# פרק כ'

> מקור: https://rabenu.app/books/yalkut-shimoni/bamidbar/chukat/perek-20/

**פסוק א-ח** "ויבאו בני ישראל", מה כתיב למעלה מן הענין פרשת פרה אדמה (כתוב ברמז תקכ"ה).

"ותמת שם מרים", שנו רבותינו אין מניחים את המטה ברחוב, מפני שמרגיל את ההספד, ולא של נשים לעולם מפני הכבוד. אמרי בנהרדעי, לא שנו אלא חיה, אבל שאר נשים מניחין, רבי אלעזר אומר אפלו שאר כל הנשים, שנאמר "ותמת שם מרים ותקבר שם", סמוך למיתה קבורה. אמר רבי אלעזר אף מרים בנשיקה מתה, אתיא שם שם, מפני מה לא נאמר בה "על פי ה'" מפני שגנאי הדבר לומר. אמר רבי ינאי למה נסמכה מיתת מרים לפרה אדמה, מה פרה אדמה מכפרת, אף מיתתן של צדיקים מכפרת.

"ולא היה מים לעדה", שלשה פרנסים טובים היו להם לישראל משה ואהרן ומרים וכו'.

"וירב העם עם משה", מדת הדין כשאדם כועס על שנים נותן פניו בקטן, ואלו נתנו פניהם בגדול, ועוד שהיה אהרן חביב עליהן, שהיה אוהב שלום ורודף שלום, זה שאמר הכתוב "שפתי כסיל יבאו בריב", היו תובעין מיתה, (שמות טז, ג) "מי יתן מותנו ביד ה'", ולו גוענו בגוע אחינו, מהו לפני ה', משל לבן מלכים שיצא לתרבות רעה והיה עולה לכתלים ולאילנות כנגד אביו, הולך למקום החיות כדי שיהא אביו מצטער, כך היו אלו אומרים אנו מתים ויהא מצטער עלינו, ולא עוד שנשבע לאבותינו לתת לנו את הארץ.

"קח את המטה", זה שאמר הכתוב (תהלים קי, ב) "מטה עזך ישלח ה' מציון", זה המטה שהיה ביד יעקב אבינו, שנאמר (בראשית לב, יא) "כי במקלי עברתי". והוא המטה שהיה ביד יהודה, שנאמר "חתמך ופתילך ומטך אשר בידך". והוא היה ביד משה, שנאמר (שמות ד, יז) "ואת המטה הזה תקח בידך". והוא היה ביד אהרן, שנאמר "וישלך אהרן את מטהו". והוא היה ביד דוד, שנאמר (שמואל א יז, מ) "ויקח מקלו בידו". והוא היה ביד כל מלך ומלך עד שחרב בית המקדש, וכן עתיד אותו המטה למסר למלך המשיח, וכן עתיד לרדות בו את אמות העולם, לכך נאמר "מטה עזך ישלח ה' מציון".

דבר אחר, "קח את המטה", זה שאמר הכתוב (משלי כב, טו) "אולת קשורה בלב נער", אלו ישראל, שנאמר "כי נער ישראל ואהבהו", שהיו מכעיסין בכל שעה לפני הקדוש ברוך הוא, ומי מרחיק אותה מהם, (משלי שם) "שבט מוסר ירחיקנה ממנו", לפיכך אמר הקדוש ברוך הוא למשה מרדות הן צריכין, כשם שהנער הזה סורח והסופר הזה מכה אותו ומביאו לידי חיים, לכך נאמר "קח את המטה".

הבאר היה עולה בזכות מרים, שנאמר (לעיל פסוק א-ב) ותמת שם מרים ומיד ולא היה מים לעדה, וכיון שנסתלק הבאר התחילו מתכנסין על משה ועל אהרן, שנאמר "ויקהלו על משה ועל אהרן", והיו משה ואהרן יושבין ומתאבלין על מרים, אמר להם הקדוש ברוך הוא בשביל שאתם אבלים ימותו בצמא, עמד וקח מטך והשקית את העדה ואת בעירם. דבר אחר, למה נסתלק הבאר במיתת מרים, כדי שידעו הכל כמה היתה צדקת ויצטערו עליה רבים ויגמלו אתה חסד, כך כיון שמתה מרים, ומשה ואהרן עסוקין בה, וישראל מבקשים מים ואין מוצאין, מיד נתכנסו עליהם, כיון שראו אותם באין אמר משה לאהרן תאמר מהו כנוס זה, אמר לו אהרן לא בני אברהם יצחק ויעקב הן, גומלי חסדים בני גומלי חסדים, אמר לו משה אי אתה יודע להפריש בין כנוס לכנוס, אין זה כנוס של תקנה אלא של קלקלה, שאלו היה כנוס של תקנה היו צריכים להיות בראשם שרי אלפים ושרי מאות וגו', ואתה אומר לגמל חסד הן באין, מיד הטיחו דברים כנגדו, שנאמר (לעיל פסוק ג) וירב העם עם משה, כיון שראה משה ואהרן פניהם זעומות, ברחו להם לאהל מועד, משל למה הדבר דומה לגדול המדינה שנזדעזעו בני המדינה וברח לפלטין של מלך. וירא כבוד ה', אמר להן הקדוש ברוך הוא למשרתי צבור, צאו מכאן במהרה, בני מתים בצמא ואתם יושבין ומתאבלין על הזקנה.

דבר אחר, "ויבאו בני ישראל כל העדה", את מוצא בשעה שהצדיקים מתים הן עושין רשם. כשמת רבי אליעזר נתעקרו כל האילנות שהיו באותו מקום. כשמת רבי יהושע נפלה אסטוא של טבריה. וכן אתה מוצא כשמתה מרים נסתלק הבאר. ויבאו, באו מקדקדו של מדבר. כל העדה צדיקים וכשרים. מדבר צן מדבר צנים שהוציאו מפיהם "ונפשנו קצה בלחם הקלקל". וישב העם, כל מקום שנאמר "וישב" משם שב מקטרג. (בראשית כב, יט) "וישב אברהם בבאר שבע" "ותמת שרה" (שם לז, א) "וישב יעקב", נגנב יוסף. (להלן כה, א) "וישב ישראל בשטים ויחל העם לזנות". וירב העם, אמרו להם, בתחלה אמרת לנו מפני פושעים וחטאים שיש בכם אין המקום מצוי לכם, עכשו שנעשינו כלנו קהל ה' מפני מה מתים בצמא. (לעיל פסוק ד) ולמה הבאתם את קהל ה' וגו' אנחנו ובעירנו, אשריהן הצדיקים שחביבה עליהן בהמתן כגופן, וכן מצינו ביעקב שאמר (בראשית לז, יד) "לך נא ראה את שלום אחיך ואת שלום הצאן" לקים מה שנאמר (משלי יב, י) "יודע צדיק נפש בהמתו".

"קח את המטה והקהל את העדה", מכאן שהקדוש ברוך הוא חס על ממונם של ישראל.

**פסוק י** "ויקהלו משה ואהרן", מלמד שכל אחד ואחד רואה את עצמו יושב על פני הסלע, וכן הוא אומר "ואת כל העדה הקהל", וכן כשעברו ישראל את הירדן נכנסו כל ישראל בין בדי הארון שנאמר (יהושע ג, ט) "ויאמר יהושע אל בני ישראל גשו הנה ושמעו את דברי ה' אלהיכם", (וכן) [אף כאן] כל ישראל עומדין ורואים נסים שבסלע.

התחילו לומר יודע משה חק הסלע, אם הוא מבקש יוציא לנו מים מזו, ונמצא משה עומד בספק, אם שומע להם מבטל דברי המקום, והקדוש ברוך הוא "לכד חכמים בערמם", לפי שהיה משה משמר עצמו כל אותן ארבעים שנה שלא להקפיד כנגדן, שהיה מתירא מן השבועה שנשבע הקדוש ברוך הוא, (דברים א, לה) "אם יראה איש באנשים האלה הדור הרע הזה", אמרו לו והרי סלע כשם שאתה רוצה להוציא מסלע אחר תוציא מזו, צוח עליהם שמעו נא המרים, [המרים] סרבנים, ויש אומרים שוטים, שכן בכרכי הים קורין לשוטה מורה, [ויש אומרים המרים] מלמדים את מלמדיהם, המרים חצים שנאמר (שמואל א לא, ג) "וימצאהו המורים אנשים בקשת".

