# פרק ט"ז

> מקור: https://rabenu.app/books/yalkut-shimoni/bamidbar/korach/perek-16/

**פסוק א-ב** זהו שאמר הכתוב "אח נפשע מקרית עז ומדינים כבריח ארמון", "אח נפשע" זה קרח, שעמד כנגד משה ומרד וירד מכבוד שהיה בידו, ואין נפשע אלא מרידה, שנאמר (מלכים ב ג, ז) "מלך מואב פשע בי" ואומר (שם ח, כב) "אז תפשע לבנה" שפשע בתורה שהוא קרית עמו של הקדוש ברוך הוא שנאמר (תהלים כט, יא) "ה' עז לעמו יתן". "ומדינים כבריח ארמון" עשה דנם עם משה והעלה הארץ בריחיה בעדו.

"ויקח", אין ויקח אלא לשון משיכת דברים רכים, שמשך כל גדולי ישראל והסנהדראות אחריו. "ויקח משה ואהרן את האנשים האלה", וכן כתיב (ויקרא ח, ב) "קח את אהרן ואת בניו", הוי ויקח קרח שבדברים רכים משך לבם.

דבר אחר, אין "ויקח" אלא לשון פליגה, שלבו לקחו, שנאמר "מה יקחך לבך ומה ירזמון עיניך".

ועל מה נחלק על ידי אליצפן בן אחי אביו שנעשה על משפחתו נשיא, שנאמר (לעיל ג, ל) "ונשיא בית אב למשפחת הקהתי אליצפן בן עוזיאל", אמר קרח, ארבעה אחים היו אחי אבא, שנאמר (שמות ו, יח) "ובני קהת עמרם ויצהר וחברון ועוזיאל", עמרם הבכור זכה אהרן ובניו לכהנה גדולה, ומשה אחיו למלכות, ומי ראוי לטול השניה לא אני שאני שני לבני קהת, שנאמר "ובני קהת עמרם ויצהר", ואני בנו של יצהר, הייתי ראוי להיות נשיא על משפחתי, והוא עשה בנו של עוזיאל קטן של אחי אבי יהא גדול עלי, הרי אני חולק עליו ומבטל כל מה שעשה, לפיכך היתה המחלקת.

מה כתיב למעלה מן הענין, (לעיל טו, לח) "ועשו להם ציצית", אמר לו קרח למשה רבינו, טלית שכלה תכלת מהו שתהא פטורה מן הציצית, אמר לו משה חייב בציצית, אמר לו קרח טלית שכלה תכלת אינה פוטרת עצמה, וארבעה חוטין פוטרין אותה, בית שמלא ספרים מהו שיהא פטור מן המזוזה, אמר לו חייב במזוזה, אמר לו כל התורה כלה מאתים שבעים וחמש פרשיות יש בה אין פוטרות את הבית, ושתי פרשיות שבמזוזה פוטרות את הבית. אמר לו [דברים] אלו לא נצטוית עליהם אלא מלבך אתה בודאם.

אמרו חכמים, חכם גדול היה קרח ומטועני הארון היה, שנאמר (לעיל ז, ט) "ולבני קהת לא נתן כי עבדת הקדש עליהם בכתף ישאו", כשאמר משה (לעיל טו, לח) "ונתנו על ציצת הכנף פתיל תכלת" מה עשה, מיד צוה (ועשה) [וכנס] מאתים וחמשים ראשי סנהדראות ועשה משתה להם ונתעטפו כלם בטליתות של תכלת, באו בני אהרן ליטול מתנותיהם חזה ושוק, ועמדו כנגדן, ואמרו להם, מי צוה אתכם ליטול כך, לא משה, לא נתן לכם כלום, שלא צוהו הקדוש ברוך הוא. באו והודיעו למשה, הלך לפיסן, מיד עמדו כנגדו.

"ויקח קרח" לקח טליתו והלך ליטול עצה מאשתו. בשעה שאמר הקדוש ברוך הוא למשה "קח את הלוים מתוך בני ישראל וטהרת אתם וכה תעשה להם לטהרם והעבירו תער על כל בשרם", מיד עשה כך לקרח התחיל לחזר על כל ישראל ולא היו מכירין אותו, אמרו לו מי עשה לך כך, אמר להם משה, ולא עוד אלא נטלוני בידי וברגלי והיו מניפין אותי ואומרים לי הרי אתה טהור, והביא את אהרן אחיו וקשטו ככלה והושיבו באהל מועד, מיד התחילו שונאי משה להתגרות בו את ישראל, ואמרו משה מלך, ואהרן אחיו כהן גדול, ובניו סגני כהנה, תרומה לכהן, מתנות כהנה לכהן, תרומת מעשר לכהן, מיד ויקהלו.

