# פרק ל'

> מקור: https://rabenu.app/books/yalkut-shimoni/bamidbar/matot/perek-30/

**פסוק א** "ויאמר משה אל בני ישראל", להפסיק הענין דברי רבי ישמעאל.

"ביום השמיני עצרת", הלכה, אדם מישראל מהו שיהא מ(ו)תר לו לאכל בסכתו ביום השמיני. כך שנו חכמים אבל מוריד הוא את הכלים מן המנחה ולמעלה בשביל כבוד יום טוב האחרון. אמר רבי יהושע בן לוי צריך אדם להפריש עצמו מסכתו ביום השמיני שכבר אמרה תורה (ויקרא כג, מב) "בסכ(ו)ת תשבו שבעת ימים". ואם היתה סכתו ערבה עליו, איך יעשה. אמר רבי הושעיא נכנס ומקדש בתוך ביתו ונכנס ואוכל בתוך סכתו. (דבר אחר) [רב אמר] צריך לפסלה מבעוד יום. וכיצד הוא פוסלה. מעביר חרות אחת והוא פוסלה. ולמה הטריחה עליו התורה שיכנס בתוך ביתו. מפני שרגל בפני עצמו הוא. רבא אמר יום השמיני רגל בפני עצמו, פיס בפני עצמו, קרבן בפני עצמו, טעון ברכה לעצמו. מה ברכה הוא טעון. אמר רבי אלעא להזכיר בו זמן, תדע לך, שהוא זמן בפני עצמו. אמר רבי אבין הלוי אמר רבי חיא בכל ימות החג כתיב וביום ובזה כתיב ביום להודיעך שמועד בפני עצמו. מנין. ממה שכתוב בענין ביום השמיני עצרת תהיה לכם.

זה שאמר הכתוב (ישעיה כו, טו) "יספת לגוי ה' יספת לגוי נכבדת" אתה נותן לישראל בן הוא מוהלו לשמונה ימים, אתה נותן לו בית הוא קובע מזוזה, נתת לו גג הוא עושה לו מעקה, נתת שלוה לפרעה, שמא קראך ה', לא בחרופין ובגדופין, (שמות ה, ב) "מי ה' אשר אשמע בק(ו)לו", נתת שלוה לסנחריב, שמא קראך ה', לא בחרופין ובגדופין, "מי בכל אלהי הארצות" וגו', נתת שלוה לנבוכדנצר, שמא קראך ה', לא בחרופין ובגדופין, "ומן הוא אלה" וגו', נתת שלוה לדוד, נכבדת וברכך, (דהי"א כט, י) "ויברך דוד את ה' לעיני כל- הקהל ויאמר דוד ברוך אתה ה'", נתת שלוה לשלמה, נכבדת וברכך "ברוך ה' אשר נתן מנוחה לעמו ישראל" וגו', נתת שלוה לדניאל וברכך, שנאמר (דניאל ב, כ) "ענה דניאל ואמר להוא שמ(י)ה די אלהא מברך". רבנן אמרי "יספת לגוי", כל שאתה מוסיף לנו ימים טובים אנו מוסיפין לך קרבנות. אמר רבי לוי בכל חדש וחדש [שבקיץ] בקש הקדוש ברוך הוא לתן לישראל מועד, בניסן נתן להם פסח, באיר נתן להם פסח קטן, בסיון נתן להם עצרת, בתמוז היה בדעתו לתן להם מועד גדול ועשו העגל ובטל תמוז ואב ואלול ובא תשרי ופרע להם ראש השנה ויום הכפורים והחג. אמר להם הקדוש ברוך הוא לאחרים הוא פורע ושלו אינו נוטל, תן לו יומו, ביום השמיני עצרת תהיה לכם.