**פסוק יא** "וירם משה את ידו ויך את הסלע", הכה פעם אחת, התחיל הסלע נוטף מים מועטים, שנאמר "הן הכה צור ויזובו מים", כזב שהוא נוטף טפין, אמרו לו בן עמרם המים הללו ליונקי שדים או לגמולי חלב, מיד הקפיד כנגדן והכהו פעמים, שנאמר "ויך את הסלע במטהו פעמים", ושטפו כל מה שהיה (מרננין) [נתון] כנגדן, שנאמר (שם) "ונחלים ישטפו", ואף על פי כן, לא עשה משה אלא מסלע שאמר לו הקדוש ברוך הוא, ומנין (שאמר) [שאף] אותו סלע שאמרו ישראל עליו וכל סלע וצרור שהיה באותו מקום היו מוציאים מים, שנאמר (שם, טו) "יבקע צרים במדבר". וכבר היה בידם שלש ששתקו ולא אמרו שירה.

**פסוק יב** למה נתפש אהרן, שנאמר "ויאמר ה' אל משה ואל אהרן יען לא האמנתם בי", משל לבעל חוב שבא לטל גרנו של לווה, ונטל שלו ושל שכנו, אמר לו הלווה אני חיב שכני עני מה חטא, אף כאן אמר משה רבונו של עולם, אני הקפדתי אהרן מה חטא, לפיכך הכתוב מקלסו, שנאמר (דברים לג, ח) "וללוי אמר תמיך ואוריך" וגו'.

"יען לא האמנתם בי", וכי לא אמר משה דבר קשה מזה, שאמר "הצאן ובקר ישחט" וגו', והיא גדולה מזו, מפני מה לא גזר עליו שם מיתה, משל למלך שהיה לו אוהב והיה מגיס בינו לבין המלך בדברים קשים ולא הקפיד עליו, לימים עמד האוהב והגיס לפני הלגיונות, גזר עליו מיתה, אף כאן אמר הקדוש ברוך הוא למשה מה שעשית ביני לבינך מחול לך, עכשיו כנגד הרבים אי אפשר, שנאמר "להקדשני לעיני בני ישראל".

אמרו לו למשה, לא אמרת שיש לנו אלוה בכל מקום, שנאמר (דברים י, יד) "הן לה' אלהיך השמים ושמי השמים", אמרו יודעין אנו שהיית רועה במדבר ארבעים שנה, ואתה מכיר מקום המים ונדחקת להכות את הסלע, אמר לו הקדוש ברוך הוא הקפדת כנגדן ואמרת שמעו נא המרים, ויצאו מים בזעף, שנאמר "ויצאו מים רבים", מיד נשטפו קהל רב שהיו מרננים לפני הקדוש ברוך הוא, שנאמר (תהלים עח, טו) "יבקע צרים במדבר" וכתיב (בראשית ז, יא) "ביום הזה נבקעו" וגו' מה (זכר) [רבה] האמור בדור המבול נשטפו, אף כאן, אי אתה (וכו') זכור מה עשה הסלע לבני, שנאמר "וינקהו דבש מסלע", ואחר טובתו הכית אותו אין את כשר לעמד על בני, כבר מניתי אחר תחתיך (להלן כז, יח) "קח לך את יהושע בן נון".

אמר רבי סימון (לעיל פסוק ח) ונתן מימיו, מפני שדרכו של סלע להוציא אש, שנאמר (שופטים ו, כא) "ותעל האש מן הצור", ודרכו להוציא דבש, שנאמר "וינקהו דבש מסלע", ודרכו להוציא שמן, שנאמר (שם) "ושמן מחלמיש צור", ואין דרכו להוציא מים, אלא תן דעתך עכשו שלא תוציא אלא מים, שנאמר "ונתן מימיו". אם יהיה ביד אדם אינו יכול שלא לערב משקים אלו באלו, למה, שהן מבאישין, ואפלו יכול לערב, שמא מערב מים באש בכלי אחד, לא המים מכבין האש, ראה נסים שעשה הקדוש ברוך הוא כנס לתוך הסלע שמן ודבש ומים ואש, ואם תמה אתה על הדבר, הרי הוא אומר "ויהי ברד ואש מתלקחת", ומדה טובה מרבה ממדת פרענות.

(לעיל פסוק ח) ודברתם אל הסלע, והכיתם לא נאמר, אמר לו כשהנער קטן רבו מכהו ומלמדו, כיון שהגדיל בדבור הוא מיסרו, כך אמר הקדוש ברוך הוא למשה כשהיה סלע זה קטן הכית אותו, שנאמר (שמות יז, ו) "והכית בצור", אבל עכשיו ודברתם אל הסלע, שנה עליו פרק אחד והוא מוציא מים מן הסלע. והוצאת להם מים מן הסלע, יש כח וזכות לאותן שישנים במערת המכפלה שתוציא להם מים, ואין סלע אלא זכות אבות, שנאמר "ירנו ישבי סלע".

(לעיל פסוק י) ויקהלו משה ואהרן את הקהל, למעלה כתיב (לעיל פסוק ב) ויקהלו על משה ועל אהרן, ולמה כנסום, אלא משה ואהרן מהלכין וכל ישראל אחריהן, והיו ישראל רואין אבן והיו עומדין ומקיפין אותה, ואין דור שאין בו ליצנין, והיו הנקרבין אומרים אין אתם יודעין שבן עמרם רועה של יתרו היה, ורועים פקחים במים, והוא מבקש למשכנו להיכן שיש בו מים ולומר לנו הרי הוצאתי לכם מים ולטעות אותנו, אלו כן יוציא לנו מן האבן הזו, (או מזו) [מה בין זו] לזו, והקדוש ברוך הוא כך צוהו מכל סלע שרוצים הוצא להם מים, ומשה הפך פניו סבור שישראל אחריו, והיו אותם עשויין כתות על האבנים, אמר להם בואו עמי שאוציא לכם מים, אמרו לו מזה אנו מבקשין, אם מן הסלע הזה אי אתה מוציא אף מן האחרת אין אנו מבקשים, ונתכרכמו פניו כנגדן ונשבע שאינו מוציא להם מים אלא מאותה שהוא מבקש, אמר רבי יהודה ברבי סימון בשם רבי יהושע בן לוי, משה הכה את הסלע וכל הצורים שבמדבר נבקעו והיו מוציאין מים, שנאמר (תהלים עח, טו) "יבקע צורים במדבר", לאגרדמים שיצא לשער את המדות, מצא את החיצונים נועלים, נטל את הראשון והכהו, ושמעו כלן ופתחו מאליהן.

אל פני הסלע, מכאן שמעט מחזיק את המרבה.

"יען לא האמנתם בי", רבי שמעון בן אלעזר אומר אף משה ואהרן (בהכרת) [בחטאם] מתו, שנאמר "יען לא האמנתם בי", שאלולא כן לא הגיע זמנכם לפטר.

משה אמר (שמות ד, א) "והן לא יאמינו לי" (כתוב ברמז קע"ב).

אשריהם משה ואהרן שלא נשאו להם פנים בעולם הזה, שנאמר "יען לא האמנתם בי", אלו האמנתם בי עדין לא הגיע זמנכם לפטר, אשריהם לצדיקים, לא דין שזוכין לעצמן, אלא שמזכין לבניהם ולבני בניהם עד סוף כל הדורות. הרבה בנים היו לו לאהרן שראויין לשרף כנדב ואביהוא, שנאמר "הנותרים", אלא שזכות אביהן גרמה להם. אוי להם לרשעים [לא דין] שמחיבים לעצמן [אלא שמחיבים לבניהם] ולבני בניהן עד סוף כל הדורות, הרבה בנים היו לו לכנען שראויין לסמך כטבי עבדו של רבן גמליאל, אלא שחובת אביהן גרמה להם.

