# פרק ל"ה

> מקור: https://rabenu.app/books/yalkut-shimoni/bamidbar/masei/perek-35/

**פסוק ג** "ומגרשיהם יהיו לבהמתם", מעין של בני העיר, חייהן וחיי אחרים, חייהן קודמין לחיי אחרים. בהמתם ובהמת אחרים, בהמתן קודמת. כביסתן וכביסת אחרים, כביסתן קודמת. חיי אחרים וכביסתן, חיי אחרים קודמין. רבי יוסי אומר, כביסתן קודמת לחיי אחרים. קרא מנא ליה. דכתיב "ומגרשיהם יהיו לבהמתם ולרכשם ולכל חיתם", מאי חיתם, אילימא חיה, והלא חיה בכלל בהמה, אלא מאי חיתם חיותם ממש, [פשיטא, אלא לאו] דאיכא צער דחיפופיתא דמתגרי בחסרון הכביסה.

אמר רבי אבהו, ערי מקלט לא נתנו לקבורה, שנאמר "ולכל חיתם", לחיים נתנו ולא לקבורה, מיתיבי שם תהא דירתו, שם תהא מיתתו, שם תהא קבורתו. רוצח שאני, דגלי ביה קרא.

**פסוק ד-ה** "מקיר העיר וחוצה". נותנין קרפף לעיר. מנא הני מלי. אמר רבא דאמר קרא מקיר העיר וחוצה, אמרה תורה תן חוצה ואחר כך מדד.

תניא רבי אליעזר בנו של רבי יוסי הגלילי אומר, תחום ערי לויים אלפים אמה, צא מהן אלף אמה מגרש, נמצא מגרש רביע ושאר לשדות וכרמים. מנא הני מלי. אמר (רב) [רבא], דאמר קרא מקיר העיר וחוצה אלף אמה סביב, אמרה תורה סבב העיר באלף נמצא מגרש רביע. [רביע], פלגא הוי. אמר רבא, בר אדא משוחאה אסברה לי, משכחת לה במתא דהויא תרי אלפי אתרי אלפי, תחומין כמה הוו, ש(י)תסר, קרנות כמה הוין, ש(י)תסר, דל תמניא דתחומין וארבע דקרנות, [כמה הוי, תריסר], נמצא מגרש רביע (רביע) טפי מתלתא הוו. איתי ארבע דמתא שדי עליהו. אכתי תלתא הוי. [מי סברת ברבועא קאמר, בעגולא קאמר], כמה מרבע יתר על העגול רביע, דל רבעא מניהו פשו להו תשעה, ותשעה מתלתין וש(י)תא רביע הוי. אמר אביי משכחת לה נמי במתא דהויא אלפא אאלפא, תחומין כמה הוו, תמניא, קרנות כמה הוו, ש(י)תסר, [דל] ארבעה דתחומין וארבע דקרנות, כמה הוו, תמניא. תלתא הוי. [מי סברת ברבוע קאמר, בעגולא קאמר], כמה מרבע יתר על העגול רביע, דל רבעא מנהון, פשו להו ש(י)תא וש(י)תא מעשרין וארבעה רבעא הוי. רבינא אמר, מאי רביע, רביע [דתחומין]. רב אשי אמר, מאי רביע, רביע דקרנות. אמר ליה (רבנן) [רבינא] לרב אשי והא סביב כתיב. מאי סביב, סביב דקרנות. דאי לא תימא הכי, גבי עולה דכתיב (ויקרא א, ה) "וזרקו את הדם על המזבח סביב" הכי נמי סביב ממש, אלא מאי סביב, [סביב] דקרנות המזבח, הכא נמי סביב דקרנות העיר. אמר ליה רב אבא מחוזנאה לרב אשי, והאיכא מורשא דקרנתא. במתא עגלתא. והא רבעא בעינא. אמר ליה, אמור דאמרינן חזיה כמאן דמרבעא, רבועי מי קא מרבעא. אמר ליה רב אבא מחוזנאה לרב אשי, מכדי כמה מרבע יתר על העגול, רביע הני תמני מאה, שית מאה ושתין ושבע נכי תלתא הוו. אמר ליה הני מלי בעגול [מגו רבוע, אבל] באלכסונא בעינן טפי, דאמר מר כל אמתא ברבוע אמתא ותרי חמשי באלכסונא.

"בו ביום" דרש רבי עקיבא, מקרא אחד אומר ומדתם מחוץ לעיר את פאת קדמה אלפים באמה ומקרא אחד אומר מקיר העיר וחוצה אלף אמה סביב, אי אפשר לומר אלף שכבר נאמר "אלפים", ואי אפשר לומר אלפים שכבר נאמר "אלף", הא כיצד, אלף אמה תחום מגרש ואלפים אמה תחום שבת. רבי אלעזר בנו של רבי יוסי הגלילי אומר, אלף אמה מגרש, ואלפים אמה שדות וכרמים.

**פסוק ו** "ועליהם תתנו ארבעים ושתים עיר", מעלים היו שכר ללויים דברי רבי (מאיר) [יהודה]. רבי (יהודה) [מאיר] אומר לא היו מעלים להן שכר. אמר רב כהנא, מחלקת בארבעים ושתים, דמר סבר, ועליהם תתנו, לקליטה, ומר סבר ועליהם תתנו, כהנך, מה הנך כתיב (להלן פסוק יב) "לכם" לכל שבצרכיכם, אף הני לכל צרכיכם, אבל בשש דברי הכל לא היו מעלין להן שכר.

(לעיל לד, ב) "זאת הארץ אשר תפל לכם בנחלה", מהו "לכם". לכם היא ראויה. משל למלך שהיו לו עבדים ושפחות, והיה משיא לעבדיו [שפחות] מאוסיא אחרת, עמד המלך וחשב בדעתו, אמר, העבדים שלי והשפחות שלי, מוטב שאשיא עבדי לשפחותי, שלי לשלי. כך אמר הקדוש ברוך הוא, הארץ שלי היא, שנאמר "כי לי כל הארץ" וישראל שלי הם, שנאמר (שם כה, נה) "כי לי בני ישראל עבדים", מוטב שאנחיל ארצי לעבדי שלי, לעם שלי, לכך נאמר "לכם".

