# פרק י"ח

> מקור: https://rabenu.app/books/yalkut-shimoni/bamidbar/korach/perek-18/

**פסוק א-ה** "ויאמר ה' אל אהרן", הא למדת מכל הדברות שנאמרו לאהרן על ידי משה נאמרו לו, ומה תלמוד לומר "אל אהרן", אלא כדאי היה הדבור לאהרן, אלא שגדלת משה גדולה. "אתה ובניך" אלו הכהנים, ובית אביך אלו הלויים, מלמד שהלויים מזהרים על ידי כהנים. ומנין אף הכהנים על ידי הלויים, שנאמר "אתה ובניך אתך תשאו את עון כהנתכם". "מטה לוי", אין מטה אלא שבעה, שנאמר (חבקוק ג, ט) "שבעות מטות אמר סלה". לוי כדאי הוא לוי בפני עצמו. "שבט" כדאי שבט בפני עצמו, "אביך" כדאי עמרם בפני עצמו, אחיך כדאי אחיך בפני עצמו, וגם את אחיך כדאי בני אחיך בפני עצמן לכרות להם ברית בשמחה.

"ויאמר ה' אל אהרן", למי הדבר מסור לאהרן, לאותו מזהיר, רבי יאשיה אומר מנין אתה אומר שאם זרק את הדם כראוי ואינו יודע לשם מי זרקו, והקטיר את החלב כראוי, ואינו יודע לשם מי הקטיר, שהכהנים נושאים עוון על כך, תלמוד לומר "אתה ובניך ובית אביך אתך תשאו את עון המקדש". רבי יונתן אומר מנין אתה אומר שאם זכה בבשר קדם זריקת דמים ובחזה ושוק קדם הקטר חלבים, שהכהנים נושאין עוון על כך, תלמוד לומר "אתה ובניך אתך תשאו את עון כהנתכם". וכן מצינו שלא נחתם גזר דין על בני עלי אלא על שנהגו בזיון בקדשים, וכן הוא אומר (שמואל א' ב, טו יז) "גם בטרם יקטרון וגו' ויאמר אליו האיש קטר יקטירון וגו' ותהי חטאת הנערים גדולה מאד". וכן מצינו שלא נחתם גזר הדין על אנשי ירושלים אלא על שנהגו בזיון בקדשים, שנאמר "קדשי בזית".

"ואתה ובניך אתך" וגו', זה עוון דבר המסור לכהנה, או עון דבר המסור לבית דין, כשהוא אומר (להלן פסוק ז) "ואתה ובניך אתך תשמרו את כהנתכם לכל דבר המזבח", הרי עון המסור לבית דין אמור, הא מה תלמוד לומר "תשאו את עון כהנתכם", זה עון המסור לכהונה, אמרת ישראל לא ישאו עוון כהנה, אבל לויים ישאו עוון כהנה, תלמוד לומר (להלן פסוק כג) "והם ישאו עונם".

"וגם את אחיך" שומע אני אף ישראל במשמע, תלמוד לומר "מטה לוי", שומע אני אף הנשים במשמע, תלמוד לומר "שבט אביך", זכה עמרם שיקרא שבט על שמו. רבי אומר מטה לוי שומע אני אף הנשים במשמע, תלמוד לומר "אחיך" להוציא את הנשים. "הקרב אתך" רבי עקיבא אומר נאמר כאן "אתך" ונאמר להלן "אתך", מה אתך האמור (להלן) [כאן] בלוים הכתוב מדבר, אף אתך האמור (כאן) [להלן] בלוים הכתוב מדבר, להזהיר את הלוים בשיר על דוכנן.

"וילוו עליך", תנן התם בצפון שער הנצוץ כמין אכסדרה היה ועליה בנויה על גביהן שהכהנים שומרים מלמעלה והלויים מלמטה, מנהני מלי, דתנו רבנן "וילוו עליך וישרתוך" בעבודתך הכתוב מדבר, הא כיצד כהנים שומרים מלמעלה והלויים מלמטה.

"וילוו עליך וישרתוך" בעבודתם, מנה מהם גזברים ואמרכלין, או וישרתוך בעבודתך, תלמוד לומר "ושמרו משמרתך ומשמרת כל האהל". ועדין אני אומר ישרתוך בעבודתך, ישרתוך בעבודתם, תלמוד לומר (להלן פסוק ו) "ואני הנה לקחתי את אחיכם הלוים וגו' מתנה נתנים לה' לשם הן מסורין והשם מסרן לכהנים, הא אין עליך לומר כלשון האחרון אלא כלשון הראשון וישרתוך בעבודתם, ומנה מהן גזברין ואמרכלין.

"ואתה ובניך אתך לפני אהל העדת", הכהנים מבפנים, והלוים מבחוץ, או אלו ואלו מבפנים, תלמוד לומר "ונלוו עליך ושמרו את משמרת אהל מועד", הא מה תלמוד לומר "ואתה ובניך אתך לפני אהל העדת", הכהנים מבפנים והלוים מבחוץ. ושמרו משמרתך ומשמרת כל האהל זהו שאמרנו "ישרתוך" בעבודתם ומנה מהן גזברין ואמרכלין. אך אל כלי הקדש ואל המזבח לא יקרבו, זה ארון וכן הוא אומר "ולא יבאו לראות כבלע את הקדש" וגו', רבי נתן אומר מכאן רמז לשיר מן התורה, אלא שנתפרש על ידי עזרא (שנאמר (עזרא ג, א) "ואחיו הכהנים" וגו'), רבי חנניא בן אחי רבי יהושע אומר אינו צריך, שהרי כבר נאמר "משה ידבר והאלהים יעננו בקול", מכאן רמז לשיר מן התורה. אך אל כלי הקדש ואל המזבח לא יקרבו, אזהרה, ולא ימתו, ענש, אין לי אלא לוים שענושין ומזהרין על עבודת כהנים, כהנים על עבודת לוים מנין, תלמוד לומר "גם הם גם אתם". וכבר בקש רבי יהושע בן חנניא לסיע את רבי יוחנן בן גודגדא בהגפת דלתות, אמר לו חזר לאחוריך שכבר אתה מתחיב בנפשך, שאני מן השוערים ואתה מן המשוררים. רבי אומר אין צריך, שהרי כבר נאמר (לעיל ד, יח-יט) "אל תכריתו" וגו', "וזאת עשו להם", אין לי אלא בני קהת, בני גרשון ובני מררי מנין, תלמוד לומר (שם) "אהרן ובניו יבאו" וגו', אין לי אלא לוים שענושין ומזהרין על עבודת כהנים, כהנים על עבודת לוים מנין, תלמוד לומר "ובנסע המשכן יורידו אתו הלוים". מעבודה לחברתה מנין, תלמוד לומר (עמהן) (לעיל ג, לח) "והחנים לפני המשכן קדמה לפני" וגו', ומה תלמוד לומר "גם הם גם אתם", לפי שבא קרח וערער כנגד אהרן הזהיר עליו הכתוב את כל הענין. "ונלוו עליך", זה שאמרנו הכהנים מבפנים והלוים מבחוץ.

"ושמרו משמרתך", מלמד שהכהנים אוכלים במקום הלוים. ובעשרים וארבעה מקומות שומרים בבית המקדש, הכהנים בשלשה, והלוים בעשרים ואחד. "אך אל כלי הקדש", יכול אם נגעו יהו חיבין, אמרת אך, משום עבודת זר הן חיבין, ואין חיבין משום מגע. "ולא ימתו גם הם", יכול שאין לי אלא הלוים על ידי הכהנים במיתה, הכהנים על ידי הלוים מנין, תלמוד לומר "ולא ימתו גם הם גם אתם". ומנין כדרך שהכהנים מזהרין זה על זה, אמרת הם, גם הם, אתם, גם אתם. יכול שהן מזהרין על זה במיתה, אמרת הם, הם עליהם במיתה, ואין אתם עליהם במיתה, אתם עליכם במיתה, ואין אתם עליהם במיתה. רבי שמעון אומר גרשון ומררי בעבודת קהת במיתה, במה דברים אמורים בעבודת המשכן, אבל בעבודת בית האלהים, הלוים על הכהנים במיתה, ואין הכהנים על הלוים אף לא בלא תעשה. "ונלוו עליך", וטפלו עליך. "משמרת אהל מועד", זו משנה, "לכל עבדת האהל", זה תלמוד.

"וזר לא יקרב אליכם", למה נאמר, לפי שהוא אומר (לעיל ג, י) "והזר הקרב יומת", ענש שמענו, אזהרה לא שמענו, תלמוד לומר "וזר לא יקרב אליכם".

"וזר לא יקרב", אין לי אלא בלא תעשה, בעשה מנין, אמרת ושמרתם את משמרת הקדש, גדלה למקדש שיש עליו שומרין, לא דומה פלטרין שאין עליו שומרין, לפלטרין שיש עליו שומרין. "והחנים לפני המשכן" וגו', מה תלמוד לומר (שם) "למשמרת בני ישראל", אלא בזמן שהקטן שומר (את) הגדול פוסע עליו ונכנס, ובזמן שהגדול שומר (את) הקטן אין פוסע עליו ונכנס.

"ושמרתם את משמרת הקדש ואת משמרת המזבח", הרי זו אזהרה לבית דין (שלישית) [של ישראל] להזהיר את הכהנים שתהא העבודה נעשית כתקנה, שכשהעבודה נעשית כתקנה הן כלין את הפרענות מלבוא לעולם, שנאמר "ולא יהיה עוד קצף על בני ישראל", שאין תלמוד לומר עוד אלא שכבר קצף. כיוצא בו אתה אומר "ולא יהיה עוד המים למבול", אין תלמוד לומר "עוד", אלא שכבר היה. כיוצא בו אתה אומר (ויקרא יז, ז) "ולא יזבחו עוד את זבחיהם" וגו', אין תלמוד לומר "עוד", אלא שכבר זבחו. כיוצא בו "ולא יקרבו עוד בני ישראל" וגו', [שאין תלמוד לומר "עוד", אלא שכבר קרבו, אף כאן אתה אומר ולא יהיה עוד קצף], שאין תלמוד לומר "עוד", אלא שכבר קצף, שנאמר (לעיל יז, יא) "כי יצא הקצף".

**פסוק ו** **רמז תשנד** "ואני הנה לקחתי את אחיכם הלוים וגו' (נתנים נתנים המה לי) [מתנה נתנים לה'"], לה' הן מסורין ואין מסורין לכהנים.

"ואני, מוסיף על מעשיך". "הנה", בשמחה. כל מקום שהוא אומר הנה הרי ענין שמחה. ואני הנה לקחתי וגו' כמעשר מן הערמה, ואתם כתרומת מעשר, יכול הם לכם ודאי, תלמוד לומר (לי) [לה'], אמר מעתה שלי הן שיהו שמשין לפניכם, וכן הוא אומר (דברי הימים א' כג, יג) "ויבדל אהרן להקדישו קדש" וגו'.

**פסוק ז** "ואתה ובניך אתך תשמרו את כהנתכם לכל דבר המזבח", מכאן היה רבי אלעזר הקפר אומר כל דבר של מזבח לא יהא אלא בך ובבניך. "ולמבית לפרכת", מכאן אמרו מקום היה אחורי בית הכפרת ששם בודקין יחוסי כהנה. "ועבדתם", שומע אני מערבבין, תלמוד לומר "עבודת מתנה", מה מתנה בפיס, אף עבודה בפיס. עבדת מתנה אתן את כהנתכם, לעשות אכילת קדשים בגבולין כעבודת מקדש [במקדש], מה עבודת מקדש במקדש מקדש ידיו ואחר כך עובד, אף אכילת קדשים בגבולין מקדש ידיו ואחר כך אוכל.

"תשמרו את כהנתכם", מגיד שעוון קדשים אינו מסור אלא ביד הכהנים, אין לי אלא עוון קדשים הנאכלים, קדשים שאין נאכלין מנין, תלמוד לומר "לכל דבר המזבח". יכול אף תרומה ותרומת מעשר וחלה, תלמוד לומר "ולמבית לפרכת", מה בית לפרכת מיחד דבר שאי אפשר לדעת צבור, יצא דבר שאפשר לדעת צבור. "עבדת מתנה" מקיש עבדת מתנה "לכהנתכם", מה זו בנטילת ידים, אף זו בנטילת ידים. אי מה זו אינה אלא בקדוש ידים ורגלים, אף זו לא תהא אלא בקדוש ידים ורגלים, אמרת לא, זו לפי צרך עבודה וזו לפי צרך העבודה. אמרו, כל מי שהוא נותן תרומה למי שהוא אוכלה כמצותה, מעלין עליו כאלו עובד עבודה. אמרו עליו על רבי טרפון, שהיה אוכל תרומה בשחר ואומר הקרבתי תמיד של שחר, ואוכל תרומה בין הערבים ואומר הקרבתי תמיד של בין הערבים. ומנין מסרו עצמכם לכהנתכם, אמרת עבדת מתנה אתן את כהנתכם, הא כדרך שעשה עזריהו הכהן, שנאמר "ויבא אחריו עזריהו וגו' ויעמדו על עזיהו המלך וגו' ויזעף עזיהו וגו' ויפן אליו עזריהו כהן הראש " וגו', עליו הוא אומר (דברי הימים א' ה, לו) "ויוחנן הוליד את עזריה הוא אשר כהן בבית", וכי הוא כהן בלבד, והלא קדמוהו הרבה ושמשו אחריו, אלא בו נתקימה מצות כהנה גדולה, שנאמר "עבדת מתנה אתן" וגו'.