**רמז תשסד** "יען לא האמנתם בי", אמר לו הקדוש ברוך הוא היה לך ללמד מהגר, דכתיב (בראשית כא, יט) "ותרא באר מים", ומה אם יחידי שהיה לו זכות אברהם אביו העליתי לו הבאר, ישראל שיש להן זכות אבות, וזכות התורה שקבלו, וזכות מצוות על אחת כמה וכמה. דבר אחר, לא היה לך ללמד ממה שארע לך ברפידים, שאמרת (שמות יז, ד) "עוד מעט וסקלני", אמרתי לך למה אתה מקטרג את בני "עבר לפני העם", יעבר מטה זה שבידך. דבר אחר, עבר לפניהם וראה שאין עושין לך כלום. דבר אחר, כאדם שעובר לפני התיבה ומתפלל על הרבים. דרש רבי נהוראי, כשעברו ישראל בים היו תינוקות צמאים, והיתה אשה פושטת ידה וממלאה חמתה מן המים מלוחים ונעשין מתוקים. ועוד נס אחר, היתה פושטת ידה בין גלי הים ומלקטת לבנה תאנים ורמונים ואפרסקין ונותנת אותן לבנה. שלח לו רבן גמליאל אף אתה מן המתמיהים, אמר לו מקרא אני דורש (דברים ב, ז) "זה ארבעים שנה ה' אלהיך עמך לא חסרת דבר", אי אתה מודה שאותו היום שעברו ישראל בים מן ארבעים שנה היה, דכתיב (תהלים קו, ט) "ויוליכם בתהמות כמדבר", מה במדבר לא חסרו דבר, אף בים לא חסרו דבר. אמר הקדוש ברוך הוא למשה, ומה אם באותה שעה עד שלא קבלו תורתי ועד שלא האמינו בי כך עשיתי להם, עכשיו לא כל שכן.

"יען לא האמנתם בי", ארבע חטאות כתובין כאן XאY לא האמנתם XבY לא קדשתם XגY מעלתם XדY (להלן פסוק כד) "מריתם". לא האמנתם שלא אמרתי לכם להכות והכית אותו, ולא קדשתם לעיני כל ישראל להוציא להם מים מכל סלע שרוצים, "מעלתם", אמרת המן הסלע הזה, "מריתם" (לעיל פסוק ח) ודברתם אל הסלע שנה עליו פרק אחד, ועברת על דברי.

"יען לא האמנתם" היה לו לומר, ואמר לא האמנתם בי, אהרן מה חטא, מכאן שהמטפל לעובר עבירה כעובר עבירה, והיה אהרן יכול לומר אני לא חטאתי אלא שתק וכבש כחו ולא למד על עצמו סניגוריא, ומשה מקלסו, שנאמר "האמר לאביו ולאמו לא ראיתיו", לא עמד לומר עשה בשביל אבא בשביל אמא שלא תכנס שכולה בשלשת בניה. (שם) "ואת אחיו לא הכיר" שלא היה לו עסק עם אחיו (לעיל פסוק י) בשמעו נא המרים. "ואת בניו לא ידע", כשנשרפו בניו ושתק. "כי שמרו אמרתך" שנאמר (להלן פסוק כג) "ויאמר ה' אל משה ואל אהרן", (דברים שם) "ברך ה' חילו" וגו', אמר רבי חמא בר חנינא לכן לא תביאו את הקהל הזה, הקהל הזה אין אתם מכניסין, אבל לכל ישראל אתם מכניסין לעתיד לבא, שנאמר (הושע ב, יז) "וענתה שמה כימי נעוריה", זה משה ואהרן.

אמר משה, אהרן מה חטא, משל לבעל חוב שבא לטול גרנו של לוה ונטל שלו ושל שכנו, אמר לו הלוה, אם אני חיב שכני מה חטא לך, [אף כך אמר משה לפני הקדוש ברוך הוא, רבונו של עולם אני הקפדתי אהרן מה חטא], לפיכך הכתוב מקלסו, "וללוי אמר" וגו'.

אמר משה לפני הקדוש ברוך הוא, הרי גזרת עלי למות במדבר עם הדור הרע הזה, שנאמר "כמה ימרוהו במדבר יעציבוהו בישימון", עכשיו יאמרו הדורות אף אני שוה להם, יכתב עלי על מה נענשתי, לפיכך כתיב יען לא האמנתם בי. אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה, באיזה פנים אתה מבקש לכנס לארץ, משל לרועה שיצא לרעות צאנו של מלך ונשבית הצאן, בקש הרועה לכנס לפלטרין של מלך, אמר לו המלך, למה, אם אתה נכנס יאמרו הבריות [שאתה השבית הצאן], אף כך אמר הקדוש ברוך הוא למשה שבחך הוא שהוצאת ששים רבוא ממצרים וקברתם במדבר, ואתה מכניס דור אחר, עכשיו יאמרו אין לדור המדבר חלק לעולם הבא, אלא שכב בצדן ותבא עמהן, שנאמר (דברים לג, כא) "ויתא ראשי עם", לכך כתיב לא תביאו את הקהל הזה שיצאו עמך.

**פסוק יג** "המה מי מריבה", המה, שראו איצטגניני פרעה (כתוב בפסוק "מילדי העברים זה").

אמר רבי חמא בר חנינא כל העושה מריבה עם רבו כעושה מריבה עם השכינה, שנאמר "המה מי מריבה אשר רבו בני ישראל את ה'".

זה שאמר הכתוב (שיר השירים ו, יא) "אל גנת אגוז ירדתי", למה היה משה דומה, למלך שמסר את בנו לפדגוג, אמר לו אל תהי קורא לבני מורה, מהו דין לישנא מורה, אמר רבי ראובן כהדין לישנא יוני צווחין לשטיא מורה. פעם אחת הקניטו וקרא אותו מורה, אמר לו המלך, כל עצמי הייתי מצוה אותך ואמרתי לך אל תהא קורא אותו מורה, ואתה קורא לו מורה, כך כתיב (שמות ו, יג) "ויאמר ה' אל משה ואל אהרן ויצום אל בני ישראל", מה צום, אמר לו אל תהיו קורין לבני מורים, וכיון שהקניטו על מי מריבה, אמר להם משה שמעו נא המרים, אמר לו הקדוש ברוך הוא [כל עצמי וכו' (כדילעיל), לכן לא תביאו, לא תביא אין כתיב כאן, אלא לא תביאו, לא את ולא אחיך ולא אחותך עלין לארעא דישראל].

נמשלו ישראל לאגוז, שנאמר "אל גנת אגוז ירדתי", האגוז הזה חלק, מי שאינו אמן לעלות בו מיד הוא נופל, שצריך לשמר שלא יפל ממנו, כך כל מי שמשרת ישראל צריך לשמר עצמו שלא יטל את שלו מתחת ידיהם. משה אמר (לעיל פסוק י) שמעו נא המרים, ונאמר "לכן לא תביאו את הקהל הזה". ישעיה אמר (ישעיהו ו, ה) "ובתוך עם טמא שפתים", מיד (שם, ו) "ובידו רצפה", מהו "רצפה", אמר רבי שמואל בר נחמן רץ פה שאמרה דילטוריא על בני. אליהו אמר "כי עזבו בריתך בני ישראל", ונאמר לו (שם, טז) "ואת אלישע בן שפט תמשח לנביא תחתיך".

רבי יוחנן שמע ליה מהדין קריא "משא דמשק וגו' עזבות ערי ערער", עומד בדמשק ומכריז ערי ערער, והלא אין ערוער אלא בתחום מואב, אלא שלש מאות ששים וחמישה בתי אלילים היו בדמשק והיו עובדין כל אחד ואחד יומו, והיה להם יום אחד והיו עובדין כלן באותו היום, אמר לו הקדוש ברוך הוא, אליהו, עד שאתה מקטרג על בני לך לדרכך לדמשק וקטרג עליהם. רבי אבהו ורבי שמעון בן לקיש הוו עלין להדא קיסרין, אמר ליה רבי אבהו לרבי שמעון בן לקיש מה אנן עלין למדינתהון דמחרפיא ומגדפיא, נחת ריש לקיש מן חמריה וספא ליה חלא ויהבי בפומיה, אמר ליה מהו כן, אמר ליה אין הקדוש ברוך הוא רוצה במי שהוא אומר דילטוריא על כל ישראל, דכתיב (שיר השירים א, ו) "אל תראני שאני שחרחרת", לפי שאמות העולם אומרים, (תהלים קו, כ) "וימירו את כבודם" וגו', "אין ישועתה לו באלהים", וישראל אומרין להן, למה אנו דומין לבן מלך שיצא לו למדבר נפחם בשמש, נכנס למדינה נהג שמנים ומרחצאות עד שנתלבן כל גופו, אבל אתם עד שאתם במעי אמכם אתם עובדים אלילים, וכן הוא אומר (משלי ל, י) "אל תלשן עבד אל אדנו".

