישן הוא ולא עמד, היכן הוא, היכן אמרותיו, אבל הקדוש ברוך הוא אינו כן, אלא "וה' אלהים אמת", מהו "אמת" שהוא אלהים חיים ומלך עולם. "טהורות", רבי יודן בשם רבי יוחנן, ורבי ברכיה בשם רבי (אבא) [אלעאי], ורבי (עקיבא) [יעקב] בשם רבי יהושע בן לוי, מצינו שעקם הכתוב שתים ושלש תבות בתורה כדי שלא להוציא דבר טמאה מפיו, הדא הוא דכתיב (בראשית ז, ב) "מכל הבהמה הטהרה" וגו', (שם, ח) "ומן הבהמה אשר טמאה היא" אין כתיב כאן, אלא "אשר איננה טהרה". אמר רבי יודן בר מנשה אף כשבא לפתח בסימני בהמה טמאה, פתח להלן בסימני טהרה, (ויקרא יא, ד) "את הגמל כי לא מפריס פרסה" אין כתיב כאן, אלא "כי מעלה גרה הוא", וכן בארנבת ושפן וחזיר.

"כסף צרוף בעליל לארץ מזקק שבעתים" רבי חנן בר פזי פתר קרא בפרשת פרה, שיש בה משבעה שבעה, שבע פרות, שבע הזאות, שבע שרפות, שבעה כבוסים, שבעה טמאים, שבעה טהורים, שבעה כהנים, אם יאמר לך אדם חסרים הן, אמר לו אף משה ואהרן היו בכלל.

(איוב יד, ד) "מי יתן טהור מטמא לא אחד", כגון אברהם מתרח, חזקיה מאחז, מרדכי משמעי, ישראל מאמות, העולם הבא מהעולם הזה, מי עשה כן מי גזר כן מי צוה כן, לא יחידו של עולם. תמן תנינן, בהרת כגריס טמא, פרח בכלו הרי הוא טהור, מי עשה כן וכו', תמן תנינן, האשה שמת ולדה בתוך מעיה, והושיטה החיה את ידה ונגעה בו, החיה טמאה טמאת שבעה, והאשה טהורה עד שיצא הולד. המת בבית הבית טהור, יצא מתוכו הרי הוא טמא, מי עשה כן וכו'. תמן תנינן, כל העוסקין בפרה מתחלה ועד סוף מטמאין בגדים, [והיו פוסלים אותה במלאכה], והיא עצמה מטהרת טמאים, אלא אמר הקדוש ברוך הוא חקה חקקתי גזרה גזרתי אי אתה רשאי לעבר על גזרתי, זאת חקת התורה.

רבי יצחק פתח, "כל זה נסיתי בחכמה אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני", אמר שלמה על כל התורה כלה עמדתי, ועל פרשה זו של פרה כיון שהייתי מגיע בה הייתי דורש בה, חוקר בה, ושואל בה, "אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני".

(שם ח, א) "מי כהחכם" זה משה, דכתיב ביה (משלי כא, כב) "עיר גבורים עלה חכם" וגו'. "יודע פשר דבר" שפרש התורה לישראל. (שם) "חכמת אדם תאיר פניו" רבי מני דשאב ורבי יהושע דסכנין בשם רבי לוי אמר, על כל דבר ודבר שיצא מפי הקדוש ברוך הוא כשהיה אומר למשה היה אומר לו טמאתו וטהרתו, כיון שהגיע לפרשת (ויקרא כא, א) "אמר אל הכהנים", אמר לפניו רבונו של עולם, ואם נטמא במה היא טהרתו, ולא השיבו, באותה שעה נתכרכמו פניו של משה, שנאמר (קהלת שם) "ועז פניו ישנא", כיון שהגיע לפרשה זו של פרה, אמר לו הקדוש ברוך הוא, משה אותה האמירה שאמרתי לך "אמר אל הכהנים", ואמרת לי אם נטמא במה היא טהרתו, ולא השבתיך, זו היא טהרתו, "ולקחו לטמא מעפר שרפת החטאת".

(תהלים צט, ו-ז) "משה ואהרן בכהניו ושמואל בקראי שמו", (שלשה) "שמרו עדתיו וחק נתן למו", שמענו במשה שנכתבה תורה לשמו, שנאמר "זכרו תורת משה עבדי". בשמואל נכתב לו, שנאמר (שמואל א י, כה) "ויכתב בספר וינח לפני ה'", אבל באהרן לא שמענו, אלא מלמד שנתנה לו פרשה זאת, שלא תזוז ממנו ולא מבניו ולא מבני בניו עד סוף כל הדורות, ואיזו זו זאת חקת התורה.

רבי יהושע דסכנין בשם רבי לוי ארבעה דברים יצר הרע משיב עליהם, ובכלם כתיב בהם חקה, ואלו הן, אשת אח וכלאים ושעיר המשתלח ופרה אדמה (כתוב ברמז תקע"ז).

"זאת חקת התורה", כותי אחד שאל את רבן יוחנן בן זכאי, אמר ליה אלין מלין דאתון עבדין נראין כמין כשפים, מביאין פרה, ושורפין אותה, וכותשין אותה, ונוטלין אותה אפר, ואחד מכם מטמא למת ומזין עליו שתים ושלש טפין, ואומר לו טהרת, אמר ליה נכנס רוח תזזית באותו האיש מימיו, אמר ליה לא, אמר ליה ולא ראית אדם אחד שנכנס בו רוח תזזית, אמר ליה הן, אמר ליה ומה עושין לו, [אמר ליה] מביאין עקרין, ומעשנין תחתיו, ומרביצין עליו מים, והיא בורחת, אמר ליה ישמעו אזניך מה שפיך מדבר, כך הרוח הזו רוח טמאה היא, דכתיב (זכריה יג, ב) "וגם את הנביאים ואת רוח הטמאה אעביר מן הארץ". וכיון שיצא, אמרו לו תלמידיו, [רבי] לזה דחית בקנה, לנו מה אתה משיב, אמר להם חייכם לא המת מטמא ולא המים מטהרין, אלא אמר הקדוש ברוך הוא חקה חקקתי גזרה גזרתי, אי אתה רשאי לעבר על גזרתי.

תמן תנינן, אבא שאול אומר, כבשי פרה כהנים גדולים עושין אותם משל עצמן, ולא היה אחד מהם מוציא פרתו בכבשו של חברו, אלא סותרו וחוזרו ובונה אותו משלו. רב אחא בר חנינא אמר יותר מששים ככרי זהב היה יוצא עליו, וכלם שחצים היו, והא תנינן שמעון הצדיק עשה שתי פרות, ולא בכבש שהוציא את הראשונה הוציא את השניה, אית לך למימר על אותו [צדיק] שהיה שחץ, רבי אבין בשם רבי אלעזר אומר משום סלסול פרה.

"ויקחו אליך", אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה לך אני מגלה טעמיה, אבל לאחרים חקה. כתיב "והיה ביום ההוא לא יהיה אור יקרות וקפאון", הדברים שמכסים מכם בעולם הזה, עתדין הן להיות צפים לכם כהדין בולוס, הדא הוא דכתיב (ישעיהו מב, טז) "והולכתי עורים בדרך לא ידעו בנתיבות לא ידעו אדריכם אשים מחשך לפניהם לאור ומעקשים למישור אלה הדברים עשיתם ולא עזבתים", אלה הדברים אעשה אין כתיב כאן, אלא "עשיתם" כבר עשיתם, גליתים לרבי עקיבא וחבריו. אמר רבי אחא, דברים שלא נגלו לו למשה נגלו לרבי עקיבא, שנאמר (איוב כח, י) "וכל יקר ראתה עיני" זה רבי עקיבא. ויקחו אליך רבי יוסי בר חנינא אומר רמז שכל הפרות כלות ושלו קימת.

רבי אחא בשם רבי יוסי בר חנינא אומר, בשעה שעלה משה למרום שמע קולו של הקדוש ברוך הוא שיושב ועוסק בפרשת פרה ואומר הלכה בשם אומרו, אליעזר בני אומר פרה בת שתים, עגלה בת שנתה, אמר משה לפני הקדוש ברוך הוא, רבון העולמים העליונים והתחתונים ברשותך, ואתה יושב ואומר הלכה משמו של בשר ודם, אמר לו, משה צדיק אחד עתיד לעמד בעולמי ועתיד לפתח בפרשת פרה תחלה, רבי אליעזר אומר פרה בת שתים עגלה בת שנתה, אמר לפניו, רבונו של עולם יהי רצון שיצא מחלצי, אמר לו הקדוש ברוך הוא, חייך שיצא מחלציך, הדא הוא דכתיב (שמות יח, ד) "ושם האחד אליעזר", ושם אותו המיחד אליעזר.

"פרה אדמה", מפני מה כל הקרבנות באים זכרים והיא נקבה, אמר רבי איבו משל לבן שפחה שטנף פלטין של מלך, אמר המלך תבוא אמו ותקנח הצואה, כך אמר הקדוש ברוך הוא תבוא פרה ותכפר על מעשה העגל.

"פרה", זו מצרים, שנאמר "עגלה יפה פיה מצרים". אדמה, זו בבל, שנאמר (דניאל ב, לח) "אנת הוא רישא דדהבא". תמימה, זו מדי, אמר רבי חיא בר אבא מלכי מדי תמימים היו, אין להקדוש ברוך הוא עליהם אלא עבודת אלילים שקבלו מאבותיהם בלבד. אשר אין בה מום זה יון. אלכסנדרוס מוקדון כד חמא לשמעון הצדיק הוה קאים ליה על רגלוהי, ואמר בריך אלהא דשמעון הצדיק, אמרו לו בני פלטין דידיה, מן קמי יהודאי את קאים, אמר להון, כד אנא נחית לקרב כדמותיה אנא חמי ונצח. אשר לא עלה עליה על, זו מלכות רביעית, שלא קבלו עליהן על של הקדוש ברוך הוא, ולא דיה שלא קבלה אלא מחרפת ומגדפת, ואומר "מי לי בשמים". (להלן פסוק ג) ונתתם אתה אל אלעזר הכהן אל אל עוזר. והוציא אתה אל מחוץ למחנה, מלמד שהוא עתיד לדחף את שרה של כרך גדול ממחיצתו. ושחט אתה לפניו, שנאמר (ישעיהו לד, ו) "כי זבח לה' בבצרה" וגו', אמר רבי ברכיה טבח גדול בארץ יהיה. ושרף את הפרה לעיניו, (דניאל ז, יא) "ויהיבת ליקדת אשא". את ערה ואת בשרה וגו', היא ודכסיה ואפרכיה ואסתרטליטיה, כמה דאת אמר (יחזקאל כז, כז) "הונך ועזבוניך מערבך מלחיך וחובליך מחזיקי בדקך וערבי מערבך". אמר שמואל בר רב יצחק, אפלו אותם שהם מקהלי ובאו ונדבקו בקהלך, אף הם (שם) "יפלו בלב ימים ביום מפלתך".

דבר אחר, "פרה" אלו ישראל, שנאמר "כי כפרה סררה סרר ישראל". אדמה אלו ישראל, שנאמר (איכה ד, ז) "אדמו עצם מפנינים". תמימה אלו ישראל, שנאמר "יונתי תמתי". אשר אין בה מום אלו ישראל, שנאמר (שם ד, ז) "כלך יפה רעיתי ומום אין בך". אשר לא עלה עליה על זה דורו של ירמיה, שלא קבלו עליהם עלו של הקדוש ברוך הוא.

(להלן פסוק ג) ונתתם אתה אל אלעזר הכהן זה ירמיה, שנאמר "מן הכהנים אשר בענתות". והוציא אתה אל מחוץ למחנה, (עזרא ה,יב) "ועמה הגלי לבבל". ושחט אתה לפניו, (מלכים ב כה, ז) "ואת בני צדקיהו שחטו לעיניו ואת עיני צדקיהו עור". (להלן פסוק ה) ושרף את הפרה לעיניו, "וישרף את בית ה' ואת בית המלך". את ערה ואת בשרה ואת דמה על פרשה ישרף, (שם) "ואת כל בתי ירושלם ואת כל בית גדול שרף באש", ולמה הוא קורא אותו "בית גדול", אלא זה בית מדרשו של רבן יוחנן בן זכאי, ששם היו מתנין גדלתו של הקדוש ברוך הוא. ולקח, זה נבוכדנצר. עץ ארז ואזוב ושני תולעת, זה חנניה מישאל ועזריה. והשליך אל תוך שרפת הפרה, (דניאל ג, כב) "קטל המון שביבא די נורא". ואסף, זה הקדוש ברוך הוא, דכתיב ביה (ישעיהו יא, יב) "ונשא נס לגוים ואסף נדחי ישראל". איש, זה הקדוש ברוך הוא, דכתיב ביה "ה' איש מלחמה". טהור, זה הקדוש ברוך הוא, דכתיב (חבקוק א, יג) "טהור עינים מראות ברע". את אפר הפרה, אלו גליותיהם של ישראל. והניח אל מחוץ למחנה במקום טהור, זה ירושלים שהיא טהורה. והיתה לעדת בני ישראל למשמרת, לפי שבעולם הזה ישראל מטמאים ומטהרין על ידי כהן, אבל לעתיד לבוא הקדוש ברוך הוא עתיד לטהרן, ומה טעם, (יחזקאל לו, כה) "וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרתם" וגו'.

וידבר ה' אל משה ואל אהרן לאמר זאת חקת התורה אשר צוה ה' לאמר, יש פרשיות שכולל בתחלה ופורט בסוף, פורט בתחלה וכולל בסוף, וזו כללה בתחלה וכללה בסוף, (שמות יט, ו) "ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש" פרט, "אלה הדברים אשר תדבר אל בני ישראל" כלל, זאת חקת התורה, כלל, ויקחו אליך פרה אדמה תמימה, פרט, כלל ופרט אין בכלל אלא מה שבפרט.