זה שאמר הכתוב (קהלת יא, ב) "תן חלק לשבעה וגם לשמונה" רבי אליעזר אומר "תן חלק לשבעה", אלו שבעת ימי השבת, "וגם לשמונה", אלו שמונת ימי המילה, ורבי יהושע אומר "תן חלק לשבעה", אלו שבעת ימי הפסח, "וגם לשמונה", אלו שמונת ימי החג. דבר אחר "תן חלק לשבעה", [אמר רבי לוי תן חלק לשבעת ימי החג], "וגם לשמונה", הזהיר אף בקדשת יום השמיני. אמר רבי יהודה בר רבי סימון בשם רבי מאיר אם נתת חלק לשבעת ימי הנדה [וגם לשמונה] אתה זוכה שאתן לך בן ואתה מוהלהו לשמונה. להלן הוא אומר "עצרת לה' אלהיך" וכאן עצרת תהיה לכם, אמר רבי חנינא בר אדא בפסח אני נועל בפניכם את הרוחות ואת הגשמים בשביל שתזקקו למלאכת השדה, אבל בחג אתם נועלים עצמכם מלפני ואני פותח לכם את האוצרות שבהם הרוחות ושבהם הגשמים. דבר אחר אמר רבי לוי בשם רבי חמא בר חנינא למה הדבר דומה, לשני פרגמטוטין שנכנסו למדינה, אמר אחד לחברו אם פותחין אנו שנינו כאחת הרי אנו עושין זול במדינה, אלא את פתח שבתך ואני פותח שבתי. (שה"ש ז, ב) "מה יפו פעמיך בנעלים" ["בנעל" אין כתיב כאן אלא "בנעלים"], בשתי נעילות, נעילה בפסח נעילה בחג. אמר הקדוש ברוך הוא לישראל, בני, אתם נועלין [בפני] בפסח ואני נועל בפניכם בחג, ואני משיב רוחות ומעלה עננים ומוריד גשמים ומפריח טללים ומגדל צמחים ומדשן פרות, ואתם נועלים בפני בפסח ואתם יוצאים וקוצרין ומוציאין אותה מלאה ברכות, לפיכך צריך הכתוב לומר ביום השמיני עצרת.

דבר אחר למה נעצרו עוד יום אחד. רב אמר משל למה הדבר דומה למלך שהגיע לו יום טוב. באו אריסיו וכבדו אותו, באו בני ביתו וכבדו אותו. היתה מטרונא מרמזת בהם עד שנוהג עמכם תבעו צרכיכם מן המלך. כך, התורה מרמזת לישראל תבעו צרכיכם, כיצד, וביום השני (פסוק יט) "ונסכיהם" ביום הששי (פסוק לא) "ונסכיה" וביום השביעי "כמשפטם", מ"ם יו"ד מ"ם, מים, כיון שלא הבינו כבשה אותם עוד יום אחד, זה יום השמיני.

אתה מוצא, כשם שעצרת של פסח רחוקה חמשים יום אף זאת היתה צריכה להיות רחוקה חמשים יום, ולמה היא סמוכה לחג. אמר רבי יהושע בן לוי משל למה הדבר דומה, למלך שהיו לו בנים הרבה מהן נשואין [במקום רחוק ומהם נשואין] במקום קרוב, [כשהיה מבקשם אותם שהיו נשואים במקום קרוב] באין אצלו, וכשהיו מבקשין לילך ולחזר היו הולכין ובאין ומניחן, למה כך, שהדרך קרובה. וכל יום שהן מבקשין לילך [היו הולכין ובאין], אבל אותן שהיו נשואין במקום רחוק באין אצלו וכשהיו מבקשין לילך היה כובשן עוד יום אחד אצלו. כך, בפסח ימי הקיץ והן עולין בעצרת לירושלים אחר חמשים יום, אבל עכשיו אחר החג ימות הגשמים הן והדרכים טרחות לפיכך אמר הקדוש ברוך הוא עד שהן כאן יעשו את העצרת, הוי ביום השמיני עצרת.