היה עומד ומקריב על גבי המזבח ונודע שהוא בן גרושה או בן חלוצה, רבי אליעזר אומר כל הקרבנות שהקריב על המזבח פסולין, ורבי יהושע מכשיר, מאי טעמא דרבי יהושע דכתיב (דברים לג, י-יא) "ברך ה' חילו" אפלו חלין שבו "ופעל ידיו תרצה". וכן היה אוכל בתרומה ונודע שהוא בן גרושה וחלוצה, רבי אליעזר מחיב קרן וחמש, ורבי יהושע פוטר, דתרומה נמי איקרי עבודה, דתניא מעשה ברבי טרפון שלא בא לבית המדרש, למחר מצאו רבן גמליאל, אמר לו מפני מה לא באת אמש לבית המדרש, אמר לו עבודה עבדתי, אמר לו כל דבריך אינן אלא דברי תימה, וכי עבודה בזמן הזה מנין, אמר לו הרי הוא אומר עבדת מתנה אתן את כהנתכם, עשו אכילת תרומה בגבולין כעבודת בית המקדש.

אמר רב, ארבע עבודות זר חיב עליהן מיתה, זריקה, והקטרה, ונסוך היין, ונסוך המים, ולוי אמר אף תרומת הדשן, מאי טעמא דרב, דכתיב "ואתה ובניך אתך תשמרו את כהנתכם" וגו', עבדת מתנה ולא עבודת סלוק, "ועבדתם" עבודה תמה ולא עבודה שיש אחריה עבודה, ולוי, אמר רחמנא לכל דבר המזבח, ורב, ההוא לאתויי שבע הזאות שבפנים ושבמצרע, ולוי, נפקא ליה מדבר לכל דבר. ורב מדבר לכל דבר לא דריש. ואימא לכל דבר המזבח כלל, עבדת מתנה פרט, כלל ופרט אין בכלל אלא מה שבפרט, עבדת מתנה אין עבודת סלוק לא, אמר קרא ולמבית לפרכת הוא דעבודת מתנה ולא עבודת סלוק, הא בחוץ אפלו עבודת סלוק. אי הכי ועבדתם נמי "ולמבית לפרכת" הוא דעבודה תמה ולא עבודה שיש אחריה עבודה, הא מבחוץ אפלו עבודה שיש אחריה עבודה, "ועבדתם" הדר ערביה קרא.

רבי אומר, לעשות אכילת קדשים בגבולין כעבודת המקדש במקדש, מה עבודת מקדש במקדש מקדש ידיו ורגליו ואחר כך עובד, אף אכילת קדשים בגבולין מקדש ידיו ואחר כך אוכל וכו', נמצינו למדין נטילת ידים מן התורה.

"והזר הקרב יומת", לעבודה". או לעבודה ושלא לעבודה, אמרת ומה בעל מום שלא ענש בו מיתה לא ענש בו אלא לעבודה, זר שענש בו מיתה אינו דין שלא יענש בו אלא לעבודה, הא מה תלמוד לומר "והזר הקרב יומת" לעבודה. והזר הקרב יומת, אפלו עבד בטהרה, או אינו אלא אפלו עבד בטמאה, אמרת אם הנכנס בטמאה שלא לעבד חיב, קל וחמר לעובד, ומה תלמוד לומר "והזר הקרב יומת" אפלו עבד בטהרה.

"יומת", רבי שמעון אומר, נאמר כאן "יומת", ונאמר להלן "מות יומת", מה יומת האמור להלן סקילה, אף יומת האמור כאן סקילה. רבי יוחנן בן נורי אומר נאמר כאן "יומת" ונאמר להלן (דברים יג, ו) "יומת", מה יומת האמור להלן בחנק, אף יומת האמור כאן בחנק. והזר הקרב יומת, ענש שמענו אזהרה לא שמענו, תלמוד לומר "וזר לא יקרב" וגו'.

"והזר הקרב יומת", מיתה בידי שמים. רבי עקיבא אומר אף מיתת בית דין, שנאמר (ויקרא כד, טז) "ונקב שם ה' מות יומת", אמרו לא מן השם הוא זה, אלא משום שנאמר "כל הקרב הקרב אל משכן ה' ימות".

זר ששמש במקדש, רבי עקיבא אומר בחנק, וחכמים אומרים במיתה בידי שמים. תניא רבי ישמעאל אומר, נאמר כאן "והזר הקרב יומת", ונאמר להלן (שם) "כל הקרב הקרב אל משכן ה' ימות", מה להלן בידי שמים אף כאן בידי שמים. רבי עקיבא אומר נאמר כאן "והזר הקרב יומת", ונאמר להלן (דברים יג, ו) "והנביא ההוא או חלם החלום ההוא יומת" מה להלן בסקילה, אף כאן בסקילה. רבי יוחנן בן נורי אומר מה להלן בחנק אף כאן בחנק. במאי קמיפלגי, רבי עקיבא סבר דנין יומת מ"יומת", ואין דנין יומת מ"ימות". ורבי ישמעאל סבר דנין הדיוט מהדיוט, ואין דנין הדיוט מנביא. ורבי עקיבא, כיון שהדיח אין לך הדיוט גדול מזה. במאי פליגי רבי עקיבא ורבי יוחנן בן נורי, בפלוגתא דרבי שמעון ורבנן, דתניא נביא שהדיח בסקילה, רבי שמעון אומר בחנק. [הא אנן תנן רבי עקיבא אומר בחנק], תרי תנאי ואליבא דרבי עקיבא.

**פסוק ח-ט** **רמז תשנה** "וידבר ה' אל אהרן", שומע אני שהדבור לאהרן, תלמוד לומר "זכרון לבני ישראל למען אשר לא יקרב איש זר" וגו', הא למדנו שהדבור למשה שיאמר לאהרן. ואני ברצון, הנה בשמחה דברי רבי ישמעאל, אמרו לו תלמידיו, רבינו, לפי שהוא אומר (בראשית ו, יז) "ואני הנני מביא את המבול מים על הארץ", שומע אני שיש שמחה לפני המקום, [אמר לו יש שמחה לפני המקום] כשיאבדו מכעיסיו מן העולם, וכן הוא אומר (משלי יא, י) "בטוב צדיקים תעלז קריה ובאבד רשעים רנה", ואומר (תהלים ג, ח-ט) "שני רשעים שברת" וגו', ואומר "לה' הישועה" וגו', ואומר "ה' מלך עולם ועד" וגו', ואומר (שם קד, לה) "יתמו חטאים מן הארץ". רבי נתן אומר ואני מוסיף על עבודתם. הנה בשמחה, וכן הוא אומר "וגם הנה הוא יוצא לקראתך וראך ושמח בלבו".

"ואני הנה נתתי לך את משמרת תרומתי", אין מדליקין בטבל טמא דאמר קרא ואני הנה נתתי לך את משמרת תרומתי, בשתי תרומות הכתוב מדבר, אחת תרומה טהורה ואחת תרומה טמאה, מה תרומה טהורה אין לך בה אלא משעת הרמה ואילך אף תרומה טמאה אין לך בה אלא משעת הרמה ואילך.

משמרת תרומתי שמורה היא. "תרומתי" זו תרומת איל נזיר ותודה, מגיד שנכרת ברית על עבודתם. "לכל קדשי" לרבות העולה. "קדש" לרבות חטאת ואשם וזבחי שלמי צבור. קדש לרבות את הבכור. לך נתתים למשחה לגדלה. כל שנתן לך לגדלה, נכרת לך ברית עליה, זו שרפת פרה, ועגלה ערופה, ותקיעת חצוצרות והקדשות וערכין. רבי יוסי ברבי יהודה אומר אף נעילת דלתות.

"לכל קדשי בני ישראל" כרת הכתוב ברית עם אהרן על קדשי הקדשים (לגזרן) [לגזר דין], ולכרת להם ברית, לפי שבא קרח כנגד אהרן וערער על הכהנה, משל למה הדבר דומה, למלך שהיה לו בן בית ונתן לו שדה (אחת) [אחזה] במתנה ולא כתב ולא חתם ולא העלה לו בערכאים, בא אחד וערער כנגדו על השדה, אמר לו המלך, כל מי שירצה יבוא ויערער כנגדך על השדה, (כאן) [בוא] ואני כותב ואני חותם ואני מעלה בערכאים, כך בא קרח וערער כנגדו על הכהנה, אמר לו המקום כל מי שירצה יבוא ויערער כנגדך על הכהנה, (כאן) [בוא] ואני כותב ואני חותם ואני מעלה לך בערכאים, לכך נאמרה פרשה זו סמוכה לקרח. (לעיל יז, ה) ("זכרון לבני ישראל" הא למדנו שהיה קרח מן הבלועין ומן השרופין). "לך נתתים", בזכותך. "למשחה", אין למשחה אלא לגדלה, שנאמר (ויקרא ז, לה) "זאת משחת אהרן" וגו'. רבי יצחק אומר אין למשחה אלא שמן המשחה, שנאמר "כשמן הטוב על הראש יורד על הזקן זקן אהרן". "ולבניך" בזכות בניך. "לחק עולם", שינהג הדבר לדורות.

אמר רב חסדא מתנות כהנה אין נאכלות אלא צלי, ואין נאכלות אלא בחרדל, מאי טעמא אמר קרא למשחה לגדלה, כדרך שהמלכים אוכלים.

איתמר, הקמץ מאימתי מתיר שירים באכילה, רבי חנינא אומר משתשלט בו האור, רבי יוחנן אמר משיצת האור ברבו. ורשאין [הכהנים] לתן לתוכה יין ושמן ודבש, דאמר קרא למשחה לגדלה, כדרך שהמלכים אוכלין, ואין אסורין אלא מלחמץ, דכתיב (ויקרא ו, י) "לא תאפה חמץ חלקם" וגו', ואמר ריש לקיש אפילו חלקם לא תאפה חמץ.

תניא, עשרים וארבע מתנות כהנה הן, וכלן נתנו לאהרן ולבניו בכלל ופרט וברית מלח, כל המקימן כאלו קים בכלל ופרט וברית מלח, וכל העובר עליהן כאלו עובר בכלל ופרט, וברית מלח. ואלו הן עשר במקדש XאY חטאת, XבY וחטאת העוף, XגY אשם ודאי, XדY ואשם תלוי, XהY וזבחי שלמי צבור, XוY ולוג שמן של מצרע, XזY ושתי הלחם, XחY ולחם הפנים, XטY ושירי מנחות, XיY ומנחת העמר. וארבע בירושלים, XאY הבכור, XבY והבכורים, XגY ומורם מן התודה, ומאיל נזיר, XדY ועורות קדשים. עשר בגבולים XאY תרומה, XבY ותרומת מעשר, XגY וחלה, XדY וראשית הגז, XהY ומתנות, XוY ופדיון הבן, XזY ופדיון פטר חמור, XחY ושדה אחזה, XטY ושדה חרמים, XיY וגזל הגר.

**פסוק ט** "זה יהיה לך מקדש הקדשים", תנו רבנן לאחר פטירתו של רבי מאיר אמר להם רבי יהודה לתלמידיו, בני אל יכנסו תלמידי רבי מאיר לכאן, מפני שקנתרנין הן, ולא ללמד הן באין אלא לקפחני בהלכות הם באים. דחק סומכוס ונכנס, אמר להם כך שנה לנו רבי מאיר המקדש בחלקו בין בקדשי קדשים בין בקדשים קלים לא קדש, כעס רבי יהודה עליהם ואמר להם לא כך אמרתי לכם אל יכנסו תלמידי רבי מאיר לכאן מפני שקנתרנין הן, וכי אשה בעזרה מנין, אמר רבי יוסי, יאמרו מאיר שכב, יהודה כעס, יוסי שתק, (דברי) תורה מה תהא עליה, וכי אין אדם עשוי לקבל לה קדושין לבתו בעזרה, וכי אין אשה עשויה לעשות שליח לקבל לה קדושיה בעזרה, ועוד דחקה ונכנסה, מאי, תניא רבי יהודה אומר מקדשת, רבי יוסי אומר אינה מקדשת, אמר רבי יוחנן ושניהם מקרא אחד דרשו וזה יהיה לך מקדש הקדשים וגו', רבי יהודה סבר לך לכל צרכך, ורבי יוסי סבר כאש, מה אש לאכילה, אף האי נמי לאכילה.