**פסוק ט-יא** "דבר אל בני ישראל וגו' כי אתם עברים... והקריתם לכם ערים", זה שאמר הכתוב "טוב וישר ה' על כן יורה חטאים בדרך" אמר דוד לפני הקדוש ברוך הוא, רבונו של עולם, אלולי רחמיך שקדמו לאדם הראשון לא היה לו עמידה, שאמרת לו (בראשית ב, יז) "כי ביום אכלך ממנו מות תמות", ולא עשית כן אלא הוצאתו מגן עדן [וחיה תשע מאות ושלשים שנה ואחר כך מת, מה עשית לו, גרשת אותו מגן עדן] שנאמר (שם ג, כד) "ויגרש את האדם", ולמה נגרש, על שהביא מיתה לדורות, והיה צריך למות מיד אלא שרחמת עליו וגרשת אותו כדרך הרוצח בשגגה שגולה לערי מקלט. אמר משה, רבונו של עולם, זה שהרג בשגגה בדרום או בצפון מנין יהיה יודע היכן ערי מקלט שיהא בורח לשם. אמר לו "תכין לך הדרך", תכון לך הדרך שלא יהו טועים וימצא אותו גואל הדם. אמר לו, היאך. [אמר לו] העמד להם אטלסיות מכונות לערי מקלט, לכך נאמר (תהלים כה, ט) "טוב וישר ה'" וגו', אם לרוצחים עשה שביל ודרך שיברחו וינצלו, לצדיקים על אחת כמה וכמה, הדא הוא דכתיב (שם, י) "ידרך ענוים במשפט".

"כי אתם עברים את הירדן", למה נאמר פרשה זו. לפי שהוא אומר (דברים ד, מא) "אז יבדיל משה שלש ערים" אין לי אלא שהפריש משה בעבר הירדן, מנין שצוה משה את יהושע להפריש ערי מקלט. תלמוד לומר והקריתם לכם ערים. אחר ירשה וישיבה הכתוב מדבר, או אינו מדבר אלא בכניסתן לארץ מיד. תלמוד לומר "כי יכרית ה' אלהיך את הגוים" וגו', אחר ירשה וישיבה הכתוב מדבר. והקריתם, אין הקריה אלא הזמנה. ערים, שומע אני [אף] כרכים. תלמוד לומר "ערי". אי ערי, שומע אני אפלו כפרים. תלמוד לומר "ערים", הא כיצד, מגיד שלא היו שם אלא שוקים ובית המחיה.

"ערי מקלט". מגיד שהם קולטות ערי מקלט שבעבר הירדן שבארץ כנען. ערי מקלט, אל יעשו גנות ופרדסים. ערי מקלט, אל יעשו חניות ופנדקין. ערי מקלט, אל יעשו בתי צורה.

"תהיינה". לחוס עליהן. תהיינה, תן ממונך עליהן. תהיינה, שלא יעשו עיר הנדחת. (להלן פסוק טו) תהיינה, שש, שאם נטלה אחת מהן ימנו אחרת תחתיה, אם חרבו יבנו אותן. אינן צריכין אלא אחת או שתים. אמרת, לאמר ואמרת אלהם. בבואכם אל הארץ, קבל עליך עד שלא תבוא אל הארץ שמשתבוא למנות ערי מקלט, ובזכות שתקבל עליך תבוא אל הארץ. יכול כיון שבאו לארץ יהו חיבין למנות ערי מקלט שבחוצה לארץ. אמרת, לא אמרתי אלא "אשר אני נתן לכם", באשר נתן לכם אתם חיבים למנות ערי מקלט ולא בחוצה לארץ.

"והקריתם לכם", יכול ערים גדולות או קטנות מן הערים שבנו הכנענים או מן הערים שיבנו ישראל. תלמוד לומר "ערים", גדולות ולא קטנות מן הערים שבנו הכנענים ולא מן הערים שיבנו ישראל משבאו לארץ. לפי שנאמר "לנוס שמה" יכול מפי עצמו. תלמוד לומר (שמות כא, יג) "שמה", נאמר כאן "שמה", ונאמר להלן "שמה", מה שמה הנאמר להלן על פי הדבור, אף שמה הנאמר כאן על פי הדבור. או לעולם יהו ממנות על פי הדבור. תלמוד לומר "שמה", הראשונות מפי הדבור והשניות מפי עצמו.

"ונס שמה", ולא יוצא לא לעדות מצוה ולא לעדות ממון, ולא לעדות נפשות, ואפלו כל ישראל צריכין לו, ואפלו שר צבא כיואב בן צרויה אינו יוצא משם לעולם, שנאמר (להלן פסוק כה) "שמה", שם תהא דירתו, שם תהא מיתתו, שם תהא קבורתו.

"מכה נפש בשגגה", פרט למכה אביו. ורמינהו הבן גולה על ידי האב. אמר רב כהנא לא קשיא, הא לרבי שמעון, דאמר חנק חמור מסיף, שגגת סיף נתן לכפרה, שגגת חנק לא נתן לכפרה. לרבנן דאמרי סיף חמור, הורג אביו שגגת סיף הוא ושגגת סיף (לא) נתן לכפרה. רבא אמר, פרט לעושה חבורה באביו בשוגג, סלקא דעתך אמינא כיון דבמזיד בר קטלא הוא בשוגג נמי לגלי, קא משמע לן.

"ונס שמה רצח". שומע אני כל רוצח במשמע. תלמוד לומר "מכה נפש בשגגה". אי מכה נפש, שומע אני אף מכה אביו ואמו במשמע. תלמוד לומר "רצח מכה נפש", לא אמרתי אלא רצח מכה נפש, יצא מכה אביו ואמו שאינו גולה.

"רצח" ולא זומם. "מכה נפש בשגגה", פרט למכה מזיד דברי רבי חנינא. רבי אלעזר בן מתיא אומר "בשגגה", פרט למכה בשבת. "בשגגה", פרט למכה אביו בחל.

**פסוק יב** "מגאל" (הדם), למה נאמר. לפי שהוא אומר "ורצח גאל הדם" שומע אני יהרגנו בינו לבין עצמו. תלמוד לומר "עד עמדו לפני העדה".

הרי שהיה רודף אחר חברו להרגו ואמרו לו בן ברית הוא, הוי יודע שכתוב בתורה (בראשית ט, ו) "שפך דם האדם" וגו', אמר אף על פי כן הורג הוא, אמרת (להלן פסוק לא) "רשע למות", קדם והרגהו והצל נפשו של זה, וכן מי שהיה רודף אחר האשה לאנסה ואמרו לו בת ברית היא, אשת איש היא, הוי יודע שכתוב בתורה (ויקרא כ, י) "מות יומת הנאף", אמר להם אף על פי כן נואף הוא, אמרת "רשע למות", קדם והרגהו והצל אשתו של זה בדמיו של זה. יכול יהרג אותו משהרג ומשנאף, תלמוד לומר "ולא ימות הרצח עד עמדו".

תנו רבנן "ורצח גאל הדם" וגו', מצוה ביד גואל הדם, אין לו גואל הדם רשות ביד כל אדם דברי רבי יוסי הגלילי. רבי עקיבא אומר רשות ביד גואל הדם, וכל אדם חיבין עליו. מאי טעמא דרבי יוסי הגלילי. מי כתיב "אם רצח". ורבי עקיבא, מי כתיב "ירצח". אמר (רב) [מר] זוטרא בר טוביא אמר רב, רוצח שיצא חוץ לתחום ומצאו גואל הדם והרגו, נהרג עליו. [כמאן, לא כרבי יוסי ולא כרבי עקיבא]. הוא דאמר כי האי תנא, רבי אליעזר אומר עד עמדו לפני העדה מה תלמוד לומר, לפי שנאמר "ורצח גאל הדם" יכול מיד, תלמוד לומר "עד עמדו לפני העדה". ורבי יוסי הגלילי ורבי עקיבא, עד עמדו מאי דרשי ביה. מבעי ליה לכדתניא, מנין לסנהדרין שראו באחד שהרג את הנפש שאין ממיתין אותו עד שיעמד בבית דין, תלמוד לומר "עד עמדו לפני העדה".