**פסוק יד-טו** וישלח משה מלאכים מקדש אל מלך אדום כה אמר אחיך ישראל, זה שאמר הכתוב (תהלים טו, ג) "וחרפה לא נשא על קרבו", בנהג שבעולם אדם עוסק בפרקמטיא עם חברו והפסיד, פורש ממנו ואינו רוצה לראותו, ומשה אף על פי שנענש על ידי ישראל, שנאמר (שם קו, לב) "וירע למשה בעבורם" לא פרק משאו מעליו, שנאמר "וישלח משה מלאכים" וגו'. אתה ידעת את כל התלאה אשר מצאתנו, אמר לו אתה ידעת כשאמר הקדוש ברוך הוא לאברהם "ידע תדע כי גר יהיה זרעך", אנו נשתעבדנו, ואתה בן חורין. וירדו אבתינו מצרימה, וכל אותו הענין, משל לשני אחים שיצא שטר חוב על זקנם, עמד אחד מהם ופרע אותו, לימים התחיל לשאל חפץ מאחיו, אמר לו אתה יודע שאותו החוב על שנינו היה ואני פרעתיו, אל תחזירני מן חפצי שאני שואל.

**פסוק טז-כא** "נעברה נא בארצך", ולא נשתה מי באר, מי בורות היה צריך לומר, למדתך תורה דרך ארץ שההולך לארץ שאינה שלו לא יאכל ממה שבידו, אלא שלו יהא מנח, ויקנה מן החנוני בשביל להנאותו, וכך אמר לו משה, הבאר עמנו ומן שלנו אנו אוכלים, לא תאמר שאנו מטריחין עליך, שכר אתה עושה לעצמך, (דברים ב, כח) "אכל בכסף תשבירני". דרך המלך נלך, שאנו חוסמין את בהמתנו. לא נטה ימין ושמאול, [זה קשה מכולן, שאמרו לו בכל סביבך יש לנו רשות להרוג ולבוז, ובגבולך לא נטה ימין ושמאול"].

"ויאמר אליו אדום לא תעבר בי", זה שאמר הכתוב "אני שלום וכי אדבר המה למלחמה".

"וישלח מלאך ויצאנו ממצרים", זה משה, וכן מצינו שהנביאים נקראו מלאכים, שנאמר (שם קג, כ) "ברכו ה' מלאכיו", וכן הוא אומר (דברי הימים ב לו, טז) "ויהיו מלעבים במלאכי האלהים", ודכוותיה "ויעל מלאך ה' מן הגלגל אל הבכים" (כתוב בתחלת ויקרא).

"לא תעבר בי", (כתוב ברמז (תרל"א)).

**פסוק כב-כד** "ויסעו מקדש ויבאו בני ישראל", זה שאמר הכתוב (דברי הימים ב כ, לז) "כהתחברך עם אחזיהו פרץ ה' את מעשיך", על שנתחברו לרשע הזה לעבר בארצו חסרו לאותו צדיק, לכך נסמכה אסיפת אהרן אחר פרשת מלך אדום. ויט ישראל מעליו ויסעו מקדש וגו', מהו כל העדה עדה שלמה עדה הנכנסת לארץ, לפי שמתו יוצאי מצרים, ואלו הן אותן שכתוב בהן (דברים ד, ד) "חיים כלכם היום". מהו הר ההר, הר על גבי הר, כתפוח קטן על גבי תפוח גדול. ואף על פי שהענן מהלך לפניהם משפיל את הגבוה ומגביה את השפל, הניח הקדוש ברוך הוא את ההר הזה דגמא שידעו נסים שעשה להם הקדוש ברוך הוא שלא הניח הר במדבר, שלא יהו מתיגעין ועולין עליהן ויורדין, ועוד אף על פי שהיה הענן עושה כל המדבר מישור היה מניח מקום גבוה למשכן שיהא חונה שם, והניח שלשה הרים, הר סיני לשכינה, והר נבו לקבורת משה, והר ההר לקבורת אהרן.

"ויאמר ה' אל משה ואל אהרן יאסף אהרן", מלמד שמודיעין לצדיקים יום מיתתן כדי שיורישו כתרם לבניהן. ומפני מה לא מת אהרן כמו שמתה מרים שלא ידע בה בריה, אלא נאמר למשה "יאסף אהרן", משל למלך שהיו לו שתי (סנקליטין) [קטיליקין] ולא היו עושין דבר בלא דעת המלך, והיה לאחד מהן חלק יפה אצל המלך והיה המלך צריך לו, אמר המלך אף על פי שהוא ברשותי איני מסלקו עד שאני מודיעו, אף כך אמר הקדוש ברוך הוא שני צדיקים הללו לא עשו דבר חוץ מדעתי, ועכשיו כשאני מסלקן איני מסלקן עד שאודיעם, לכך נאמר "יאסף אהרן".

"על אשר מריתם את פי", זה שאמר הכתוב (משלי י, ג) "לא ירעיב ה' נפש צדיק", זה אדם הראשון, שכל הצדיקים שעמדו ממנו נגזרה עליהן מיתה, ואינן נפטרין עד שרואין פני שכינה ומוכיחים אדם הראשון ואומרים לו אתה גרמת לנו מיתה, והוא משיבן אני בידי חטא אחד, ואתם אין כל אחד ואחד מכם שאין בידו הרבה עונות, ומנין שרואין פני שכינה [ומוכיחים אדם הראשון], שנאמר "אמרתי לא אראה יה יה בארץ החיים" וגו', והצדיקים נענשין מיתה על ידי עבירות קלות, שלא יהא אדם הראשון נתפס על ידיהן, לכך נאמר "על אשר מריתם את פי".

**פסוק כה-כט** "קח את אהרן וגו' והפשט את אהרן" וגו', אמר לו הקדוש ברוך הוא, הרי אתה מנחמו (שאתה) נפרע מהם בנחשים, הנחש אפלו אוכל כל מעדני עולם נהפכין במעיו לעפר, שנאמר (ישעיהו סה, כה) "ונחש עפר לחמו", ואלו אוכלין המן שנהפך למטעמים הרבה, שנאמר "ויתן להם שאלתם", ואומר (דברים ב, ז) "זה ארבעים שנה ה' אלהיך עמך לא חסרת דבר", יבוא נחש שאוכל מינין הרבה ובפיו טעם אחד, ויפרע מאוכלי מין אחד וטועמין מינין הרבה (יבוא הנחש ויפרע מהם). השרפים, שהן שורפין את הנפש.

**פסוק ז** "ויבא העם אל משה ויאמרו חטאנו", ידענו שדברנו במשה ונשתטחו לפניו, ואמרו לו, התפלל אל ה' ויסר מעלינו את הנחש, להודיעך ענותנותו של משה שלא נשתהה לבקש עליהם רחמים, ולהודיעך כח התשובה כיון שאמרו חטאנו מיד נתרצה להם, מכאן שלא יהיה המוחל אכזרי. ומנין שאם סרח אדם לחברו [ואומר לו חטאתי] ואינו מוחל לו נקרא חוטא, שנאמר (שמואל א יב, כג) "גם אנכי חלילה לי מחטא לה' מחדל להתפלל בעדכם".

**פסוק ח-ט** "ויאמר ה' אל משה עשה לך שרף" (כתוב ברמז רס"ה וברמז נ"ב).

"והיה כל הנשוך", לא נשוך נחש בלבד, אלא כל הנשוך, אפלו נשוך פתן ועקרב וחיה רעה וכלב. ויעש משה נחש נחשת וגו', זרקו לאויר ועמד.