"זאת חקת", רבי אליעזר אומר, נאמר כאן חקה ונאמר להלן חקה, מה חקה האמורה להלן בבגדי לבן, אף חקה האמורה כאן בבגדי לבן הכתוב מדבר. שאלו [תלמידיו את] רבן יוחנן בן זכאי, באיזו כלים פרה נעשית, אמר להם בבגדי זהב, אמרו לו והלא למדתנו רבנו בבגדי לבן, אמר להן מה שראו עיני ושרתו ידי שכחתי, קל וחמר למה שלמדתי, וכל כך למה, (לחזק) [לחדד] את התלמידים, ויש אומרים הלל הזקן היה, אלא שלא היה יכול לומר מה ששרתו ידי.

"דבר אל בני ישראל", משל צבור היתה פרה באה, ואינה באה משל יחידים, ולא משל גרים, ולא משל נשים, ולא משל עבדים. ומנין לרבות את כולם שישקלו או שישתתפו, אמרת וידבר ה' אל משה לרבות את היחידים, דבר אל בני ישראל לרבות את הגרים, ואמרת אליהם רבה נשים ועבדים, ובצד השני, אתה אומר בני ישראל להזהיר גדולים על הקטנים להנהיגם במצוות.

אין לי אלא הזאת מימיה שאין כשרה באשה כבאיש, ואין כשרה אלא ביום, מנין לרבות שחיטתה [וקבלת דמה] והזאת דמה ושרפתה והשלכת עץ ארז ואזוב ושני תולעת, תלמוד לומר "תורת", יכול שאני מרבה אף אסיפת אפרה, ומלוי מים, וקדוש, תלמוד לומר "זאת", ומה ראית, אחר שרבה הכתוב ומעט, [אמרת] אנו למדין כלם מהזאת (דמה) [מימיה], מה הזאתה מיחדת שאין כשרה באשה כבאיש, ואין כשר אלא ביום, אף אני אביא שחיטתה והזאתה ושרפתה וכו' (כדלעיל), ומוציא אני אסיפת אפרה, וקדוש, ומלוי מים, הואיל וכשרה באשה כבאיש, כשרה בין ביום ובין בלילה.

שלשה מינין שבפרה מעכבים, דכתיב "חקה".

"ויקחו אליך", מתרומת הלשכה". אליך, שתהא גזבר לדבר, כשם שהיה משה גזבר לדבר, כך היה אהרן גזבר לדבר. כיוצא בו אתה אומר בשמן המשחה.

תני רבי שילא, מאי טעמא דרבי אליעזר דאמר פרה אדמה אינה נקחת מן הנכרים, דכתיב "דבר אל בני ישראל ויקחו אליך", בני ישראל יקחו, ואין הנכרים יקחו וכו' (כתוב ברמז שס"ד).

"פרה אדמה", רבי אליעזר אומר עגלה בת שנתה, ופרה בת שתים, וחכמים אומרים עגלה בת שתים, ופרה בת שלש, ובת ארבע, רבי מאיר אומר אף בת חמש כשרה, וזקנה כשרה, אלא שאין ממתינין לה שמא תשחיר שלא תפסל. פרה, שומע אני שחורה ולבנה, תלמוד לומר תמימה, תמימה לאדמימות, או תמימה למומין, כשהוא אומר אשר אין בה מום וגו' הרי מומין אמורין, הא מה תלמוד לומר "תמימה", תמימה לאדמומית.

"ויקחו אליך פרה" שלא יקחו עגלה ויגדלו אותה, מעשה שלקחו פרה עוברה אדמה מן הנכרים, והיו משמרין אותה עד שהיתה יולדת, אם היה ולדה [נקבה] כשרה לפרה, והיו משמרין אותה עד שהיתה בת שלש שנים, וחוזרין ולוקחין אותה מתרומת הלשכה, לקים מה שנאמר "ויקחו אליך פרה", שלא יקחו עגלה ויגדלוה. רבי אליעזר אומר אין לוקחין אותה מן הנכרים, ומעשה שלקחו פרה מן הערביים והיו קורין אותה דמת דמת, והיא רצה ובאת.

רבי יהושע בן בתירא אומר, אפלו אחת בראשה ואחת בזנבה פסולה. רבי עקיבא אומר אפלו יש בה הרבה כשרה, ובלבד שיעבירם, אבל אם היו שנים לתוך גומא אחת פסולה, מפני שהיא כמין קרחת. השנים והלשון אין פוסלין בפרה, הקרנים והטלפים הרי זה יגרר, ואם גרר בזכר הרי פסולה. פרה שגלגל עיניה משחיר היו מביאין פרות אחרות ומעמידין אותה בתוכן, אם דומה גלגל עיניה לאחת מהן הרי זו כשרה ואם לאו פסולה.

**רמז תשס** "אשר אין בה מום", ויהא [מום] פוסל בעגלה מקל וחומר, ומה פרה שאין השנים פוסלים בה מום פוסל בה, עגלה שהשנים פוסלות בה אינו דין שיהא מום פוסל בה, תלמוד לומר "אשר אין בה מום", בה מום פוסל, ואין מום פוסל בעגלה. ולא יהו שאר עבודות פוסלות בה, אלמה אמר רב יהודה אמר רב, הניח עליה עורה של שקין פסולה, ובעגלה עד שתמשך, שאני פרה דילפי על "על" מעגלה, עגלה נמי תיתי "על" על מפרה, הא מעט רחמנא בה, בעגלה נמי כתיב "בה", ההוא למעוטי קדשים דלא פסלה בהו עבודה. אמר רב יהודה, הניח עליה עורה של שקין פסולה וכו', מיתיבי על, אין לי אלא על, שאר עבודות מנין, אמרת קל וחמר, ומה עגלה שאין מום פוסל בה עבודה פוסלת בה, פרה שמום פוסל בה אינו דין ששאר עבודות פוסלות בה, ואם נפשך לומר, נאמר כאן "על" ונאמר להלן (דברים כא, ג) "על", מה להלן שאר עבודות פוסלות בה אף כאן, מאי אם נפשך לומר, וכי תימא איכא למפרך, מה לעגלה שכן שנים פוסלות בה, אי נמי קדשים יוכיחו שמום פוסל בהן ואין עבודה פוסלת בהן, נאמר כאן "על" ונאמר להלן "על" וכו', וממקום שבאת, מה להלן עד שתמשך אף כאן עד שתמשך. תנאי היא, [דאיכא דמיתי לה מעגלה], ואיכא דמיתי לה מגופה דפרה, דתניא על אין לי אלא על, שאר עבודות מנין, תלמוד לומר "אשר לא עלה עליה על" מכל מקום, אם כן מה תלמוד לומר "על", על פוסל בין בשעת עבודה בין שלא בשעת עבודה, שאר עבודות אינן פוסלות אלא בשעת עבודה, ואימא אשר לא עלה עליה כלל, על פרט, כלל ופרט אין בכלל אלא מה שבפרט, על אין, מידי אחרינא לא, אשר רבויא הוא.

"אשר אין בה מום", למה נאמר, הא עד שלא נאמר יש לי בדין, ומה מקדשין שאין מלאכה פוסלת בהן מומין פוסלין בהן, פרה שמלאכה פוסלת בה אינו דין שיהא מום פוסל בה, לא אם אמרת במקדשין שעשיתן בטהרה, לפיכך מום פוסל בהן, תאמר בפרה שעשיתה בטמאה לפיכך לא יהא מום פוסל בה. הרי פסח יוכיח שעשיתו בטמאה ומום פוסל בו, והוא יוכיח לפרה שאף על פי שעשיתה בטמאה יהא מום פוסל בה, לא אם אמרת בפסח שיש לו זמן קבוע לפיכך מום פוסל בו, תאמר בפרה שאין לה זמן קבוע לפיכך לא יהא מום פוסל בה, תלמוד לומר "אשר אין בה מום". אסי בן (יעקב) [עקביא] אומר, אשר אין בה מום למה נאמר, הא עד שלא נאמר יש לי בדין, ומה מקדשין שאין נפסלין בשחור ולבן, מום פוסל בהן, פרה שנפסלה בשחור ובלבן, אינו דין שיהא מום פוסל בה, אם זכיתי מן הדין מה תלמוד לומר "אשר אין בה מום", שהיה בדין לעגלה שתפסל במומין, ומה מקדשין שאין מלאכה פוסלת בהן מום פוסל בהן, עגלה (ערופה) שמלאכה פוסלת בה אינו דין שיהא מום פוסל בה, תלמוד לומר "אשר אין בה מום", בה אין מום הא אם יש מום בעגלה הרי זו כשרה. ורבי יהודה בן בתירא אומר ומה חטאת העוף שמקרביה טהורין אין מום פוסל בה, פרה שמקריביה טמאין אינו דין שלא יהא מום פוסל בה, תלמוד לומר "אשר אין בה מום", בה אין מום, הא אם יש בעוברה הרי זו כשרה. אמר רבי יאשיה, נאמתי לפני רבי יהודה בן בתירא כיצד המום בעוברה, הראני בין שתי אצבעותיו יוצא ולו שתי זנבות.

"אשר לא עלה עליה על", בעל שלא לעבודה הכתוב מדבר, ואם תאמר בעל של עבודה, אמרת קל וחמר, ומה עגלה שאין המום פוסל בה על פוסל בה, פרה שהמום פוסל בה אינו דין שיהא על פוסל בה, הרי מקדשין יוכיחו, שהמום פוסל בהן ואין העל פוסל בהן, והן יוכיחו לפרה, שאף על פי שהמום פוסל בה לא יהא על פוסל בה, לא אם אמרת במקדשין שאין נפסלין בשחור ובלבן, לפיכך אין העל פוסל בהן, תאמר בפרה שנפסלת בשחור ולבן, לפיכך יהא על פוסל בה, תלמוד לומר "אשר לא עלה עליה על", בעל שאינו של עבודה הכתוב מדבר. ומנין לעשות שאר מלאכה כעל, אמרת קל וחמר, ומה עגלה שאין המום פוסל בה עשה בה שאר מלאכה כעל, פרה שהמום פוסל בה אינו דין שנעשה בה שאר מלאכה כעל, תלמוד לומר "אשר לא עבד בה". דנתי וחלפתי בטל החלוף זכיתי לדון בתחלה, ומה עגלה שאין המום פוסל בה עשה בה שאר מלאכה כעל, פרה שהמום פוסל בה אינו דין שנעשה בה שאר מלאכה כעל.

"אשר לא עלה עליה על" על פוסל. נתן עליה ידו ועברה מכאן ולהלן הרי זו פסולה. היתה עוברת בנהר או עלתה במעלה או יורדת בירידה נתלה בזנבה לסעדה כשרה, שתסעדנו פסולה, קשרה במוסרה כשרה. כפפה ונתנה בין קרניה, הרי זו פסולה. פרש עליה מפני החמה ומפני הדבורים, הרי זו כשרה, עשה לה סנדלין בשביל שלא תחלק הרי זו כשרה, שכן עליה עוף כשרה, עלה עליה זכר לדעת הבעלים פסולה, שלא לדעת הבעלים כשרה.

**פסוק ג** "ונתתם אתה אל אלעזר הכהן", אתה אל אלעזר ולא לדורות לאלעזר, איכא דאמרי לדורות בכהן הדיוט, ואיכא דאמרי בכהן גדול. בשלמא למאן דאמר בכהן הדיוט שפיר, אלא למאן דאמר בכהן גדול מנא ליה, גמר "חקה חקה" מיום הכפורים. והוציא אתה, שלא יוציא אחרת עמה, כדתנן לא היתה פרה רוצה לצאת אין מוציאין עמה שחורה, שלא יאמרו שחורה שחטו, ולא אדמה, שלא יאמרו שתים שחטו. רבי אומר לא מן השם הוא זה, אלא משום שנאמר אתה אותה לבדה. ותנא קמא נמי הא כתיב אתה, מאן תנא קמא רבי שמעון היא דדריש טעמא דקרא, מאי ביניהו, איכא ביניהו דאפיק חמור בהדה. ושחט אתה, שלא ישחט אחרת עמה. לפניו, לרב שלא יסיח דעתו ממנה, לשמואל שיהא זר שוחט ואלעזר רואה. (לעיל פסוק ד) ולקח אלעזר הכהן, לשמואל לאהדורי לאלעזר, לרב הוי מעוט אחר מעוט לרבות דאפלו בכהן הדיוט. (להלן פסוק ו) ולקח הכהן עץ ארז וגו', לשמואל דאפלו בכהן הדיוט, לרב, אצטריך, סלקא דעתך אמינא הואיל ולאו גופה דפרה נינהו לא נבעי כהן כלל, קא משמע לן. וכבס בגדיו הכהן, בכהונו. וטמא הכהן עד הערב, בכהונו לדורות. הניחא למאן דאמר לדורות בכהן הדיוט, אלא למאן דאמר לדורות בכהן גדול, השתא כהן גדול בעינן בכהונו, הדיוט בכהונו מבעיא, מלתא דאתיא בקל וחמר טרח וכתב לה קרא. (להלן פסוק ט) ואסף איש טהור, איש להכשיר את הזר. טהור להכשיר את האשה. והניח מי שיש לו דעת להניח, יצא חרש שוטה וקטן שאין בהן דעת להניח.

**רמז תשסא** "ונתתם אתה אל אלעזר הכהן", זו נעשית באלעזר, ושאר כל הפרות בכהן גדול דברי רבי מאיר, רבי יוסי ורבי שמעון ורבי (אבין) [אליעזר בן יעקב] אומרים, זו נעשית באלעזר, ושאר כל הפרות בין בכהן גדול בין בכהן הדיוט.

"ונתתם אתה אל אלעזר", יכול אף של דורות לאלעזר, תלמוד לומר "אתה לאלעזר" ולא של דורות לאלעזר, ומה תלמוד לומר "הכהן", המכהן בבגדים דברי רבי חנינא, אמר לו רבי יונתן בן המשלם, ומה תלמוד לומר "לאלעזר", אמר לו רבי חנינא, תמהני עליך יונתן שאמרת דבר זה, אלו שני אלעזר בתורה הייתי אומר אלעזר כהן ואלעזר ישראל, ומה תלמוד לומר "הכהן", הכהן המכהן בבגדים.