**פסוק יג-יד** "והערים אשר תתנו". עם הראשונות. או חוץ מן הראשונות. תלמוד לומר ("ואת הערים תתנו) [את שלש הערים תתנו" וגו'], הא מה תלמוד לומר "והערים". עם הראשונים (וכו').

"להיכן עולין". לערי מקלט. שלש שבעבר הירדן ושלש שבארץ כנען, שנאמר "תתנו מעבר לירדן" וגו'. עד שלא נבחרו שלשה שבארץ כנען לא היו שלש שבעבר הירדן קולטות, שנאמר "שש ערי מקלט תהיינה", עד שיהו ששתן קולטות כאחת.

תנו רבנן, שלש ערים הבדיל משה בעבר הירדן, וכנגדו הבדיל יהושע בארץ כנען. ומכונות היו כמין שתי שורות, חברון ביהודה כנגד בצר במדבר, שכם בהר אפרים כנגד רמות בגלעד, קדש בהר נפתלי כנגד גולן בבשן. (דברים יט, יג) "ושלשת", שיהיו משלשות, שיהא מדרום לחברון כמחברון לשכם, ומחברון לשכם כמשכם לקדש, ומשכם לקדש כמקדש לצפון. בעבר הירדן תלת ובארץ ישראל תלת. אמר אביי, בגלעד שכיחי רוצחין, דכתיב "גלעד קרית פעלי און עקבה מדם", שהיו עוקבין להרג נפשות. ומאי שנא מהאי גיסא [ומהאי גיסא] דמרחקי, ומאי שנא (מהאי גיסא) מציעאי דמקרבי. [אמר אביי] בשכם נמי שכיחי רוצחים, שנאמר (שם, ט) "חבר כהנים דרך ירצחו שכמה", שהיו מתחברין להרג נפשות ככהנים הללו שמתחברים לחלק תרומה בבית הגרנות. ותו ליכא, והכתיב (לעיל פסוק ו) "ועליהם תתנו ארבעים ושתים עיר". אמר אביי, הללו, קולטות בין לדעת בין שלא לדעת והללו אין קולטות אלא לדעת. וחברון עיר מקלט הואי, והכתיב "ויתנו לכלב את חברון", אמר אביי, פרודהא, דכתיב (יהושע כא, יב) "ואת שדה העיר ואת חצריה נתנו לכלב". וקדש עיר מקלט הואי, והכתיב (שם יט, לה-לז) "רקת וכנרת... וקדש", ותניא ערים הללו אין עושין אותן לא כרכים קטנים ולא כרכים גדולים אלא עירות בינוניות. אמר רב יוסף תרתי קדש הוין. אמר רב אשי, כגון סליקוס ואקרא סליקוס.

"ערי מקלט תהיינה". אין לי אלא שקולטות בארץ, בחוצה לארץ מנין. תלמוד לומר "תהיינה".

באו אנשי עבר הירדן לארץ כנען, יכול ימנו שם שש. אמרת, את שלש הערים תתנו מעבר לירדן. באו אנשי ארץ כנען לעבר הירדן, יכול ימנו שש. תלמוד לומר "ואת שלש הערים תתנו בארץ כנען". לפי שאמרתי אם חרבו יבנו אחרות תחתיהן, חזרו הראשונים ונתישבו לא יחזרו אלו למקומן מעתה. תלמוד לומר "שש ערי מקלט תהיינה", והשניות חוזרות למקומן.

**פסוק טו** כתיב "ולגר ולתושב בתוכם תהיינה". וכתיב (לעיל פסוק יב) והיו לכם הערים למקלט, לכם ולא לגרים. לא קשיא, כאן בגר תושב שהרג גר תושב, כאן בגר תושב שהרג את ישראל. ורמינהו, לפיכך גר ועובד אלילים שהרגו נהרגין, קתני גר דומיא דעובד אלילים, מה עובד אלילים לא שנא קטל בר מיניה לא שנא קטל לאו בר מיניה נהרג, אף גר לא שנא קטל בר מיניה ולא שנא קטל לאו בר מיניה נהרג. אמר רב חסדא לא קשיא, כאן שהרגו דרך ירידה, דישראל גלי, איהו נמי גלי, דרך עליה דישראל פטור הוא נהרג. אמר ליה רבא ולאו כל דכן הוא, השתא ומה דרך ירידה, דישראל גלי, הוא נמי סגי ליה בגלות, דרך עליה, דישראל פטור, הוא נהרג. אלא אמר רבא באומר מתר. אמר ליה אביי, אומר מתר אנוס הוא. אמר ליה שאני אומר, אומר מתר קרוב למזיד הוא.

"ולגר ולתושב". או כשם שגולה על ידי ישראל, כך ישראל גולה על ידו. אמרת, אם כשהרגו ישראל פטור, קל וחמר שלא יגלה, אלא אם הרגו ישראל הרוג, ואם הרג את ישראל נהרג. תהיינה שש הערים האלה למקלט, למה נאמר. לפי שהוא אומר "את שלש הערים תתנו מעבר לירדן" שומעני את הראשונה שמפרישין תהא קולטת, תלמוד לומר "תהיינה שש הערים האלה", מגיד שלא קלטה אחת מהן עד שהפרשו כלן.

**פסוק טז-יח** "ואם בכלי ברזל הכהו". אמר שמואל, מפני מה לא נאמר 'יד' בברזל. מפני שהברזל ממית בכל שהוא, לפיכך לא נתנה בו תורה שעור, והני מלי דברזי מברז. כפפו לתוך המים או לתוך האור ואינו יכול לעלות משם ומת, חיב. מנא לן. אמר שמואל אמר קרא (להלן פסוק כא) "או באיבה", לרבות המצמצם. ההוא גברא דצמצמיה לחיותא דחבריה בשמשא ומתה, רבינא מחיב, רב אחא בר יעקב פוטר. רבינא מחיב, קל וחמר, ומה רוצח, שלא עשה בו את שוגג כמזיד ואנס כרצון, חיב בו את המצמצם, נזקין שעשה בהן שוגג כמזיד ואנס כרצון אינו דין שנחיב בו את המצמצם. רב אחא בר יעקב פוטר, אמר קרא "מות יומת המכה רצח הוא", ברוצח הוא דחיבתי לך מצמצם, בנזקין לא חיב מצמצם.