זהו שאמר הכתוב, (תהלים א, א) "אשרי האיש", אלו בניו של קרח, "אשר לא הלך בעצת רשעים", שלא הלכו בעצת אביהם, שנאמר "סורו נא מעל אהלי האנשים", "ובדרך חטאים לא עמד", שנאמר (להלן יז, ג) "את מחתות החטאים האלה בנפשתם", "ובמושב לצים לא ישב", זה קרח שהיה מתלוצץ על משה ואהרן. מה עשה כנס עליהם כל הקהל, שנאמר (להלן פסוק יט) "ויקהל עליהם קרח את כל העדה", התחיל לומר לפניהם דברי ליצנות, אמר להם אלמנה אחת [היתה] בשכנותי ועמה שתי נערות יתומות והיה לה שדה אחת, באת לחרש אמר לה משה "לא תחרש בשור ובחמור יחדו", באת לזרע אמר לה (ויקרא יט, יט) "שדך לא תזרע כלאים", באת לקצר ולעשות ערימה אמר הניחו לקט שכחה ופאה, באת לעשות גרן אמר לה תני תרומה ומעשר ראשון ומעשר שני, הצדיקה עליה את הדין ונתנה לו, מה עשתה עמדה ומכרה את השדה ולקחה שתי כבשות כדי ללבש גזותיהן ולהנות מפרותיהן, כיון שילדו בא אהרן ואמר לה תני לי את הבכורות, שכך אמר לי הקדוש ברוך הוא (דברים טו, יט) "כל הבכור אשר יולד" וגו', הצדיקה עליה את הדין ונתנה לו את הולדות, הגיע זמן גזיזה וגזזה אותן אמר לה תני לי ראשית הגז, [שכן אמר הקדוש ברוך הוא (שם יח, ד) "וראשית גז צאנך תתן לו"], אמרה אין בי כח לעמד באיש הזה הריני שוחטתן ואוכלתן, כיון ששחטה אמר לה תני לי הזרוע והלחיים והקיבה, אמרה אפלו אחרי ששחטתי אותן לא נצלתי מידו, ואמרה הרי הן עלי חרם, אמר לה כלו שלי הוא, שכך אמר הקדוש ברוך הוא "כל חרם בישראל לך יהיה", נטל והלך לו והניחה בוכה היא עם שתי בנותיה, כדין כלהון עבדין להא ביזתא עלובתא ותולין בהקדוש ברוך הוא. (תהלים שם, ב-ו) "כי אם בתורת ה' חפצו" אלו בניו שאמרו שירה, ואמרו אנו חיבין בכבוד אבינו או לא נחלק על משה רבינו, והכריעו עצמן בשביל כבודו של משה. "ובתורתו יהגה", אלו בניו של קרח. "והיה כעץ שתול על פלגי מים", כיון שנבלעו קרח ועדתו נמצאו בניו עומדין כתרן הזה של ספינה, שנאמר (להלן כו, י) "ויהיו לנס". (תהלים שם) "לא כן הרשעים" זה קרח ועדתו, "על כן לא יקמו רשעים במשפט" זה קרח ועדתו, "כי יודע ה' דרך צדיקים" אלו בניו של קרח, "ודרך רשעים תאבד" זה קרח ועדתו.

"ויקח קרח", אמר ריש לקיש שלקח מקח רע לעצמו.

זה שאמר הכתוב "חכמות נשים בנתה ביתה" זו אשתו של און, "ואולת בידיה תהרסנו" זו אשתו של קרח. אתתיה דקרח אמרה ליה, חזי מאי קא עביד לכו, איהו הוה ליה מלכא, לאחוה שויה כהנא רבה, לבני אחוהי שוינהו סגני כהנה, אי אתיא תרומה אמר תיהוי לכהן, בכורים לכהן, מעשר ראשון נמי דשקילתו אתון אמר הבו חד מן עשרה לכהן, ועוד דגייז לכו למזיכו ומיטלל בכו, עינא יהב במזיכו, לפיכך אמר לכם "והעבירו תער על כל בשרם", ועוד אמר (שם, יג) "והנפת אתם תנופה", בעי למעבד בכו כאימרי, אמר לה והא איהו נמי קא עביד הכי, אמרה ליה כיון דכלה רבותא דידיה לא חייש (שופטים טז, ל) "תמת נפשי עם פלשתים". ועוד דקאמר להו עיבדן תכלת, אי סלקא דעתך תכלתא חשיבא אפיק גלימי דתכלתא וכסינהו לכלהו מתיבתך.