ימחה שמם של אפיקורסין שהן אומרים אין תחית המתים, הרי צורת נחש שהוא ממית עשה בו המקום חיים, תחית המתים (שכלן) [בטל של] חיים על אחת כמה וכמה. חזקיהו קרא לו "נחשתן", נחשתים, (כל) שהנחש נושך ממית בעולם הזה ויש לו חיים לעולם הבא, והמקטיר לזה לוקה בעולם הזה ואין לו חיים לעולם הבא, מוטב שיכתת ויהא חיים לעולם הבא.

שנו רבותינו, מצא כלים ועליהם צורת חמה, צורת לבנה, צורת דרקון, יוליכם לים המלח, רבי יוסי אומר שוחק וזורה לרוח או מטיל לים. אמרו לו אף הוא נעשה זבל, ונאמר (דברים יג, יח) "ולא ידבק בידך מאומה מן החרם". תניא אמר להם רבי יוסי, הרי הוא אומר (שם ט, כא) "ואת חטאתכם אשר עשיתם את העגל" וגו', אמרו לו, משם ראיה, הרי הוא אומר (שמות לב, כ) "ויזר על פני המים" וגו', לא נתכון משה אלא לבדקן כסוטות, אמר להם, הרי הוא אומר "וכתת נחש הנחשת אשר עשה משה", אמרו לו, משם ראיה, הרי הוא אומר ויאמר ה' אל משה עשה לך שרף, לך משלך, ואין אדם אוסר דבר שאינו שלו, ובדין הוא דכתתותי נמי לא הוה צריך, אלא כיון דחזא חזקיה דקא טעו ישראל אבתריה, עמד וכתתו.

**פסוק י-יג** "ויסעו בני ישראל ויחנו באבת" שנעשו אויבים למקום. ויחנו בעיי העברים, שהיו מלאים (עבירות) [עבירה]. ויחנו בנחל זרד, שלא היה הנחל אלא כמלא זרת, ולא יכלו לעבר שלשים ושמונה שנה. (דברים ב, יג-יד) "עתה קמו ועברו את נחל זרד וגו' והימים אשר הלכנו מקדש ברנע" וגו', משם נסעו ויחנו מעבר ארנון, שנתרצה להם המקום.

**פסוק יד-יז** "על כן יאמר", תנו רבנן הרואה מעברות נחלי ארנון צריך שיתן שבח והודאה למקום, מנא לן, דכתיב "על כן יאמר בספר מלחמת ה' את והב בסופה ואת הנחלים ארנון", תנא את והב שני מצרעין היו והיו מהלכין בסוף מחנה ישראל, אתו אמוראי טשו להו בנחלי ארנון, עבדי להון נקירתא אתא ויתבי בהון, אמרי כיון דאתו ישראל למעבר אנו נפוק וקטלינן יתהון, ואינון אמוראי לא הוו ידעין דארון דמסגי קמיהו דישראל הוה מכיך קמיהו טורי, כיון דאתא ארון אדבקו טורי בהדי הדדי וקטלינהו, חזו דנפיק דמא מבי טורי ואזיל לנחלי ארנון, אתו את והב ואמרין לישראל, ואמרין שירה, והינו דכתיב "ואשד הנחלים אשר נטה לשבת ער" וגו'.

כתיב "אשרי הגבר אשר מלא את אשפתו מהם לא יבושו כי ידברו את אויבים בשער", אמר רבי חיא בר אבא אפלו האב ובנו, הרב ותלמידו שעוסקין בתורה בשער אחד נעשו אויבים זה לזה, ואמר רבא אין זזין משם עד שנעשין אוהבים זה לזה, דכתיב "את והב בסופה" אל תקרי בסופה אלא בסופה.

"על כן יאמר בספר מלחמת ה'", אמר הקדוש ברוך הוא אתם עסקתם בספר, ואני נלחם על ידיכם.

"אז ישיר ישראל" וגו', השירה הזו נאמרה בסוף ארבעים שנה, והבאר נתנה להם בתחלת ארבעים שנה, ומה ראה לכתב כאן, הענין הזה נדרש למעלה הימנו. על כן יאמר בספר מלחמת ה' את והב בסופה, [מהו שעשה להם הקדוש ברוך הוא] אותות ונסים בנחלי ארנון כנסים שנעשו להם בים סוף, מה נסי נחלי ארנון אדם עומד על ההר מזה ומדבר עם חברו בהר הזה והוא רחוק ממנו שבעה מילין, והדרך יורד לתוך הנחל, ודרכן של ישראל לעבר בתוך הנחלים, נתכנסו כל האמות אוכלוסין שאין להם סוף ישבו מקצתן בתוך הנחל, והנחל עשוי מלמעלן מערות מערות, וכנגד המערות הר שכנגדו עשוי סלעים סלעים כמין (שנים) [שדים], שנאמר "ואשד הנחלים", נכנסו האוכלוסין לתוך המערות ואמרו כשיורדין ישראל לתוך הנחל אלו עומדין לפניהם בתוך הנחל ואנו למעלה מן המערות ונהרג את כלם, כיון שהגיעו ישראל לאותו מקום לא הצריכן הקדוש ברוך הוא לירד למטה לנחל, אלא רמז להרים ונכנסו (שנים) [שדים] של הר זה לתוך המערות [של הר זה] ומתו כלם, והקיפו ההרים ראשיהם זה לזה ונעשו דרך כבושה ולא נודע איזה [הר] נסמך לחברו, ואותו נחל מפסיק בין תחומי ארץ ישראל לארץ מואב, שנאמר (לעיל פסוק יג) כי ארנון גבול מואב, הר שבארץ מואב [לא] נזדעזע שבו המערות, וההר מארץ ישראל נזדעזע מפני שבו הסלעים כמין (שנים) [שדים] ונסמך להר שכנגדו, [משל למה הדבר דומה לשפחה שראתה בן אדוניה בא אצלה], קפצה היא וקדמה אותו וקבלתו, [כך] נכנסו הסלעים לתוך המערות ורצצו כל אותן הגבורים, והבאר ירדה לתוך הנחל ונתגברה שם ואבדה כל האוכלוסין, לכך (הקיפו) [הקיש הכתוב] את והב בסופה ואת הנחלים ארנון, ועברו ישראל על אותן ההרים ולא ידעו כל הנסים האלו, אמר הקדוש ברוך הוא הרי אני מודיע לבני כמה אוכלוסין אבדתי מפניהם, ירדה הבאר לתוך המערות והוציאה גלגליות וזרועות ורגלים שאין להם חקר, וישראל חזרו לבקש את הבאר וראוה מאירה כלבנה בתוך הנחל שהוא מוציא אברים אברים. ומנין שהבאר הודיעה להן, שנאמר "ואשד הנחלים וגו' ומשם בארה", וכי משם היתה, ולא מתחלת ארבעים שנה היתה, אלא שירדה לפרסם את הנסים, והיו ישראל עומדין על הנחלים ואומרים לה עלי באר ענו לה, ואומרים שירה עליה.

"אז ישיר ישראל", ומפני מה לא נזכר משה שם, מפני שנענש על המים, ואין אדם מקלס לספקלטור שלו. ולמה אין שמו של הקדוש ברוך הוא נזכר בה, משל לשלטון שעשה סעודה למלך, אמר המלך פלוני אוהבי יש שם, אמרו לו לאו, אמר המלך אם אין אוהבי שם אין אני שם, [אף כאן אמר הקדוש ברוך הוא הואיל ומשה אינו נזכר אף אני איני נזכר שם].