"והקרבתם עלה אשה", אמר רבי פינחס בר חמא שבעים פרים היו שהיו ישראל מקריבים בחג כנגד שבעים אמות שישבו בשלוה. וכן היה רבי ברכיה מחשבן, ביום הראשון שלש עשרה ובשביעי שבעה הרי עשרים, ביום השני שנים עשר ובששי שמונה הרי עשרים, ביום השלישי אחד עשר ובחמישי תשעה הרי עשרים, וביום הרביעי עשרה הרי שבעים. אמר הקדוש ברוך הוא, בני, כל ימי החג אנו טורחין עם האורחים, אני ואתם נסעד היום הזה, הוי פר אחד (ו)איל אחד, אמר רבי חנינא בר יודן כיון שהיו ישראל עולין לירושלים ומקריבין קרבנות החג, כביכול הקדוש ברוך הוא מסביר להם פנים, ומה אומר להם, בני, תהיו שונים היום הזה בטובה ובאין אצלי, מנין, דכתיב "אלה תעשו לה' במועדיכם".

מה ראה להיות פוחת בכל יום. אלא למדתך תורה דרך ארץ שאם ילך אדם לאכסניא וקבלו חברו יום ראשון מאכילו עופות, בשני מאכילו דגים, בשלישי בשר, ברביעי ירק, פוחת והולך עד שמאכילו קטניות. תהיה לכם, אמר להם הקדוש ברוך הוא לישראל השמחה נאה לכם, המועדין נאים לכם, ימים טובים נאים לכם.

"ביום השמיני עצרת", (ישעיה כו, טו) "יספת לגוי". ישראל אם אתה נותן לו בן [הוא מונה שמונה ימים ומל אותו], אם הוא בכור פודהו לשלשים יום, הגדיל מוליכו לבתי כנסיות ולבתי מדרשות ומברכך בכל יום ויום ואומר ברכו את ה' המברך. דבר אחר "יספת לגוי". להכותים אתה מרבה להם ימים טובים אוכלין ושותין ופוחזים נכנסים לבתי תרטיאות ולבתי קרקסאות ומכעיסין אותך בדבריהם ובמעשיהם, אבל ישראל אינן כן אתה נותן להם ימים טובים הן אוכלין ושותין ושמחים ונכנסין לבתי כנסיות ולבתי מדרשות ומרבים בתפלות ומרבין במוספין וקרבין קרבנות, לפיכך צריך הכתוב לומר ביום השמיני.

אמר רבי אלכסנדרי משל למלך שבאת לו שמחה, כל שבעת ימי המשתה היה בנו של מלך טורח עם האורחים, וכיון שיצאו שבעת ימי המשתה אמר המלך לבנו יודע אני שכל שבעת ימי המשתה היית טורח עם האורחים עכשיו אני ואתה נשמח יום אחד ואיני מטריח עליך הרבה אלא טל תרנגול אחד ולטרא אחת של בשר. כך, כל שבעת ימי החג ישראל עסוקין בקרבנותיהן של אמות העולם, דאמר רבי פינחס כל אותן שבעים פרים שהיו ישראל מקריבין בחג כנגד שבעים אמות שלא יצדה העולם מהן, מה טעם, "תחת אהבתי ישטנוני ואני תפלה" בטוחים אנו בתפלה, וכיון שיצאו שבעת ימי החג אמר הקדוש ברוך הוא לישראל עכשיו אני ואתם נשמח יחד ואיני מטריח עליכם הרבה אלא פר אחד ואיל אחד, וכיון ששמעו ישראל כך התחילו מקלסין להקדוש ברוך הוא ואומרים (שם קיח, כד) "זה היום עשה ה' נגילה ונשמחה בו". אמר רבי אבין אין אנו יודעין במה לשמח, אם ביום אם בהקדוש ברוך הוא, בא שלמה ופרש (שה"ש א, ד) "נגילה ונשמחה בך", "בך", בתורתך, "בך", בישועתך. אמר רבי יצחק "בך", בעשרים ושתים אותיות שכתבת לנו בתורתך, ב' תרי ך' עשרים.