אמרו, פעם אחת שאלו את הלל, באיזה לבוש הפרה נשרפת, אמר להם, בגדול, אמרו לו, אינה נשרפת אלא בלבן, אמר להם אני ראיתי את יהושע בן פרחיה ששרפה בגדול, אמרו לו אנו ראינו ששרפה בלבן, אמר להם אתם אומרים משמו ואני אומר משמו, מי יוכיח, אמרו לו, לך לתורה, מי שרף פרה ראשונה, אמר להם אלעזר, אמרו לו וכי לובש אלעזר בגדי גדול בימי אביו, אמר להם אל תבוזו שכחה לאדם, שאם מה שראו עיני שכחתי, מה ששמעו אזני לא אשכח, מה תלמוד לומר "הכהן" שהוא מכהן בבגדים.

"ושחט אתה", תנו רבנן, פרה בשחיטה כשרה, בעריפה פסולה, עגלה בעריפה כשרה בשחיטה פסולה, נמצא כשר בפרה פסול בעגלה, כשר בעגלה פסול בפרה. ותהא פרה כשרה בעריפה מקל וחמר, ומה עגלה שלא הכשרה בשחיטה הכשרה בעריפה, פרה שהכשרה בשחיטה אינו דין שהכשרה בעריפה, אמר קרא ושחט, וחקה בשחיטה אין בעריפה לא. וכל היכא דכתיב "חקה" לא דריש קל וחמר, והא גבי יום הכפורים דכתיב "חקה", ותניא (ויקרא טז, ט) "ועשהו חטאת", הגורל עושה חטאת ואין השם עושה חטאת, שיכול ומה במקום שלא קדש הגורל קדש השם, מקום שקדש הגורל אינו דין שיקדש השם, תלמוד לומר "ועשהו חטאת", הגורל עושהו חטאת ואין השם עושהו חטאת, טעמא דכתיב "ועשהו", הא לאו הכי דרשינן קל וחמר, מעט רחמנא גבי עגלה ערופה (דברים כא, ו) "הערופה" זאת בעריפה ואין אחרת בעריפה. ותהא עגלה כשרה בשחיטה מקל וחמר, ומה פרה שלא הכשרה בעריפה הכשרה בשחיטה, עגלה שהכשרה בעריפה אינו דין שהכשרה בשחיטה, אמר קרא (הערופה) ["וערפו שם את העגלה" ], בעריפה אין בשחיטה לא.

"והוציא אתה אל מחוץ למחנה", להר המשחה. ושחט אתה, בא הכתוב ולמד על הפרה שתהא מלאכה פוסלת בשחיטתה. ושחט אתה, מגיד שאם נתנבלה בשחיטתה פסולה. ושחט אתה, מכאן אמרו אין עושים שתי פרות כאחת. ושחט אתה לפניו, שיהא אחר שוחט ואלעזר רואה.

כיוצא בדבר אתה אומר (דברים כה, ב)"והפילו השפט והכהו לפניו", יכול השופט עצמו היה מכה אותו, תלמוד לומר "והכהו לפניו", אחר היה מכה ולא השופט.

**פסוק ד** "ולקח אלעזר הכהן מדמה", עוד למה נאמר, והלא כבר נאמר "ונתתם אתה אל אלעזר הכהן", ומה תלמוד לומר "הכהן", בכהונו. "מדמה באצבעו", מצותה מצות יד, ולא מצות כלי. שהיה בדין, הואיל ולוג שמן מכשיר, ודם פרה מכשיר, אם למדתי ללוג שמן שאין כשר אלא ביד, אף דם פרה לא יהא כשר אלא ביד, אתה דן מלוג שמן, ואני אדון מדם האשם, אמרת הפרש, לוג שמן כשר ומכשר להכשיר, אם למדתי ללוג שמן שאין כשר אלא ביד, אף דם פרה לא יהא כשר אלא ביד. וממקום שבאת, אי מה להלן מכלי ליד אף כאן מכלי ליד, תלמוד לומר "מדמה באצבעו", מצותה מצןת יד ולא מצות כלי.

פעם אחת היה רבי יוסי הגלילי יושב ודורש בפרה בטבריא, ורבי שמעון בן חנינא יושב עמו, אמר רבי יוסי הגלילי מדמה בכלי ולא ביד. אמר לו רבי שמעון בן חנינא, הואיל ושמן אשם מכשיר, ודם פרה מכשיר, מה הכשר שמן אשם ביד, אבל לא בכלי, אף הכשר דם פרה ביד אבל לא בכלי. אמר לו רבי יוסי הגלילי, הואיל ופרה מכשיר, ודם צפור מכשיר, מה הכשר דם צפור מן הכלי, אבל לא מן היד, אף הכשר דם פרה מן הכלי אבל לא מיד. אמר לו רבי שמעון בן חנינא, הואיל ושמן אשם מכשיר ודם פרה מכשיר, מה שמן אשם מן היד אבל לא מן הכלי, אף הכשר פרה מן היד ולא מן הכלי. מוטב לדון הכשר שבאצבע מהכשר שבאצבע, ואל יוכיח דם צפור מצרע שהכשרו באגדה. אמר לו רבי יוסי הגלילי הואיל ודם פרה מכשיר ודם צפור מכשיר, מה הכשר דם צפור מן הכלי אבל לא מן היד, אף הכשר דם פרה מן הכלי אבל לא מן היד. מוטב לדון הכשר דם מהכשר דם, ואל יוכיח שמן שאין הכשרו הכשר דם. אמר לו רבי שמעון בן חנינא, והרי דם אשם מצרע יוכיח שאף על פי שהכשרו בהכשר דם הרי הוא מן היד ולא מן הכלי, אף אתה אל תתמה על הפרה שאף על פי שהכשרה הכשר דם תהוי מן היד ולא מן הכלי. מוטב לדון הכשר דם מהכשר דם, הכשר קדש מהכשר קדש, ואל יוכיח דם צפור מצרע שאין הכשרו הכשר קדש. אמר לו רבי יוסי הגלילי הואיל ודם פרה מכשיר ודם צפור מכשיר, מה דם צפור מן הכלי ולא מן היד, אף הכשר דם פרה מן הכלי ולא מן היד. מוטב לדון הכשר שבחוץ מהכשר שבחוץ, ואל יוכיח אשם מצרע שהכשרו בפנים, הא נצרכת לומר ולקח אלעזר הכהן בכלי, ולא ביד. ולקח אלעזר הכהן נאמר כאן כהן ואצבע, ונאמר במצרע כהן ואצבע, מה להלן המימנת שבימין, אף כאן המימנת שבימין.

הואיל ונאמרו אצבעות בתורה סתם, ופרט לך הכתוב באחת מהם שאינה אלא ביד ימנית, אף פורטני בכל אצבעות שבתורה שלא יהו אלא ביד ימנית. "הימנית" המימנת שבימין, הרגילה שבאצבעות.

"והזה אל נכח פני אהל מועד", שיהא מתכון ורואה פתחו של היכל בשעת הזאת דם. והזה אל נכח פני אהל מועד, שאם לא הקם המשכן, או אם קפלה הרוח את היריעה לא היתה פרת חטאת נעשית. והזה אל נכח פני אהל מועד מדמה, עוד למה נאמר, הלא כבר נאמר "מדמה באצבעו", ומה תלמוד לומר "מדמה", לפי שהוא אומר שבע פעמים שומע אני שבע הזאות וטבילה אחת, תלמוד לומר "מדמה שבע פעמים", מגיד שחוזר לדם שבע פעמים. שבע פעמים, שיהו מעכבות זו את זו. שהיה בדין, הואיל ונאמרו הזיות בפנים ונאמרו הזיות בחוץ, אם למדתי לפנימיות שהם מעכבות זו את זו, אף החיצוניות יעכבו זו את זו. לא אם אמרת בפנימיות שהן מכפרות, לפיכך מעכבות זו את זו, תאמר בחיצוניות שאין מכפרות, לפיכך לא יעכבו זו את זו, תלמוד לומר "שבע פעמים", שיהו מעכבות זו את זו.

גמר מלהזות, מקנח ידיו בגופה של פרה, גמר מקנח ידו, לא גמר מקנח אצבעו. בשלמא ידו מקנח בגופה של פרה דכתיב (פסוק ה) ושרף את הפרה לעיניו, אלא אצבעו במאי מקנח לה, אמר אביי בשפת מזרק.

**פסוק ה** "ושרף את הפרה לעיניו", שרפה שלא כנגד הפתח, רבי יוחנן אמר פסולה, דאמר קרא ושרף (פסוק ד) "והזה", רבי הושעיא אמר כשרה, דאמר קרא על פרשה ישרף, מקום שפורשה למיתה שם תהא שרפתה.

"ושחט ושרף", מה שחיטה כשהיא שלמה, אף שרפתה כשהיא שלמה. וליחוש דילמא טרפה היא, אלא משום (דאמר רחמנא) [דאמרינן] זיל בתר רבא, וכי תימא מאי נפקא לן מינה, חטאת קריה רחמנא.

"ושרף את הפרה לעיניו", בא הכתוב ולמד על הפרה שתהא מלאכה פוסלת בשרפתה. הא עד שלא יאמר, יש לי בדין, אם פוסלת בשחיטתה, לא תפסל בשרפתה, אם זכיתי מן הדין, מה תלמוד לומר "ושרף את הפרה לעיניו", אלא בא הכתוב ולמד על הפרה שתהא מלאכה פוסלת בשעת שחיטה עד שתעשה אפר. ושרף את הפרה, ולא פרים הנשרפים, שהיה בדין, ומה פרה שאין נעשית בפנים מלאכה פוסלת בשרפתה, פרים הנשרפים שנעשם בפנים אינו דין שתהא מלאכה פוסלת בשרפתם, לא אם אמרת בפרה שמלאכה פוסלת בשחיטתה, לפיכך פוסלת בשרפתה, תאמר בפרים הנשרפים שאין מלאכה פוסלת בשחיטתן לפיכך לא תפסל בשרפתן. ותפסל בשחיטה, והדין נותן, ומה פרה שאינה נעשית בפנים מלאכה פוסלת בשחיטתה, פרים הנשרפים שנעשין בפנים אינו דין שתהא מלאכה פוסלת בשחיטתן, תלמוד לומר "ושרף את הפרה" לעיניו שיהא אחר שורף ואלעזר רואה.

"את ערה" וגו, מה פרשה במקומו, אף כלן במקומן, מכאן אמרו הדם כל שהוא יחזיר, ואם לא החזיר פסל. ורבי נתן אומר מקנח ידיו בגופה של פרה. ושרף להביא את (הפוקעין) [הפקיעים], מכאן אמרו הבשר כל שהוא יחזיר ואם לא החזיר פסל, בכזית יחזיר, ואם לא החזיר פסל. ושרף, הוי רבוי אחר רבוי, ואין רבוי אחר רבוי אלא למעט דברי רבי ישמעאל, רבי עקיבא אומר משיצית האור ברבה. ורבי יהודה אומר, ישרף שלא ימעט לה עצים, מרבה הוא לה חבילי אזוב [וחבילי אזוב] יון, בשביל לרבות את העפר.

"את ערה ואת בשרה", ערה מחבר לבשרה, בשרה ולא בשר עברה. או בשרה יכול פרט לדמה, תלמוד לומר "ואת דמה", או דמה פרט לפרשה, תלמוד לומר "על פרשה ישרף". הפקיעין שיצאו חוץ למערכה, אם יש בהם כזית יחזירם למקומן, או יתן עליהם עצים וישרפם במקומם.

**פסוק ו** "ולקח" נאמר כאן לקיחה, ונאמר להלן לקיחה, מה לקיחה האמורה כאן שלשה, אף לקיחה האמורה להלן שלשה. עץ שומע אני כל עץ במשמע, תלמוד לומר "ארז", אי ארז שומע אני אפילו ענף, תלמוד לומר "עץ", הא כיצד זו בקעה של ארז. "אזוב" ולא אזוב יון, ולא אזוב כחלית, ולא אזוב מדברית, ולא אזוב רומית, ולא אזוב שיש לו שם לווי. ושני תולעת, ששנתו תולעת ולא ששנתו דבר אחר.

"והשליך אל תוך שרפת הפרה", שומע אני משתעשה אפר, תלמוד לומר "הפרה", אי הפרה שומע אני אף על פי שלא נשרפה, תלמוד לומר "והשליך אל תוך שרפת הפרה", הא כיצד משיצית האור ברבה, דברי רבי יהושע, רבי עקיבא אומר "והשליך אל תוך שרפת הפרה", שומע אני משתעשה אפר, תלמוד לומר "הפרה", אי הפרה יכול יקרענה ויתננה בתוכה, תלמוד לומר "והשליך אל תוך שרפת הפרה", הא כיצד משתבקע.

"עץ ארז", בקעת מתוך לבו של ארז, וכמו מחק היה.

"אזוב", ולא אזוב יון, ולא תלוי בשמו ולא תלוי בשם אחר. מכאן היה רבי שמעון אומר, צפור תלוי בשמה, שמן תלוי בשמו, יין תלוי בשמו כשר לנסכים. ושני תולעת, השני שבתולעת, רבי שמעון אומר משנה שבתולעת.

רבי מאיר אומר, אין מזין ממנה עד שתעשה אפר, ותעשה בבגדי כהנה, ובכהנים. המלאכה פוסלת בה עד שתעשה אפר.

**פסוק ז** "וכבס בגדיו הכהן", שהוא טמא ומטמא בגדים.

כיצד, היה נתון תחתיו טמא, על גביו טהור. היה עומד על גבי תנור, על גבי כירה, על גבי מעטן של לגין של חטאת בידו, פסולה. היה נסר מנח על גבי תנור ועל גבי כירים ועל גבי מעטן של זיתים, בית שמאי פוסלין, ובית הלל מכשירין.