"ואם בכלי ברזל הכהו וימת". למה נאמר. לפי שהוא אומר ואם באבן יד וגו' אין לי אלא שהרגו באלו שיהא חיב, בברזל מנין, תלמוד לומר "ואם בכלי ברזל". הא עד שלא יאמר יש לי בדין, אם כשהרגו באבן ובעץ חיב, קל וחמר בברזל, אלא אם אמרת כן ענשת מן הדין, לכך נאמר "ואם בכלי ברזל". [או מה אבן מלא יד אף ברזל] מלא יד. אמרת, גלוי היה לפני מי שאמר והיה העולם שהברזל ממית במשהו, לפיכך לא נאמר בו 'יד', אלא אפלו במחט ואפלו בצנורא. אין לי אלא שהרגו בכלי ברזל שיהא חיב, השליך עשתות וגולמים עליו מנין. תלמוד לומר "מות יומת הרצח" מכל מקום.

"מות יומת" (כתוב ברמז שכ"ב).

"מות יומת הרצח". על רציחתו אתה הורגו, ואי אתה הורגו על רציחת שורו (כתוב ברמז ש"מ).

אתיא "רצח" "רצח" (כתוב ברמז שנ"ב).

"רוצח וגואל דם", שני כתובים הבאים כאחד ואין מלמדין (כתוב בשפטים).

"ואם באבן יד". למה נאמר. לפי שהוא אומר (שמות כא, יח) ["ו]כי- יריבן אנשים", שומע אני שאם יכנו בין בדבר שהוא כדי להמיתו ובין בדבר שאינו כדי להמיתו. תלמוד לומר "ואם באבן יד", מגיד שאינו חיב עד שיכנו בדבר שהוא כדי להמיתו. ומנין שעל מקום שהוא כדי להמיתו. תלמוד לומר (דברים יט, יא) "וארב לו וקם עליו", מגיד שאינו חיב עד שיכנו בדבר שהוא כדי להמיתו ועל מקום שהוא כדי להמיתו. אין לי אלא שהרגו באבן, שהוא חיב, גלגל עליו סלעים ועמודין מנין. תלמוד לומר "רצח הוא מות יומת", מכל מקום.

"או בכלי עץ", למה נאמר. לפי שהוא אומר "וכי יכה איש את עבדו או את אמתו בשבט" שומע אני בין בדבר שיש בו כדי להמיתו ובין בדבר שאין בו כדי להמיתו. תלמוד לומר "או בכלי עץ יד אשר ימות בו הכהו", עד שיכנו בדבר שיש בו כדי להמית. על מקום שהוא כדי להמית, מנין. תלמוד לומר (דברים יט, יא) "וכי יהיה איש ששנא" וגו', מגיד שאינו חיב עד שיכנו בדבר שיש בו כדי להמית ועל מקום שהוא כדי להמית. אין לי אלא שהרגו בעץ, שהוא חיב, השליך עליו קורות וכלונסאות מנין תלמוד לומר "רצח הוא מות יומת הרצח", מכל מקום.

אין לי אלא שהכהו באבן, מנין אתה אומר שהכהו בגוש מלח או בפלח של דבלה או הפיל עליו סל מלא עפר או סל מלא צרורות. תלמוד לומר "ואם באבן יד" וגו'. "או בכלי עץ", מנין אתה מרבה שהכהו בראש הקורה או בראש התרן של ספינה. תלמוד לומר "או בכלי עץ יד". מנין אתה מרבה הדוחף חברו לתוך המים או לתוך האור או שהסית בו את הנחש.

**פסוק יט** לפי שנאמר (דברים יז, ז) "יד העדים", הרי מי שברח לבבל יכול ילכו לשם. אמרת, גאל הדם הוא ימית וגו'. מנין אפלו אמר איני יכול להקבילו. תלמוד לומר "בפגעו בו" וגו' "גאל הדם הוא ימית את הרצח". מצוה בגואל הדם. ומנין שאם אין לו גואל הדם שבית דין מעמידין גואל הדם. תלמוד לומר "בפגעו בו", מכל מקום.

"גאל הדם". למה נאמר. לפי שהוא אומר (לעיל פסוק טז-יח) ואם בכלי ברזל הכהו... ואם באבן יד... [או בכלי עץ יד] אין לי אלא שהרגו באלו שהוא חיב, בדבר אחר מנין. אתה דן בנין אב משלשתן, לא ראי אבן כראי העץ ולא ראי עץ כראי האבן ולא ראי זה וזה כראי ברזל ולא ראי ברזל כראי שניהן, הצד השוה שבשלשתן שהן כדי להמית והמית מצוה ביד גואל הדם להמיתו, אף כל שהוא כדי להמית והמית מצוה ביד גואל הדם להמיתו.

**פסוק כ-כא** "ואם בשנאה יהדפנו". מכל מקום. או אפלו דחפו לתוך המים או לתוך האור או שסה בו את הכלב והכיש בו את הנחש. הרי אתה דן בנין אב משלשתן, לא ראי אבן כראי העץ ולא ראי עץ כראי האבן ולא ראי זה וזה כראי ברזל ולא ראי ברזל כראי שניהן, הצד השוה שבשלשתן שהן מחמת הממיתים והמית הרי זה חיב, יצא את שדחפו לתוך האור או לתוך המים ושסה בו את הכלב ושסה בו את הנחש, שדינו מסור לשמים. או השליך עליו בצדיה, שצודה לו ומתכון לו.

מנין אפלו אמר איני יכול להקבילו. תלמוד לומר "בפגעו בו הוא ימ(י)תנו". "ואם בשנאה יהדפנו", והלא שנאה היא איבה ואיבה הוא שנאה, ומה תלמוד לומר "איבה ושנאה". אלא מה שנאה שערו את המכה וכו' אף איבה שערו וכו'. "בצדיה וימת", נאמר כאן צדיה ונאמר למטה צדיה, מה צדיה הנאמר למטה מגיד ששערו את ההשלכה ואת המכה וכו'.

לפי שנאמר "מות יומת המכה" יכול כל המכים מתים, קטן שהכה, שוטה שהכה, מלמד סופרים שהכה, ומלמד תינוקות, והמכה מכת מרדות, והמכה מאהבה. אמרי, (שם, יד) "כי יזיד", פרט לשוגג, "איש" פרט לקטן. "על רעהו", פרט לתושב, "להרגו", שנתכון לו, "בערמה", פרט לשוטה, "אך אם יום או יומים יעמד", [פרט לרב שהכה לעבדו], לפי שאמר "בבלי דעת", פרט למכה שלא בדעת והמלמד סופרים והמכה מכת מרדות, והמכה מאהבה. לפי שנאמר (שם יט, יט) "ועשית לו כאשר זמם", יכול אף השולח. אמרת, מות יומת המכה, ולא השולח. ממעט אני בשולח להכות מכה שאינה כדי למכה והכה, ולא אמעט בשולח להכות מכה שהיא כדי למכה והכה. אמרת מות יומת המכה, ולא השולח. מקל אני באלו ולא אק(י)ל בעבד אחרים. תלמוד לומר "מות יומת המכה". מקל אני בעבד אחרים ולא אקל בעבד עצמו. תלמוד לומר "מות יומת המכה". ארבה אני אביו נשיא ולא ארבה אביו דין. תלמוד לומר "מות יומת המכה". (מות יומת) ארבה אביו דין בבית דין הגדול, [שלא בבית דין הגדול מנין]. תלמוד לומר "מות יומת המכה", אפשר לומר כל אלו באביו, בזמן שעשה בהן חבורה מגיד שהוא חיב.