**רמז תשפג** "אלה תעשו לה' במועדיכם". אלה עשיתם אין כתיב כאן אלא אלה תעשו, התורה מרמזת לישראל ואומרת להם תמנין יומיא. רבי ברכיה בשם רבי אבא בר כהנא אמר "ושמרת את החקה הזאת למועדה", התורה מרמזת ואומרת תמנין יומיא. אמר רבי יודן ברבי סימון כתיב (דברים כו, טו) "השקיפה ממעון קדשך מן השמים", ומה כתיב בתריה, (שם, טז) "היום הזה ה' אלהיך מצוך לעשות", מה ענין זה אחר זה, אלא כל זמן שישראל עושין רצונו של הקדוש ברוך הוא ומוציאין מעשרותיהן כראוי והן יכולין לומר (שם, יג) "בערתי הקדש מן הבית" הקדוש ברוך הוא מרמז להן לישראל ואומר להם תמנין יומיא "ואתם הדבקים בה' אלהיכם חיים כלכם היום".

**פסוק ב-ד** "וידבר משה אל ראשי המטות", (כתוב ברמז תשפ"ד).

לפי שנאמר "נדר" לרגלים יכול כלן נאמרו בענין אחד. אמרת, זה הפסיק הענין. יכול אין לי שקדמו נשיאים לישראל לשמע אלא בענין נדרים כשאומר וידבר רבה אבל אומר אני מה אלו שהן נדרים אף אומר אני כל סדרי נדר האמורים בתורה שקדמו נשיאים לישראל לשמע. אמרת, (לעיל ה, ו) "דבר אל בני ישראל" לרבות מצות לא תעשה, "כי יעשו" לרבות מצות עשה, לבני ישראל כל שנצטוו בה ישראל (כל) שקדמו נשיאים לשמע. רבי יוסי בן יהודה אומר מנין אתה אומר שנמסרו גדולים להתר נדרים. אמרת וידבר משה אל ראשי המטות לבני ישראל לאמר, בני ישראל עוברין בלא יחל ואין הכותים עוברין בלא יחל. או בני ישראל פרט לגרים. אמרת, איש לרבות את הגרים.

תניא נאמר כאן "זה הדבר" ונאמר להלן (ויקרא יז, ב) "זה הדבר", מה להלן אהרן ובניו וכל ישראל אף כאן אהרן ובניו וכל ישראל ומה כאן ראשי המטות אף להלן ראשי המטות. אמר מר מה להלן אהרן ובניו וכל ישראל [אף כאן אהרן ובניו וכל ישראל]. למאי הלכתא. לומר שהפרת נדרים בשלשה הדיוטות. והא ראשי המטות כתיב. ביחיד ממחה. אמר מר מה כאן ראשי המטות. למאי הלכתא. לומר שיש שאלה בהקדש. ולבית שמאי דאמרי אין שאלה בהקדש, זה הדבר מאי עביד ליה. "זה הדבר" דשחוטי חוץ מבעי ליה וכו' (כדכתוב ברמז תק"פ).

"תניא זה הדבר". חכם מתיר ואין הבעל מתיר, שיכול ומה חכם שאין מפר מתיר בעל שמפר אינו דין שיתיר, תלמוד זה הדבר חכם מתיר ואין בעל מתיר בעל מפר ואין חכם מפר. שיכול ומה בעל שאינו מתיר מפר חכם שמתיר אינו דין שיפר, תלמוד לומר "זה הדבר" בעל מפר ואין חכם מפר.

**רמז תשפד** "זה הדבר אשר צוה ה'", מגיד שכשם שנתנבא משה ב"כה" כך נתנבאו הנביאים ב"כה" ומוסיף עליהם משה שנאמר בו "זה הדבר".