תניא לוי אומר "כל קרבנם" לרבות לוג שמן של מצרע, סלקא דעתך אמינא "מן האש" אמר רחמנא, והאי לאו מותר מן האש, קא משמע לן. "לכל מנחתם" לרבות מנחת העמר ומנחת קנאות, סלקא דעתך אמינא (שמות כט, לג) "ואכלו אתם אשר כפר בהם", ומנחת העמר להתיר קא אתיא, ומנחת קנאות לברר עוון הוא דקא אתיא, קא משמע לן. ולכל חטאתם לרבות חטאת העוף, סלקא דעתך אמינא נבלה היא, קא משמע לן. ולכל אשמם לרבות אשם נזיר ואשם מצרע, אשם מצרע בהדיא כתיב ביה, אלא אשם נזיר כאשם מצרע, סלקא דעתך אמינא להכשיר קא אתי, קא משמע לן. ישיבו לי זה גזל הגר. "לך הוא ולבניך", שלך ושל בניך יהא, ואפילו לקדש בו את האשה.

"זה יהיה לך מקדש הקדשים מן האש", אמרת צא וראה איזהו (מורם) [מקדש הקדשים] שכלו לאשים ויש לך הימנו התר, אין אתה מוצא אלא עולת בהמה. "כל קרבנם", אלו שתי הלחם ולחם הפנים. "לכל מנחתם", זו מנחת חוטא ומנחת נדבה. "ולכל חטאתם" זו חטאת יחיד, וחטאת צבור, וחטאת העוף, וחטאת בהמה. "ולכל אשמם", זה אשם ודאי, ואשם מצרע, ואשם תלוי. "אשר ישיבו לי" זה גזל הגר. "קדש קדשים", זה לוג שמן של מצרע. "לך הוא ולבניך", בזכותך, ובזכות בניך.

"זה יהיה לך", יש לך מתנה אחרת חוץ ממה שנכרת לך ברית עליה, אלו העורות. יכול אף עורות הפסולים, תלמוד לומר "זה יהיה לך מקדש", לרבות עור העולה. קדש לרבות עור חטאת ואשם ושלמי צבור. (הבשר) [הקדשים] לרבות עור הבכור, "מן האש" (עור) אחר מתנות (מן) האשים. "כל קרבנם" לרבות שתי הלחם ולחם הפנים. "קרבנם מנחתם" יכול מנחה שהיא כחטאת, מה חטאת באה על חטא אף מנחה באה על חטא, ומנין אתה מרבה מנחת נדבה, תלמוד לומר "לכל מנחתם". "חטאתם, מנחתם", יכול חטאת שהיא כמנחה, מה מנחה שהיא קרבן יחיד אף חטאת קרבן יחיד, ומנין אתה מרבה חטאת צבור, תלמוד לומר "ולכל חטאתם". אין לי אלא חטאות נאכלות, חטאות נשרפות מנין, תלמוד לומר "לכל חטאתם". אשמם חטאתם יכול אשם שהוא כחטאת, מה חטאת באה על חטא אף אשם בא על חטא, ומנין אתה מרבה אשם נזיר ואשם מצרע, תלמוד לומר "ולכל אשמם". יכול אשם שהודע שלו טעון חטאת, ומנין שאף אשם שאין הודע לו טעון חטאת, תלמוד לומר "ולכל אשמם". "אשר ישיבו" לרבות כסף מושב. "קדש קדשים לך הוא ולבניך", לרבות זבחי שלמי צבור, ואשם מצרע.

**פסוק י** "בקדש הקדשים תאכלנו", כרת הקדוש ברוך הוא ברית עם אהרן על קדשי קדשים שלא יהו נאכלין אלא במקום קדוש, רבי יהודה בן בתירא אומר הרי נכרים שהקיפו את העזרה מנין לקדשי קדשים שיהו נאכלין אפלו בהיכל, תלמוד לומר "בקדש הקדשים תאכלנו".

על מנת כן נכרתה לך ברית על מנת שיאכלו קדשים בקדש הקדשים. "תאכלנו" פרט לטמא. "יאכל אתו", פרט ליוצא דפן, "תאכלנו" פרט ליוצא ולטמא, רבי יהודה אומר למעט כל הפסולין.

"כל זכר יאכל אתו", כרת הקדוש ברוך הוא ברית על קדש קדשים שלא יהו נאכלין אלא לזכרי כהנה. קדש יהיה לך מה תלמוד לומר, שיכול אין לי אלא דבר שראוי לאכילה שינהג בקדש, שאין ראוי לאכילה מנין תלמוד לומר "קדש יהיה לך" מכל מקום.

**פסוק יא** "וזה לך תרומת מתנם", מגיד הכתוב שכשם שכלל הכתוב את קדשי קדשים (לגזרן) [לגזר דין] ולכרת להם ברית, כך כלל את קדשים קלים (לגזרן) [לגזר דין] ולכרת להם ברית. לכל תנופת בני ישראל, להביא את הדבר שטעון תנופה. "לך נתתים ולבניך ולבנתיך אתך לחק עולם", שינהג הדבר לדורות. כל טהור בביתך יאכל אתו, כרת הקדוש ברוך הוא ברית עם אהרן על קדשים קלים שלא יהיו נאכלין אלא לטהורין.

"לכל תנופת בני ישראל [לך נתתים ולבניך ולבנתיך"], בניך פרט לבני חללה, ["בנתיך" פרט לבנות חללה], והלא דין הוא, הואיל ומכשיר ופוסל בבנים, ומכשיר ופוסל בבנות, אם פסל בבני חללה בבנים, דין הוא שנפסל בני חללה בבנות. או קל וחמר מחמיר הוא בבנים מה שאינו מחמיר בבנות, שהבנים גוררין אחריהם לאכל בתרומה, ואין הבנות גוררות אחריהן לאכל בתרומה, אם פסל בני חללה בבנים, אינו דין שנפסל בני חללה בבנות. או מחמיר הוא בבנות מה שאינו מחמיר בבנים, שהבנות נגררות לאכל בתרומה, אם פסל בני חללה בבנים אינו דין שנפסל בני חללה בבנות, תלמוד לומר "בניך" פרט לבני חללה, הואיל ויש בבנים מה שאין בבנות, ויש בבנות מה שאין בבנים, אל ידונו זה מזה. כל טהור בביתך, פרט לבת ישראל עד שלא זכה במעשה ידיה, ומנין אתה מרבה משזכה במעשה ידיה, אמרת כל טהור בביתך יאכל אתו.

**פסוק יב** "כל חלב יצהר וכל חלב תירוש ודגן", מגיד הכתוב שכשם שכלל הכתוב את קדשי מקדש, (לגזרן) [לגזר דין], ולכרת להן ברית, כך כלל הכתוב את קדשי הגבול, (לגזרן) [לגזר דין], ולכרת להן ברית. כל חלב יצהר וכל חלב תירוש ודגן, זו תרומה, ותרומת מעשר. "ראשיתם", זו ראשית הגז, "אשר יתנו", זה הזרוע והלחיים והקבה, "לה'", זו חלה.

"ראשיתם אשר יתנו לך", ממה שיפרישו ויתנו לך, ולא ממה שתטל לך.

תנן התם, אין תורמין ממין על שאינו מינו, ואם תרם אין תרומתו תרומה. מנא הני מלי, אמר רב (אחי) [אמי] אמר רבי ינאי ואמרי לה אמר ריש לקיש, אמר קרא כל חלב יצהר וכל חלב תירוש ודגן, תן חלב לזה וחלב לזה. אשכחן תירוש ויצהר, [תירוש] ודגן, דגן ודגן מנין, קל וחמר, ומה תירוש ויצהר שאינן כלאים זה בזה, אין מתעשרין מזה על זה, [תירוש ודגן] דגן ודגן, שהם כלאים זה בזה, אינו דין שלא יתעשרו מזה על זה. ולרבי יאשיה דאמר אינו חיב עד שיזרע חטה ושעורה וחרצן במפלת יד, היכי מיתי לה, [מיתי לה הכי], ומה תירוש ויצהר שאינן כלאים זה בזה אפלו על ידי דבר אחר, אין מתעשרין מזה על זה. תירוש ודגן, דגן ודגן, שהן כלאים זה בזה על ידי דבר אחר אינו דין שלא יתעשרו מזה על זה. ושני מינין דעלמא מנלן, הני דרבנן נינהו, וכל דתקון רבנן כעין דאוריתא תקון, מה דאוריתא שני מינין אין מתעשרין מזה על זה, אף דרבנן שני מינים אין מתעשרין מזה על זה. אמר ליה (רבי אבא) [רבא] בר חנן (לרבי אמי) [לאביי] גבי מעשר בהמה דלא כתיב (ויקרא כז, לב) "וכל מעשר בקר צאן וכו' (כתוב ברמז תר"פ).

אמר אביי, כל מלתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד מהני, דאי סלקא דעתך לא מהני אמאי לקי, ורבא אמר לא מהני מידי והאי דלקי משום דעבר אמימרא דרחמנא, והרי תורם ממין על שאינו מינו דרחמנא אמר כל חלב יצהר תן חלב לזה וחלב לזה, ותנן אם תרם אין תרומתו תרומה, אמר לך אביי שאני התם דכתיב ["ראשיתם"], ראשית לזה, וראשית לזה. ולרבא אי לאו דכתב ראשיתם הוה אמינא תירוש ויצהר דכתיב בהן חלב [הוא דאין] תורמין, הא תירוש ודגן [דגן ודגן], דחד חלב כתוב בהן כי תרם מהאי אהאי לא לקי, כתב רחמנא ראשית, תן ראשית לזה, וראשית לזה.

**פסוק יג** "בכורי כל אשר בארצם" (כתוב ברמז תנ"ג).

בכורים אף על גב דכתיב "ארצך" דידך אין דשתפות לא, כתב רחמנא בכורי כל אשר בארצם, אלא "ארצך" למה לי, (לכדרב יהודה) למעוטי חוץ לארץ.

["בכורי כל אשר בארצם"], בא הכתוב ולמד על הבכורים שתהא קדשה חלה עליהם במחבר לקרקע, שהיה בדין, הואיל וקדשה חלה על התרומה, וקדשה חלה על הבכורים, אם למדת על התרומה שאין קדשה חלה עליה במחבר לקרקע, אף הבכורים לא תהא קדשה חלה עליהן במחבר לקרקע, תלמוד לומר "בכורי כל אשר בארצם". "אשר יביאו לה' לך יהיה", בא הכתוב ולמד על הבכורים שיהו נתנין לכהנה.

"בכורי כל אשר בארצם", על בכורי בני ישראל נכרת ברית, ולא נכרת על הנכרים ועל התושבים. ומנין אתה מרבה בכורי גרים, תלמוד לומר "בכורי כל".

"כל טהור בביתך יאכלנו", למה נאמר, והלא כבר נאמר (לעיל פסוק יא) "כל טהור בביתך יאכל אתו", ומה תלמוד לומר "כל טהור בביתך יאכלנו", להביא את בת ישראל המארסת לכהן שתהא אוכלת בתרומה, או אינו מדבר אלא בנשואה, כשהוא אומר "כל טהור בביתך יאכל אתו" הרי נשואה אמורה, ומה תלמוד לומר "כל טהור בביתך יאכלנו", להביא את בת ישראל המארסת לכהן שתהא אוכלת בתרומה. משמע מביא את ארוסה ומביא את התושב ושכיר, ומה אני מקים "תושב ושכיר לא יאכל (קדש) [בו] תושב ושכיר שאינו ברשותך, אבל תושב ושכיר שהוא ברשותך, אוכל בו. או משמע מוציא את התושב ושכיר ומביא את ארוסה, ומה אני מקים "כל טהור בביתך יאכל אתו" חוץ מתושב ושכיר, או אף תושב ושכיר, תלמוד לומר במקום אחר (ויקרא כב, י) "תושב כהן ושכיר לא יאכל קדש", בין ברשותך בין שלא ברשותך. וכבר שלח רבי יוחנן בן בג בג אצל רבי יהודה בנציבין, אמר לו שמעתי עליך שהיית אומר על בת ישראל המארסת לכהן שהיא אוכלת בתרומה, שלח לו מחזק אני בך שאתה בקי בחדרי תורה ולדון קל וחמר אי אתה יודע, ומה שפחה כנענית שאין ביאתה קונה אותה [לאכל בתרומה], כסף קונה אותה לאכל בתרומה, בת ישראל שביאתה קונה אותה [לאכל בתרומה], אינו דין שיהא כסף קונה אותה לאכל בתרומה, אבל מה אעשה שהרי אמרו חכמים אין בת ישראל אוכלת בתרומה עד שתכנס לחפה, נכנסה לחפה אף על פי שלא נבעלה אוכלת בתרומה, ואם מתה בעלה יורשה.