"ואחר יבא אל המחנה", רבי שמעון אומר, נאמר כאן ואחר וביאה, ונאמר להלן ואחר וביאה, מה אחר וביאה שנאמר כאן אחר ביאת השמש וקדם ביאת השמש, מפני טמאה, ומפני מצוה, אף אחר וביאה שנאמר להלן, אחר ביאת שמש וקדם ביאת שמש, מפני טמאה ומפני מצוה.

"וכבס בגדיו הכהן ורחץ בשרו במים", בא הכתוב ולמד על המשליך את האזוב שמטמא בגדים. ואחר יבא אל המחנה, מה כאן אסור לבא אל המחנה, אף להלן אסור לבא אל המחנה. וטמא הכהן עד הערב, מה להלן עד הערב, אף כאן עד הערב.

**פסוק ח** "והשרף אתה יכבס בגדיו", בא הכתוב ולמד על הש רף את הפרה שמטמא בגדים, הא עד שלא יאמר יש לי בדין, אם המשליך את האזוב מטמא בגדים, השורף את הפרה לא יטמא בגדים, אם זכיתי מן הדין מה תלמוד לומר "והשרף אתה יכבס בגדיו", בא הכתוב ולמד על העוסקין בפרה מתחלה ועד סוף שיהו טעונין תכבסת בגדים ורחיצת הגוף והערב שמש. והש רף אתה יכבס בגדיו, ולא השורף בגדים המנגעים, שהיה בדין ומה פרה שאינה מטמאה במגע, השורף אותה מטמא בגדים, בגדים המנגעים שמטמאים במגע אינו דין שהשורפן מטמא בגדים, תלמוד לומר "והשרף אתה יכבס בגדיו" ולא השורף בגדים המנגעים.

"יכבס בגדיו במים ורחץ בשרו במים", במים שני פעמים, מה תלמוד לומר, שהיה בדין הואיל ואדם טעון טבילה, וכלים טעונין טבילה, מה אדם טובל בראוי לו, אף כלים טובלין בראוי להם, תלמוד לומר "במים במים", מקום שאדם טובל שם בגדים וכלים טובלין.

**פסוק ט** "ואסף איש טהור את אפר הפרה", לפי שמצינו שכל מעשה פרה בכהן, שומע אני אף אסיפת אפר תהא בכהן, תלמוד לומר "ואסף איש טהור", מגיד שאסיפת האפר בכל אדם. "ואסף איש", להוציא את הקטן, משמע מוציא את הקטן ומוציא את האשה, תלמוד לומר "טהור", להביא את האשה דברי רבי ישמעאל, רבי עקיבא אומר "ואסף איש" להוציא את האשה, משמע מוציא את האשה ומביא את הקטן, תלמוד לומר "והניח", לא אמרתי אלא במי שיש בו דעת להניח.

"טהור", רבי ישמעאל אומר טהור למה נאמר, הא עד שלא יאמר יש לי בדין אם המזה טהור האוסף לא יהא טהור, הא מה תלמוד לומר "טהור", טהור מכל טמאה ואיזה זה טבול יום. רבי נתן אומר נאמר כאן "טהור", ונאמר להלן "טהור", מה טהור האמור להלן טמא לתרומה וטהור לחטאת, אף טהור האמור כאן טמא לתרומה וטהור לחטאת. את אפר הפרה, ולא את האודים.

"והניח", מכאן אמרו, חולקין אותה לשלושה חלקים, אחד נותן בחיל, ואחד נותן בהר המשחה ואחד מתחלק לכל המשמרות. מחוץ למחנה, בהר המשחה. במקום טהור, שיהא מקומו טהור, מכאן היה רבי אלעזר הקפר אומר, קלל של חטאת שמקף צמיד פתיל ונתון באהל המת טמא, שנאמר "במקום טהור", ואין זה מקום טהור.

"ואסף איש", רבה נתין, גר, וממזר, עבד משחרר, או איש פרט לקטן, אמרת טהור לרבות את הקטן. למשמרת, כיצד היו עושין, היו כותשין אותה במכתשת, וכוברין אותה בכברות, רבי שמעון אומר בשל אבן, רבי עקיבא אומר בשל עץ. ובור היה נתון תחת האבן שהיתה נשרפת בתוכו, עשוי חלולות חלולות, חטמה של זו מפנה כנגד חטמה של זו מפני קבר התהום.

כיצד היו עושין, חולקים אותה לשלשה חלקים, מניחים שליש בחלונות וסותמין אותה. ומחלקין שליש לכל המשמרות. ומניחין שליש בהר הבית, לקים מה שנאמר "ואסף איש טהור והניח", אוסף לפני מחנה ישראל והניח במחנה ישראל.

"והיתה לעדת" וגו', אמרו, פעם אחת שאלו לומר, הרי ששתת מי חטאת ונשחטה והיו מבקשין לטמא אותה. אמר רבי אלעזר, לכך אמר, למשמרת למי נדה, כשהם שמורים הם מי נדה, וכשאינם שמורים אינם מי נדה. לעדת בני ישראל למשמרת, שיהו משמרין אותה, מוסרים אותה לאדם נאמן והוא משמרה, אלא שחזרו לומר הכל נאמנין על טהרת הקדש ועל החטאת. בן בג בג אומר והיתה למשמרת, [אינה רועה] בעדר.

לפי שנאמר, (להלן פסוק יז) "ונתן עליו מים חיים", יכול אפר על המים או מים על האפר, אמרת למי נדה, על המים תן נדה.

"חטאת היא", מועלין בבשרה". ומנין אף באפרה, תלמוד לומר [היא] חטאת היא, שיהו כל מעשיה לשם חטאת, יכול אם לא היו מעשיה לשם חטאת (לא) תהא כשרה, תלמוד לומר "היא".

"והיתה לעדת בני ישראל למשמרת למי נדה", למה נאמר, שיכול אין מלאכה פוסלת אלא בפרה, במים מנין, תלמוד לומר והיתה לעדת בני ישראל למשמרת למי נדה, או אפלו קדשו, תלמוד לומר "למי נדה", כבר הם למי נדה.

"והיתה לעדת בני ישראל" מכאן אמרו פרה ששתתה מי חטאת בשרה טמא מעת לעת, ורבי יהודה אומר בטלו במעיה. וכבר הלכה זו נשאלה לפני שלשים ושנים זקנים בכרם ביבנה, וטהרו את בשרה. זה אחד מן הדברים שהיה רבי יוסי הגלילי דן לפני רבי עקיבא, וסלקו רבי עקיבא, ואחר כך מצא לו תשובה, אמר לו מה אני לחזר, אמר לו לא לכל אדם אלא לך שאתה יוסי הגלילי, אמר לו הרי הוא אומר והיתה לעדת בני ישראל למשמרת, כשהם שמורים הרי הם מי נדה. אמר רבי טרפון, (דניאל ח, ד-ז) "ראיתי את האיל מנגח ימה וצפונה ונגבה וכל חיות לא יעמדו לפניו", זה רבי עקיבא, "ואני הייתי מבין והנה צפיר העזים בא מן המערב וגו' ויך את האיל וגו' וירמסהו ולא היה מציל לאיל מידו", זה רבי יוסי הגלילי.

"חטאת היא", מגיד שמועלים בה. היא, בה מועלין, באפרה אין מועלין. חטאת היא, מגיד שאם שנה באחד מכל מעשיה פסולה. חטאת היא, מגיד שאם נשחטה שלא לשמה פסולה. חטאת היא, מגיד שאין נשרפת בלילה, אי חטאת היא, יכול תהא נפסלת בלינה, תלמוד לומר "והיתה לעדת בני ישראל" וגו', מגיד שמשתמרת ימים על ימים ושנה על שנה.

**פסוק י** "וכבס האסף את אפר הפרה", בא הכתוב ולמד על האוסף את אפר הפרה שמטמא בגדים, הא עד שלא יאמר יש לי בדין, אם המשליך את האזוב מטמא בגדים, האוסף את אפרה לא יטמא בגדים, אלא אם אמרת כן ענשת מן הדין, לכך נאמר "וכבס האסף", ללמדך שאין עונשין מן הדין. דבר אחר, בא הכתוב ולמד על האוסף את האפר שמטמא בהסט. והיתה לבני ישראל ולגר הגר, לפי שמעשיה בישראל צריך להביא את הגרים. לחק עולם שינהג הדבר לדורות.

"והיתה לבני ישראל", אמר רבי אלעזר בני ישראל מקבלין הזאה ואין הנכרים מקבלים הזאה, אמר לו רבי מאיר והלא כבר נאמר (להלן לא, יט) "תתחטאו אתם ושביכם", אמר לו בודאי אמרת, אלא שהנחת דבר אחד ואנו צריכין לו, "אתם ושביכם", מה אתם בני ברית אף השביה כשתבוא לברית ותטמא מקבלת הזאה. ולגר הגר בתוכם, נשי הגרים. חקת עולם, מזין מזו מפני זו. לחקת עולם, מזין מזו לקדש אחרת.

**פסוק יא** "הנגע במת לכל נפש אדם וטמא שבעת ימים" וכתיב "וכל אשר יגע בו הטמא יטמא והנפש הנגעת תטמא עד הערב", הא כיצד, כאן בחבורין, כאן שלא בחבורין.

"הנגע במת", בא הכתוב ולמד על המת שמטמא במגע, הא עד שלא יאמר יש לי בדין, אם מטמא באהל לא יטמא במגע, אלא אם אמרת כן ענשת מן הדין, לכך נאמר "הנגע במת" ללמדך שאין עונשין מן הדין. לכל נפש אדם, להביא את בן שמונה, משמע מביא את בן שמונה, או מביא את דמו, תלמוד לומר "נפש אדם", להוציא את דמו, דברי רבי ישמעאל, רבי עקיבא אומר, לכל נפש אדם, להביא את דמו. וטמא שבעת ימים, בא הכתוב ולמד על המת שמטמא טמאת שבעה.

"הנגע במת", נוגע במת טמא, ואין מת עצמו טמא. נוגע במת טמא, ואין בנה של שונמית טמא. אמרו בנה של שונמית כשמת כל שהיה עמו בבית טמא טמאת שבעה, וכשחיה היה טהור לקדש, חזרו ונגעו בו וטמאוהו הם, הרי זה אומר מטמאיך לא טמאוני ואתה טמאתני. השורף פרה, ופרים הנשרפים ושעירים הנשרפים, מטמאין בגדים, והן עצמן אין מטמאין בגדים, הרי זה אומר וכו'. האוכל מנבלת עוף טהור מטמא בגדים אבית הבליעה, והוא עצמו אין מטמא בגדים, הרי זה אומר וכו'. טהורי כלי חרס שהיו (מטלטלין) [משלשלין] לאויר התנור במקום הנגוב טהורין, צפו משקין על גבי התנור, נטמאו באחורי התנור, נגעו בכלי חרס טמא, הרי זה אומר וכו'. מזה שעומד בתוך משקין ומטפחת במתניו, נתזו מתחת רגליו וטמאו את המטפחת, חזרה המטפחת וטמאתו, הרי זה אומר וכו'.

מקרצות נושכות זו בזו וככרים נוגעים זה בזה, ובהם גומים מלאים משקים, נגע שרץ באחד מהם נטמאו וטמאו את כלם, הרי זה אומר וכו'. האוכלים והמשקים המרכב והמושב שהיו מנחין תחת אבן מסמא, ומשכב תחתיהן טהור, הלך טהור ועמד שם ונטמא, נגע בהם טמא את כלם, הרי זה אומר וכו. קערה שהיא מלאה משקין טהורים ואחוריו טמאים, ומנחים על גבי טבלא, וככר של תרומה נתון עליה, וצפו משקים על גבי הקערה נטמאו באחורי קערה נפלו על הטבלא וטמאוהו, חזרה הטבלא וטמאה את הככר הרי הככר אומר לטבלא מטמאיך וכו'.

(להלן פסוק טז) "וכל אשר יגע בחלל חרב", פרט לאשה שהמת בתוך מעיה, ומנין חכמה ששלחה ידה בתוך מעיה שהיא טמאה תלמוד לומר "הנגע", יכול כל הימים שהחכמה טמאה אף האשה טמאה, אמרת הוא יתחטא, פרט לזה.

"הנגע במת", פרט לנוגע בשניו בשערו ובצפרניו בזמן שפרשו, יכול שאני מרבה בשעה שהם מחברין תלמוד לומר "וטמא". "הנגע במת" יכול כל שהוא, אמרת שוב (להלן פסוק יג) "במת", יכול לא יטמא בכל שהוא, אבל יטמא בכעדשה, שכן מצינו כעדשה מן השרץ טמא, אמר שוב (להלן פסוק טז) "במת ", הא מה הדבר, אחר שרבה הכתוב מעט, אמרו כזית מן המת טמא שכן הוא תחלת יצירתו.

אין לי אלא הנוגע בכזית מן המת, ומנין אף הנוגע בעצם, תלמוד לומר "או בעצם" [יכול כל שהוא, אמר שוב "או בעצם "], יכול לא יטמא כל שהוא, אבל יטמא בכעדשה, שכן עצם כשעורה, אמרת שוב (להלן פסוק יח) "בעצם", הא מה הדבר, אחר שרבה הכתוב מעט, אמרו עצם כשעורה מטמא במגע ובמשא. אין לי אלא הנוגע בעצם מן המת, ומנין אף הנוגע בדם, תלמוד לומר "או" (בדם), יכול כל שהוא, אמר שוב [אדם], כמה הוא דמו של אדם שעורו בבינוני רביעית.

ומנין לרבות דם תבוסה, תלמוד לומר "נפש". יכול דם תבוסה ממת אחד, מנין דם תבוסה משני מתים, תלמוד לומר (ויקרא כא, יא) "נפשות". ומנין אתה מרבה דם קטן כלו, תלמוד לומר "נפשות". יכול שאני מרבה שחלה והלך לו, אני לא אמרתי אלא כי ימות. רבי שמעון אומר, רביעית מן המת (ושמינית) [ורביעית] מן החי שבללו זה בזה, נוטל מזה ומזה דם רביעית, זהו דם תבוסה. רבי אליעזר בן יהודה איש ברתותא אומר הרי הוא כדם בהמה וכדם החי, איזהו דם תבוסה צלוב שדמו שותת ונמצא תחתיו רביעית דם מצטרף. והמת שדמו נוטף ונמצא תחתיו רביעית דם אינו מצטרף. רבי יהודה אומר, חלוף הדברים, השותת אינו מצטרף, והמנטף מצטרף.