זה שאמר הכתוב (קהלת ה, ד) "טוב אשר לא תדר משתדור" וגו' אמר להם הקדוש ברוך הוא לישראל הוו זהירין בנדרים ואל תפרצו בהן, שכל הפורץ בנדרים סופו למעל בשבועות והמועל בשבועות כופר בי ואין לו מחילה לעולם שנאמר "כי לא ינקה ה'". וכתוב אחד אומר (ירמיה ד, ב) "ונשבעת חי ה'" וגו', אמר להם הקדוש ברוך הוא לישראל לא תהיו סבורים שמתר לכם לשבע בשמי, אפלו באמת אין אתם רשאין לשבע בשמי אלא אם כן יהיו בך כל המדות האלה, שנאמר (דברים י, כ) "את ה' אלהיך תירא אתו תעבד" וגו', עד שתהא כשלשה שנקראו יראי אלהים אברהם איוב ויוסף, אברהם דכתיב (בראשית כב, יב) "כי- ירא אלהים אתה", באיוב כתיב "תם וישר (ו)ירא אלהים", ביוסף כתיב (בראשית מב, יח) "את האלהים אני ירא", אם כן אתה מפנה עצמך לתורה ולעשות מצוות ואין לך עבודה אחרת, לכך נאמר "אתו תעבד ובו תדבק", וכי יכול אדם לדבק בשכינה והלא כבר נאמר (דברים ד, כד) "ה' אלהיך אש אוכלה הוא", אלא כל המשיא בתו לתלמיד חכם והעושה לו פרקמטיא ומהנהו מנכסיו זהו שנאמר עליו "ובו תדבק", אם יש בך כל המדות הללו אתה יכול להשבע ואם לאו אי אתה יכול להשבע. מעשה בינאי המלך שהיו לו שני אלפים עירות בהר המלך וכלם נחרבו על שבועת אמת. כיצד. אדם אומר לחברו בשבועה שאני הולך ואכל ואשתה במקום פלוני והיו הולכין ומקימין השבועה ונחרבו, ומה הנשבע באמת כך הנשבע לשקר על אחת כמה וכמה.

הוו זהירין אם נדרתם להיות משלמים נדריכם. דעו מיונה שבשביל שנדר ולא שלם מה הגיע לו, ירד במצולות ים. כיון שהשלך לים נזכר לו שנדר והתפלל לפני הקדוש ברוך הוא. אמר, רבונו של עולם, יודע אני שנדרתי ולא שלמתי אלא אם אנצל מן הצרה הזאת אני משלם מה שנדרתי לפניך שנאמר (יונה ב, ג) "ויאמר קראתי מצרה לי", "ואני בקול תודה אזבחה לך, אשר נדרתי אשלמה". וכן אתה מוצא ביעקב אבינו, כמה צרות ארעו לו בשביל שאחר נדרו שנאמר (בראשית כח, כ) "וידר יעקב נדר לאמר אם יהיה אלהים עמדי", שלא אכשל בעבודת אלילים, אמר לו הקדוש ברוך הוא (שם, טו) "הנה אנכי עמך", (שם, כ) "ושמרני", מגלוי עריות, אמר לו הקדוש ברוך הוא "ושמרתיך", (שם, כ) "בדרך הזה אשר אנכי הולך", זה שפיכות דמים שנאמר "אל תלך בדרך אתם", אמר לו הקדוש ברוך הוא (בראשית שם, ט) "בכל אשר תלך", (שם, כא) "ושבתי בשלום", "והשיב(ו)תיך", לא עשה, אלא כיון שאחר נדרו נתקלקל בשלשתן. בעבודת אלילים, שנאמר (שם לה, ב) "הס(י)רו את אלהי הנכר" (שם, ה) "ויטמן אתם יעקב". בגלוי עריות, שנאמר (שם לד, א) "ותצא דינה בת לאה". ומנין בשפיכות דמים. ממה שהקדוש ברוך הוא אמר לו "קום עלה בית אל" וגו'. אמר משה (דברים כג, כב) "כי- תדר נדר לה' לא תאחר לשלמו". ואם נדר ילך אצל חכם ויתיר לו, ממה שקרינן בענין וידבר משה אל ראשי המטות.