**פסוק יד** "כל חרם בישראל לך יהיה", אין לי אלא חרמי ישראל, חרמי נכרים ונשים ועבדים מנין, תלמוד לומר "כל חרם בישראל לך יהיה". רבי יוסי אומר סתם חרמים לכהנים, שנאמר (ויקרא כז, כא) "כשדה החרם לכהן תהיה אחזתו". או אפלו פרש לשם, תלמוד לומר "אך כל חרם" "אך" חלק. רבי יהודה בן בתירא אומר סתם חרמים לבדק הבית, שנאמר (שם) "כל חרם קדש קדשים הוא לה'", או אפלו פרש לכהן, תלמוד לומר "כשדה החרם לכהן תהיה אחזתו". רבי יהודה בן בבא אומר, סתם חרמים לכהנים, שנאמר "כשדה החרם לכהן" וגו'. או אפלו פרש לשם, תלמוד לומר "כל חרם קדש קדשים הוא לה'". רבי שמעון אומר סתם חרמים לשמים, שנאמר "כל חרם קדש קדשים הוא לה'". או אפלו פרש לכהן, תלמוד לומר "כל חרם בישראל לך יהיה".

**פסוק טו-טז** "כל פטר רחם לכל בשר", שומע אני אף חיה במשמע, תלמוד לומר "אשר יקריבו לה'", להוציא את החיה, משמע מוציא את החיה ומוציא את בעל מום, תלמוד לומר "באדם ובבהמה", [להביא את בעל מום. "באדם ובבהמה"], את שיש לו בהן באדם יש לו בבהמה יצאו לוים שאין בהן באדם, לא יהיה לך בהן בבהמה. "באדם ובבהמה", מקיש בכור אדם לבכור בהמה, מה בכור בהמה נפלים (פטורין) [פוטרין] מן הבכורה, אף בכור אדם נפלים (פטורין) [פוטרין] מן הבכורה. ומה בכור אדם רשאי ליתנו לכהן בכל מקום שירצה, אף בכור בהמה רשאי ליתנו לכהן בכל מקום שירצה. לפי שהוא אומר (דברים יב, ו) "והבאתם שמה עלתיכם וזבחיכם ובכרות בקרכם", שומע אני אף ברחוק מקום יהא חיב עליו לטפל בו ולהביאו לבית הבחירה, תלמוד לומר "באדם ובבהמה", מה בכור אדם רשאי ליתנו לכהן בכל מקום שירצה, אף בכור בהמה רשאי ליתנו לכהן בכל מקום שירצה. ומה בכור אדם מטפל בו שלשים יום, אף בכור בהמה מטפל בו שלשים יום.

"פטר רחם לכל בשר", על פטר רחם נכרתה ברית ולא על יוצא דפן, יכול אין לי שנכרתה ברית על בכור (בנו) [בהמתו] אלא משנכרתה ברית על בכור (בהמתו) [בנו], אבל הלוים והגרים הואיל ולא נכרתה ברית על בכור בניהם, יכול לא נכרתה ברית על בכור בהמתם, אמרת "פטר רחם" לרבות לוים, לכל בשר לרבות הגרים. "באדם ובבהמה", כל מקום שיש לך באדם יש לך בבהמה, אין לך באדם אין לך בבהמה, הואיל ויצאו הלוים מבכור בניהם, יצאו אף מבכור בהמה טמאה. ומנין שיצאו לוים מבכור בניהם ומבכור בהמה טמאה, תלמוד לומר "באדם [ובבהמה] יהיה לך", כל מקום שיש לך באדם יש לך בבהמה, וכל מקום שאין לך באדם אין לך בבהמה, אוציאם מבכור בניהם ומבכור בהמה טמאה, יכול יצאו מבכור בהמה טהורה, תלמוד לומר "אשר יקריבו לה'", קרבה לה' חלקתי, ולא [כשאינה] קרבה לה'.

"אך פדה תפדה", כתוב ברמז רכ"ג.

אמר עולא אמר רבי אלעזר בכור שנטרף בתוך שלשים יום אין פודין אותו, וכן תני רמי בר חמא מתוך שנאמר "פדה תפדה" יכול אפלו נטרף בתוך שלשים יום, תלמוד לומר "אך" חלק.

המפריש פדיון פטר חמור ומת, רבי אליעזר אומר חיבין באחריותו, כחמש סלעים של בן, וחכמים אומרים אין חיב באחריותו, כפדיון מעשר שני, אמר רב יוסף מאי טעמא דרבי אליעזר, דכתיב "אך פדה תפדה" וגו', מה בכור אדם חיב באחריותו, אף בכור בהמה טמאה חיב באחריותו, אמר ליה אביי אי מה בכור אדם מתר בהנאה, אף בכור בהמה טמאה מתר בהנאה וכו', אמר רבא אמר קרא אך פדה תפדה, לפדיה הקשתיו ולא לדבר אחר. "תפדה, תפדה", מיד, או אינו אלא לאחר זמן, [תלמוד לומר "ופדויו מבן חדש תפדה", בכור אדם נפדה בחמשת סלעים ונפדה לאחר זמן, אבל פטר חמור נפדה מיד, ובכל שהוא], הא מה תלמוד לומר "תפדה", תפדה, מיד.

"יהיה לך פדה תפדה" את שהוא לך פדוי ואת שאינו לך אינו פדוי, מכאן אמרו הרי מי שהפריש פדיון בכורת בנו והניחה בחלון ואבדה יכול שהוא פדוי, תלמוד לומר "יהיה לך פדה תפדה", את שהוא לך פדוי, את שאינו לך אינו פדוי.

"ופדויו מבן חדש תפדה", (כתוב ברמז רכ"ה).

תניא רבי שמעון בן גמליאל אומר כל ששהה שלשים יום באדם אינו נפל, שנאמר "ופדויו מבן חדש תפדה". שמונת ימים בבהמה אינו נפל, שנאמר (ויקרא כב, כז) "ומיום השמיני והלאה ירצה" וגו', והלכה כרבן שמעון בן גמליאל.

תני רבי אומר, בכל פודין בכור אדם חוץ מן השטרות, [ורבנן אמרי, בכל פודין בכור אדם חוץ מעבדים ושטרות וקרקעות]. מאי טעמא דרבי, דריש רבויי ומעוטי, ופדויו מבן חדש, רבה. "בערכך כסף חמשת שקלים", מעט, "תפדה" חזר ורבה, רבה ומעט ורבה, רבה הכל. מאי רבי, רבי כל מלי, ומאי מעט, מעט שטרות. ורבנן דרשי כללי ופרטי, ופדויו מבן חדש כלל, בערכך כסף חמשת שקלים פרט, תפדה חזר וכלל, כלל ופרט וכלל אי אתה דן אלא כעין הפרט, מה הפרט מפרש דבר המטלטל וגופו ממון, אף כל דבר המטלטל וגופו ממון, יצאו קרקעות שאינן מטלטלין, יצאו עבדים שהקשו לקרקעות, יצאו שטרות שאף על פי שהן מטלטלין אין גופן ממון. אמר ליה רבינא לאמימר, והא רבי כללי ופרטי דריש דתניא "מרצע" וכו' (כתוב למעלה ברמז שי"ז), אין, בעלמא כללי ופרטי דריש, והכא הינו טעמא כדתנא דבי רבי ישמעאל (ויקרא יא, ט) "במים במים" שני פעמים אין זה כלל ופרט וכלל, אלא רבה ומעט ורבה. ורבנן, כדאמרי במערבא כל מקום שאתה מוצא שני כללות הסמוכות זו לזו הטל פרט ביניהם ודונן בכלל ופרט.

המפריש פדיון בנו ואבד, חיב באחריותו שנאמר "יהיה לך אך פדה תפדה".

מת הבן בתוך שלשים יום, אף על פי שנתן לכהן, יחזיר לו חמשה סלעים. לאחר שלשים, אף על פי שלא נתן יתן, מנלן, אמר ריש לקיש אתיא ערך ערך מערכין. רב דימי אמר רבי יונתן "כל בכור בניך תפדה ולא יראו פני ריקם", יליף ריקם ריקם מעולת ראיה, מה עולת ראיה יורשין חיבין, אף פדיון הבן יורשין חיבין.

מת ביום שלשים כיום שלפניו, רבי עקיבא אומר אם לא נתן לא יתן ואם נתן לא יטל. מאי טעמיהו דרבנן, גמרי חדש (לעיל ג, מ) "חדש" ממדבר, מה להלן ומעלה, אף הכא מעלה, ורבי עקיבא מספקא ליה, מדאיצטריך למכתב (ויקרא כז, ז) "ומעלה" גבי ערכין, ולא גמרי ממדבר, הוה ליה שני כתובין הבאין כאחד ואין מלמדין, או דלמא כי אין מלמדין לעלמא, אבל לגופיה מלמדין, משום הכי מספקא ליה. אמר רב אשי הכל מודים לענין אבלות, דיום שלשים כיום שלפניו, דאמר שמואל הלכה כדברי המקל באבלות.

"בערכך כסף חמשת שקלים", אמר רב יהודה אמר רב אסי כל כסף קצוב האמור בתורה כסף צורי, ושל דבריהם כסף מדינה, מאי קא משמע לן, תנינא חמש סלעים של בן בכור במנה צורי, ושל דבריהם כסף מדינה איצטריך ליה דלא תנן, דתנן התוקע לחברו, נותן לו סלע ולא תימא סלע ארבע זוזי, אלא סלע פלגא דזוזא, דקרי אינשי פלגא דזוזא (איסתירא) [סלע]. חנן בישא תקע ליה לההוא גברא, אתא לקמיה דרב הונא אמר ליה זיל הב ליה פלגא דזוזא, הוה בהדיה זוזא מאכה דלא קא נפיק, תקע ליה אחרינא יהבה ניהליה.

"עשרים גרה הוא", למה נאמר, לפי שהוא אומר "ופדויו מבן חדש תפדה בערכך כסף", אין לי אלא כסף, שוה כסף מנין, תלמוד לומר "עשרים גרה הוא".

**פסוק יז** "אך בכור שור", תנן התם, רחל שילדה מין עז, ועז שילדה מין רחל, פטור מן הבכורה. מנא הני מלי, אמר רב יהודה אמר קרא אך בכור שור, עד שיהא הוא שור ובכורו שור. בכור כשב עד שיהא הוא כשב ובכורו כשב. בכור עז עד שיהא הוא עז ובכורו עז. יכול אפלו יש בו מקצת סימנין, תלמוד לומר "אך" חלק. והא [תנא פטר] פטר קא נסיב לה (לפטורא) [לפרה], הוא דאמר כרבי יוסי הגלילי וכו' (כדלעיל). במאי קמיפלגי, תנא דידן סבר, גלי רחמנא בקדשת דמים והוא הדין לקדשת הגוף, ורבי יוסי הגלילי אומר גלי רחמנא בקדשת הגוף, וגמר קדשת דמים מקדשת הגוף. ותנא דידן האי בכור בכור מאי עביד ליה, מבעי ליה לכדרבי [יוסי בר] חנינא, דאמר רבי יוסי בר חנינא למה נאמרו אמורין בבכור שור, אמורין בבכור כשב, אמורין בבכור עז, צריכי דאי כתב רחמנא בכור שור הנך לא אתו מניה, שכן נתרבה בנכסים. בכבש, שכן נתרבה באליה, בעז, שכן נתרבה אצל עבודת אלילים ביחיד, [חדא] מחדא לא אתיא, תיתי חדא מתרתי, הי תיתי, לא לכתב רחמנא שור ותיתי מהנך, מה להנך שכן פסח בא מהן, לא לכתב רחמנא בכשב ותיתי מהנך, מה להנך שכן נתרבו אצל עבודת אלילים בצבור, לא לכתב רחמנא בעז ותיתי מהנך, מה להנך שכן יש בהן צד רבוי אצל מזבח, הילכך צריכי. ורבי יוסי הגלילי, אם כן, לכתב קרא אך בכור שור כשב ועז, "בכור בכור" למה לי, אלא לאו שמע מינה עד שיהא הוא שור ובכורו שור, ורבי יוסי הגלילי האי פטר פטר מאי עביד ליה, מבעי ליה לכדתניא, רבי יוסי הגלילי אומר מתוך שנאמר "אך פדה" וכו' (כתוב ברמז ת"א).