לפי שנאמר (שם יג, יב) "וכל ישראל ישמעו וייראו" התקינו שיהו הורגין ברגל, יכול אם היתה אשה עברה יאריכו לה עד שתלד. תלמוד לומר "מות יומת המכה". יכול אם היתה בת שלשה חדשים לא יאריכו לה עד שתלד, אבל אם היתה בת תשעה חדשים יאריכו לה עד שתלד. תלמוד לומר "מות יומת". או מות יומת מיתה שגזרו עליו בית דין, מנין שיכו אותו באבנים ובחצים ובפלחות. תלמוד לומר "מות יומת", מכל צד.

אין במשמע אלא בזמן שהסנהדרין במקומה, בזמן שאין הסנהדרין במקומה נתחיב אדם סקילה ביתו נופל עליו או חיה גוררתו וכו'. לפי שנאמר "כבד את אביך" הרי מי שהרג את בנו מנין שבנו מתר בו. תלמוד לומר (לעיל פסוק יט) "גאל הדם הוא ימית" וגו'.

"או באיבה הכהו בידו". למה נאמר. לפי שהוא אומר (לעיל פסוק טז- יח) "ואם בכלי ברזל וגו' ואם באבן וגו' או בכלי עץ וגו'" אין לי אלא שהרגו באלו חיב, דעכו חנקו בעטו מנין, תלמוד לומר ("וכו') [בידו"], מכל מקום.

**פסוק כב-כח** **רמז תשפח** "ואם בפתע". פרט לקרן זוית. "בלא איבה", פרט לשונא. "הדפו", שדחפו בגופו. "או השליך עליו", להביא ירידה שהיא צרך עליה. "בלא צדיה", פרט למתכון לצד זה והלכה לה לצד אחר. (שמות כא, יג) "ואשר לא צדה", פרט למתכון לזרק שתים וזרק ארבע. "ואשר יבא את רעהו ביער", מה יער רשות לנזק ולמזיק לכנס לשם, אף כל רשות לנזק ולמזיק לכנס לשם.

תנו רבנן הסומא אינו גולה, שנאמר "בלא ראות", למעט את הסומא דברי רבי יהודה. [רבי מאיר אומר בלא ראות, לרבות את הסומא], מאי טעמא דרבי יהודה, דכתיב (דברים יט, ה) "ואשר יבא את רעהו ביער", אפלו סומא, אתא בלא ראות מעטיה, ורבי מאיר, בלא ראות למעט, ו"בבלי דעת" למעט, הוי מעוט אחר מעוט ואין מעוט אחר מעוט אלא לרבות. ורבי יהודה, "בבלי דעת" פרט למתכון הוא דאתא.

"בלא ראות", להביא את הזורק בלילה.

תניא רבי יהודה אומר סומא אין לו בשת. מאי טעמא דרבי יהודה. דכתיב (דברים כה, יב) "לא תחוס עינך", וגמר "עינך" "עינך" מעדים זוממים, מה התם סומין לא, אף הכא סומין לא. וכן היה רבי יהודה פוטרו מחיבי מיתות בית דין, אתיא "רצח" "רצח" מחיבי גליות. וכן מחיבי מלקיות, אתיא "רשע" "רשע" מחיבי מיתות בית דין. וכן היה רבי יהודה פוטרו מכל דינין שבתורה, דאמר קרא (להלן פסוק כד) ושפטו העדה בין המכה ובין גאל הדם, כל שישנו במכה ובגואל הדם ישנו במשפטים, וכל שאינו במכה וגואל הדם אינו במשפטים. אמר רב יוסף מריש הוה אמינא מאן דאמר לי הלכה כרבי יהודה עבידנא יומא טבא לרבנן, דאמינא לא מפקדנא ועבידנא מצוה, כיון דשמעית להא דאמר רבי חנינא גדול המצוה ועושה ממי שאינו מצוה ועושה, מאן דאמר לי לית הלכתא כרבי יהודה עבידנא יומא טבא לרבנן. וכן היה רבי יהודה פוטרו מכל המצות שבתורה, דאמר קרא, ("אלה המצות) [וזאת המצוה] והחקים והמשפטים", כל שישנו במשפטים ישנו במצוות וחקים, וכל שאינו במשפטים אינו במצוות וחקים.

"בלא ראות". פרט לסומא דברי רבי יהודה, וכו'. אלמא קסבר רבי יהודה מקצת ידיעה לאו ככל ידיעה, ורבי מאיר אפכא. ורמינהו יודע אני שיש נדרים אבל איני יודע שיש מפרים, (נעשה כמי שלא שמע כלל) [יפר]. יודע אני שיש מפרים [אבל] איני יודע שזה נדר, רבי מאיר אומר לעולם לא יפר אלא אם הוא יודע בתוך היום שהוא נדר, ולא אמרינן מקצת שמיעה ככל שמיעה. ורבי יהודה אמר יפר בתוך היום אף על פי שאינו יודע שהוא נדר, דאמרינן מקצת שמיעה ככל שמיעה. אמר רבא הכא מענינא דקרא והכא מענינא דקרא, רבי יהודה סבר גבי רוצח כתיב (דברים יט, ה) "ואשר יבא את רעהו ביער" כל דבר מיעל יער וסומא נמי בר מיעל יער, ואי אמרת בלא ראות לרבות את הסומא מיער נפקא ליה, אלא שמע מ(י)נה למעט את הסומא. ורבי מאיר סבר (שם, ד) "בבלי דעת" כתיב, כל דבר מידע, וסומא לאו בר מידע הוא, ואי אמרת בלא ראות פרט לסומא "מבלי דעת" נפקא ליה, אלא שמע מ(י)נה לרבות את הסומא, אבל גבי נדרים כתיב (לעיל ל, ח) "ושמע אישה" "ושמע אביה", רבי יהודה סבר מקצת שמיעה ככל שמיעה ורבי מאיר סבר אפכא.

"ויפל עליו". אלו הן הגולין, ההורג נפש בשגגה. היה מעגל במעגילה ונפלה עליו והרגתו, היה משלשל בחבית ונפלה עליו והרגתו, היה יורד בסלם ונפל עליו והרגו, הרי זה גולה. אבל היה מושך במעגילה ונפלה עליו והרגתו, היה דולה בחבית ונפסק החבל ונפלה עליו והרגתו, היה עולה בסלם ונפל עליו והרגו, הרי זה אינו גולה. זה הכלל, כל שבדרך ירידתו, גולה, שלא בדרך ירידתו, אינו גולה. מנא הני מלי. אמר שמואל דאמר קרא ויפל עליו וימת, עד שיפל דרך נפילה.