אין במשמע שיטמא המת אלא באהל, ומנין אף במשא, תלמוד לומר "וטמא שבעת ימים" לרבות שיטמא במשא דברי רבי אלעזר בן מתיא, אמר לו רבי שמעון בן פנחס, אינו צריך, ומה אם נבלה שאינה מטמאה באהל הרי היא מטמאה במשא כו', אמר לו רבי אלעזר בן מתיא, מה משא נבלה עד הערב, אף משא מת עד הערב, אמר לו רבי שמעון בן פנחס, אחר שהודית שהמת מטמא במשא, המת מטמא במגע ובמשא, ונבלה מטמאה במגע ובמשא, אם [לא] חלקה תורה משא נבלה ממגעה, דין הוא שנחלק משא המת ממגעו, אמר לו רבי אלעזר בן מתיא, ובלבד מבלעדי נבלה אי אפשר להיות, בא וראה הרבה מטמאין יש באהל ואין מטמא במשא, אף אתה אל תתמה על (הנבלה) [המת] שאף על פי שמטמא באהל לא יטמא במשא, תלמוד לומר "וטמא שבעת ימים", לרבות שמטמא במשא.

**פסוק יב** "הוא יתחטא בו", אין תלמוד לומר "בו", אלא בו באפר שנעשה כתקונו. ביום השלישי וביום השביעי, בא הכתוב ולמד על המטמא במת שטעון הזאת שלישי ושביעי, אתה אומר לכך בא, או אינו אלא הזה ביום שלישי יטהר בשביעי, ואם לא הזה בשלישי לא יטהר בשביעי, תלמוד לומר "ואם לא יתחטא"., ועדין אני אומר מפני מה לא טהור בשביעי מפני שלא הזה בשלישי, אבל אם הזה בשלישי יטהר בשביעי, תלמוד לומר (להלן פסוק יט) "וחטאו ביום השביעי" שנה עליו הכתוב לפסל.

"ואם לא יתחטא "למה נאמר, לפי שהוא אומר "ואיש אשר יטמא ולא יתחטא ונכרתה", על טמאת מקדש וקדשיו ענש כרת, אתה אומר על טמאת מקדש, או לא ענש אלא על ההזאה, תלמוד לומר "ואם לא יתחטא" וגו' ענשו לא יטהר, ואין ענשו כרת.

"הוא יתחטא בו" יכול דבק למת, תלמוד לומר "ביום השלישי". אי השלישי יכול חטוי אחד, אמרת השביעי. אי השביעי יכול חטוי שנים, לא אמרת אלא השלישי, יכול תהא הזאתו קבועה ביום, אבל הזאת שביעי תהא קבועה בלילה, והלא דין הוא, נאמר הזאה בשלישי ונאמר הזאה בשביעי, מה מצינו בהזאת שלישי קבועה ביום, אף הזאת שביעי תהא קבועה ביום, וקל וחמר, ומה אם שלישי שאין הזאתו כשרה עד שתכשירנה אחרת, הרי הזאתו קבועה ביום, שביעי שהזאתו כשרה עד שלא תכשירנה אחרת, אינו דין שתהא הזאתו קבועה ביום, לא אם אמרת בשלישי שהוא סמוך לטמאה, תאמר בשביעי שאינו סמוך לטמאה אלא סמוך לטהרה, אמרת לא אמרתי אלא ביום השביעי. וילמד שלישי משביעי, הואיל ונאמר הזאה בשלישי ובשביעי מה מצינו שהזאת שביעי קבועה ביום, אף הזאת שלישי קבועה ביום. וקל וחמר, ומה אם הזאת שביעי שהוא סמוך (לטמאה) [לטהרה] הזאתו קבועה ביום, שלישי שאין הזאתו סמוכה (לטמאה) [לטהרה] אינו דין שיהא הזאתו קבועה ביום, לא אם אמרת בשביעי שהזאתו כשרה עד שלא תכשירנה תאמר בשלישי שאין הזאתו כשרה עד שתכשירנה אחרת, תאמר בשלישי שאין הזאתו כשרה עד שתכשירנה אחרת, אמרת לא אמרתי אלא ביום השלישי. הוא יתחטא בו ביום השלישי, יכול סמוך למיתה, אמרת שוב ביום השלישי אם למד שלישי שהוא סמוך למיתה כבר למד, הא מה אני מקים שלישי אפלו רחוק מן המיתה. יכול הזאת שלישי תהא רחוקה מן המיתה אבל הזאת שביעי תהא סמוכה לשלישי, אמרת שוב בשביעי, אם למד שביעי שהוא סמוך לשלישי כבר למד, הא מה אני מקים שביעי אפלו רחוק מן השלישי.

יכול לא הזה טהור, אמרת אם לא יתחטא לא יטהר. יכול שבא לטענו זריקה וחטוי, אמרת (להלן פסוק יג) "מי נדה לא זרק עליו", זריקה אמרתי לך ולא חטוי. יכול שבא להכשיר חטוי בזריקה, אמרת "והזה הטהור וחטאו ביום השביעי" בהזאת שביעי הוא טהור, ואינו טהור (באמצע) [באצבע].

בשלמא לרבי מאיר, היינו דכתיב "הוא יתחטא בו ביום השלישי", אלא לרבי חנינא בן גמליאל למה לי, אצטריך, סלקא דעתך אמינא מצות הזאה בשלישי ובשביעי והיכא דעביד בחד מניהו עביד, קא משמע לן. (להלן פסוק יט) "והזה הטהור על הטמא" וגו', למה לי, אצטריך, סלקא דעתך אמינא שלישי למעוטי שני הוא דאתא, שביעי למעוטי ששי דקא ממעט בימי (טמאה) [טהרה], אבל היכא דעביד (ברביעי) [בשלישי] ובשמיני דקא מפיש יומי (טמאה) [טהרה], שפיר דמי, קא משמע לן. (שם) "וחטאו ביום השביעי" למה לי, [אצטריך], סלקא דעתך אמינא הני מלי לקדשים, אבל לתרומה בחד מניהו סגי, קא משמע לן.

**פסוק יג** "כל הנגע במת בנפש", תניא "וכל אשר יגע על פני השדה", להוציא עבר שבמעי אמו דברי רבי ישמעאל, רבי עקיבא אומר לרבות גולל ודופק, ורבי ישמעאל גולל ודופק הלכתא גמירי לה, ורבי עקיבא עבר שבמעי אמו דטמא מדאוריתא מנא ליה, אמר רבי הושעיא דאמר קרא כל הנגע במת בנפש האדם, איזהו מת שבנפשו של אדם, הוי אומר זה עבר שבמעי אשה, ורבי ישמעאל האי מבעי ליה לרביעית דם הבא מן המת [שמטמא], שנאמר "כל הנגע" וגו', איזהו נפשו של אדם שהוא מטמא, הוי אומר זה רביעית דם, ורבי עקיבא לטעמיה דאמר [אף] רביעית דם הבאה משני מתים מטמא, דתניא רבי עקיבא אומר מנין לרביעית דם הבאה משני מתים שהוא מטמא באהל, שנאמר (ויקרא כא, יא) "ועל כל נפשות מת לא יבא", שתי נפשות ושעור אחד.

"האדם אשר ימות", אינו מטמא עד שתצא נפשו (כתוב ברמז תרכ"ח).

טמאה בעזרה מנא לן, אמר רבי אלעזר כתוב אחד אומר את משכן ה' טמא, וכתוב אחד אומר (להלן פסוק כ) "את מקדש ה' טמא", אם אינו ענין לטמאה שבחוץ תנהו ענין לטמאה שבפנים. וקראי מי מיתרי הא מצרך צריכי, דתניא רבי אלעזר אומר אם נאמר "משכן" ולא נאמר "מקדש", הוה אמינא על משכן יהא חיב שהרי משוח בשמן המשחה, ועל מקדש לא יהא חיב, ואם נאמר "מקדש" ולא נאמר "משכן", הייתי אומר על מקדש יהא חיב שהרי קדשתו קדשת עולם, ועל משכן לא יהא חיב, לכך נאמר "מקדש" לכך נאמר "משכן". רבי אלעזר הכי קשיא ליה, מכדי משכן איקרי מקדש, ומקדש איקרי משכן, תרי קראי למה לי, אם אינו ענין לטמאה שבחוץ תנהו ענין לטמאה שבפנים. בשלמא מקדש דאיקרי משכן דכתיב (ויקרא כו, יא) "ונתתי משכני בתוככם" אלא משכן דאיקרי מקדש מנלן, דכתיב "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם", וכתיב (שם, ט) "ככל אשר אני מראה אותך את תבנית המשכן".

"טמא יהיה" לרבות טבול יום, "עוד טמאתו" טמאתו בו לרבות מחסר כפרה.

"כל הנגע במת בנפש", זה הוא שאמרנו להביא את בן שמונה. אשר ימות, מגיד הכתוב שאין מטמא עד שעה שימות, מכאן אתה דן לשרץ, מה מת החמור אין מטמא עד שעה שימות, שרץ הקל אינו דין שלא יטמא עד שעה שימות, או חלוף, מה שרץ הקל הרי הוא מטמא ואפלו מפרפר, מת החמור אינו דין שיטמא אפלו מפרפר, תלמוד לומר "כל הנגע במת בנפש האדם", שאין תלמוד לומר "אשר ימות", ומה תלמוד לומר "אשר ימות", מגיד שאין מטמא עד שימות. דנתי וחלפתי בטל החלוף זכיתי לדון בתחלה ומה מת חמור אין מטמא עד שעה שימות, שרץ הקל אינו דין שלא יטמא עד שעה שימות.

"ולא יתחטא" רבי אומר לא יתחטא בדמים, אתה אומר לא יתחטא בדמים, או לא יתחטא במים, כשהוא אומר "מי נדה לא זרק עליו" הרי מים אמורים, הא מה תלמוד לומר "ולא יתחטא" בדמים, להביא את מחסר כפרה. "את משכן ה' טמא", למה נאמר, לפי שהוא אומר "את (משכן) [מקדש] ה' טמא", אין לי אלא מקדש משכן מנין, תלמוד לומר "את משכן ה' טמא [ונכרתה"], מפני מה ענש להלן מיתה וכאן כרת, ללמדך שכרת הוא מיתה ומיתה הוא כרת. טמא יהיה, אין לי אלא טמא מת, שאר טמאים מנין, תלמוד לומר "טמא יהיה" לרבות שאר הטמאים דברי רבי יהודה, רבי שמעון אומר אין צריך, שהרי כבר נאמר (ויקרא טו, לא) "והזרתם את בני ישראל מטמאתם", טמא מת היה בכלל, ויצא מכללו וענש עליו [מיתה] וחיב עליו קרבן, אין לי אלא טמא מת, שאר הטמאים מנין, [אמרת] אם טמא מת היה בכלל והוציאו הכתוב מכללו וענש עליו מיתה וחיב עליו קרבן, אף שאר הטמאים דין הוא שיענש עליהם מיתה ויחיב עליהם קרבן, מה תלמוד לומר "טמא", לפי שהוא אומר "כי מי נדה לא זרק עליו", אין לי אלא לא הזה כל עקר, הזה ולא שנה מנין, תלמוד לומר "טמא יהיה". הזה ושנה ולא טבל מנין, תלמוד לומר "עוד טמאתו בו".

**פסוק יד** **רמז תשסב** "זאת התורה", אמר רבי יונתן [לעולם] אל ימנע אדם עצמו מדברי תורה ואפלו בשעת מיתה, שנאמר "זאת התורה אדם כי ימות באהל", אפלו בשעת מיתה [תהא עוסק בתורה]. אמר רבי שמעון בן לקיש אין דברי תורה מתקימין אלא במי שממית עצמו עליהן, שנאמר "זאת התורה אדם כי ימות".

תנן התם, אחד חור שחררוהו מים, או שרצים, או שאכלתו מלחת, וכן מדבך של אבנים, וכן סואר של קורות, חשוב אהל, רבי יהודה אומר אהל שאינו עשוי בידי אדם לא שמיה אהל, מאי טעמא דרבי יהודה, יליף אהל אהל ממשכן, כתיב הכא אדם כי ימות באהל וכתיב התם (שמות מ, יט) "ויפרש את האהל על המשכן", מה להלן בידי אדם, אף כאן בידי אדם. ורבנן, אהל אהל ריבה, ומודה אף רבי יהודה כמלא אגרוף, תניא נמי הכי, ומודה רבי יהודה בשקיפין ובנקיקין ובסלעים שאף על פי שאינן עשוין בידי אדם חשובין אהל.

רבי שמעון בן יוחאי אומר קברי עובדי אלילים אין מטמאין, שנאמר "ואתן צאני צאן מרעיתי אדם אתם" כו'. מיתיבי (להלן לא, מו) "ונפש אדם ששה עשר אלף", משום בהמה. תא שמע, (יונה ד, יא) "אשר יש בה הרבה משתים עשרה רבו אדם", התם נמי משום בהמה. תא שמע, (להלן לא, יט) "כל הורג נפש וכל נגע בחלל", דילמא אקטל חד מישראל, ורבנן "לא נפקד ממנו איש", ורבי שמעון, "לא נפקד ממנו איש" לעבירה. רבינא אמר, נהי דמעטינהו קרא מטמויי באהל דכתיב "אדם כי ימות באהל "ממגע ומשא מי מעטנהו קרא.

"זאת התורה אדם כי ימות באהל", בא הכתוב ולמד על המת טמאה חדשה שיטמא באהל, אין לי אלא באהל, חוץ לאהל מנין, תלמוד לומר "זאת התורה" אדם כי ימות (באהל) דברי אסי בן עקיבא, רבי ישמעאל אומר אינו צריך, אם עד שלא נזקק לטמאה הרי הוא מטמא, משנזקק לטמאה אינו דין שיטמא, מנין לעשות כל המאהילין כאהל, היה רבי יצחק אומר מה מצרע הקל עשה בו כל המאהילין כאהל, מת החמור דין הוא שנעשה בו כל המאהילין כאהל.