"ויקח קרח", שעשה קרחה בישראל. "בן יצהר", שהרתיח את העולם כלו כצהרים, בן קהת, שהקהה שני מולידו, "בן לוי", שנעשה לויה לגיהנם, ולחשב נמי בן יעקב, בן שעקב עצמו לגיהנם, יעקב בקש רחמים על עצמו שלא יחשב עמהם, שנאמר (בראשית מט, ו) "בסדם אל תבא נפשי" אלו מרגלים, "בקהלם אל תחד כבודי" אלו עדת קרח, דתן שעבר על דת אל, אברם שהעביר לבו מלעשות תשובה, און שישב כל ימיו באנינות, "בן פלת" [שנעשו לו פלאות, "בן ראובן" בן שראה והבין. אמר רב, און בן פלת] אשתו הצילתו, אמרה ליה מאי נפקא לך מינה, אי מר רבה אנת תלמידא, ואי מר רבה אנת תלמידא, אמר לה מאי אעביד הואי לי בעצה ואשתבעי ליה בהדיהון, אמרו ליה ידענא דכלא כנישתא קדישא היא, דכתיב "כי כל העדה כלם קדשים", אמרה ליה תוב את בביתך דאנא מצילנא לך, אשקיתיה חמרא ואגינתיה ואותבא אבבא, סתרה למזיה, כל דאתא חזיה והדר, אדהכי והכי איבלעו להו.

"ויקמו לפני משה ואנשים מבני ישראל חמשים ומאתים", נשיאי עדה מיחדין שבעדה, קראי מועד שהיו יודעין לעבר שנים ולקבע חדשים, אנשי שם שהיה להם שם בכל מקום.

"ודתן ואבירם", מכאן אמרו אוי לרשע אוי לשכנו, טוב לצדיק טוב לשכנו, בני ראובן שהיו שכנים לקרח שהיה שרוי בדרום, דכתיב (לעיל ג, כט) "משפחת בני קהת יחנו וגו' תימנה", ודגלו של ראובן סמוך להם, שנאמר "דגל מחנה ראובן תימנה", אבל דגלו של יהודה היה במזרח ויששכר וזבולן עמו, שנאמר (שם, ג) "והחנים קדמה מזרחה דגל מחנה יהודה" וכתיב (שם, ה) "עליו מטה יששכר", וסמוכין להם משה ואהרן ובניו, שנאמר "והחנים לפני המשכן קדמה לפני אהל מועד מזרחה משה ואהרן ובניו", לפי שהיו סמוכין לתורה לכך זכו להיות בני תורה, דכתיב (תהלים ס, ט) "יהודה מחקקי", וכתיב (דברי הימים א יב, לג) "ומבני יששכר יודעי בינה לעתים" וגו', וכתיב "ומזבולן משכים בשבט ספר", ודתן ואבירם שהיו שכנים לקרח בעל מחלקת לקו עמו ואבדו מן העולם.

"ויקמו לפני משה ואנשים מבני ישראל" וגו', מי היו אליצור בן שדיאור וחבריו, (לעיל א, יז) "האנשים האלה אשר נקבו בשמות", אף על פי שלא פרסמן הכתוב נתן סימניהן, ומתוך המקרא אתה מבין אותם, משל למה הדבר דומה לבן טובים שגנב כלים מן המרחץ, ולא היה בעל הגנבה רשאי לפרסמו, התחיל נותן בו סימנין, אמרו לו מי גנב את כליך, אמר אותו בן טובים בעל קומה שניו נאות ושערו נאה, משנתן סימניו ידעו מי הוא, ואף כאן אף על פי שסתמן הכתוב ולא פרש את שמותן, ובא ונתן סימניהן אתה יודע מי הן, נאמר להלן "קריאי העדה נשאי מטות אבותם ויקח משה את האנשים האלה אשר נקבו בשמות", וכאן כתיב נשיאי עדה קראי מועד אנשי שם.

אמר רבי אליעזר למה תלמיד חכם דומה בפני עם הארץ, בתחלה דומה לקיתון של זהב, ספר עמו דומה לקיתון של כסף, נהנה ממנו דומה לקיתון של חרס, כיון שנשבר שוב אין לו תקנה.

רב אחא בשם רבי יהושע בן לוי, קשה היא המחלקת כדור המבול, כתיב התם (בראשית ו, ד) "המה הגבורים אשר מעולם אנשי השם", וכתיב הכא "נשיאי עדה קראי מועד אנשי שם".