"ויפל". לרבות שקפץ לתוך מעין. והוא לא אויב לו, להעיד. ולא מבקש רעתו, לשפטו, מגיד שדבבו של אדם לא דנו ולא מעידו.

תנו רבנן "והוא לא אויב לו", יעידנו. ולא מבקש רעתו, ידיננו. אשכחן שונא, אוהב מנלן. סברא הוא, שונא מאי טעמא, משום דמרחקא דעתיה, אוהב נמי מקרבא דעתיה. ורבנן, האי ולא אויב לו ולא מבקש רעתו מאי דרשי ביה. חד לדין, ואידך כדתניא והוא לא- אויב לו, איסי בן יהודה אומר, מכאן לשני תלמידי חכמים ששונאין זה את זה שאין יושבין בדין כאחד.

"והוא לא אויב לו". לפסל את השונאין מלישב בדין... אין לי אלא שונאים, קרובים מנין. תלמוד לומר בין המכה ובין גאל הדם, אין לי אלא דינין, שפוסל בהן שונאים וקרובים, עדים מנין. הרי אתה דן, הואיל ואמרה תורה הרג על פי דינין, הרג על פי עדים, מה דינין פוסל בהן שונאים וקרובים, אף העדים יפסל בהן שונאים וקרובים. ועוד קל וחמר, ומה דינין, שאין הדברים נגמרין על פיהם, פוסל בהן שונאים וקרובים, עדים, שהדברים נגמרין על פיהם, אינו דין שיפסל בהן שונאים וקרובים. אין לי אלא רוצח, שאר חיבי מיתות בית דין מנין. תלמוד לומר "המשפטים האלה". אין לי אלא לישראל, לגרים מנין. תלמוד לומר "המשפטים האלה". אין לי אלא דיני נפשות, דיני ממונות מנין. תלמוד לומר "על המשפטים האלה". או כשם שדיני נפשות בעשרים ושלשה כך דיני ממונות בעשרים ושלשה. תלמוד לומר "האלה", אלה בעשרים ושלשה ואין דיני ממונות בעשרים ושלשה. דיני נפשות מנין. תלמוד לומר "ושפטו העדה" הרי עשרה, והצילו העדה הרי עשרה, [ועוד] שלשה מנין, הרי אתה דן הואיל ואמרה תורה הרג על פי עדים, הרג על פי מטין דינין, מה עדים שנים, אף מטין שנים, ואין בית דין שקול, מוסיפין עליהן עוד אחד הרי שלשה. דורשי רשומות היו אומרים שלש עדות הכתובות בפרשה, ללמדך שדיני נפשות בשלשה.

מנין לסנהדרי קטנה שהיא עשרים ושלשה. שנאמר "ושפטו העדה והצילו העדה", עדה שופטת ועדה מצלת הרי עשרים, ומנין לעדה שהיא עשרה, שנאמר (לעיל יד, כז) "עד מתי לעדה הרעה", יצאו יהושע וכלב, ומנין להביא עוד שלשה, ממשמע שנאמר "לא תהיה אחרי רבים לרעת" שומע אני שיהיה עמהן לטובה אם כן למה נאמר (שם) "אחרי רבים להטת", לא כהטיתך לטובה הטיתך לרעה, לטובה על פי אחד לרעה על פי שנים, ואין בית דין שקול, מוסיפין עליהם עוד אחד, הרי עשרים ושלשה.

"והצילו העדה את הרצח" מכאן אתה אומר הרג נפש בין בשוגג בין במזיד הכל מקדימין לערי מקלט, ובית דין שולחין ומביאין אותו משם, מי שנתחיב מיתה הרגוהו, מי שלא נתחיב פטרוהו, מי שנתחיב גלות מחזירין אותו למקומו שנאמר "והשיבו אתו העדה".

"עד מות הכהן הגדל", תניא כהן גדול שהרג את הנפש במזיד, נהרג. בשוגג, גולה ועובר על עשה ועל לא תעשה, והרי הוא כהדיוט לכל דבריו. במזיד נהרג, פשיטא. בשוגג גולה איצטריך ליה, סלקא דעתך אמינא הואיל וכתיב "עד מות הכהן הגדל" אימא כל דאית ליה תקנתא בחזרה [לגלי דלית ליה תקנתא בחזרה] לא לגלי, דתנן ההורג כהן גדול או כהן גדול שהרג אין יוצא משם לעולם, קא משמע לן. ואימא הכי נמי. אמר קרא (דברים יט, ג) "לנוס שמה כל רצח", אפלו כהן גדול במשמע. ועובר על עשה, לא סגי דלא עבר. הכי קאמר אם עבר הרי הוא כהדיוט. פשיטא. סלקא דעתך אמינא הואיל ותנן אין דנין כהן גדול אלא בבית דין של שבעים ואחת, דכתיב "כל הדבר הגדל יביאו אליך", דבריו של גדול, אימא כל דבריו של גדול, קא משמע לן. ואימא הכי נמי. מי כתיב "דברי גדול" "הדבר הגדל" כתיב.

אחד משוח בשמן המשחה, ואחד מרבה בגדים, ואחד שעבר ממשיחתו, מחזירין את הרוצח. רבי יהודה אומר אף משוח מלחמה מחזיר את הרוצח. מנא הני מלי. דאמר קרא עד מות הכהן הגדל, וכתיב (להלן פסוק כח) "כי בעיר מקלטו ישב עד מות הכהן הגדל", ורבי יהודה, כתיב קרא אחרינא (להלן פסוק לב) "לשוב לשבת בארץ עד מות הכהן" (הגדל). ואידך, מדלא כתיב הגד(ו)ל חד מהנך הוא.

"עד מות הכהן הגד(ו)ל". לפיכך אמותיהן של כהנים מספקות להם מחיה וכסות כדי שלא יתפללו על בניהן שימותו. טעמא דלא מצלי הא מצלי מיתי, והכתיב (משלי כו, ב) "קללת חנם לא תבא". אמר ליה ההוא סבא, מפרקיה דרבא שמיע לי, שהיה להם לבקש רחמים על דורן ולא בקשו. ואיכא דאמרי כדי שיתפללו על בניהן שלא ימותו, טעמא דמצלי הא לא מצלי מיתי, מאי הוה להו למעבד. הכא אמרי טוביא חטא וזיגוד מנגיד, התם אמרי שכם נסיב ומבגיא גזיר. אמר ליה ההוא סבא וכו', כי ההוא גברא דאכליה אריא ברחוק תלתא פרסי מניה דרבי יהושע בן לוי ולא אשתעי אליהו בהדיה תלתא יומי.

כשם שהעיר קולטת, כך תחומה קולטת. ורמינהו וישב בה, ולא בתחומה. אמר אביי, לא קשיא, כאן לקלט, כאן לדור. ותפוק ליה דאין עושין שדה מגרש ומגרש שדה, לא מגרש עיר, ולא עיר מגרש. אמר רב ששת, לא נצרכה אלא למחלות.