[אמר אביי, כל מלתא דאמר רחמנא לא תעביד כו', רבא אמר לא מהני], והרי בכור דרחמנא אמר אך בכור שור, ותנן מה בין (תמורת) בכור ומעשר לכל הקדשים, שכל הקדשים נמכרין באטליז, ונשחטין באטליז, ונשקלין בלטרא, ויש להן פדיון, ולתמורותיהן פדיון, חוץ מן הבכור ומן המעשר, אלמא לא מהני, אמר לך אביי, שאני התם דאמר רחמנא "הם", בהויתן יהו. ולרבא האי הם למה לי, הן קרבין ואין תמורתן קרבין, ולאביי האי סברא מנא ליה, (ויקרא כז, כו) "אם שור אם שה לה' הוא", הוא קרב, ואין תמורתו קרבה. ורבא אין הכי נמי דמההוא קרא, אלא הם למה לי, למד על בכור ומעשר שאם נתערב דמן בכל העולין שקרבין לגבי מזבח, ואביי נפקא ליה (שם טז, יח) מ"ולקח מדם הפר ומדם השעיר", והלא דם הפר מרבה מדם השעיר, מכאן לעולין שאין מבטלין זה את זה. ורבא, התם סבר לה כרבי (יוחנן) [יונתן] דאמר מזה בפני עצמו ומזה בפני עצמו.

"לא תפדה", בבכור נאמר "לא תפדה" ונמכר חי, במעשר נאמר (שם כז, לג) "לא יגאל" ואינו נמכר לא חי ולא שחוט, לא תם ולא בעל מום, (כתוב ברמז תרפ"ב).

"לא תפדה", יכול אם פדאו יהא פדוי, תלמוד לומר "קדש הם". רבי יאשיה אומר קדש הם למה נאמר, להביא את המעשר והפסח שיטענו שפיכה אחת, שלא שמענו להם בכל התורה כלה. רבי יצחק אומר אין צריך, שהרי כבר נאמר "ודם זבחיך ישפך על מזבח ה' אלהיך", להביא את הפסח והמעשר שיטענו שפיכה אחת, ומה תלמוד לומר "קדש הם", להביא את המעשר והפסח שיטענו הקטר חלבים, שלא שמענו בכל התורה כלה. אבא חנן אומר משום רבי אליעזר, למה נאמר, שהיה בדין, מה שאר הקדשים שלא שוה מתן דמן, שוה הקטר חלבן, פסח ומעשר ששוה מתן דמן אינו דין שישוה הקטר חלבן, הא מה תלמוד לומר "קדש הם", לענין שאמרנו.

כלל אמרה תורה "בכור תפדה", בכור לא תפדה, יכול אם היה תמים לא תפדהו, ואם היה בעל מום פדהו, תלמוד לומר "בכור שור לא תפדה", יכול אם היה בעל מום ובעל יבלת אל תפדהו, ואם היה פסח או עור פדהו, תלמוד לומר "בכור כשב לא תפדה". יכול אם היה בעל מום אחר, תלמוד לומר "בכור עז לא תפדה". "אך בכור שור או בכור כשב או בכור עז לא תפדה", לרבות היוצאות עם המקדשין, או יכול שאני מרבה היוצאות עם הבכור, תלמוד לומר "הם".

"את דמם תזרק על המזבח" (כתוב ברמז קצ"ו).

תנן התם, בכור מוכרין אותו תמים חי, ובעל מום חי ושחוט, ומקדשין בו את האשה. אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה, לא שנו אלא בכור בזמן הזה, הואיל ואית ליה לכהן זכיה בגויה, אבל בזמן שבית המקדש קים כיון דתם להקרבה הוא אין מוכרין אותו תמים חי. איתיביה רבא לרב נחמן בבכור נאמר "לא תפדה" ונמכר הוא, במאי עסקינן אילימא בזמן הזה, אימא סיפא "את דמם תזרק על המזבח", בזמן הזה מי איכא מזבח, אלא בזמן שבית המקדש קים, ובמאי אילימא בבעל מום אימא סיפא את דמם תזרק אי בבעל מום מי חזי להקרבה, אלא לאו בתם, וקתני נמכר הוא, אלמא אית ליה לכהן זכיה בגויה, מידי איריא רישא בבעל מום, וסיפא בתם.

תנא אמר רבי יוסי הגלילי, "דמו" לא נאמר אלא "דמם" (וכו'), ועולה גופה מנלן, דכתיב (ויקרא ד, ז) "אל יסוד מזבח העלה" [למד על עולת חובה שטעונה יסוד, אי] מה להלן שתי מתנות שהן ארבע, אף כאן וכו', אמר אביי, למה לי למכתב רחמנא "סביב" בעולה, (שם ח, טו) "סביב" בחטאת, למהוי שני כתובין הבאין כאחד ואין מלמדין, ולמאן דאמר מלמדין, הוי אשם שלשה ושלשה אין מלמדין. (כתוב ברמז תקפ"ד).

אמר ריש לקיש, לא שנו, אלא תחלה חטאת ועולה, אבל סוף חטאת ועולה דברי הכל מקום שירים מקום עולה. רבי יוחנן ואיתימא רבי אלעזר אמר, עדין הוא מחלקת. מיתיבי רב הונא בר יהודה, קדש הם, שאם נתערב בדם קדשים אחרים יקרבו, מאי לאו סוף עולה ובכור, ושמע מינה מקום שירים מקום עולה, לא, תחלת עולה ובכור, ומאי קא משמע לן, דאין עולין מבטלין זה את זה, האי (ויקרא טז, יח) מ"ולקח מדם הפר ומדם השעיר" נפקא. תנאי היא, איכא דנפקא לה מהכא, ואיכא דנפקא לה מהתם. מתיב רבא "והקריבו בני אהרן את הדם וזרקו" וגו', מה תלמוד לומר "דם דם", מנין אתה אומר אם נתערב דם עולה בדם עולה, דם עולה בדם תמורה, דם עולה בדם חלין, יקרבו, תלמוד לומר "דם דם". יכול אם נתערבו [אלו ואלו] יקרבו שכן אם נתערבו חיים יקרבו, מנין אפלו אם נתערב באשם, תלמוד לומר "דם דם", אביא את שנתערב באשם שאלו ואלו קדשי קדשים, מנין אפלו נתערבו בשלמים ותודה, אביא את שנתערב בשלמים ותודה, שאלו ואלו מתן ארבע, ומנין אפלו נתערב בבכור ומעשר [ובפסח] שאין נתנין אלא מתנה אחת, תלמוד לומר "דם דם", מאי לאו סוף עולה ובכור, ושמע מינה מקום עולה מקום שירים, לא, תחלת עולה ובכור, ומאי קא משמע לן, דאין עולין מבטלין זה את זה וכו', והני תנאי מ"ולקח מדם הפר" לא ילפי, קסברי אין מערבין לקרנות, מ"דם דם" לא ילפי, דלא משמע להו, אלא מקדש הם, מאי טעמא לא ילפי קסברי קדש הם, הם קרבים ואין תמורתן קרבה. ואידך, נפקא ליה (שם כז, כו) מ"אם שור אם שה לה' הוא", "הוא" קרב, ואין תמורתו קרבה.

"את דמם תזרק על המזבח", מתנה אחת, או אינו אלא שתי מתנות שהן ארבע, אמרת קל וחמר, ומה אם במקום שרבה בחלבים מעט בדמים, כאן שמעט בחלבים אינו דין שימעט בדמים, או חלוף, ומה אם במקום שמעט בחלבים רבה בדמים, כאן שרבה בחלבים אינו דין שנרבה בדמים, תלמוד לומר (ויקרא א, יא) "וזרקו בני אהרן" שתי מתנות שהן ארבע. דנתי וחלפתי בטל החלוף וזכיתי לדון בתחלה, ומה במקום שריבה בחלבים מיעט בדמים, כאן שמיעט בחלבים אינו דין שנמעט בדמים, תלמוד לומר "את דמם תזרק על המזבח", מתנה אחת.

"ואת חלבם תקטיר", בחלב תותב קרום ונקלף הכתוב מדבר, או אינו מדבר אלא בשמן שבו, אמרת קל וחמר ומה אם במקום שרבה בדמים מעט בחלבים כאן שמעט בדמים אינו דין שנמעט בחלבים, [הא מה] תלמוד לומר "ואת חלבם תקטיר", בחלב תותב קרום ונקלף הכתוב מדבר. אשה אף על פי שאתה נותן לאשים אינו נרצה עד שישרף באש. "ריח ניחח לה'", נחת רוח לפני שאמרתי ונעשה רצוני.

**פסוק יח** "ובשרם יהיה לך", זו שאלה נשאלה לחכמים בכרם ביבנה, בכור לכמה נאכל, ענה רבי טרפון ואמר לשני ימים ולילה אחד, והיה שם תלמיד אחד שבא לשמש בבית המדרש תחלה, ורבי יוסי הגלילי שמו, אמר לו רבי מנין לך, אמר לו בכור קדשים קלים ושלמים קדשים קלים, מה להלן לשני ימים ולילה אחד, אף כאן לשני ימים ולילה אחד, אמר לו רבי, בכור מתנה לכהן, וחטאת ואשם מתנה לכהן, מה להלן ליום ולילה, אף כאן ליום ולילה, אמר לו בני נדון דבר מדבר ונלמד דבר מדבר, בכור קדשים קלים ואינו בא על חטא, שלמים קדשים קלים ואינן באין על חטא, מה להלן לשני ימים ולילה אחד אף כאן לשני ימים ולילה אחד, אמר לו רבי נדון דבר מדבר ונלמד דבר מדבר, בכור מתנה לכהן ואינו בא בנדר ובנדבה, חטאת ואשם מתנה לכהן ואינן באין בנדר ובנדבה, מה להלן ליום ולילה אף כאן ליום ולילה, קפץ רבי עקיבא ונסתלק רבי טרפון, אמר לו הרי הוא אומר ובשרם יהיה לך כחזה התנופה הקישן הכתוב לחזה ושוק של שלמים, מה להלן לשני ימים ולילה אחד אף כאן לשני ימים ולילה אחד. אמר לו אתה הקשת לחזה ושוק של שלמים, ואני אקישנו לחזה ושוק של תודה, מה להלן ליום ולילה, אף כאן ליום ולילה, אמר לו הרי הוא אומר ובשרם יהיה לך וגו', שאין תלמוד לומר "לך יהיה" הוסיף לך הויה (אחת) [אחרת בבכור]. וכשנאמרו דברים לפני רבי ישמעאל, אמר להם צאו ואמרו לעקיבא טעית, תודה מהיכן למדה משלמים, דבר הלמד בהקש חוזר ומלמד בהקש, אין עליך לדון כלשון אחרון, אלא כלשון ראשון. ורבי ישמעאל האי לך יהיה מאי עביד ליה, למד על בכור בעל מום שמתנה לכהן, שלא מצינו לו בכל התורה כלה. ואידך, "ובשרם" יהיה לך, אחד תם ואחד בעל מום. ואידך, ובשרם דהני בכורות. במאי קמיפלגי בהימנו ודבר אחר, מר סבר הוי הקש ומר סבר לא הוי הקש.

תניא, בכור אין נמנין עליו אלא חבורה שכלה כהנים דברי בית שמאי, ובית הלל אומרים אפלו זרים, ורבי עקיבא אומר אפלו נכרי, מאי טעמא דבית שמאי, דכתיב "ובשרם יהיה לך" וגו', מה התם כהנים אין, ישראל לא, אף הכא נמי כהנים אין, ישראל לא. ובית הלל הני מלי תם, אבל בעל מום כתיב (דברים טו, כב) "הטמא והטהור יחדו" (יאכלנו), ומה טמא שאינו אוכל בקדשים קלים אוכל בבכור, זר שאוכל בקדשים קלים אינו דין שאוכל בבכור. איכא למיפרך מה לטמא שהתר מכללו בעבודת צבור, ובית הלל, אטו בעבודה קאמרינן, באכילה קאמר, ואכילת זר עדיף. מאי טעמא דרבי עקיבא, "כצבי וכאיל" מה צבי ואיל אפלו נכרי, אף בכור נמי אפלו נכרי. ואידך, תלתא צבי ואיל כתיבי, חד לכדרבי יצחק וכדרבי (יהושע) [אושעיא], וחד לכדרבי אלעזר הקפר. ואידך, מה צבי ואיל פטורים מן הבכורה, אף פסולי המקדשין פטורין מן הבכורה.

תנו רבנן, בכור אין מאכילין אותו לנדות דברי בית שמאי, ובית הלל אומרים מאכילין אותו לנדות, מאי טעמא דבית שמאי, דכתיב "ובשרם יהיה לך" וגו', מה התם נדות לא, אף הכא נדות לא. ובית הלל הני מלי תם, אבל בעל מום (דברים טו, כב) "הטמא והטהור" (יאכלנו). ובית שמאי הני מלי היכא דאין טמאה יוצאה עליו מגופו, אבל היכא דטומאה יוצאה עליו מגופו לא, דאשכחן דפליג רחמנא בהו, דתנן, הפסח שבא בטמאה לא יאכלו ממנו זבים [ומצרעין] וזבות ונדות ויולדות, ואם אכלו פטורין, ובית הלל, התם הוא דגלי רחמנא "טמא לנפש", אבל היכא דטמא סתם כתיב, לא שנא.