**פסוק ג-ד** "ויקהלו על משה ועל אהרן ויאמרו אלהם רב לכם", הרביתם עלינו משאוי יותר משעבוד מצרים, טוב לנו תחת יד מצרים מתחת ידיכם, שבכל שנה מתים חמשה עשר אלף וארבעים וחמשה, ובקשו לסקלו, לפיכך וישמע משה ויפל על פניו, אמר להם משה, לא מלוכה אני מבקש ולא אהרן כהנה גדולה מבקש, שנאמר "ואהרן מה הוא כי תלינו עליו", אמר משה לפני הקדוש ברוך הוא, רבונו של עולם לא כך צויתנו (שמות כח, א) "ואתה הקרב אליך את אהרן אחיך", והרי עמדו עלינו להרגנו.

"וישמע משה ויפל על פניו", מה שמועה שמע, אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן ששמע שחשדוהו מאשת איש, שנאמר (תהלים קו, טו) "ויקנאו למשה במחנה" מלמד שכל אחד ואחד קנא לאשתו ממשה, שנאמר "ומשה יקח את האהל".

אין אדם נחשד בדבר, אלא אם כן עשאו כלו, ואם לא עשאו כלו עשה מקצתו, ואם לא עשה מקצתו הרהר בלבו לעשותו, ואם לא הרהר בלבו לעשותו ראה אחרים שעשאוהו ושמח. מיתיבי וישמע משה ויפל על פניו, מה שמועה שמע וכו' (כדלעיל), התם משום שנאה הוא דעביד. תא שמע דאמר רבי יוסי יהא חלקי עם מי שחושדין אותו ואין בו, [ואמר רב פפא לדידי חשדן ולא הוה בי], לא קשיא הא בקלא דפסיק הא בקלא דלא פסיק, ולא אמרן אלא דלית ליה אויבים אבל אית ליה אויבים אויבים הוא דאפקוה לקלא.

מנלן דשדרינן שליח מבי דינא ומזמנינן לדינא, שנאמר (להלן פסוק טז) "ויאמר משה אל קרח אתה וכל עדתך היו לפני ה' אתה והם ואהרן", ולקמי גברא רבה, דכתיב "לפני ה'", אתון ופלניא, דכתיב "אתה והם ואהרן", ודקבעינן זמנא, דכתיב "מחר", [זמנא בתר זמנא, דכתיב (ירמיהו מו, יז) "קראו שם פרעה מלך מצרים שאון העביר המועד"], ומנלן דאי מתפקר כלפי (גברא רבה) [שליחא דבי דינא] אתי שליח ואמר דלא מיחזי כלישנא בישא, דכתיב (להלן פסוק יד) "העיני האנשים ההם תנקר".

"כי כל העדה כלם קדשים", כלם שמעו בסיני "אנכי, ולא יהיה לך", ומדוע תתנשאו, מיד נזדעזע משה מפני שכבר היה בידו סרחון רביעי, משל לבן מלך שסרח על אביו ופיס עליו אוהבו פעם ושתים ושלש, כשסרח רביעית נתרשלו ידי אוהבו של מלך, אמר כמה פעמים אטריח על המלך, לכך נתרשלו ידי משה, חטאו בעגל (שם לב, יא) "ויחל משה", במתאוננים "ויתפלל משה", במרגלים (לעיל יד, יג) "ויאמר משה אל ה' ושמעו מצרים", במחלקתו של קרח נתרשלו ידיו, אמר עד כמה אוכל להטריח את המקום, לפיכך וישמע משה ויפל על פניו.

**פסוק ה** "וידבר אל קרח ואל כל עדתו לאמר בקר וידע ה'", מה ראה לאמר בקר וידע ה', אמר משה, שמא מתוך מאכל ומשתה אמרו דבר זה, לפיכך אמר בקר שמא בין כך ובין כך יעשו תשובה, אמר להם אין רשות לכנס עכשיו, אף על פי שאין לפניו לא אכילה ולא שתיה, אלא בשבילנו על שאכלנו ושתינו. דבר אחר "בקר", אמר לו גבולות חלק להם הקדוש ברוך הוא בעולמו, יכולים אתם לערב יום בלילה, והא כתיב בתחלה (בראשית א, ד-ה) "ויהי ערב ויהי בקר" וגו' "ויבדל אלהים בין האור ובין החשך", [וכשם שהבדיל בין האור ובין החשך] כך הבדיל ישראל מן האמות, שנאמר "ואבדל אתכם מן העמים", וכן הבדיל אהרן, שנאמר (דברי הימים א כג, יג) "ויבדל אהרן להקדישו קדש קדשים הוא ובניו", אם יכולים אתם לערב אותה הבדלה שהבדיל הקדוש ברוך הוא בין היום ובין הלילה, כך אתם יכולים לבטל את זו, לכך אמר להם בקר ויודע ה' את אשר לו, כבר הוא מתקן "ואת אשר יבחר בו".