"עד מות הכהן הגדל". רבי מאיר אומר רוצח מקצר ימיו של אדם וכהן גדול מאריך ימיו של אדם, אין בדין שיהא מי שמקצר ימיו של אדם לפני מי שמאריך ימיו של אדם. רבי אומר רוצח מטמא את הארץ ומסלק את השכינה, וכהן גדול גורם לשכינה שתשרה בארץ, אינו דין וכו'. ואם יצא יצא, אמר רבי אלעזר בן עזריה, אם מדת פרענות מעטת הפוסע פסיעה אחת הרי הוא מתחיב בנפשו, קל וחמר למדת טובה מרבה.

תנו רבנן, "ואם יצא יצא הרצח". אין לי אלא במזיד, בשוגג מנין. תלמוד לומר "ואם יצא יצא", מכל מקום. והתניא במזיד נהרג, בשוגג גולה. לא קשיא, הא כמאן דאמר דברה תורה כלשון בני אדם, הא כמאן דאמר לא אמרינן דברה תורה כלשון בני אדם. אמר אביי, מסתברא כמאן דאמר דברה תורה כלשון בני אדם, שלא יהא סופו חמור מתחלתו, מה תחלתו במזיד נהרג בשוגג גולה, אף סופו במזיד נהרג בשוגג גולה.

(פסוק כח) "ישוב הרצח אל ארץ אחזתו", לארץ אחזתו הוא שב, ואינו שב למה שהחזקו אבותיו דברי רבי יהודה. רבי מאיר אומר אף הוא שב למה שהחזקו אבותיו. כיוצא בו "ושב אל משפחתו", חוזר לשררה שהיה בה דברי רבי מאיר. רבי יהודה אומר לא היה חוזר לשררה שהיה בה. "ושב אל משפחתו", למשפחתו הוא שב ואינו שב למה שהחזקו אבותיו דברי רבי יהודה. רבי מאיר אומר אף הוא שב למה שהחזקו אבותיו, (שם) "ואל אחזת אבותיו" כאבותיו, גמר שיבה שיבה מהתם.

(פסוק כה) "והשיבו אתו העדה". יכול משנתחיב גלות ולא הספיק לגלות עד שמת כהן גדול יגלה. תלמוד לומר "והשיבו", שאינו זז ממקומו אל עיר מקלטו, החזירו רוצח לדון, היו מגלין אותו. יכול יהו מגלין אותו לעיר שדר. תלמוד לומר "אל עיר מקלטו".

"אשר נס שמה". לא יצא למול את הקטן. שמה, לא יצא להציל מן הגיס, מן הנהר, מן הדלקה, מן המפלת. שמה, לא יצא לחלק לעניים. יכול אם היה עני לא יצא אבל אם היה עשיר יצא. תלמוד לומר "שמה". יכול אם היו עשירים כיוצא בו לא יצא, אבל לא היו עשירים כיוצא בו יצא. תלמוד לומר "שמה". "וישב בה", אל יהי מחזר מעיר לעיר. ממעט אני שנמשח בימיו והוא איש, לא אמעט שנמשח בימיו והוא קטן. תלמוד לומר "בשמן הקדש", (הוא) [בו] תלוי הדבר ולא באיש. והשיבו אתו העדה, הרי מי שנתחיב לגלות וגלה חוזר למיתתו של שני. שומע אני עד מות זה ועד מות זה. תלמוד לומר "עד מות הכהן הגדל". (שאמר) עד מות הכהן הגדל, זה המרבה בבגדים. אשר משח, לרבות משוח מלחמה. אתו, פרט למשח (את) עצמו. לפי שנאמר "מקלט", העיר קולטת ואין מגרשה קולט, או העיר מצלת ואין מגרשה מציל. תלמוד לומר "אל עיר מקלטו".

(פסוק כו-כז) "ומצא אתו". פרט למצא הוא גואל דם. לפי שנאמר (לעיל פסוק יא) "ערי מקלט" העיר קולטת ואין תחומה קולט. או העיר מצלת ואין תחומה מציל. תלמוד לומר "מחוץ לגבול עיר מקלטו". ורצח גאל הדם, ביד כל מי שיהרגנו. וכן הוא אומר (בראשית ט, ה) "אך את דמכם לנפשותיכם", מגיד שתובעין דמו של אדם ביד כל מי שיהרגנו.

"בעיר מקלטו ישב", לרבות אנשי עיר מקלטו שגלו גולה עמהן. שומע אני ישב לו בגלות. תלמוד לומר "כי בעיר מקלטו ישב". לרבות שהרג באותה העיר, גולה משכונה לשכונה. ובן לוי גולה מעיר לעיר. עד מות הכהן וגו', מגיד שאחזתו מצלת. אין לי אלא אחזתו מצילתו, מנין אף כל הארץ מצלת. תלמוד לומר "ישוב הרצח אל ארץ אחזתו", מגיד [שארץ] אחזתו מצלת.

**פסוק כט-ל** "והיו אלה לכם", סנהדרין נוהגת בארץ ובחוצה לארץ. תנו רבנן "לדרתיכם בכל מושבתיכם", למדנו לסנהדרין שנוהגת בארץ ובחוצה לארץ, אם כן מה תלמוד לומר (דברים טז, יח) ("ב)שעריך", בשעריך אתה מושיב בתי דינין בכל פלך ופלך, בכל עיר ועיר, בחוצה לארץ אתה מושיב בתי דינין בכל פלך ופלך, ולא בכל עיר ועיר.

"כל מכה נפש, לפי עדים". למה נאמר. לפי שהוא אומר "ורצח גאל הדם", שומע אני יהרגנו בינו לבין עצמו, תלמוד לומר "כל מכה נפש", לפי עדים, מגיד שאינו הורגו אלא בעדים דברי רבי יאשיה. רבי יונתן אומר כל מכה נפש, לפי עדים, למה נאמר. לפי שהוא אומר (לעיל פסוק יב) "ולא ימות הרצח" וגו' שומע אני יהרגנו בבית דין ושלא בעדים, תלמוד לומר "כל מכה נפש", לפי עדים, מגיד שאינו הורגו אלא בעדים ובבית דין.

"ועד אחד לא יענה". בין לזכות בין לחובה, רבי יוסי בר יהודה אומר עונה לזכות ואינו עונה לחובה. מאי טעמא דרבי יוסי בר רבי יהודה. אמר קרא ועד אחד לא יענה בנפש למות, למות הוא דאינו עונה אבל לזכות עונה. ורבנן, משום דמחזי כנוגע בעדותו. ורבנן, האי למות מאי דרשי ביה. מוקמי ליה באחד מן התלמידים, כדתניא, אמר אחד מן העדים יש לי ללמד עליו זכות מנין שאין שומעין לו, תלמוד לומר "ועד אחד לא יענה", מנין לאחד מן התלמידים שאמר יש לי ללמד עליו (זכות) [חובה] מנין שאין שומעין לו, תלמוד לומר "אחד לא יענה".