**פסוק יח** "באר חפרוה שרים", וכי חפירה היתה שם, אלא שנתנה בזכות [אבות] שנקראו שרים, שנאמר (תהלים קה, מא-מב) "פתח צור ויזובו מים וגו' כי זכר את דבר קדשו את אברהם עבדו". כרוה נדיבי העם וגו', שהיו הנשיאים עומדין על גבה ומושכין במטותיהן כל אחד ואחד לשבטו ולמשפחתו, ואשה שהיתה צריכה לילך אצל חברתה מדגל לדגל היתה הולכת בספינה, שנאמר "הלכו בציות נהר", ואין ציות אלא ספינות, שנאמר (ישעיהו לג, כא) "וצי אדיר לא יעברנו", והמים היו יוצאין ומקיפין אותם, שנאמר (תהלים כג, ג) "ינחני במעגלי צדק", ומגדלין מיני דשאים ואילנות שאין להם סוף, שנאמר (שם, ב) "בנאות דשא ירביצני על מי מנחות ינהלני", כל הימים שהיו ישראל במדבר היו משמשין בה, לכך קלסו עליה באר חפרוה שרים. וממדבר מתנה שנתנה (למן) [להם מתנה] במדבר (לשמן) [לשמשן].

דבר אחר, למה נתנה במדבר, שאלו נתנה להן בארץ, היה השבט שנתנה בתחומו מדין ואומר אני קודם בה, לכך נתנה במדבר, שיהו הכל שוין בה. ועוד למה נתנה במדבר, כשם שמדבר לא נזרע ולא נעבד, כך המקבל דברי תורה פורקין ממנו על מלכות ועל דרך ארץ. וכשם שבמדבר לא מעלה ארנונא, כך בני תורה בני חורין [בעולם הזה]. דבר אחר, במדבר, מי מקים את התורה, מי שמשים עצמו כמדבר, (ומפליג) [ומפנה] עצמו מן הכל.

**פסוק יט-כ** "וממתנה נחליאל ומנחליאל במות", אלו סנהדרין שיושבין (בצד העזרה) [בעזרה] בצד המזבח. "ומבמות הגיא אשר בשדה מואב", אלו סנהדרין שבלשכת הגזית, בתחום אותה שבאת משדה מואב, שנאמר "נערה מואביה היא השבה עם נעמי משדי מואב". ונשקפה על פני הישימן, שמשם תורה יוצאת לעולם. דבר אחר, ונשקפה, זה לענין באר שבאת עמהם עד (שנכנס) [שנגנזה] בתוך ימה של טבריא, והעומד על פני הישימן [רואה בתוך הים] כמלא פי תנור, והיא הבאר הנשקפה על פני הישימן.

אמר הקדוש ברוך הוא [לאברהם], אתה אמרת (בראשית י, ד) "יקח נא מעט מים", חייך שאני פורע לבניך במדבר ובארץ ולעתיד לבוא, במדבר מנין, שנאמר "אז ישיר ישראל", בארץ מנין, שנאמר (דברים ח, ז) "ארץ נחלי מים" וגו', לעתיד לבוא מנין, שנאמר (זכריה יד, ח) "ביום ההוא יצאו מים חיים מירושלים".

אמר רבי אבין הלוי, בשעה שעמדו ישראל לומר שירת הים לא הניחן משה שיאמרו לעצמן, אלא כשם שרבו של אדם אומר עמו פרשתו כשהוא נער, כך אמר משה עמהם, שנאמר "אז ישיר משה ובני ישראל", כנער העונה אחר רבו, לאחר ארבעים שנה עמדו על פרקן התחילו אומרים שירת הבאר לעצמן, שנאמר "אז ישיר ישראל", אמרו רבונו של עולם, עליך להיות עושה לנו נסים ועלינו לומר שירה, שנאמר (ישעיהו לח, כ) "ה' להושיעני ונגינותי ננגן".

"ואשד",, איזה הר נטה אצל זה, אותן שהיו עשויין (שנים) [שדים] נטו אצל אלו שעשויין מערות, משל לבן מלך שיצא למדינת הים אחר ימים שב, שמעה מינקתו ויצאה ובאה לאנפלין שלו, כך אותו הר שהיה סמוך לארץ ישראל כיון שבאו ישראל לגבול מואב, שנאמר (לעיל פסוק טו) "ונשען לגבול מואב".

עלי באר, מה ראו לומר שירה על הבאר ולא אמרו שירה על המן, אלא מפני שהוציאו על המן דברים קשים של תפלות, שנאמר (דברים א, א) "בין פארן ובין תפל ולבן" זה המן, שנאמר "והוא כזרע גד לבן", ואמרו (לעיל פסוק ה) "ונפשנו קצה בלחם הקלקל", "ועתה נפשנו יבשה", אמר הקדוש ברוך הוא אי אפשי לא בתרעמתכם ולא בקלוסכם, אבל מים בכל שעה היו מבקשים מים, ומחבבין אותן, לפיכך נתן להם רשות לומר שירה. (לעיל פסוק יח) "באר חפרוה שרים", ואיזה זה אברהם, כשאמר לו אבימלך (בראשית כא, כג) "ועתה השבעה לי באלהים", אמר לו אברהם תן לי באר שגזלו עבדיך, עשה עצמו כלא יודע, אמר "לא ידעתי מי עשה את הדבר הזה" אמר לו אני מעמיד כבשות ואתה מעמיד כבשות, מי שהמים עולין ומשקין צאנו הבאר שלו, (שם, ל) "בעבור היתה לי לעדה" אין כתיב כאן, אלא "בעבור תהיה לי לעדה", רמז עתידה הבאר להיות לעדה, (שם, כט) "מה הנה שבע כבששת", רמז לשבעה דורות נצרכים לה. במחקק במשענתם, היו הנשיאים באין ועומדין על גבה ומושכין במטיהן כל אחד לשבטו.

"וממתנה נחליאל", ממתן תורה נחלו עבודת אלילים. ומנחליאל במות, ומעבודת אלילים בא עליהן מלאך המות. (תהלים פב, ו-ז) "אני אמרתי אלהים אתם", חבלתם מעשיכם, "אכן כאדם תמותון".

רבי יהודה אומר, מן המדבר זכו שתנתן להם תורה על ידי משה, שנאמר "ויתן אל משה". וממתנה נחליאל, שנחלו עבודת אלילים, ואמרו (שם לב, ד) "אלה אלהיך". ומנחליאל במת משנחלו עבודת אלילים נחלו מלאך המות שנאמר "במדבר הזה יתמו". ומבמות הגיא, שגרמו לאותו צדיק שיקבר בגיא. (ורבינא) [ורבנן] אמרי, מנחליאל שנחלו להקדוש ברוך הוא [לאלוה], והוא נחל אותם לאמה. ודוד אומר (תהלים ה, א) "למנצח אל הנחילות".

דבר אחר, "וממתנה נחליאל", בשביל הבאר שנתן לנו הקדוש ברוך הוא אמרתי לו שירה, נחלתי אותו, אמר להם הקדוש ברוך אני חלקכם, (איכה ג, כד) "חלקי ה' אמרה נפשי", ואתם חלקי, שנאמר "כי חלק ה' עמו", אני נחלתכם, וממתנה נחליאל, ואתם נחלתי, (שם) "יעקב חבל נחלתו", הדא הוא דכתיב (תהלים ה, א) "למנצח אל הנחילות", על הנחלה שנחלתם אותו, ועל הנחלה שנחל אתכם. ומנין אתה למד שמן המתנה נחלוהו, אתמול עד שלא שתו אמרו (שמות יז, ז) "היש ה' בקרבנו", מששתו אמרו "כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע". דבר אחר, וממתנה, (תהלים קה, מד) "ויתן להם ארצות גוים". נחליאל, "בהנחל עליון גוים", משל למה הדבר דומה, למלך שהיו לו בנים הרבה, והיה אוהב את הקטן, והיה לו מנה גדולה, ונתנה לבנו הקטן, שנאמר (שם, ט) "יעקב חבל נחלתו", ואף בית המקדש נקרא נחלה (תהלים קלב, יד) "זאת מנוחתי עדי עד", "כי לא באתם עד עתה אל המנוחה ואל הנחלה", (להלן כ, ה-ו) "מה טובו אהליך יעקב כנחלים נטיו", מה הנחל הזה אדם יורד לתוכו טמא ועולה טהור, אף בית המקדש יוצא ממנו בלא עונות, אמרו ישראל, כל מה שנתת לנו טובים ונעימים, שנאמר (תהלים טז, ו) "חבלים נפלו לי בנעימים אף נחלת שפרה עלי".