**פסוק ו-ז** "זאת עשו קחו לכם מחתות ותנו בהן אש", מה ראה לומר להם כך, אמר להם בדתי העובדי אלילים סדרים הרבה, ונימוסים הרבה, וכהנים הרבה יש, [ואין] כלן מתקבצין בבית אחד, ואנו אין לנו אלא ה' אחד ותורה אחת ומשפט אחד [ומזבח אחד וכהן גדול אחד [ובית המקדש אחד] ואתם מאתים וחמשים מבקשים כהנה גדולה, אף אני רוצה בכך, לכך נאמר (להלן פסוק יא) "אתה וכל עדתך" וגו'. זאת עשו קחו לכם מחתות, הרי לכם תשמיש החביב מהכל היא הקטרת חביבה מן הקרבנות, וסם המות נתון בתוכו, שבו נשרפו נדב ואביהוא, לפיכך התרה בהן. והיה האיש אשר יבחר ה' הוא הקדוש כבר הוא בקדשתו, אמר לו משה הריני אומר לכם שלא תחיבו בנפשותיכם חמשים ומאתים שאתם מקרבין, מי שיבחר מכם יצא חי וכלכם אבודים].

"רב לכם בני לוי", הרי אמרתי לכם, לא טפשים היו, שכך התרה בהם וקבלו עליהם לקרב אלא הם חטאו על נפשותם, שנאמר (להלן יז, ג) "את מחתות החטאים האלה בנפשתם". וקרח שפקח היה מה ראה לשטות זו, אלא עינו הטעתו ראה שלשלת גדולה עומדת ממנו שמואל ששקול כמשה ואהרן, [שנאמר "משה ואהרן בכהניו ושמואל בקראי שמו"], ועשרים וארבע משמרות עומדות מבניו שכלם מתנבאים ברוח הקדש, דכתיב (דברי הימים א כה, ה) "כל אלה בנים להימן חזה המלך בדברי האלהים להרים קרן", אמר אפשר הגדלה הזאת עתידה לעמד ממני ואני אובד אותה, ולא ראה יפה לפי שבניו עומדין בתשובה.

**פסוק ח-י** "ויאמר משה אל קרח שמעו נא בני לוי", יש לך אדם שמדבר עם יוסף ואומר לשמעון שמע נא, יש אומרים שהיה מבקש ממנו שיחזר בו, ואמר לפניו דברים רכים, כיון שראה שלא שמע לו, אמר עד שלא ישתתפו אחרים עמו כל הדברים האלה פיס משה לקרח, ואין את מוצא שהשיבו דבר, לפי שהיה פקח ברשעו, אמר אם אני משיבו יודע אני שהוא חכם גדול, עכשיו יקפחני בדבריו ואני מתרצה לו בעל כרחי, מוטב שלא אזקק לו, כשראה משה שאין בו תועלת פרש הימנו.

**פסוק יב** "וישלח משה לקרא לדתן ולאבירם", אף הן עמדו ברשען ולא נזקקו להשיבו. ויאמרו לא נעלה, הכשילן פיהן לרשעים, וברית כרותה לשפתים [שמתו כבר] וירדו לשאול, שנאמר "וירדו הם וכל אשר להם חיים שאלה".

**פסוק יג** "המעט כי העליתנו מארץ" וגו' [אמרו לו] על מה אתה מתרברב עלינו מה טובה עשית לנו, הוצאתנו מארץ מצרים שהיא כגן ה', ולארץ כנען לא הכנסתנו, אלא הרי אנו מתים במדבר והנגף משתלח בנו בכל יום.

**פסוק יד** "אף" וגו', ארבעה פתחו באף ואבדו באף (כתוב ברמז כ"ו).

**פסוק טו-טז** "ויחר למשה מאד", נצטער [לחדא], למה הדבר דומה להאדם הדן עם חברו ומתוכח עמו, אם משיבו יש שם נחת רוח, ואם אינו משיבו הרי הוא צער גדול.

(חזרו בהם) התחיל לזרז בהן שמעו נא בני לוי, המעט מכם, הקטן הוא הכבוד שבידכם, [שנאמר "המעט מכם" וגו'], חזר על קרח, ויקרב אתך ואת כל אחיך בני לוי שהיה גדול השבט שנעשו אחיו טפלין לו.

"ובקשתם גם כהנה" (כתוב ברמז תש"ח).