"כל הבא אל האהל", זה שבא מקצתו, וכל אשר באהל, זה שבא כלו. [הא עד שלא יאמר, יש לי בדין, אם הבא מקצתו טמא הבא כלו] לא יהא טמא, אלא אם אמרת כן ענשת מן הדין, לכך נאמר "כל הבא אל האהל וכל אשר באהל", ללמדך שאין עונשין מן הדין. רבי אחא בר יאשיה אומר, מה תלמוד לומר "כל הבא אל האהל", לעשות קרקע של בית עד התהום כמותו. כל הבא אל האהל, דרך פתחו הוא מטמא ואינו מטמא מכל צדדין כשהוא פתוח, מכאן אתה דן לקבר, מה אהל שהוא מקבל טמאה אינו מטמא מכל צדדין כשהוא פתוח, קבר שאינו מקבל טמאה אינו דין שלא יטמא מכל צדדין כשהוא פתוח, או חלוף, מה קבר שאינו מקבל טמאה הרי הוא מטמא מכל צדדיו כשהוא פתוח וכו', תלמוד לומר (להלן פסוק טו) "וכל כלי פתוח" וגו' דרך פתחו הוא מטמא ואינו מטמא מכל צדדיו [כשהוא פתוח]. דנתי וחלפתי בטל החלוף זכיתי לדון כבתחלה, ומה אהל [שהוא] מקבל טמאה אינו מטמא מכל צדדין כשהוא פתוח, קבר שאינו מקבל טמאה אינו דין שלא יטמא מכל צדדיו כשהוא פתוח, או לא יטמא טמאת ערב, אמרת קל וחמר, אם שלישי במת טמא, השני אינו דין שיהא טמא.

"וכל אשר באהל", שומע אני אף הקש והחריות והעצים והאבנים במשמע, תלמוד לומר "ולקח אזוב וטבל במים" וגו', ועדין כלי גללים וכלי אבנים וכלי אדמה ונפשות בהמה במשמע, תלמוד לומר (להלן לא, כ) "וכל בגד וכל כלי עור וכל מעשה עזים וכל כלי עץ", הא למדנו לארבעה כלים, לכלי מתכות מנין, תלמוד לומר (שם, כב) "אך את הזהב ואת הכסף", הא למדנו לארבעה כלים ולכלי מתכות, לכלי חרס מנין, תלמוד לומר "וכל כלי פתוח" וגו', הא למדנו לארבעה כלים ולכלי מתכות ולכלי חרס, לאדם מנין, תלמוד לומר (להלן לא, יט) ואתם חנו מחוץ למחנה שבעת ימים וגו', או אלו לכלל חטוי ואלו לכלל טמאה, תלמוד לומר (לעיל פסוק יב) "הוא יתחטא בו", את שבא לכלל חטוי בא לכלל טמאה, את שלא בא לכלל חטוי לא בא לכלל טמאה.

"זאת התורה אדם כי ימות באהל", אם לומר אדם, כבר למד, ומה אני מקים אדם, לרבות דבר אחר שיטמא כמת שלם, את מה אני מרבה, השדרה, והגלגלת, וחצי (לוג) [קב] דם, וחצי לוג עצמות, ואבר מן המת ואבר מן החי שיש עליו בשר כראוי, ורבע עצמות ורב בנין ורב מנין מרוב הגויה הרי אלו מטמאין במגע ובמשא ובאהל.

ואלו מטמאים במגע ובמשא ואין מטמאין באהל, עצם כשעורה, וארץ העמים, ובית הפרס, ואבר מן המת ואבר מן החי שאין עליהן בשר כראוי, השדרה והגלגלת שחסרו, כמה חסרון בשדרה, בית שמאי אומרים שתי חוליות, ובית הלל אומרים חוליא אחת, ובגלגלת, בית שמאי אומרים מלא מקדח, ובית הלל אומרים מלא מקדח של לשכה שהוא כפונדיון האיטלקי וכסלע נירונית, ומלא נקבה של עול השרוני, הגולל והדופק מטמא במגע ובאהל, ואינו מטמא במשא.

"כל הבא אל האהל", הוא שבאין לו ומביאין אליו, (זה) [איזה הוא] האהל שבאין לו ומביאין אליו, אמרו מכנסת היא האשה את הנפל בפותח טפח. הבא אל האהל וכל אשר באהל, אהל שיש לו בית ביאה, בית ביאתו מטמא [ואינו מטמא] מאחוריו, אהל שאין לו בית ביאה אין בית ביאתו מטמא ואינו מטמא מאחוריו.

אם קורא אני "הבא אל האהל", יכול מרחוק, תלמוד לומר "וכל אשר באהל", אין לי אלא וכל אשר באהל בכלו, מנין אפלו במקצתו, תלמוד לומר "אשר באהל".

מה האהל בזמן שהמת בתוכו טמא, ולא בזמן שנפנה משם, מה אהל סתום הנוגע בו מכל צדדין טמא, אף קבר סתום הנוגע בו מכל צדדין טמא, ורבי יוסי אומר, לפי שנאמר (להלן פסוק יח) "הנגע בקבר" יכול אף בקבר חדש, אמר שוב "בקבר". אמר לו רבי עקיבא אי אפשר לומר בקבר חדש, אלא בקבר שהמת בו שנאמר (להלן פסוק יח) "והזה על האהל", מה אהל בזמן שהמת בתוכו ולא בזמן שנפנה [אף קבר כן].

"זאת התורה" וגו', תורת האהל תורת כל המאהילין, את מה אני מרבה, הבתים, הבורות, והמערות, המנהרות, והשככין, השקיפין, והסלעים, וכתל שהטה, יכול שאני מרבה שהטה מאליה, תלמוד לומר "זאת".

(אמרת) התורה, רבה זרעים וירקות שתלושין מן הקרקע שהן חוצצין בפני הטמאה. יכול שאני מרבה בזמן שהן מחברין, תלמוד לומר "זאת".

(אמרת) התורה, רבה נפה וכברה, ונפש, (והפלחן) [והפחלץ], והפלצור, ומתוחי מטה, והמשפלות, שהן חוצצין בפני הטמאה. יכול שאני מרבה בזמן שהן מביאין, תלמוד לומר "זאת".

(אמרה) התורה, רבה עדר רחלים, עדר גמלים, ומוכנות חיה, ועוף (שמוכן) [ששכן], את מה אני מרבה חיה דולגת, ועוף הפורח, וטלית המנפפת, וספינה שהיא שטה על פני המים, תלמוד לומר "זאת" (תהיה), [את מה אני] מרבה ביצת המים, וכפת השלג והברד והגליד והכפור, תלמוד לומר "זאת".

**פסוק טו** "וכל כלי פתוח" וגו', בכלי חרס הכתוב מדבר, או אינו מדבר אלא בכל הכלים, הרי אתה דן, נאמרו ארבעה כלים בשרץ, והוציא כלי אחד להקל ולהחמיר עליו, ונאמרו ארבעה כלים במת, והוציא כלי אחד להקל ולהחמיר עליו, מה להלן בכלי חרס הכתוב מדבר, אף כאן בכלי חרס הכתוב מדבר, דברי רבי יאשיה, רבי יונתן אומר, בכלי חרס הכתוב מדבר או אינו מדבר אלא בכל הכלים, תלמוד לומר "וכל כלי פתוח" וגו', כלי שאם נטמא אין לו טהרה מטמאתו, ואיזה זה כלי חרס, מה תלמוד לומר "פתוח", ואפלו כל שהוא, רבי אליעזר אומר בכלי חרס הכתוב מדבר, או אינו מדבר אלא בכל הכלים, תלמוד לומר "וכל כלי פתוח", כלי שמקבל טמאה דרך פתחו ואיזה זה כלי חרס, ומה תלמוד לומר "טמא", טמא לעולם. אבא חנן אומר משום רבי אליעזר, וכל כלי פתוח וגו', שומע אני אפלו כלן, תלמוד לומר "פתוח", על פתחו אמרתי ולא על כלו.

"וכל כלי פתוח" וגו', (פתוח) [פתיל] זה העודף, צמיד זה הדופק, ואף על פי שאין ראיה לדבר, זכר לדבר, שנאמר "ויצמד ישראל" וגו'.

"וכל כלי פתוח" וגו' טמא הוא, מכאן אמרו כלים המצילין צמיד פתיל באהל המת, מצילין בכסוי בבית המנגע.

"וכל כלי פתוח צמיד פתיל עליו", ולא מצדדין, מכאן אמרו חבית שכפאה על פיה ומרחה בטיט מן הצדדין טמא, שנאמר "צמיד פתיל עליו", ולא צמיד פתיל על גביו. וכל כלי פתוח, אין לי אלא כלי חרס, כלי גללים כלי אבנים וכלי אדמה מנין, ודין הוא ומה כלי חרס שהן עלולין לקבל טמאה הרי הן מצילין צמיד פתיל באהל המת, כלי גללים וכלי אבנים וכלי אדמה שאין עלולין לקבל טמאה אינו דין שיצילו צמיד פתיל באהל המת, תלמוד לומר "וכל כלי פתוח", טמא הוא אין תלמוד לומר "טמא הוא", אלא הוא שיציל על עצמו צמיד פתיל באהל המת.

"וכל כלי פתוח", הכלים נצולים בצמיד פתיל, ואין הקרקע נצול בצמיד פתיל, אלו כלים נצולין בצמיד פתיל, כלי חרס, וכלי נתר, כלי גללים, וכלי אבנים, וכלי אדמה, וכלי חרסית וכו', תלמוד לומר "כלי וכל כלי" לרבות דברי בית הלל, אמרו להם בית שמאי, ומה כלי חרס וכלי נתר שהן מקבלין טמאה הרי הן מצילין בצמיד פתיל, אלו שאין מקבלין טמאה אינו דין שיהו מצילין בצמיד פתיל, אמרו חכמים לבית שמאי צאו וראו, כל מי שיש לו טמאה יפה כחו להציל, וכל מי שאין לו טמאה אין יפה כחו להציל, הרי חמור שנכנס לבית המנגע שמא אין כליו מטמא אדם, הרי אדם שנכנס לבית המנגע שמא אינו טמא עד שישהה בכדי אכילת פרס. (אמרו לו צאו וראו, כל מי שיש לו טמאה יפה כחו להציל וכל מי שאין לו טמאה לא יפה כחו להציל). אין במשמע אלא בזמן שהוא בתוך (הבית) [החבית], מנין אפלו בתוך מגופה, תלמוד לומר "כלי", יכול בזמן שהוא בתוך מגופה בתוך אוירה של הבית מנין, תלמוד לומר "כלי". ומנין אתה מרבה מכנגד השפה (בשפה) ובשרף, בשעוה, ובזפת, וגסטרון.

(תלמוד לומר) "פתוח", כל הפתוח לצרך טמא. מכאן אמרו כל העושה מאור בתחלה שעורו כמלא מקדח גדול של לשכה, אלו הן שירי המאור, העושה פתח בינו לבין בתו, בינה לבין חברתה, להשמיע את הקול, ולהדליק את הנר, שעורה בפותח טפח. הדלת ששיר בה החרש בין מלמעלן בין מלמטן בין מן הצדדין, או שפתחתו הרוח, או שהגיפתו ולא מרקו, שעורו כל שהו דברי בית שמאי, ובית הלל אומרים בפותח טפח. החור שבדלת שעורו מלא אגרוף דברי רבי טרפון, רבי עקיבא אומר בפותח טפח. גרדי שחפר מלא קנה, וכן לנר או לאיתפתי(ר) שעורו כל שהו דברי בית שמאי, ובית הלל אומרים בפותח טפח, אמרו להן בית הלל לבית שמאי חור הדלת מהו, אמרו להן בית שמאי בפותח טפח. אמרו (מה טפח) [מאי שנא], שזה עשוי לצרך וזה [אינו] עשוי לצרך. בלויי הכתלים, שחררום שרצים, או שאכלתו מלחת, שעורו כל שהו דברי בית שמאי, ובית הלל אומרים בפותח טפח.

מי שהיה טח בתנור ושיר בו, הרי זה כל שהו, ובזמן שפרע מעצמו שעורו בפותח טפח. תנור שנקב מעינו שעורו מלא חוט תמרה כפול דברי בית שמאי, ובית הלל אומרים מלא כוש [נכנס ויוצא] דולק. נקב מצדו, שעורו מלא (צדו) [כוש] דולק [רבי שמעון אומר] מן הצד נכנס, מן האמצע אינו נכנס, רבי ישמעאל אומר באמצע נכנס, מן הצד אינו נכנס. מגופת חבית שנקבה, שעורה מלא מיצה של שפון, מן הצד נכנס, מן האמצע אינו נכנס, רבי שמעון אומר מן האמצע נכנס, מן הצדדין אינו נכנס. כדי יין וכדי שמן וכסויי טפיחין הרי אלו בכל שהו, רבן שמעון בן גמליאל אומר הואיל ונאמר צמיד פתיל מה אני מקים פתוח, לרבות את הסדוק.

**פסוק טז** **רמז תשסג** "וכל אשר יגע על פני השדה", זה המאהיל על פני המת. בחלל, זה אבר הנדלדל מן החי ויש לו להעלות ארוכה. חרב הרי הוא כחלל או במת, זה אבר הנדלדל מן המת. או בעצם אדם, זה רבע עצמות. או בקבר, זה קבר סתום דאמר מר טמאה בוקעת ועולה טמאה בוקעת ויורדת. ואלו גבי נגיעה תניא (להלן פסוק יח) (וכל) ["ועל] הנגע בעצם" זה עצם כשעורה. "או בחלל" זה אבר הנדלדל מן החי ואין בו להעלות ארוכה. "או במת" זה אבר הנדלדל מן המת. "או בקבר" זה קבר שלפני הדבור. האי אבר מן המת היכי דמי, אי דאית ביה עצם כשעורה, היינו הנוגע בעצם, אלא לאו דלית ביה עצם כשעורה, ואפלו הכי [רחמנא] רבייה, ורבי יוחנן אם אינו ענין למגעו תנהו ענין למשאו.