דבר אחר, "מתנה", (שמות לא, יח) "ויתן אל משה", נחליאל, להנחיל, שנאמר "להנחיל אוהבי יש", אמרה תורה רבונו של עולם, כתוב (שם ג, טז) "בשמאלה עשר וכבוד" ובני עניים, והקדוש ברוך הוא משיבה, ואומר "להנחיל אוהבי יש", למה הם עניים בעולם הזה, כדי שלא יעסקו בדברים בטלים וישכחו את התורה.

אמר רבי מתנה מאי דכתיב "וממדבר מתנה", אם משים אדם עצמו כמדבר שהכל דשין בו, תורתו מתקימת בידו, ואם לאו אין תורתו מתקימת בידו, ונתנה לו תורה במתנה, וכיון שנתנה לו במתנה נחלו אל, וכיון שנחלו אל עולה לגדלה, שנאמר "ומנחליאל במות", ואם הגיס לבו הקדוש ברוך הוא משפילו, שנאמר "ומבמות הגיא", ואם חזר בו, הקדוש ברוך הוא מגביהו, שנאמר "כל גיא ינשא".

**פסוק כא-כה** "וישלח ישראל מלאכים אל סיחן", זה שאמר הכתוב (תהלים לד, טו) "סור מרע ועשה טוב בקש שלום ורדפהו", לא פקדה תורה לרדוף אחר המצוות, אלא (דברים כב, ו) "כי יקרא קן צפור" "כי תפגע שור אויבך", (דברים כד, כ) "כי תראה חמור שונאך", (שם, ה) "כי תחבט זיתך", (שם, כא) "כי תבצר כרמך", "כי תבא בכרם רעך", אם באו לידך אתה מצוה עליהן, ולא לרדוף אחריהם, והשלום "בקש שלום" במקומך, "ורדפהו" במקום אחר, וכן עשו ישראל, אף על פי שאמר המקום (שם ב, כד) "החל רש והתגר בו מלחמה" רדפו אחר השלום, שנאמר "וישלח ישראל מלאכים". כל דברי תורה צריכין זה לזה, שמה שזה נועל זה פותח, כאן נאמר "וישלח ישראל מלאכים", ובמקום אחר תלה השליחות במשה, שנאמר "ואשלח מלאכים ממדבר קדמות", ללמדך שראש הדור הרי הוא ככל הדור.

"לא נשתה מי באר", בחנם, אני נותן את דמיהן. בדרך המלך נלך, ובמקום אחר כתיב (שם ב, כט) "עד אשר אעבר את הירדן", משל לשומר גפן או תאנה, בא אחד ואמר אעבר מכאן שאבצר את הכרם, אמר לו אני יושב לשמר אלא בשבילך ואתה באת לבצרה, כך היה סיחון נוטל מכל מלכי כנען והן מעלין לו מסים, שהוא היה ממליך אותם, ושקול כנגד כלן הוא ועוג, שנאמר (תהלים קלה, יא) "לסיחון מלך האמרי ולעוג מלך הבשן" וגו', אמרו לו ישראל נעבר בארצך לכבש את המלכים, אמר להם איני יושב כאן אלא לשמרם מפניכם, ולא נתן סיחון את ישראל.

במחשבה עשה הקדוש ברוך הוא למסרו בידם שלא בצער, דכתיב "סיחון מלך האמרי אשר יושב בחשבון", אלו היתה חשבון מלאה יתושין אין כל בריה יכולה לכבשה, ואלו היה סיחון בבקעה אין בריה יכולה לשלט בו, ואין צריך לומר שהיה גבור ושרוי בעיר מבצר, אלו היה יושב בעירות שלו הוא ואוכלוסיו לא היו ישראל מתיגעין לכבש כל עיר ועיר, אלא הקדוש ברוך הוא כנסן למסרם בידם שלא ביגיעה, לכך כתיב ויאסף סיחון את כל עמו, "ראה החלותי תת לפניך את סיחן" וגו', ויקח ישראל את כל הערים האלה.

זה שאמר הכתוב (משלי ט, ט) "תן לחכם ויחכם עוד" זה משה, אמר לו הקדוש ברוך הוא (דברים ב, כד) "ראה נתתי בידך את סיחן", עד עכשיו לא עשו מלחמה, ואמר ליה "נתתי בידך", אלא נטל הקדוש ברוך הוא לשרי סיחון ועוג כפתן והשליכן לפני משה, אמר ליה כל זמן שהיו אלו קימין והיו עמהם היו נוצחין, עכשיו הרי הן מסורין בידך, עמד ועבר, שנאמר (שם, יג) "קמו ועברו לכם את נחל זרד" אמר ליה משה, נשלח שלוחים, אמר ליה (לא תתגר בו מלחמה), [אני אמרתי "החל רש והתגר בו"] ואתה משלח שלוחי שלום. אמר משה (שם, כו) "ואשלח מלאכים ממדבר קדמות", וכי יש מדבר קדמות, ממך למדתי שקדמת לעולמך, שנאמר "מענה אלהי קדם", כשבקשת להוציא את ישראל ממצרים אמרת (שמות ג, י) "לכה ואשלחך אל פרעה". דבר אחר, "מדבר קדמות", מן התורה שקדמה לכל למדתי, שנאמר (משלי ח, כב) "ה' קנני ראשית דרכו" שגליתה לאומות העולם, שנאמר "וזרח משעיר למו הופיע מהר פארן", אמר ליה הקדוש ברוך הוא יפה עשית, מכאן ואילך כל עיר שהיו ישראל מבקשין לכנס לתוכה אינן נכנסין עד שיהו פותחין להן דברי שלום, שנאמר (שם כ, י) "כי תקרב אל עיר להלחם עליה וקראת אליה לשלום".

**פסוק כו** **רמז תשסה** "כי חשבון עיר סיחן", אמר ריש לקיש הרבה מקראות שראויין לשרף והן הן גופי תורה, (דברים ב, כג) "והעוים הישבים בחצרים עד עזה" וגו', מאי נפקא לן מינה, ממה מדאשבעיה אבימלך לאברהם, דכתיב (בראשית כא, כג) "ועתה השבעה לי באלהים הנה אם תשקר לי ולניני ולנכדי", אמר הקדוש ברוך הוא [ליתו] כפתורים ליפקו מעוים דאינהו פלשתים, וליתו ישראל וליפקו מכפתורים, כיוצא בו אתה אומר כי חשבון עיר סיחן מלך האמרי היא והוא נלחם במלך מואב הראשון, מאי נפקא מינה, דאמר להו הקדוש ברוך הוא [לישראל] "אל תצר את מואב ואל תתגר בם מלחמה", אמר הקדוש ברוך הוא ליתי סיחון וליפוק ממואב וליתי ישראל וליפקו מסיחון, והינו דאמר רב פפא עמון ומואב טהרו בסיחון. כיוצא בו (שם ג, ט) "צידנים יקראו לחרמון שרין", תנא שניר (וחרמון) [ושריון] הרי ארץ ישראל הן, מלמד שכל אחד ואחד מאמות העולם הלך ובנה לו כרך לעצמו והעלה לו שם על שם הרי ישראל, ללמדך שאפלו הרי ארץ ישראל חביבין על אמות העולם. כיוצא בו "ואת העם העביר אתו לערים", מאי נפקא לן מינה, כי היכי דלא ליקרו לאחוה גלותא בני גלותא.

**פסוק כז-לב** אמר רבי שמואל בר נחמן אמר רבי יוחנן מאי דכתיב "על כן יאמרו המשלים", אלו המושלים ביצרם, באו חשבון, בואו ונחשב חשבונו של עולם, הפסד מצוה כנגד שכרה, ושכר עבירה כנגד הפסדה. תבנה ותכונן אם אתה עושה כן תבנה בעולם הזה ותכונן לעולם הבא. עיר סיחון, אם משים אדם עצמו כעיר הזה שמהלך אחר סיחה נאה, מה כתיב אחריו כי אש יצאה מחשבון תצא אש מן מחשבין [ותאכל את שאינן מחשבין]. להבה מקרית סיחן, מקרית צדיקים שנקראו שיחין. אכלה ער מואב, זה המהלך אחר יצרו כעיר זה המהלך אחר סיחה נאה. בעלי במות ארנן אלו גסי הרוח. ונירם אבד חשבון, אמר רשע אין רם. אבד חשבון, אבד חשבונו של עולם. עד דיבן, אמר הקדוש ברוך הוא המתן עד שיבוא דין. ונשים עד נפח עד שתבוא אש שאינה צריכה נפוח. עד מידבא עד שתדאיב נשמתן, ואמרי לה עד דעביד מאי דבעי. ונשים עד נפח (כתוב ברמז תשכ"ב).