**פסוק יא** "לכן אתה וכל עדתך הנעדים על ה'", המחלקת הזו שאתם עושים אינה כנגדנו אלא כנגד הקדוש ברוך הוא, משל למלך שהיו לו עבדים הרבה רצה לעשות אחד מהן בן חורין ולתן לו (זמורה) [שררה], עמד חברו כנגדו ואמר הוא עשה עצמו בן חורין ונטל לעצמו אותה גדלה, אמרו אלו מעצמו עשה, יפה שעמדו כנגדו, עכשיו שרבו עשה לו, כל מי שעומד כנגדו לא כנגד רבו עומד, כך אמר משה, אלו אהרן אחי נטל לעצמו את הכהנה, יפה עשיתם שנתרעמתם עליו, עכשיו הקדוש ברוך הוא נתן לו, שהמלוכה והגדלה שלו, כל מי שעומד על אהרן אחי לא על הקדוש ברוך הוא הוא חולק, לפיכך כתב ואהרן מה הוא וגו'. בוא וראה חסידותו של אהרן הצדיק, בשעה שהציק משה על אהרן שמן המשחה נזדעזע אהרן ונבעת, אמר לו, משה אחי שמא לא הייתי ראוי להמשח בשמן המשחה ומעלתי ונתחיבתי כרת, שנאמר (שמות ל, לב) "על בשר אדם לא ייסך", לפיכך העיד עליו הקדוש ברוך הוא (תהלים קלג, א-ג) "הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד, כשמן הטוב על הראש ירד על הזקן זקן אהרן שירד על פי מדותיו, כטל חרמון שירד", שמן המשחה דומה לטל חרמון, מה טל חרמון אין בו מעילה כך שמן המשחה שעל ראש אהרן אין בו מעילה, לפיכך כתיב הנעדים על ה'.

"ויאמר אל ה' אל תפן אל מנחתם" אל תקבלם בתשובה, הרי צריך למקרא לומר "אל תפן אל עבודתם", מה הוא אל מנחתם, כך אמר לפני הקדוש ברוך הוא, רבונו של עולם יודע אני שיש לאלו חלק באותה מנחה שהקריבו "מלבד עלת התמיד ומנחתה", והיתה של כל ישראל קרבה, הואיל ופרשו אלו מבניך אל תסתכל בחלקם, תניחנו האש ולא תאכלנו.

"לא חמור אחד מהם נשאתי" (כתוב ברמז ג').

["לא חמור אחד מהם נשאתי"] מה שהיה דרכי לטל לא נטלתי מהם, בנהג שבעולם אדם שהוא עושה בהקדש נוטל שכרו [מן ההקדש, ואני בשעה שהייתי יורד ממדין למצרים היה דרכי לטל מהן חמור] שבשביל צרכיהם אני יורד, ולא נטלתי. וכן שמואל הצדיק אמר (שמואל א יב, ג) "הנני ענו בי נגד ה' ונגד משיחו את שור מי לקחתי וחמור מי לקחתי", שור שהייתי מקריב לקרבן ומבקש רחמים עליהם, וכן למשח עליהם מלך משלי היה, שנאמר (שם טז, ב) "עגלת בקר תקח בידך" וגו', ולא נטלתי משלהם. ולא הרעתי את אחד מהם, שלא חיבתי את הזכאי ולא זכיתי את החיב. כשראה משה שעמדו בגאותם ובמרדיהם, אמר להם אתה וכל עדתך היו לפני ה'.

**פסוק יט-כב** הלך קרח כל אותה הלילה והיה מטעה את ישראל, ואומר להם מה אתם סבורים שאני עוסק לטל הגדלה לעצמי, אני מבקש שתהא הגדלה חוזרת על כלנו, שמשה נטל מלכות לעצמו, והכהנה גדולה נתן לאהרן אחיו לחק עולם, והיה הולך ומפתה כל שבט ושבט כראוי לו, עד שנשתתפו כלם עמו. ויקהל עליהם קרח את כל העדה כיון שנכנסו ובאו עמו, מיד וידבר ה' אל משה ואל אהרן לאמר הבדלו מתוך העדה הזאת וגו' ויפלו על פניהם ויאמרו אל אלהי הרוחת לכל בשר וגו', אמרו לפניו רבונו של עולם, מלך בשר ודם שמרדו עליו בני המדינה ועמדו וקללו את המלך או שלוחיו עשרה או עשרים, מהו עושה, משלח לשם לגיונותיו ועושה בה אנדרלמוסיא והורג הטובים עם הרעים, לפי שאינו מכיר מי מרד ומי לא מרד, מי כבד המלך ומי קללו, אבל אתה יודע מחשבות של כל אדם, ומה שהלבבות והכליות יועצות, ואתה יודע מי חטא ומי לא חטא, ואתה יודע רוח של כל אחד ואחד, לכך נאמר "אלהי הרוחת לכל בשר", אמר לו הקדוש ברוך הוא יפה אמרתם אני מודיע מי חטא ומי לא חטא.