תניא, "וכל אשר יגע על פני השדה", להוציא עבר שבמעי אמו דברי רבי ישמעאל, רבי עקיבא אומר לרבות גולל ודופק, ורבי ישמעאל גולל ודופק הלכתא גמירי לה, ורבי עקיבא עבר במעי אמו וכו' (כתוב לעיל).

"בחלל חרב", בא הכתוב ולמד על החרב שמטמאה טמאת שבעה, והנוגע בה טמא טמאת שבעה, הא למדנו לכלים ולאדם, כלים ואדם וכלים מנין, תלמוד לומר (להלן לא, כד) "וכבסתם בגדיכם ביום השביעי וטהרתם", הא למדנו לכלים ואדם וכלים.

"בחלל חרב או במת", אף המת בכלל חלל, והרי הכתוב מוציאו מכללו, לעשות את הפורש ממנו כמותו דברי רבי יאשיה, רבי יונתן אומר אין המת בכלל חלל, לפי שמצינו שלמד על המת בפני עצמו ועל החלל בפני עצמו, מנין לעשות את הפורש כמוהו, אמרת קל וחמר ומה נבלה קלה עשה את הפורש ממנה כמוהו, מת החמור דין הוא שנעשה את הפורש ממנו כמוהו. לא אם אמרת בנבלה שמטמאה טמאת ערב מרבה, תאמר במת שמטמא טמאת שבעה מעטה, אמרת וכי היכן רבה והלא במת רבה, שהמת מטמא טמאת שבעה, ונבלה מטמאה טמאת ערב.

מנין שמטמא בהסט, אמרת קל וחמר, ומה נבלה קלה הרי היא מטמאה בהסט, מת החמור דין הוא שיטמא בהסט. אי מה להלן טמאת ערב אף כאן טמאת ערב, אמרת מקום שמגעו טמאת שבעה הסטו טמאת שבעה, מקום שמגעו טמאת ערב הסטו טמאת ערב. רבי מאיר אומר בהרגו בדבר שמקבל טמאה הכתוב מדבר, שמטמא בהסט, או אפלו זרק בו את החץ והרגו, תלמוד לומר "כל הרג נפש וכל נגע בחלל תתחטאו", מקיש הורג לנוגע, מה נוגע על ידי חבורו אף הורג על ידי חבורו.

"או בעצם אדם", זה אבר מן החי, או אינו אלא עצם כשעורה, כשהוא אומר (להלן פסוק יח) (וכל) ["ועל] הנגע בעצם" הרי עצם כשעורה אמור, הא מה תלמוד לומר "או בעצם אדם" זה אבר מן החי. דבר אחר מה המת בשר גדים ועצמות, אף אבר מן החי בשר גדים ועצמות כבריתו. או בקבר, זה קבר סתום, או אינו אלא קבר פתוח, אמרת קל וחמר ומה אהל שהוא מקבל טמאה אינו מטמא מכל צדדיו כשהוא פתוח, קבר שאינו מקבל טמאה אינו דין שלא יטמא מכל צדדיו כשהוא פתוח. אי מה להלן טמא טמאת ערב, אף כאן טמא טמאת ערב, אמרת וכי אהל מאין למד לא מן הדין, ודבר הלמד ממקום אחר אתה בא ללמד ממנו הלמד מן הלמד.

אין במשמע אלא אדם מאהיל על מת טמא, ומנין (אם מאהיל) שהאהיל עליו המת, תלמוד לומר (לעיל פסוק יד) "יטמא שבעת ימים". פני השדה, זה פתח של קבר. אשר יגע, לרבות דופק אחר דופק. בחלל חרב, בחלל שדרכו להרג בחרב, פרט לאשה שהמת בתוך מעיה. ומנין (אף) חכמה שהושיטה ידה לתוך מעיה של אשה תהא טמאה, אמר קרא אשר יגע פרט לזה.

["אשר יגע"], משום מגע הגולל מטמא ואינו מטמא משום משא דברי רבי יהושע, רבי אליעזר אומר הגולל מטמא משום משא מקל וחמר מנבלה, אמר לו לא אם אמרת בנבלה שהיא מטמאה במשא לאחר פרישה, תאמר בגולל שאינו מטמא במשא לאחר פרישה, אמר לו רבי יהושע והלא אם סכה היתה על פתחו של קבר מהו, אמר לו הגד לי סכתך מה היא, אם יש לה פתח הרי זו טהורה, ואם לאו הרי זו טמאה. נסתלק רבי יהושע וקפץ רבי עקיבא, אמר לו אתה אומר את מי רבתה תורה טמאת מגע [או] טמאת משא, [בוא וראה] שיש הרבה מטמא במגע ואין מטמא במשא, ואם מטמא הגולל במגע מרבה יטמא במשא ממעט, אמר לו את מי רבתה תורה טמאת משא או אהל, אומר אני שרבתה תורה טמאת משא מטמאת אהל, שהרבה מטמא במשא ואין מטמא באהל, אם מטמא הגולל באהל המעט, לא יטמא במשא מרבה, [אמר לו] (לא) השבת על ידך השב על ידי, (אם) [אמר לו] אני משיב על ידך ובלבד שלא תכפר בי, הבית שהמת בתוכו מהו, אמר לו טמא, המוסיף ידו על המשקוף מהו, אמר לו טמא, (על) [שלח] הקנה והסיט, וכפרו זה בזה, אמר לו אתה כופר שלא יטמא במשא ואני כופר שלא יטמא במגע כל עקר, ומה אם הזב יצא מתחתיו משכב לטמא אדם לטמא בגדים, לא יצא ממנו מגע כלים לטמא אוכלין ומשקין, [המת] שלא יצא מתחתיו משכב לטמא אדם ולטמא בגדים (וכלים ולא) [אינו דין שלא יצא] ממנו מגע לטמא כלים לטמא אכלים ומשקין (טמאת מת וכו' לא כל שכן), אמר רבי שמעון לא היה לנו להזדקק לכך, אלא הואיל ואיש הנוגע במת טמא, המאהיל טמא, והמסיט טמא, והכלים הנוגעין במת טמאים, ומאהילין טמאין, ומסיטין (טמאין) [טהורין], מוטב להקיש מגע לאהל שכן הוא שוה כלים כאדם, ולא להקישו במשא שאינו שוה כלים כאדם. רבי אליעזר אומר הגולל מטמא משום משא. רבי יהושע אומר אינו מטמא. אמר רבי שמעון אחי עזריה למה אתם דנין, ואני שמעתי שעושה טמאה, אמר לו רבי יהושע, שמעון אחי, איני יכול להכחישך מפני ששמעת סתם, ואני שמעתי בפרוש. (וכו'), בזמן שחרש כל המענה כאחת הרי זה עושה, חרש חצי מענה וחזר וחרש ממנה ולחוץ אינו עושה. כיצד בית הפרס שאבד קבר בתוכה, חרשה צפון ודרום וחזר וחרשה מזרח ומערב זהו בית הפרס שעושה בית הפרס. כיצד בית הפרס שאינו עושה בית הפרס, שדה שאבד בה קבר, חרשה בשחר וחזר וחרשה בין הערבים אינו עושה בית הפרס, עושה בית הפרס אפלו בבקעה גדולה דברי בית שמאי, ובית הלל אומרים (אפלו) [עד] מאה אמה. רבי אליעזר אומר הגולל מטמא, אין לי אלא הגולל, מנין לרבות דופק אחר דופק שאם ימשך האחרון (שבנו) שבם השני נופל, אלא שהיה רבן שמעון בן גמליאל אומר הגולל והדופק טמא, אבל דופקי דופקין טהורה.

**פסוק יז-יח** "ולקחו לטמא מעפר שרפת החטאת", מצינו אפר שנקרא עפר (כתוב בפסוק "וכסהו בעפר").

הקדים עפר למים פסול, רבי שמעון מכשיר, מאי טעמא דרבי שמעון דכתיב "ולקחו לטמא מעפר שרפת החטאת ונתן עליו מים חיים", וכתיב "מים חיים אל כלי" שתהא חיותן בכלי, הא כיצד רצה עפר למטה רצה עפר למעלה. ותנא קמא מאי טעמא, אמר לך סיפא דקרא דוקא, ונתן עליו לערבן הוא דאתא, מאי חזית דאמרת סיפא דקרא דוקא, אימא רישא דקרא דוקא, לא מצית אמרת, דתניא אמר רבי שמעון וכי עפר הוא והלא אפר הוא, אלא שנה הכתוב במשמעו לדון ממנו גזרה שוה, נאמר כאן "עפר" ונאמר להלן (לעיל ה, יז) "עפר", מה להלן עפר למעלה, אף כאן עפר למעלה, ומה כאן הקדים עפר למים כשר, אף להלן הקדים עפר למים כשר. מאי טעמא דרבי שמעון דכתיב וכו' (כדלעיל). ממאי כדקאמרי רבנן, דילמא כדקאמר רבי שמעון מה מצינו בכל מקום מכשיר למעלה, אף כאן מכשיר למעלה.

תנן התם הכל כשרין לקדש, חוץ מחרש שוטה וקטן, רבי יהודה מכשיר בקטן ופוסל באשה ובאנדרוגינוס, מאי טעמא דרבנן, דכתיב "ולקחו לטמא מעפר שרפת החטאת", הנך דפסילי באסיפה פסילי בקדוש, הנך דאכשרי לך באסיפה אכשרי לך בקדוש, ורבי יהודה אם כן לימא קרא ולקח, מאי ולקחו, אפלו קטן דפסיל התם כשר הכא. אשה מנא ליה, ונתן ולא ונתנה, ורבנן, אי כתב ולקח הוה אמינא עד דשקיל חד ויהיב חד, כתב רחמנא ולקחו, ואי כתב רחמנא ולקחו ונתנו הוה אמינא עד דשקלי תרי ויהבי תרי, כתב רחמנא ולקחו ונתן דאפלו שקלי תרי ויהיב חד. ולקח אזוב וטבל במים איש טהור, לרבנן איש ולא אשה, טהור להכשיר את הקטן, לרבי יהודה איש ולא קטן, טהור להכשיר את האשה. והזה הטהור על הטמא, טהור מכלל שהוא טמא, למד על טבול יום שכשר בפרה.

נפל משפפרת לשקת פסול, הא הפילו כשר, אמאי ולקחו ונתן אמר רחמנא, אלא שמע מינה (נתינה) [לקיחה] על ידי דבר אחר שמה (נתינה) [לקיחה].

"ולקחו לטמא מעפר", וכי עפר הוא [והלא אפר הוא], אלא מלמד שאם נשתנו מראיו כשר.

"ונתן עליו מים חיים", במי מעין הכתוב מדבר, או אינו מדבר אלא במים שהן חיים לעולם, ואף על פי שאין ראיה לדבר זכר לדבר, שנאמר (בראשית כו, יט) "ויחפרו עבדי יצחק בנחל" וגו', הא מה תלמוד לומר "ונתן עליו מים חיים" במי מעין הכתוב מדבר. אל כלי, מגיד שעשה בה כל הכלים ככלי חרס, שהיה בדין הואיל ומים ועפר מקדשין בסוטה ומים ועפר מקדשין בפרה, אם למדת בסוטה שלא עשה בה כל הכלים ככלי חרס, אף פרה לא נעשה בה כל הכלים ככלי חרס, תלמוד לומר "אל כלי" מגיד שעשה כל הכלים ככלי חרס.

"ולקח ולקחו", אחד האיש ואחד האשה לקדש, עפר, פרט לסיד, מעפר, פרט לחרס, שרפת, ולא בזמן שנשבר הקלל, ולא בזמן שפרחתו הרוח, ולא בזמן שהניפו ולא מרחו, ומנין אתה מרבה פחם שיש עליו מקצת עפר שיכתשנו ויזה ממנו, תלמוד לומר "מעפר "שרפת החטאת".

"מים חיים", פרט למימי תערובות, ולמימי משאות, ולמבוע הפוסק. מים חיים, פרט לכנוף, ולמבוע החולט. אל כלי, בכלי מקדשין, ואין מקדשין בקרקע, מכאן אמרו מכתשת שמחברת לקרקע אין ממלאין בה, ואין מקדשין בה, ואין מזין ממנה, ואינה צריכה צמיד פתיל, ואינה פוסלת את המקוה, ואינה מכשרת את הזרעים, ובזמן שהיא תלושה מן הקרקע ממלאין ממנה, (וכו' עד) מכשרת את הזרעים.

"ולקח אזוב", נאמר כאן לקיחה, ונאמר להלן לקיחה, מה לקיחה האמור להלן שלשה, אף לקיחה האמור כאן שלשה. אזוב ולא אזוב יון, ולא אזוב כחלית, ולא אזוב רומית, ולא אזוב מדברית, ולא אזוב שיש לו שם לויי.

"וטבל במים", שיהו במים כדי טבילה. איש, להוציא את הקטן, משמע מוציא את הקטן ומוציא את האשה, תלמוד לומר "טהור" להביא את האשה דברי רבי ישמעאל, רבי עקיבא אומר טהור למה נאמר, עד שלא יאמר יש לי בדין, אם האוסף טהור, המזה לא יהא טהור, הא מה תלמוד לומר "טהור", טהור מכל טמאה ואיזה זה טבול יום, רבי אומר נאמר כאן "טהור", ונאמר להלן "טהור", מה טהור האמור (להלן) [כאן] טמא לתרומה וטהור (למעשר) [לחטאת], אף טהור האמור להלן טמא לתרומה וטהור לחטאת.

"ולקח אזוב", באזוב ולא בקיסם הקשור בו. וטבל, ולא המספג. במים, ולא המערה, אמרו מספגין לטבילה ואין מספגין להזאה, ויש אומרים אין מספגין לא לטבילה ולא להזאה.