עד כמה הוא נאכל, רבי אליעזר אומר לשני ימים ולילה אחד, או אינו אלא ליום ולילה, תלמוד לומר (דברים טו, כ) "לפני ה' אלהיך תאכלנו שנה בשנה", מלמד שנאכל לשני ימים ולילה אחד.

**פסוק יט** "כל תרומת הקדשים", יש פרשיות שכולל בתחלה ופורט בסוף, פורט בתחלה וכולל בסוף, [וזו כוללה בתחלה, וכוללה בסוף, ופורט באמצעו]. "נתתי לך ולבניך ולבנתיך אתך לחק עולם", שינהג הדבר לדורות. ברית מלח, כרת הקדוש ברוך הוא ברית עם אהרן בדבר הבריא, ועוד שמבריא את אחרים.

"בניך", פרט לבני חללה. "בנתיך", פרט לבנות חללה. והלא דין הוא, הזהיר וענש לענין קדשי הגבול, והזהיר וענש לענין קדשי מקדש, אם פסל לבני חללה לענין קדשי מקדש, דין הוא שנפסל לבני חללה לענין קדשי הגבול. וקל וחמר הוא, ומה אם קדשי המקדש שהן נפדין ויוצאין לחלין, פסולין בני חללה בהן, קדשי הגבול שאין נפדין ויוצאין לחלין, אינו דין שנפסל בני חללה בהן. לא אם אמרת בקדשי מקדש שחיבין עליהן משום פגול נותר וטמא, תאמר בקדשי הגבול שאין חיבין עליהם משום פגול נותר וטמא. ולמדנו קדשי מקדש מקדשי הגבול, ומה אם קדשי הגבול שאין חיבין עליהן משום פגול נותר וטמא, פסולין בני חללה, קדשי מקדש שחיבין עליהן משום פגול נותר וטמא אינו דין שנפסל בני חללה בהן. לא אם אמרת בקדשי הגבול שאין נפדין ויוצאין לחלין, תאמר בקדשי מקדש שהן נפדין ויוצאין לחלין, תלמוד לומר "בניך", פרט לבני חללה, בנתיך, פרט לבנות חללה. הואיל ויש בקדשי מקדש מה שאין בקדשי הגבול, ובקדשי הגבול מה שאין בקדשי מקדש, אל ידונו זה מזה. ברית הוא, בודאי ולא בספק. "לך ולזרעך" לרבות טומטום שהוא מזרעו.

מנין לבעל הבית שאוכל פרותיו טבלים, ובן לוי שאוכל מעשרותיו טבלים, מנין שאף על פי שבמיתה פטור מן התשלומים, תלמוד לומר (ויקרא כב, טו) "ולא יחללו את קדשי בני ישראל את אשר ירימו, אין לך בהן אלא משעת הרמה ואילך.

תניא, ברית מלח עולם הוא שתהא ברית אמורה במלח דברי רבי יהודה, רבי שמעון אומר נאמר כאן "ברית מלח עולם" ונאמר להלן "ברית כהנת עולם" כשם שאי אפשר לקרבנות בלא כהונה, כך אי אפשר לקרבנות בלא מלח.

**פסוק כ** **רמז תשנו** "ויאמר ה' אל אהרן בארצם לא תנחל וגו'", למה נאמר, לפי שהוא אומר (להלן כו, נג) "לאלה תחלק הארץ" הכל במשמע, לוים כהנים וישראלים גרים נשים ועבדים טומטום ואנדרוגינוס במשמע, "ויאמר ה' אל אהרן בארצם לא תנחל", יצאו כהנים. (להלן פסוק כג) "ובתוך בני ישראל לא ינחלו נחלה", יצאו לוים. (להלן כו, נה) "לשמות מטות אבתם ינחלו", יצאו גרים ועבדים. "איש לפי פקדיו", יצאו [נשים] טומטום ואנדרוגינוס. "ויאמר ה' אל אהרן בארצם לא תנחל", בשעת חלוק הארץ. וחלק לא יהיה לך בתוכם, בבזה. אני חלקך ונחלתך, על שלחני אתה אוכל, ועל שלחני אתה שותה, משל למה הדבר דומה, למלך שנתן לבניו מתנות, ולבנו אחד לא נתן מתנה, אמר לו בני אף על פי שלא נתתי לך מתנה על שלחני אתה אוכל ועל שלחני אתה שותה, וכן הוא אומר (ויקרא ו, י) "חלקם נתתי אתה מאשי" "אשי ה' ונחלתו יאכלון", אני חלקך ונחלתך.

["אני חלקך ונחלתך"] עשרים וארבע מתנות כהנה נתתי להם לכהנים, שתים עשרה במקדש, ושתים עשרה בגבולים, מה אלו שתים עשרה במקדש, XאY חטאת XבY ואשם XגY וזבחי שלמי צבור XדY ועור העולה XהY ומותר העמר XוY ושתי הלחם XזY ולחם הפנים XחY ושירי מנחות XטY ותרומת לחמי תודה XיY ותרומת חזה ושוק XיאY וזרוע איל נזיר XיבY ולוג שמן של מצרע. ומה אלו שתים עשרה שבגבולין, XאY תרומה גדולה XבY ותרומת מעשר XגY וחלה XדY ובכורים XהY וראשית הגז XוY ומתנות XזY בכור אדם XחY ובכור בהמה טהורה XטY ופטר חמור XיY והחרמים XיאY ושדה אחזה XיבY וגזל הגר, כל אלו עשרים וארבע מתנות נתנו לכהנים חוץ מדבר שיש עליו זקת תרומה. שמחה גדולה היתה לאהרן ביום שנכרתה לו ברית במתנות. רבי ישמעאל אומר משל הדיוט לטובתי נשברה רגל פרתי, לטובתו של אהרן בא קרח כנגדו וערער על הכהנה, משל למה הדבר דומה למלך בשר ודם שהיה לו בן בית, נתן לו שדה אחת במתנה ולא כתב ולא חתם ולא העלה בערכאים וכו' (כדלעיל) לכך נאמר פרשה זו סמוך לקרח. (זכרון לבני ישראל וגו'). רבי אלעזר הקפר אומר מנין אתה אומר שהראהו הקדוש ברוך הוא ליעקב אבינו בית המקדש בנוי, וקרבנות מקריבין, וכהנים משרתים וכו' (כתוב בפסוק (בראשית כח, יב) ויחלם והנה סלם).

חביבין ישראל, כשהוא מכנן אין מכנן אלא בכהנים, שנאמר (ישעיהו סא, ו) "ואתם כהני ה' תקראו". חביבין הכהנים, שהוא מכנן אין מכנן אלא במלאכי השרת, שנאמר "כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו כי מלאך ה' צבאות הוא", בזמן שהתורה יוצא מפיו הרי הוא כמלאכי השרת, ואם לאו הרי הוא כחיה וכבהמה שאינה מכרת את קונה. חביבה תורה, שכששאל דוד מלך ישראל לא שאל אלא תורה, שנאמר (תהלים קיט, סח) "טוב אתה ומטיב למדני חקיך", ואומר (שם, קיז) "סעדני ואושעה" וגו', שלא אהיה לומד תורה ושוכח, שלא אהיה לומד ואין יצר הרע מניח לי לשנות, או שמא אטמא את הטהור, ואטהר את הטמא, ונמצאתי בוש לעולם הבא, או שמא ישאלוני מגויי הארץ וממשפחות האדמה ואיני יודע להשיבן, ונמצאתי בוש לעיניהם, וכן הוא אומר (שם, מו) "ואדברה בעדתיך נגד מלכים ולא אבוש" ואומר "זמרות היו לי חקיך", שומע אני בשלוה, תלמוד לומר (שם) "בבית מגורי", במערות ובמצודות, שנאמר "בברחו מפני שאול במערה", וכן הוא אומר (שם קיט, קט) "נפשי בכפי תמיד ותורתך לא שכחתי". אבל משלמד תורה ונתרגל מה הוא אומר (שם, עב) "טוב לי תורת פיך מאלפי זהב וכסף", שזהב וכסף מוציאין את האדם מן העולם הזה ומן העולם הבא, אבל תורה מביאה את האדם לחיי העולם הבא, וכן הוא אומר "ולי מה יקרו" וגו', ואומר (שמואל ב ז, יט) "וזאת תורת האדם אדני ה'", נמצאת אומר שלשה כתרים הן, כתר תורה וכתר כהנה וכתר מלכות, כתר כהנה זכה בו אהרן ונטלו, כתר מלכות זכה בו דוד ונטלו, הרי כתר תורה מנח כדי שלא יתן פתחון פה לבאי העולם לומר אלו היה כתר כהנה וכתר מלכות מנחין הייתי זוכה בהן ונוטלן, הרי כתר תורה מנח לכל באי עולם, שכל מי שיזכה בו מעלה אני עליו כאלו שלשתן מנחין וזוכה בכלן. וכל מי שאינו זוכה בו מעלה אני עליו כאלו שלשתן מנחין ולא זכה באחת מהן. ואם תאמר מי גדול משניהן, היה רבי שמעון בן אלעזר אומר, מי גדול הממליך או המולך, העושה שרים או העושה שררה, כל עצמן של שני כתרים הללו אין באין אלא מכחה של תורה, וכן הוא אומר (משלי ח, טו-טז) "בי מלכים ימלכו בי שרים ישרו". גדולה ברית שנכרתה לו לאהרן, מברית שנכרתה לו לדוד, אהרן זכה לבנים צדיקים ולרשעים, ודוד זכה לצדיקים ולא לרשעים, וכן הוא אומר (תהלים קלב, יב) "אם ישמרו בניך בריתי", ואומר "סוף דבר הכל נשמע" וגו'.

**פסוק כא-כג** "ברית מלח עולם" וגו' "ולבני לוי", מגיד הכתוב שכשם שהברית כרותה לכהנה, כך ברית כרותה ללוים.

כל מצות כהנה נאמרה בשמחה מהר סיני וזו בתחלה נאמרה דברי רבי יאשיה, רבי יונתן אומר אף זו בשמחה נאמרה, שנאמר "ולבני לוי הנה נתתי", ואין הנה אלא שמחה, שנאמר (שמות ד, יד) "וגם הנה הוא יוצא לקראתך". כל מצות כהנה קנאה ה' ונתנו לכהנים, וזו "חלף עבדתם" דברי רבי יאשיה, רבי יונתן אומר אף זו קנאה ה' ונתנה ללוים, שנאמר "וכל מעשר הארץ וגו' לה' הוא", ואומר "ולבני לוי הנה נתתי כל מעשר בישראל לנחלה", מה נחלה אין משתנה ממקומה אף מעשר ראשון אין משתנה ממקומו. "חלף עבדתם אשר הם עבדים", אם עבד יטל, ואם לא עבד לא יטל.

"ולא יקרבו עוד בני ישראל", אזהרה, לשאת חטא למות, ענש.

לפי שנאמר (דברים יד, כח-כט) "מקצה שלש שנים" וגו', אבל אין אתה יודע חלופים למה לשני או לראשון, תלמוד לומר "לנחלה", מה נחלה אינה מתחלפת, [אף מעשר ראשון אינו מתחלף], חלופין לשני, ואין חלופין לראשון. חלף עבדתם כבני אדם שנוטלין שכרן שכר מה שעשו במדבר, יכול לפי שבטלה העבודה יבטל המעשר, תלמוד לומר "לנחלה", מה נחלה אינה פוסקת אף מעשר אינו (מתחלף) [פוסק], אלא (לפי) שבטלה העבודה, הרי הן אוכלין שכר מה שעשו במדבר. .

יכול אם ירצו ישראל לומר יהא מעשר שלנו ואנו עובדים עבודה שומעין להם, אמרת ולא יקרבו עוד בני ישראל וגו'. יכול מפני שהן מבקשין לטל את המעשר, לפיכך (הם) [אם] אומרים יהא המעשר שלהן ואנו עובדין עבודה אמרת ולא יקרבו. יכול מפני שהיו מבקשין לדחות בני לוי על כרחם, לפיכך הם אומרים יהי המעשר שלהן ואנו עובדין עבודה, אבל בן לוי שאמר לו לטל מעשר ולא לעבד עבודה יכול שומעין לו, תלמוד לומר "ועבד הלוי", מגיד שמעבידין אותו בעל כרחו.

**רמז תשנז** "ועבד הלוי הוא", למה נאמר, ["הוא"] לפי שהוא אומר חלף עבדתם, שומע אני רצה יעבד רצה לא יעבד, תלמוד לומר "ועבד הלוי הוא" על כרחו. ועוד למה נאמר, לפי שהוא אומר ולבני לוי הנה נתתי וגו', אין לי אלא שנים שמעשרות נוהגות בהן, שמיטין ויובלות מנין, תלמוד לומר "ועבד" וגו', רבי נתן אומר הרי שלא היה שם לוי שומע אני יעבד כהן, והדין נותן ומה במקום שלא כשרו לוים כשרו כהנים, כאן שכשרו לוים אינו דין שיכשרו כהנים, תלמוד לומר "ועבד הלוי הוא" וגו'. "והם ישאו עונם", אמרת ישראל לא ישאו עון לוים, אבל כהנים ישאו עון לוים, תלמוד לומר "והם ישאו עונם". "חקת עולם לדרתיכם", שינהג הדבר לדורות. "ובתוך בני ישראל לא ינחלו נחלה", למה נאמר, לפי שהוא אומר (להלן כו, נג) "לאלה תחלק הארץ" שומע אני אף הלוים במשמע, תלמוד לומר "ובתוך בני ישראל לא ינחלו נחלה".