**פסוק כד-כו** "דבר אל העדה לאמר העלו מסביב", אף על פי ששמע משה מפי הגבורה, לא אמר להם העלו עד שהלך והתרה בם, שנאמר "ויקם משה וילך אל דתן ואבירם", להודיע רשעתן שאף על פי שהלך משה ברגליו אצל הרשעים קשים לרצות. מה עשו לא רצו לצאת מאהליהם כנגדו, כיון שראה משה כך, אמר עד כאן היה עלי לעשות.

**רמז תשנא** שנו רבותינו ארבעה נקראו רשעים XאY הפושט ידו על חברו להכותו אף על פי שלא הכהו נקרא רשע, שנאמר (שמות ב, יג) "ויאמר לרשע למה תכה רעך", הכית לא נאמר אלא תכה XבY והלווה ואינו משלם, שנאמר "לוה רשע ולא ישלם" XגY ומי שיש בו עזות פנים ואינו מתביש ממי שגדול ממנו, שנאמר (משלי כא, כט) "העז איש רשע בפניו" XדY ומי שהוא בעל מחלקת, שנאמר "סורו נא מעל אהלי האנשים הרשעים", ושניהם היו בדתן ואבירם, עזות פנים ומחלקת.

מחלקת באותיותיה נדרשת, מ' מכה, ח' חרם, ל' לוקין, ק' קללה, ת' תועבה, ויש אומרים תכלית כליה מביא לעולם.

"ויקם משה וילך אל דתן ואבירם", מכאן שאין מחזיקין במחלקת, דאמר רב כל המחזיק במחלקת עובר בלאו, שנאמר "ולא יהיה כקרח וכעדתו". רב (אסי) [אשי] אמר ראוי להצטרע, כתיב הכא (שם) "כאשר דבר ה' ביד משה לו", וכתיב (שמות ד, ו) "ויאמר ה' לו עוד" וגו'. אמר רב חסדא כל החולק על רבו כאלו חולק על השכינה, שנאמר "בהצתם על ה'".

**רמז תשנב** אמר רבי חמא בר חנינא, כל העושה מריבה עם רבו כעושה מריבה עם שכינה, שנאמר (להלן כ, יג) "המה מי מריבה אשר רבו בני ישראל את ה'". אמר רבי (חמא בר חנינא) [חנינא בר פפא] כל המתרעם על רבו כאלו מתרעם על השכינה, שנאמר (שמות טז, ח) "לא עלינו תלנתיכם כי על ה'". אמר רבי אבהו כל המהרהר אחר רבו כאלו מהרהר אחר השכינה, שנאמר (להלן כה, א) "וידבר העם באלהים ובמשה".

**פסוק כז-כט** "ויעלו מעל משכן קרח", כיון שראו כך שנסתלקו ישראל מסביבותיהן יצאו מחרפין, שנאמר "יצאו נצבים", ולהלן כתיב "ויגש הפלשתי השכם והערב ויתיצב ארבעים יום". פתח משה ואמר בזאת תדעון כי ה' שלחני וגו', משל למה הדבר דומה, לשושבין בתו של מלך שהיו עדותיה בידו, עמד אחד מן המסבין כנגדו וקלל את השושבין וכו', עמד השושבין כנגד המלך ואמר לו, אם אין אתה מוציא זה להרגו בפני הכל אף אני אומר בודאי לא היו בתולים לבתו של מלך, אמר המלך מוטב לי להרג את זה שלא יוציא השושבין שם רע על בתי, כך קרח נחלק על משה ואמר, מלבו ומעצמו אמר משה את כל הדברים האלה, פתח ואמר בזאת תדעון כי ה' שלחני אם כמות כל האדם ימתון אלה אף אני אומר לא ה' שלחני ומלבי אמרתי.