"איש טהור", איש פרט לאשה, או איש פרט לקטן, אמרת טהור לרבות את הקטן, אמרו מסעדת האשה את הקטן והוא מזה, אבל לא תטבל את האזוב ותתן לו, אם טבלה ונתנה לו הזאתו פסולה.

"והזה על האהל", בא הכתוב ולמד על האהל שהוא מקבל טמאה. והזה על האהל ועל כל הכלים, בשעת קבול טמאה. ועל הנגע בעצם, זה עצם כשעורה, או אינו אלא אבר מן החי, כשהוא אומר "או בעצם אדם" הרי אבר מן החי אמור, הא מה תלמוד לומר "ועל הנגע בעצם" זה עצם כשעורה, מגיד הכתוב שכשם שהביא כלם לענין טמאה, כך הביא כלם לענין הזאה.

"ועל כל הכלים", רבה אדם נוגע בכלים נוגעים במת שיגעו בכלים אחרים. היה רבי עקיבא אומר חמשה מטמאין במת, ארבעה טמאין טמאת שבעה ואחד טמא טמאת ערב, כיצד שנים, אדם הנוגע במת טמא טמאת שבעה, אדם נוגע בו טמא טמאת ערב, אדם בין הכלים גוררים ארבעה לטמאה, וכלים באדם גוררים שלשה לטמאה, ואדם באדם גוררים שנים לטמאה, חמר באדם מבכלים, וכלים מבאדם, שהכלים שלשה, ואדם שנים, חמר באדם שכל זמן שהוא באמצע הם ארבע, אינו באמצע הם שלשה, רבי יוסי אומר כל המטמא בזב טמאת ערב, טהור בזב (חוץ מכלים) [מכלום ].

**פסוק יט** "והזה הטהור על הטמא", על הטמא טהור, ועל הטהור טמא דברי רבי עקיבא, וחכמים אומרים אין דברים האלו אמורים אלא בדברים המקבלין טמאה, כדתנן נתכון להזות על הבהמה והזה על האדם אם יש באזוב ישנה, נתכון על האדם והזה על הבהמה אם יש באזוב לא ישנה, מאי טעמא דרבי עקיבא, נכתוב רחמנא והזה הטהור [עליו], מאי על הטמא, שמע מינה על הטמא טהור ועל הטהור טמא. ורבנן, ההוא לדברים המקבלין טמאה הוא דאתא, אבל הכא, קל וחמר הוא, על הטמא טהור, על הטהור לא כל שכן. ורבי עקיבא, הינו דקאמר שלמה בחכמתו (קהלת ז, כג) "אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני". ורבנן, ההוא למזה ולמזין עליו טהור, נוגע בהן טמא. ומזה טהור, והכתיב (להלן פסוק כא) "ומזה מי הנדה יכבס בגדיו", מאי מזה, נוגע.. והכתיב מזה והכתיב נגע, ועוד מזה בעי כבוס בגדים, נוגע לא בעי כבוס בגדים, אלא מאי מזה, נושא. ונכתוב רחמנא נושא, ומאי טעמא כתיב מזה, הא קא משמע לן דבעינן שעור הזאה. הניחא למאן דאמר הזאה צריכה שעור, אלא למאן דאמר אינה צריכה שעור מאי איכא למימר, אפלו למאן דאמר הזאה אינה צריכה שעור, הני מילי אגבא דגברא, אבל במנא צריכה שעור, דתנן כמה יהא ויהא בהן כדי הזאה כדי שיטבל ראשי הגבעולין ויזה.

תניא שרפה אונן, מחסר כפורים, כשרה, יוסף הבבלי אומר, אונן כשרה, מחסר כפורים פסולה, ובהאי קרא קמיפלגי, והזה הטהור על הטמא, טהור מכלל שהוא טמא, מר סבר מכלל שהוא טמא טמאה דכל התורה כלה, ומר סבר טמאה דהא פרשתא.

"והזה הטהור על הטמא", נתכון להזות לפניו והזה לאחריו, לאחריו והזה לפניו, הזאתו פסולה, לפניו והזה על הצדדין, הזאתו כשרה.

אמר עולא, הכל מודים בלשון לענין טמאה דגלוי הוא אצל השרץ מאי טעמא "אשר יגע בו" אמר רחמנא והאי נמי כנגיעה הוא. לענין טבילה, כטמון דמי, מאי טעמא (שם, יג) "ורחץ את בשרו במים" אמר רחמנא, מה בשרו מאבראי אף כל מאבראי, לא נחלקו אלא לענין הזאה, הרי שהיה מזה ונתזה הזאה על לשונו, רבי מדמי לה לטמאה, ורבנן מדמו לה לטבילה, ותרויהו בהאי קרא קמיפלגי, והזה הטהור על הטמא, רבי סבר והזה הטהור על הטמא ביום השלישי וביום השביעי וחטאו", ורבנן סברי וחטאו ביום השביעי וכבס בגדיו ורחץ במים וטהר. ורבנן נמי נדמיה לטמאה, טהרה מטהרה הוה ליה למילף. (ורבנן) [ורבי] נדמיה לטבילה, וכבס בגדיו הפסיק הענין. וסבר רבי לענין טבילה כטמון דמי, והא מעשה בשפחה של בית רבי שטבלה ועלתה ונמצא עצם בין שניה והצריכה רבי טבילה אחרת, נהי דביאת מים לא בעינן, מקום הראוי לביאת מים בעינן, כדרבי זירא דאמר רבי זירא כל הראוי לבילה וכו'.

אין מזין ואין טובלין אלא ביום, שנאמר "והזה הטהור על הטמא ביום" וגו', ואיתקש טבילה להזאה.

"ביום השלישי וביום השביעי", בא הכתוב ולמד על טמא מת שטעון הזאת שלישי ושביעי, אתה אומר לכך בא, או אינו אלא אם הזה בשלישי יטהר בשביעי, לא הזה בשלישי לא יטהר בשביעי, תלמוד לומר "וחטאו ביום השביעי", שנה עליו הכתוב לפסל. אין לי אלא שביעי, שמיני תשיעי ועשירי מנין, תלמוד לומר "וחטאו" מכל מקום.

"והזה הטהור על הטמא", כל המטמאין מקבלין הזאה, זבין וזבות נדות ויולדות. והזה הטהור על הטמא, ולא בזמן שלא נתכון להזות על הטמא. ורחץ במים וטהר בערב, מה ערב שהוא בא כלו, אף מים כשיבוא כלו במים וטהר.

"וכבס בגדיו ורחץ במים וטהר בערב", מה תלמוד לומר מפני שהייתי אומר אם קדמה טבילה להזאה יצא, תלמוד לומר "וחטאו ביום השביעי" ואחר כך "וכבס בגדיו ורחץ במים וטהר בערב".

**פסוק כ** "ואיש אשר יטמא ולא יתחטא ונכרתה הנפש ההיא מתוך הקהל", מי שיש לו קהל, יצא נכרי שאין לו קהל, ולית ליה טמאה, ואימא כרת הוא דלא מיחיב, אבל אטמויי איטמי, אמר קרא (לעיל פסוק יט) והזה הטהור על הטמא, כל שיש לו טהרה יש לו טמאה, וכל שאין לו טהרה אין לו טמאה, ודילמא טהרה הוא דלא הויא ליה הא טמאה הויא ליה, אמר קרא ואיש אשר יטמא, איתקש טמאה לטהרה, כל שיש לו טהרה יש לו טמאה, וכל שאין לו טהרה אין לו טמאה.

הכל מטמאין טמאת מת, הכל לאתויי מאי, לאתויי קטן, סלקא דעתך אמינא איש אשר יטמא ולא יתחטא כתיב, איש אין, קטן לא, קא משמע לן. (לעיל פסוק יח) "ועל הנפשות אשר היו שם", אלא איש למה לי, למעוטי קטן מכרת.

"ואיש אשר יטמא ולא יתחטא", אי בעי מטמא ואי בעי לא מטמא, מת מצוה דלא סגי דלא מטמא הכי נמי דפטור, שאני התם דכתיב "טמא יהיה" מכל מקום. ההוא מבעי ליה לכדתניא "טמא יהיה" לרבות טבול יום, "טמאתו בו" לרבות מחסר כפורים, אמר ליה אנא מ"עוד" קאמינא.

הנכנס למקדש בטמאה לוקה, כתיב ענש, וכתיב אזהרה, ענש דכתיב "את מקדש ה' טמא", אזהרה דכתיב (לעיל ה, ב-ג) "וישלחו מן המחנה ולא יטמאו את מחניהם".

"ואיש אשר יטמא ולא יתחטא ונכרתה", על טמאת מקדש ענש הכתוב כרת, או לא ענש אלא על ההזאה, תלמוד לומר "ואם לא יתחטא" וגו' ענשו "לא יטהר", ואין ענשו כרת.

**פסוק כא-כב** "והיתה להם לחקת עולם", שינהג הדבר לדורות. ומזה מי הנדה יכבס בגדיו והנגע במי הנדה יטמא, הכתוב חלק בין מים שיש בהן כדי הזאה ובין מים שאין בהן כדי הזאה, שהמים שיש בהן כדי הזאה מטמא אדם לטמא בגדים, ומים שאין בהן כדי הזאה מטמא אדם לטמא אכלין ומשקין, אתה אומר לכך בא, או לא בא אלא לחלק בין נוגע למזה, שהמזה שאין נוגע מטמא בגדים, ומזה נוגע אין מטמא בגדים. אמרת קל וחמר, אם המזה שאין נוגע מטמא, מזה שנוגע בו דין הוא שיטמא בגדים, אין לי אלא טהורין טמאין מנין, אמרת קל וחמר, אם טהורין מטמאין, קל וחמר לטמאין. אין לי אלא כשרין פסולין מנין, אמרת קל וחמר, אם כשרין מטמאין קל וחמר לפסולין.

"וכל אשר יגע בו הטמא יטמא", למה נאמר, לפי שהוא אומר (לעיל פסוק טז) "בחלל חרב" בא הכתוב ולמד על החרב שהיא טמאה טמאת שבעה והנוגע בה טמא טמאת שבעה, הא למדנו לכלים ואדם, כלים ואדם וכלים מנין, תלמוד לומר (להלן לא, כד) "וכבסתם בגדיכם", הא למדנו לכלים ואדם וכלים, כלים וכלים מנין, אמרת קל וחמר, ומה כלים הנוגעים באדם הנוגע בכלים הנוגעין במת הרי הן טמאין, כלים הנוגעין בכלים הנוגעין במת אינו דין הוא שיהו טמאין. כלים באדם מנין, אמרת קל וחמר, ומה כלים הנוגעין באדם הנוגע בכלים הנוגעין במת הרי הן טמאין, כלים הנוגעין באדם הנוגע במת אינו דין שיהו טמאין, או יהא אדם מקבל טמאה מן המת לטמא את חברו טמאת שבעה, [אמרת] קל וחמר, ומה כלים שאין מטמאין על גבי משכב ומושב, הרי הן מקבלין טמאה מן המת לטמא אדם טמאת שבעה, אדם שמטמא על גבי משכב ומושב אינו דין שיקבל טמאה מן המת לטמא את חברו טמאת שבעה, תלמוד לומר "והנפש הנגעת תטמא עד הערב", טמאת ערב מטמא, ואין מקבל טמאה מן המת לטמא את חברו טמאת שבעה, או שיטמא בהסט, אמרת קל וחמר, ומה נבלה קלה הרי היא מטמאה בהסט, מת חמור אינו דין שיטמא בהסט, תלמוד לומר "וכל אשר יגע בו הטמא יטמא", במגע הוא מטמא ואין מטמא בהסט.

"ומזה מי הנדה", מים שהן ראויין לנדה לטמא אדם לטמא בגדים, ולא מים שאין בהן כדי הזאה, ומה אני מקים הנגע במי הנדה, רבה מי חטאת שיש בהן כדי הזאה (שאין) [שהן] מטמאין במגע ובמשא, הנגע והנגע, רבה מי חטאת שאין בהן כדי הזאה (שאין) [שהן] מטמאין במגע אבל לא במשא, העיד רבי חנינא משום חמשה זקנים שבאו מיהודה ואמרו, מי חטאת שעשו מצותן, ונטמאו באב הטמאה מטמאין את הכהן ואת תרומתו, ואין חיבין עליהן על ביאת מקדש. מי חטאת שלא עשו מצותן ונטמאו באב הטמאה, מטמא את (הכהן) [המזה] בידו ולא ברגלו, ואינו מטמא את הכהן לא בידו ולא ברגלו, בזמן שנפסלים ממימי הטללים, ממימי השלגים, מטמא הכהן ברגלו אבל לא בידו, ואינו מטמא את המזה [לא] בידו ולא ברגלו (ק"ו), אמר רבי שמעון לפני רבי עקיבא קל וחמר ומה במקום שאין הכהן מטמא בידו הרי המזה מטמא בידו (וברגלו), מקום שהכהן מטמא בידו וברגלו אינו דין שיהא המזה מטמא בידו וברגלו. מה לכהן מטמא לטמאים ומטמא לטהורים, מה למזה שאינו מטמא לטמאים ואינו מטמא לטהורים. אפר כשר שנתערב במים פסולין מטמא את הכהן ואת התרומה, רבי יעקב אומר מטמאים הם משום משקה. אפר פסול שנתערב במים כשרים, רבי שמעון אומר מטמאים הם משום משקה, רבי אליעזר בן יעקב אומר כשרין הן ללוש בהן את העסה.

"וכל אשר יגע בו הטמא יטמא", מגיד שמטמא בגדים, יכול בגדים שנטמאו מתחת המת, ומנין אף בגדים שנטמאו מתחת הזב, תלמוד לומר "וכל אשר יגע בו הטמא יטמא", ומנין כלים באדם, תלמוד לומר "וכל אשר יגע בו הטמא יטמא", מנין אדם בכלים, אמרת וכל אשר יגע בו הטמא יטמא, "והנפש הנגעת תטמא עד הערב", רבי יוסי אומר היה מטמא בכלן טמאת שבעה.