**פסוק כד** "כי את מעשר בני ישראל", תנו רבנן תרומה לכהן, מעשר ראשון ללוי דברי רבי מאיר, רבי אלעזר בן עזריה אומר נותנו לכהנים, מאי טעמא דרבי מאיר, דכתיב "כי את מעשר בני ישראל אשר ירימו לה' תרומה", מה תרומה [אסורה] לזרים, אף מעשר ראשון [אסור] לזרים, אי מה תרומה חיבין עליה מיתה וחמש, אף מעשר ראשון, אמר קרא "ומתו בו כי יחללהו", (שם, יד) "ויסף חמשיתו עליו", "בו" ולא מעשר, "עליו" ולא במעשר. ורבנן, כתרומה, מה תרומה טובלת אף מעשר ראשון נמי טביל, וכדתניא רבי יוסי אומר יכול לא יהא חיב אלא טבל שלא הורם ממנו כל עקר, הורם ממנו תרומה גדולה ולא מעשר ראשון, מעשר ראשון ולא מעשר שני ואפלו מעשר עני, [מנין], תלמוד לומר (דברים יב, יז) "לא תוכל לאכל בשעריך" ולהלן הוא אומר (שם כו, יב) "ואכלו בשעריך", מה שעריך האמור להלן מעשר עני, אף כאן מעשר עני, וקאמר רחמנא "לא תוכל", [ואי מהתם הוה אמינא ללאו, אבל מיתה לא, קא משמע לן]. (לישנא אחרינא מעשר דטביל מדרבי יוסי נפקא, ואי מההיא הוה אמינא הני מילי ללאו, אבל מיתה לא, קא משמע לן).

**רמז תשנח** "כי את מעשר בני ישראל אשר ירימו לה' תרומה", קראו הכתוב תרומה, עד שיוציא ממנו תרומת מעשר. (דבר אחר) בא הכתוב ללמדך שאם רצה לעשותו תרומה על מקום אחר רשאי, (מכאן אתה דן לתרומה מה מעשר הקל הרי הוא נוהג בכל, תרומה חמורה אינו דין שתהא נוהגת בכל. דבר אחר, אם מעשר שאינו נוהג בראשית הגז הרי הוא נוהג בכל, תרומה חמורה אינו דין שתהא נוהגת בכל. אסי בן מנחם אומר אם מעשר שאינו בא אלא מכח תלמוד ומכח יראה הרי הוא נוהג בכל, תרומה חמורה דין הוא שתהא נוהגת בכל).

"נתתי ללוים לנחלה", למה נאמר, לפי שהוא אומר "ולבני לוי הנה נתתי" וגו', אין לי אלא בפני הבית, שלא בפני הבית מנין, תלמוד לומר "לנחלה", מה נחלה נוהגת בפני הבית ושלא בפני הבית, אף מעשר ראשון נוהג בפני הבית ושלא בפני הבית. על כן אמרתי להם, למה נאמר, והלא כבר נאמר "בתוך בני ישראל לא ינחלו נחלה", ומה תלמוד לומר "על כן אמרתי להם", שיכול אין לי אלא בשעת (כבוש) [חלוק] הארץ, אבל משיחלקו שומע אני יקצה לו כל שבט ושבט בפני עצמו, תלמוד לומר "על כן אמרתי" וגו'. דבר אחר, "על כן" למה נאמר, לפי שנאמר (דברים ז, א) "ונשל גוים רבים מפניך" וגו', אבל בקיני קניזי וקדמוני לא שמענו, תלמוד לומר "על כן "וגו'. [דבר אחר], להזהיר בית דין על כך.

"אשר ירימו", נקרא המעשר הזה לשם תרומה, מה תרומה לשם ה', אף זו לשם ה', מה תרומה חיבין על זדונה מיתה, אף זו חיבין על זדונה מיתה. "נתתי ללוים לנחלה", לפי שנתתי להם את המעשר אמרתי להם אין להם חלק בארץ, אין לי אלא בארץ כנען, מנין אף בעבר הירדן, ובארץ שלשה עממים, אמרת לא ינחלו נחלה, אפלו בבזה שבמלחמה, או אף עכשיו לא יהא להם נחלה בארץ, תלמוד לומר "בתוך בני ישראל", בשעה שבני ישראל בארץ, ולא בשעה שהן בחוצה לארץ.

**פסוק כה-כז** "וידבר ה' [אל משה לאמר ואל הלוים תדבר" וגו' "את המעשר" וגו', למה נאמר, לפי שהוא אומר "ולבני לוי הנה נתתי כל מעשר], בפרות הכתוב מדבר, או אינו אלא באחד מעשרה בארץ, תלמוד לומר "ואל הלוים תדבר" מגיד שבפרות הכתוב מדבר, לפי שלא נתן להם חלק בארץ, נתן להם אחד מעשרה בפרות.

תנו רבנן תרומה לכהן, ומעשר ראשון ללוי דברי רבי עקיבא, רבי אלעזר בן עזריה אומר אף לכהן, מאי טעמא דרבי עקיבא אמר קרא ואל הלוים תדבר ואמרת אלהם כי תקחו מאת בני ישראל את המעשר, כי קא משתעי קרא בלוים משתעי, ואידך כדרבי יהושע בן לוי, דאמר רבי יהושע בן לוי בעשרים וארבעה מקומות נקראו כהנים לוים, וזה אחד מהם (יחזקאל מד, טו) "והכהנים הלוים בני צדוק", ורבי עקיבא, הכא לא מצית אמרת דכתיב (להלן פסוק לא) "ואכלתם אתו בכל מקום" [מי שיכול לאכלו בכל מקום], יצא כהן שאינו יכול לאכלו בבית הקברות, ואידך, "בכל מקום" דלא בעי חומה, ואי אכיל ליה נמי בטמאת הגוף לא לקי. ואבעית אימא מעשר ראשון לכהנים בתר דקנסיהו עזרא.

אמר רבי יהושע בן לוי מנין ללוקח טבלים ממרחים מן הנכרי שהוא פטור מתרומת מעשר, שנאמר "ואל הלוים תדבר" וגו' טבלים שאתה לוקח מישראל אתה מפריש מהן תרומת מעשר ונותנה לכהן, טבלים שאתה לוקח מן הנכרי אי אתה מפריש מהן תרומת מעשר ונותנה לכהן.

אמר רבי אבהו אמר רבי שמעון בן לקיש מעשר ראשון שהקדימו בשבלין פטור מתרומה גדולה, שנאמר "והרמתם ממנו תרומת ה' מעשר מן המעשר", מעשר מן המעשר אמרתי לך, ולא תרומה גדולה ותרומת מעשר מן המעשר, אמר ליה רב פפא לאביי אי הכי אפלו הקדימו בכרי נמי, אמר ליה עליך אמר קרא מכל מתנתיכם תרימו", ומה ראית, האי אידגן והאי לא אידגן.

"והרמתם ממנו", שלא יתרם מפרות הארץ על פרות חוצה לארץ, ולא מפרות חוצה לארץ על פרות הארץ, ומנין שלא יתרם מפרות חוצה לארץ על פרות הארץ ולא מפרות הארץ על פרות חוצה לארץ, תלמוד לומר (ויקרא כז, ל) "וכל מעשר הארץ מזרע הארץ", שלא יתרם מפרות הארץ על פרות חוצה לארץ, ולא מפרות חוצה לארץ על פרות הארץ. והרמתם ממנו תרומת ה', וכי מה למדנו לתרומת מעשר מעתה, הרי זה בא ללמד ונמצא למד, מה תרומת מעשר חובה אף מעשר ראשון חובה.

"ונחשב לכם תרומתכם", אבא אלעזר בן גומל אומר בשתי תרומות הכתוב מדבר, אחת תרומה גדולה ואחת תרומת מעשר, כשם שתרומה גדולה נטלת באמד ובמחשבה, כך תרומת מעשר נטלת באמד ובמחשבה.

"ונחשב לכם תרומתכם", רבי ישמעאל אומר אימתי נחשב לכם תרומתכם כשהפרשתם אותם כראוי, לא הפרשתם אותם כראוי לא נחשב לכם תרומה. כדגן מן הגרן וכמלאה מן היקב, למה נאמר, לפי שהוא אומר והרמתם ממנו שומע אני יתרם שבלין על חטין, וענבים על היין, וזיתים על שמן, תלמוד לומר "כדגן מן הגרן", מן הגמור. מכאן אמרו התבואה משתמרח, והיין משיקפה, והשמן משירד לבור.

"תרומת ה' מעשר" [מה מלמדנו], אם לומר שהיא קרואה תרומה, והלא כבר נאמר "ונחשב לכם תרומתכם", אלא "כדגן" וגו' מה דגן מן הגרן ומלאה מן היקב הכתוב להלן חלין לישראל לכל דבר, אף כאן חלין לישראל לכל דבר. יכול יהא מרים מן התלוש על המחבר ומן המחבר על התלוש, אמרת כדגן מן הגרן מה דגן מן הגרן ומלאה מן היקב האמור להלן התלוש מן הקרקע אף כאן. יכול שאין לחיב תרומה אלא מעשר ישראל ודאי, מנין אתה מרבה מעשר נכרים וגרים, ומנין אתה מרבה מעשר לוים, תלמוד לומר "מעשר מן המעשר". אין לי אלא מעשר לוים שנוטלין מאחרים מישראל, מנין אתה מרבה מעשר לוים שלהן, תלמוד לומר "מעשר מן המעשר".

**פסוק כח** "כן תרימו גם אתם תרומת ה'", למה נאמר, לפי שהוא אומר (לעיל פסוק כו) "ואל הלוים תדבר וגו' כי תקחו מאת בני ישראל", ישראל נותנין מעשר ללוים, [אבל כהנים אין נותנין מעשר ללוים], הואיל ואין נותנין מעשר ללוים שומע אני יהו אוכלין אותו בטבולו, תלמוד לומר "כן תרימו גם אתם תרומת ה'". רבי (שמעון) [ישמעאל] אומר אין צריך, ומה חלה שאינה נוהגת בכל הפרות נוהגת בפרות כהנים, מעשר ראשון שנוהג בכל הפרות אינו דין שינהג בפרות כהנים, ומה תלמוד לומר "כן תרימו גם אתם", אין לי אלא מעשר של ישראל, מעשר של עצמן מנין, תלמוד לומר "כן תרימו גם אתם".

הנכרי והכותי שהרימו את של ישראל אפלו ברשות אין תרומתן תרומה, דכתיב "כן תרימו גם אתם", מה אתם בני ברית אף שלוחכם בני ברית.

יתומים שסמכו אצל בעל הבית או שמנו להם אפוטרופוס חיב לעשר פרותיהן, ורמינהו אתם ולא שתפין, "אתם" ולא אריסין, "אתם" ולא אפוטרופין, אתם ולא התורם את שאינו שלו, אמר רב חסדא לא קשיא כאן להאכיל כאן להניח.

בעא מניה רב דימי בר יוסף מרב נחמן האומר לשלוחו צא ושחט לי והלך ומצא שחוט מהו, אמר לו חזקתו שחוט. האומר לחברו צא ותרם והלך ומצא תרום מאי, אמר לו אין חזקתו תרום, מה נפשך, אי חזקה שליח עושה שליחותו אפלו תרומה נמי, [ואי אין חזקה שליח עושה שליחותו אפלו שחיטה נמי לא], אמר לו לכי תיכול עלה כרא דמלחא אימא לך, לעולם אין חזקה שליח עושה שליחותו ושחיטה, דילמא איניש אחרינא שמע ואזל ושחט ורב מצוין אצל שחיטה ממחין הן, ותרומה, דילמא איניש אחרינא שמע ואזל ותרם והוה ליה תורם שלא מדעת ואין תרומתו תרומה, דאמר מר "אתם, גם אתם" לרבות שלוחכם, מה אתם לדעתכם, אף שלוחכם לדעתכם.