כיון שאמר קרח לא משה נביא ולא אהרן כהן גדול ולא תורה נתנה מן השמים, כיון ששמע משה כך, הלך אצל האלהים אמר אם אני מותר על בזיוני ועל בזיונו של אהרן, אבל על בזיונה של תורה איני מותר, שנאמר "בזאת תדעון", ואין זאת אלא תורה, שנאמר (דברים ד, מד) "וזאת התורה אשר שם משה". לא ה' שלחני, זה אחד משלשה בני אדם נביאים שאמרו בלשון הזה, מיכה ואליהו ומשה, אליהו מה אמר, "ובדברך עשיתי את כל הדברים האלה", ואם אין אתה עונה אותי אני אומר לא ה' אלהים שלחני, וכן מיכה אמר (מלכים א כב, כח) "אם שוב תשוב בשלום לא דבר ה' בי", ומשה אמר אם כמות כל האדם ימתון אלה, אף אני אומר לא ה' שלחני.

אמר ריש לקיש רמז לבקור חולים מן התורה מנין, שנאמר "אם כמות כל האדם ימתון אלה", מאי משמע, אמר רבא אם כמות כל האדם שהן חולין ומטלין על עריסותיהם ובני אדם מבקרים אותם "לא ה' שלחני".

**פסוק ל** "ואם בריאה יברא ה'", אמר משה לפני הקדוש ברוך הוא רבונו של עולם אם בריאה גיהנם מוטב, ואם לאו יברא ה'. למאי אילימא למבריה, והכתיב (קהלת א, ט) "אין כל חדש תחת השמש" אלא לקרובי פתחא.

"ויהי ככלתו" (כתוב למעלה ברמז ל"ח).

**פסוק לא-לה** "ותבקע האדמה אשר תחתיהם", ללמדך שבכל מקום שהוא רוצה הוא מצמיח את הפרענות. "וירדו הם וכל אשר להם", יש אומרים חיים נדונין עד עכשיו. "ותכס עליהם הארץ ויאבדו", הם אבדו אבל לא שררותם, אבל נעשו תחתיהם שרים אחרים.

אמר רבה בר בר חנה, זמנא חדא הוה אזלינא באורחא, ואמר לי ההוא טיעא, תא אחזי לך בלועי דקרח, אזלי וחזאי תרי ביזעי דקא נפיק קוטרא מניהו, שקלי גבבא דעמרא ואמשינה במיא ואותביה בריש רומחא [ועילית התם] ואיחריך, ואמר לי אצית מאי שמעת, ושמעי דהוו קא אמרין משה ותורתו אמת והן בדאין, ולעתיד לבוא עתיד להוציאן, ועליהם אמרה חנה "ה' ממית ומחיה מוריד שאול ויעל".

"וכל ישראל אשר סביבתיהם נסו לקלם", שהיו צווחין למשה משה רבינו הצילנו. ואש יצאה מאת ה' ותאכל את החמשים ומאתים איש מקריבי הקטרת, אלו היו נבלעים, ואלו היו נשרפים, וקרח לקה יותר מכלם, שנשרף ונבלע, ולמה נעשה בו שני דינין, שאלו נשרף ולא נבלע היו הבלועים מתרעמים ואומרים שלא הביא עלינו את כל הפרענות הזה אלא קרח [והרי הן נבלעים וקרח נצול, ואלו נבלע ולא נשרף היו השרופים מתרעמים ואומרים שלא הביא עלינו את הפרענות הזה אלא קרח] והרי הן שרופין והוא נצול, לפיכך נדון בשתי מיתות, ולהטו האש תחלה לעין כל השרופין שבידן היה המחתה ובה הקטרת וקפלתו האש והאש היתה מתגלגלת בו עד שהביאתו לפי הארץ לבין הבלועים, שנאמר (לעיל פסוק לב) ותפתח הארץ את פיה.

אמר רבי יוחנן קרח לא מן הבלועים, ולא מן השרופים, לא מן הבלועים, שנאמר (שם) ואת כל האדם אשר לקרח, ולא קרח. ולא מן השרופים, דכתיב "ואש יצאה מאת ה' ותאכל את החמשים ומאתים איש מקריבי הקטרת", ולא קרח. במתניתא תנא, קרח מן הבלועים ומן השרופים, מן הבלועים, דכתיב (להלן כו, י) "ותבלע אתם ואת קרח", ומן השרופים, דכתיב "באכול האש את חמשים ומאתים איש", וקרח בהדיהו.

עדת קרח אין להם חלק לעולם הבא, שנאמר "ותכס עליהם הארץ", בעולם הזה, "ויאבדו מתוך הקהל", לעולם הבא, דברי רבי עקיבא, רבי אליעזר אומר עליהם הוא אומר (שמואל א' ב, ו) "ה' ממית ומחיה מוריד שאול ויעל". רבי יהודה בן בתירא אומר הרי הן כאבדה המתבקשת, שנאמר "תעיתי כשה אבד בקש עבדך".

"ואש יצאה" (כתוב ברמז תקכ"ד).