"על כן יאמרו המשלים", זה בלעם ואביו, ששכרו סיחון לקלל את מואב, והם אמרו תבנה ותכונן עיר סיחון. כי אש יצאה מחשבון אכלה ער מואב, שקללו את מואב שימסרו בידו. אוי לך מואב וגו' ונירם אבד חשבון וגו'.

"וישב ישראל בארץ האמרי" וגו', נשתירה יעזר. וישלח משה לרגל את יעזר, אותם מלאכים זריזין היו, אמרו בטוחים אנו בתפלתו של משה, [וכבר שלח מרגלים לשעבר והביאו תקלה, אבל אנו לא נעשה כן, אלא] האמינו בהקדוש ברוך הוא והרגו את האמרי אשר בה.

**פסוק לג** "ויפנו ויעלו", מה ויפנו ויעלו, (יש אומרים) [רבי יוחנן אמר] מלחמת סיחון עשו באלול, עשו את הרגל בתשרי, ואחר הרגל מלחמת עוג, כמה דאת אמר (דברים טז, ז) "ופנית בבקר" וגו'. ויצא עוג שכנסו הקדוש ברוך הוא לפניהם למסרם [בידם].

**פסוק לד-לה** "ויאמר ה' אל משה אל תירא אתו", זהו שאמר הכתוב (משלי כח, יד) "אשרי אדם מפחד תמיד" וגו', כך מדת הצדיקים אף על פי שהקדוש ברוך הוא מבטיחן אין פורקין יראה מהם, וכן ביעקב כתיב "ויירא יעקב", למה נתירא, אמר שמא נתלכלכתי אצל לבן בכלום, וכתיב (דברים כג, טו) "ולא יראה בך ערות דבר ושב מאחריך", והניחני הקדוש ברוך הוא. ואף משה תפס את היראה, ולמה נתירא, אמר שמא מעלו ישראל במלחמת סיחון או נתלכלכו בעבירה, אמר לו הקדוש ברוך הוא אל תירא (כלן השלימו בצדק). [אל תירא] שלא עמד בעולם גבור קשה ממנו, שנאמר (שם ג, יא) "כי רק עוג מלך הבשן" וגו' והוא נשאר מהגבורים שהרגו אמרפל וחבריו, שנאמר (בראשית יד, ה) "ויכו את רפאים" וגו', וזה פסלת שלהם כפריצי זיתים (שיוצאין) הפליטין מתחת הגפת, שנאמר "ויבא הפליט" זה עוג, וכונתו היתה שיצא אברהם ויהרג, נתן לו הקדוש ברוך הוא שכר רגליו, וחיה (הרבה) [כל אותן] שנים, עד שנפל ביד בניו. כשבא משה לעשות עמו מלחמה נתירא ממנו, אמר אני בן מאה ועשרים שנים והוא בן חמש מאות שנה, אלולי שיש לו זכות לא חיה כל אלו השנים, אמר הקדוש ברוך הוא למשה אל תירא אתו. (דברים ג, ו) "ונחרם אתם" והלא כתיב "וכל הבהמה ושלל הערים בזנו לנו", אלא גופן החרימו שלא להנות מהן כלום.

"ויכו אתו ואת בניו", בנו כתיב, שהיה לו בן קשה ממנו, אמר הקדוש ברוך הוא לישראל בעולם הזה אתם מכלים את העובדי אלילים קמעא קמעא, לעתיד לבוא אני מבערן מן העולם בבת אחת, שנאמר (ישעיהו לג, יב) "והיו עמים משרפות שיד קוצים כסוחים באש יצתו". (כתוב בסוף פרשת אלה הדברים).

"ויאמר ה' אל משה אל תירא אתו", מכדי סיחון ועוג אחי הוו, דאמר מר סיחון ועוג בני אחיה ושמחזאי היו, מאי שנא מסיחון דלא מסתפי, ומעוג קא מסתפי, אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחאי מתשובתו של אותו צדיק אתה יודע מה היה בלבו, אמר שמא תעמד לו זכות של אברהם אבינו, דכתיב (בראשית יד, יג) "ויבא הפליט ויגד לאברם העברי", ואמר רבי יוחנן זה עוג שפלט מדור המבול.

זה שאמר הכתוב "שני רשעים שברת", אל תקרי "שברת" אלא שרבבת. שנו רבותינו, הרואה אבן שזרק עוג מלך הבשן חיב לברך, אמר מחנה ישראל כמה הוי תלתא פרסי, אזיל ואיעקר טורא בר תלתא פרסי ואישדי עלייהו ואיקטלינון, אזל ועקר טורא בר תלתא פרסי ואיתי על רישיה, בהדי דדרי ליה ואתא איתי הקדוש ברוך הוא קמצי ונקביה ונחית (ברישיה) בצואריה, ובעי למישלפה משכו שניה להאי גיסא ולהאי גיסא ולא מצי למשלפיה. משה כמה הוי עשר אמות, שקל גרנא בת עשר אמות, שור עשר אמות, ומחיה בקרסליה וקטליה, והינו דכתיב "אל תירא אתו".

תניא, אבא שאול אומר קובר מתים הייתי, פעם אחת רצתי אחר צבי ונכנס (לי) בקולית של מת, ורצתי אחריו שלש פרסאות וצבי לא הגעתי וקולית לא כלתה, כשחזרתי לאחורי אמרו לי של עוג מלך הבשן היה. פעם אחת נפתחה מערה מתחתי ועמדתי בגלגל עינו של מת עד חטמי, [כשחזרתי לאחורי] אמרו לי עין של אבשלום היה, ושמא תאמר אבא שאול ננס היה, אבא שאול ארוך בדורו היה, ורבי טרפון מגיע לכתפו, ורבי טרפון ארוך בדורו היה, ורבי עקיבא מגיע לכתפו, רבי עקיבא ארוך בדורו היה, ורבי מאיר מגיע לכתפו, רבי מאיר ארוך בדורו היה, ורבי מגיע לכתפו, רבי ארוך בדורו היה, ורבי חיא מגיע לכתפו, רבי חיא ארוך בדורו היה, ורב מגיע לכתפו, רב ארוך בדורו היה, ורב יהודה מגיע לכתפו, רב יהודה ארוך בדורו היה, ואדא דילא מגיע לכתפו, אדא דילא ארוך בדורו היה, פושתבינא דפומבדיתא קאי לאדא דילא עד חרציה, וכלי עלמא קאי לפושתבינא עד פלגיה.

עוג הוא אליעזר, ופרסות רגליו ארבעים מיל, ואברהם היה טומנו בכף ידו, פעם אחת גער בו ומיראתו נפל שנו ממנו, ונטלו אברהם ועשאו מטת שן והיה ישן שם, ויש אומרים כסא עשאו וישב בו כל ימי חייו. ומי נתנו לאברהם נמרוד, והלך עוג ובנה ששים עירות, והקטן שבהן היה גבהו ששים מיל, שנאמר (דברים ג, ד) "ששים עיר כל חבל ארגב" וגו', ומה היתה אכילתו אלף שורים, וכן מכל חיה, ושתיתו אלף, וטפת זרעו ל"ו ליטרא.

אמרו חכמים, קשין היו סיחון ועוד יותר מפרעה וחילותיו, וכשם שאמרו שירה על מפלת פרעה כך היו ראויין לומר שירה על מפלתו, אלא שבא דוד ואמר עליהן שירה, שנאמר (תהלים קלו, י) "למכה מצרים בבכוריהם" וגו', (שם, יז) "למכה מלכים גדלים כי לעולם חסדו" וגו'.