"ועד אחד לא יענה בנפש למות". אבל עונה בו לשבעה. ועד אחד, זה בנה אב, כל מקום שנאמר "עד" הרי הוא בכלל שני עדים עד שיפרט לך הכתוב אחד.

"בכל מושבתיכם". בחוצה לארץ. יכול אף ערי מקלט יהו נוהגות בארץ ובחוצה לארץ, תלמוד לומר (בכל מושבתיכם) [אלה] הדינין נוהגין בארץ ובחוצה לארץ, וערי מקלט אינן נוהגות אלא בארץ.

"כל מכה נפש, לפי עדים". מנין אף הגולה לפי עדים, תלמוד לומר "כל מכה... לפי עדים". דיני גלות ומלקות מנין. תלמוד לומר "כל- מכה נפש לפי עדים", עד שהוא כשר להעיד. ומנין אף עד שאינו כשר להעיד. תלמוד לומר "עד", ועד, שאמר עד ועד לרבות בעל דין.

**פסוק לא-לב** "ולא תקחו כפר לנפש רצח". למה לי. דאמר רחמנא לא תשקל ממונא ותפטריה מן קטלא. לא תקחו כפר לנוס אל עיר מקלטו, למה לי. דאמר רחמנא לא תשקל מניה ממונא ותפטריה מגלות. תרתי קראי למה לי. חד במזיד וחד בשוגג, וצריכי.

מנין לנרצע שכלו לו ימיו ורבו מסרהב בו לצאת ואינו יוצא וחבל בו ועשה בו חבורה, מנין שהוא פטור. תלמוד לומר "ולא תקחו כפר" וגו' "לשוב", לא תקחו כפר לשב.

"ולא תקחו כפר לנפש רצח". לנפש רוצח אי אתה לוקח כפר, אבל אתה לוקח כפר לראשי אברים שאינן חוזרין.

"ולא תקחו כפר לנפש רצח". למה נאמר. לפי שהוא אומר (שמות כא, ל) "אם כפר יושת עליו" או כשם שנותנין פדיון למומתין בידי שמים כך יהו נותנין למומתין בידי אדם, תלמוד לומר "ולא תקחו כפר" וגו', רבי יאשיה אומר הרי שיצא להרג וחבל באחרים, חיב. חבלו אחרים, פטורין בגופו ולא בממונו. או עד שלא נגמר דינו, תלמוד לומר "אשר הוא רשע למות", עד שלא נגמר דינו חיב, משנגמר דינו פטור. רבי יונתן אומר, הרי שיצא להרג וקדם אחד והרגו פטור. או עד שלא נגמר דינו. תלמוד לומר "אשר הוא רשע למות", עד שלא נגמר דינו חיב, משנגמר דינו פטור. ולא תקחו כפר לנוס אל עיר מקלטו, הרי שהרג את הנפש במזיד שומע אני יתן ממון ויגלה. תלמוד לומר "ולא תקחו כפר לנוס".

"ולא תקחו כפר". הרי מי שנתחיב לגלות וחבל בו ואמר לו צא ולך, יכול יש לו חבל. אמרת לנפש, לגולה. ולא תקחו כפר לנוס, לרבות שגלה לעיר מקלט וחבלו בו אמרו לו צא ולך יכול יש לו חבל. תלמוד לומר "לשוב". הנמכר לשנים ושלמו שש וחבלו בו ואמר לו צא ולך, יכול יש לו חבל. תלמוד לומר "לשוב".

"ולא תחניפו את הארץ". זו אזהרה לחנפים. דבר אחר "ולא תחניפו את הארץ", אל תגרמו לארץ שתהא מחנפת לכם. כי הדם הוא יחניף, רבי יאשיה אומר, לשון נוטריקון יחן אף על הארץ. ולארץ לא יכפר, למה נאמר. לפי שהוא אומר "וערפו שם את העגלה" הרי שנתערפה עגלה ואחר כך נמצא ההורג שומע אני פוטרין אותו, תלמוד לומר "ולארץ לא יכפר".

"ולארץ לא יכפר". הרי עגלה כאדם, מה אדם תולה אף עגלה תולה.

**פסוק לד** "ולא תטמא את הארץ". היא טהורה מלטמא ואין כל הארצות טהורות מלטמא. שכן בתוך בני ישראל, יכול בתוך מאה, בתוך אלף. תלמוד לומר "בתוך בני ישראל". ויש אומרים, בתוך כל שבט ושבט, ויש אומרים, בכל השבטים. רבי נהוראי אומר, כי אני ה' שכן, [יכול] בגלות, תלמוד לומר "בארץ". או בארץ ואתם בגלות. תלמוד לומר "בתוך בני ישראל", בשעה שבני ישראל בארץ ולא בשעה שהן בחוצה לארץ.

"ולא תטמא את הארץ". מגיד הכתוב ששפיכת דמים מטמא את הארץ ומסלקת את השכינה, מפני שפיכת דמים חרב בית המקדש. מעשה בשני כהנים שהיו שוין ורצין ועולין בכבש, קדם אחד מהם את חברו בתוך ארבע אמות, נטל סכין ותקע לו בלבו. בא רבי צדוק ועמד על מעלות האולם ואמר שמעוני אחינו בית ישראל הרי הוא אומר (דברים כא, א) "כי ימצא חלל באדמה" וגו', בואו ונמדד על מי ראוי להביא את העגלה, על ההיכל או על העזרות. געו כלם בבכיה. ואחר כך בא אביו של התינוק ואמר להם אחינו אני כפרתם, עדין בני מפרפר וסכין לא נטמאת. ללמדך שטמאת סכינין קשה להן לישראל יותר משפיכות דמים. וכן הוא אומר (מ"ב כא, טז) "וגם דם נקי שפך וגו', מכאן אמרו בעוון שפיכות דמים שכינה מסתלקת מישראל ומקדש מטמא.

"אשר אני שכן בתוכ(ם)[ה"]. חביבין ישראל שאף על פי שהם טמאים שכינה ביניהם, שנאמר (ויקרא טז, טז) "השכן אתם בתוך טמאתם", רבי נתן אומר חביבין ישראל שכל מקום שגלו שכינה עמהם, גלו למצרים שכינה עמהם, שנאמר "הנגלה נגליתי לבית אביך", גלו לבבל שכינה עמהם, שנאמר (ישעיה מג, יד) "למענכם שלחתי בבלה", גלו לעילם, שכינה עמהם, שנאמר "ושמתי כסאי בעילם", גלו לאדום שכינה עמהם, שנאמר (ישעיה סג, א) "מי זה בא מאדום", וכשהן חוזרין שכינה חוזרת עמהם, שנאמר (דברים ל, ג) "ושב ה' אלהיך" וגו', "והשיב" לא נאמר, אלא "ושב", ואומר "אתי מלבנון כלה" וגו', רבי אומר משל למה הדבר דומה, למלך שאמר לעבדו אם בקשתני הריני אצל בני, כל זמן שאתה מבקשני הריני אצל בני, וכן הוא אומר (ויקרא טז, טז) "השכן אתם בתוך טמאתם".