**רמז תשנט** תניא (דברים כד, א) "ושלח" מלמד שהוא עושה שליח, "ושלחה" מלמד שהיא עושה שליח, "ושלח ושלחה", מלמד שהשליח עושה שליח, אשכחן בגרושין, בקדושין מנלן, וכי תימא דיליף מגרושין, מה לגרושין שכן ישנו בעל כרחה, אמר קרא "ויצאה והיתה", מקיש הויה ליציאה, מה יציאה משוי שליח, אף הויה משוי שליח. ואלא הא דתנן האומר לשלוחו צא ותרם תורם כדעת בעל הבית וכו' מנא לן, וכי תימא דיליף מגרושין, מה לגרושין שכן ישנו חל, אמר קרא אתם גם אתם לרבות שלוחכם. ונכתב רחמנא בתרומה, וניתי הנך ונגמרו מניה, משום דאיכא למיפרך מה לתרומה שכן ישנו במחשבה.

והא דתנן, חבורה שאבד פסחה ואמרו לאחד צא ובקש ושחט עלינו, והלך ומצא ושחט, [והן לקחו ושחטו, אם שלו נשחט ראשון] הוא אוכל משלו והם אוכלין עמו, מנלן, וכי תימא דיליף מהנך, מה להנך שכן חלין הן אצל קדשים, נפקא ליה מרבי יהושע בן קרחה, מנין ששלוחו של אדם כמותו, שנאמר (שמות יב, ו) "ושחטו אתו כל קהל עדת ישראל" וגו', וכי כל הקהל שוחטין והלא אינו שוחט אלא אחד, אלא מכאן ששלוחו של אדם כמותו, [ונכתב רחמנא בקדשים] וניתי הנך ונגמרו מניה, משום דאיכא למיפרך מה לקדשים שכן רב מעשיהם על ידי שליח וכו', לא לכתב רחמנא בתרומה ותתי מהנך, הכי נמי, ואלא אתם גם אתם [למה לי], מבעיא ליה מה אתם בני ברית אף שלוחכם בני ברית וכו', ואצטריך, סלקא דעתך אמינא נכרי הואיל ואתיה בתרומה דנפשיה, דתנן הנכרי והכותי שתרמו תרומתן תרומה אימא שליחות נמי עבדי, קא משמע לן. ולרבי שמעון דפטר, דתנן תרומת נכרי מדמעת, וחיבין עליה חמש, ורבי שמעון פוטר, "אתם גם אתם" למה לי, אצטריך, סלקא דעתך אמינא הואיל ואמר מר אתם ולא אריסין וכו', אימא אתם ולא שלוחכם נמי, קא משמע לן.

הניחא לרבי יהושע בן קרחה, אלא לרבי יונתן דאמר מנין שכל ישראל יוצאין בפסח אחד, שנאמר "ושחטו אתו כל קהל עדת ישראל" וכו'. שליחות מנא ליה בקדשים, וכי תימא מניה, דלמא שאני התם דאית ליה שתפות בגויה, אלא מהכא (שם, ג) "ויקחו להם איש שה לבית אבת", [ודלמא] התם נמי דאית ליה שתפות בגויה, אם כן תרי קראי למה לי, אם אינו ענין להיכא דשיך, תנהו ענין להיכא דלא שיך, האי מבעי ליה לכדרבי יצחק, [דאמר רבי יצחק] איש (זובח) [זוכה] ואין הקטן (זובח) [זוכה], האי (שם, ד) מ"איש לפי אכלו" נפקא, ואכתי מבעי ליה לשוחט את הפסח על היחיד, סבר לה כמאן דאמר אין שוחטין את הפסח על היחיד.

אמר רבי יוחנן מנין לתחית המתים מן התורה, שנאמר "ונתתם ממנו את תרומת ה' לאהרן הכהן", וכי אהרן לעולם קים שנותנין לו תרומה, אלא מלמד שעתיד לחיות וישראל נותנין לו תרומה. דבי רבי ישמעאל תנא כאהרן, מה אהרן חבר, אף בניו חברין, מכאן שאין נותנין תרומה לכהן עם הארץ. אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי (יוחנן) [יונתן], מנין שאין נותנין תרומה לכהן עם הארץ, שנאמר "ויאמר לעם לישבי ירושלם לתת מנת הכהנים והלוים למען יחזקו בתורת ה'" כל המחזיק בתורת ה' יש לו מנת, וכל שאינו מחזיק בתורת ה' אין לו מנת. כל הנותן תרומה לכהן עם הארץ כאלו נותנה לפני ארי, מה ארי ספק דורס ואוכל ספק אין דורס ואוכל, אף כהן עם הארץ ספק אוכלה בטהרה ספק אוכלה בטמאה, רבי יוחנן אומר אף גורם לו מיתה, שנאמר (ויקרא כב, ט) "ומתו בו כי יחללהו", דבי רבי (אליהו) [אליעזר בן יעקב] תנא, אף משיאו עוון אשמה, שנאמר (שם, טז) "והשיאו אותם עון אשמה".

"מכל מעשרתיכם", בא הכתוב ולמד על מעשר שהוא נוהג בכל. (אסי בן עקביא אומר) מכאן אתה דן לתרומה, אם מעשר הקל הרי הוא נוהג בכל, תרומה חמורה דין הוא שתהא נוהגת בכל. דבר אחר, אם מעשר שאינו נוהג בראשית הגז הרי הוא נוהג בכל, תרומה [חמורה] דין הוא שתהא נוהגת בכל. איסי בן מנחם אומר אם מעשר שאינו בא אלא מכח יראה ומכח תלמוד הרי הוא נוהג בכל, תרומה חמורה אינו דין שתהא נוהגת בכל.

**פסוק כט-לב** "מכל מתנתיכם תרימו את כל תרומת ה'", בתרומה גדולה הכתוב מדבר, או אינו מדבר אלא בתרומת מעשר, כשהוא אומר מכל מעשרתיכם הרי תרומת מעשר אמור, הא מה תלמוד לומר "תרימו את כל תרומת ה'" בתרומה גדולה הכתוב מדבר דברי רבי יאשיה, רבי יונתן אומר לפי שהוא אומר (דברים יח, ד) "ראשית דגנך תירשך ויצהרך", חובה, אתה אומר חובה או אינו אלא רשות, תלמוד לומר "תרימו את כל תרומת ה'" חובה ולא רשות.

"מכל חלבו את מקדשו ממנו", שאם נפל לתוכו מקדשו, מכאן אמרו תרומה עולה באחד ומאה, אין לי אלא תרומה טהורה, תרומה טמאה מנין, אמרת קל וחמר אם יעלה התר את האסור להתר, קל וחמר לאסור מן המתר להתר. אמר רבי, אינו צריך, קל וחמר הוא, אם יעלה אסור מן האסור להתר, קל וחמר לאסור מן המתר להתר, אין לי אלא תרומה שהיא עולה, ערלה וכלאי הכרם מנין, נאמר כאן "מלאה" ונאמר להלן "מלאה", מה מלאה האמור להלן עולה, אף מלאה האמור כאן עולה. אי מה להלן במאה ואחד, אף כאן במאה ואחד, אמרת מקום שכפל את האסור כפל את העליה, [מקום שלא כפל את האסור לא כפל את העליה], מכאן אמרו תרומה עולה באחד ומאה, ערלה וכלאי הכרם באחד ומאתים.

"ואמרת אלהם בהרימכם", הרי זה אזהרה לבית דין של לוים, שלא יהו תורמין אותו אלא מן המבחר. "ונחשב ללוים" למה נאמר, לפי שהוא אומר "והרמתם ממנו תרומת ה'" שומע אני הואיל וקראו הכתוב תרומה, תהא בקדשתה עולמית, תלמוד לומר "ונחשב ללוים" וגו', מה תרומת גרן מפריש תרומה ושאר חלין, אף מעשר ראשון מפריש תרומה ושאר חלין.

"ואכלתם אתו בכל מקום אתם וביתכם", למד על נשואה בת ישראל שנשאת ללוי שנותנת רשות לתרם, או אינו אלא לאכול, אמרת קל וחמר ומה תרומה חמורה אכלה, מעשר הקל לא כל שכן, אלא למד על נשואה בת ישראל שנותנת רשות לתרום.

"ואכלתם אתו בכל מקום "אפלו בקבר, שהיה בדין הואיל ותרומה קרויה תרומה, ומעשר ראשון קרוי תרומה, אם למדתי לתרומה שאינה נאכלת אלא במקום טהור, אף מעשר ראשון לא יהא נאכל אלא במקום טהור, תלמוד לומר "ואכלתם אתו בכל מקום" אפלו בקבר. כי שכר הוא לכם חלף עבדתכם, אם עבד יטל, [ואם לא עבד לא יטל], מכאן אמרו בן לוי שקבל עליו עבודת לוים חוץ מדבר אחד אין לו חלק בלויה.

"ולא תשאו עליו חטא", מנין אתה אומר שאם הפרשתם אותו שלא מן המבחר שאתם בנשיאת עוון, תלמוד לומר "ולא תשאו עליו חטא" וגו', אין לי אלא בן לוי, ישראל שנטל רשות מלוי מנין, תלמוד לומר "ולא תשאו" וגו'. בהרימכם את חלבו למה נאמר, לפי שהוא אומר (לעיל פסוק כו-כט) "והרמתם ממנו תרומת ה' מעשר מן המעשר", אין לי אלא תרומה טהורה, תרומה טמאה מנין, תלמוד לומר "בהרימכם את חלבו ממנו", הרי זו אזהרה לכהנים וללוים דברי רבי יאשיה, רבי יונתן אומר ואת קדשי בני ישראל לא תחללו ולא תמותו.

"ממנו" שלא יפריש תרומה ממין על שאינו מינו, שלא יטל מן הרעה על היפה, ונחשב ללוים, מה תבואת גרן ויקב הנאמר להלן חלין לישראל לכל דבר, אף כאן חלין לישראל.

ואימא מה מצינו במעשר שני טעון הבאת מקום, אף כאן טעון הבאת מקום, תלמוד לומר "ואכלתם אתו בכל מקום". חלף עבדתכם, שכר שעשו עמי במדבר. בהרימכם וגו' מגיד שהכהנים והלוים חיבין על חלול הקדשים, ואיזו הם, אלו כהנים ולוים המסיעין בגרנות, ומנין אתה אומר שכל כהן או לוי שאמר לישראל תן לי סאה אחת ואני מחלל על גרנך, שהוא חיב מיתה, תלמוד לומר "ולא תחללו ולא תמותו". אין לי אלא כהנים ולוים המסיעין בגרנות, מנין אף ישראל שאמר לכהן הילך סאה אחת וחלל על גרני, תלמוד לומר "קדשי בני ישראל", אף ישראל חיב על חלול קדשים.

[אמר אביי, כל מלתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד מהני וכו', רבא אמר, לא מהני וכו'], והרי התורם מן הרעה על היפה דרחמנא אמר חלבו, חלבו אין גרוע לא, ותנן אין תורמין מן הרעה על היפה ואם תרם תרומתו תרומה, אלמא מהני, אמר לו רבא, שאני התם כרבי אלעאי, דאמר רבי אלעאי מנין לתורם מן הרעה על היפה שתרומתו תרומה, דכתיב "ולא תשאו עליו חטא", אם אינו קדוש נשיאת חטא למה, מכאן לתורם מן הרעה על היפה שתרומתו תרומה. ולאביי אי לאו דאמר רחמנא ולא תשאו עליו חטא הוה אמינא הכי אמר רחמנא עביד מצוה מן המבחר, ואי לא עביד חוטא לא מקרי, קא משמע לן.

התורם קשות ונמצאת מרה, אבטיח ונמצאת סרוח, תרומה, ויחזר ויתרם, שנאמר "ולא תשאו עליו חטא", אם אינו קדוש נשיאת חטא למה, אלא מכאן לתורם מן הרעה על היפה שתרומתו תרומה.

תנו רבנן הכהנים והלוים (והעבדים) [והענים] המסיעין בבית הגרנות ובבית הרועים ובבית המטבחים, אין נותנין להם תרומה ומעשר בשכרן, ואם עשו כן חללו, ועליהן הכתוב אומר (מלאכי ב, ח) "שחתם ברית הלוי", ואומר ואת קדשי בני ישראל לא תחללו ולא תמותו, מאי ואומר, וכי תימא מיתה לא, תא שמע ואת קדשי בני ישראל לא תחללו ולא תמותו. ובקשו חכמים לקונסן ולהיות מפרישין עליהן [תרומה] משלם, ומפני מה לא קנסום דלמא אתי לאפרושי מן הפטור על החיוב. ובכולן יש להן טובת הנאה לבעלים, כיצד ישראל שהפריש תרומה מכריו, ומצאו ישראל אחד ואמר לו הילך סלע זה ותנהו לבן בתי כהן מתר, ואם היה כהן לכהן אסור. ותנא (קמא) מאי טעמא לא אמר מתנות כהונה, אמר לך, תרומה הוא דקדושת הגוף היא, דכיון דלא מתחללא לא אתי למטעי בה, הני דכיון דקדושת דמים נינהו, אתי למטעי בהן סבר תתחל קדושתייהו אארבעה זוזי ואתי למנהג בהן מנהג חולין.