**רמז תשפה** "איש". להוציא את הקטן. משמע מוציא את הקטן ואת בן שלש עשרה שנה ויום אחד. הרי אתה דן, נאמר כאן "נדר" ונאמר להלן "נדר", מה נדר האמור להלן הפלאה סמוך לאיש אף נדר האמור כאן הפלאה סמוך לאיש. מכאן אמרו בן שלש עשרה שנה ויום אחד נדריו קימין.

"כי ידר נדר לה'". את שהסמיך נדרו לדבר שאפשר לו, זה נדר, ואם לאו אין זה נדר. אתה אומר כן או אינו אלא עד שאמר לשם. תלמוד לומר (לאסר אסר) ["לנדר נדר"] מכל מקום. או כשם שבנדרים את שהסמיך נדרו לדבר שאפשר לו הרי זה נדר ואם לאו אין זה נדר יכול אף בשבועות כן. תלמוד לומר לאסר אסר, מכל מקום. מה הפרש בין נדרים לשבועות. בנדרים כנודר בחיי המלך, בשבועות כנשבע במלך עצמו, ואף על פי שאין ראיה לדבר זכר לדבר, שנאמר (מ"ב ד, ל) "חי ה' וחי נפשך".

חלין שאני אוכל לך כבשר חזיר, כעבודת אלילים, כעורות לבובין, כנבלות וטרפות, כשקצים ורמשים, (כנחלת) [כחלת] אהרן וכתרומתו, מתר. מנא הני מלי. אמר קרא איש כי ידר נדר, עד שידר בדבר הנדור. אי הכי אפלו בדבר האסור נמי, דהא כתיב לאסר אסר. מבעי ליה לכדתניא איזהו אסר האמור בתורה וכו' (להלן ברמז הזה).

"איש כי ידר נדר". יכול שנדר שיש בו הקדש לשם או נדר שאין בו הקדש לשם. תלמוד לומר "לה'", נדר שיש בו הקדש לשם. או בנדרים הוא עובר, מנין אף בשבועות, תלמוד לומר "או השבע שבעה". והלא דין הוא, מחמיר הוא בנדרים מה שאינו מחמיר בשבועה שעושה בנדרים נדר שהוא על תנאי דבר כנדר שאינו על תנאי דבר והוא חיב ולא עשה בשבועה כן, אם עובר בנדרים בלא יחל יהא עובר בשבועה בלא יחל, או מחמיר הוא בשבועה מה שאינו מחמיר בנדרים שעושה בשבועות שיש בו הקדש לשם כשבועה שאין בה הקדש לשם והוא חיב ולא עשה בנדרים כן אם עובר הוא בנדרים בלא יחל אינו דין שיעבר בשבועה בלא יחל.

או בנדרים ובשבועות הוא עובר, מנין אף לאחרים. תלמוד לומר "לאסר אסר על נפשו לא יחל דברו", רבה הנשבע להרע לאחרים. נאמר "כי ידר נדר", רבה הנשבע להרע לבהמתו מפני שהוא זכאי להרע לה ולהיטיב לה. או השבע שבעה, רבה הנשבע להרע לעבדו ולשפחתו מפני שהוא זכאי במכירתן בין גדולים בין קטנים. לאסר אסר רבה הנשבע להרע לבנו מפני שהוא יורשו ומורישו. לא יחל דברו. רבה הנשבע להרע לאשתו מפני שאינה יורשתו אלא היא מורישתו. ככל היצא מפיו יעשה, רבה הנשבע להיטיב לכל אדם.

חנן היה אומר יכול שאין לי עובר בנדרים בלא יחל אלא הוא, מנין אף אחרים יהו עוברין עמו. תלמוד לומר "ככל היצא" וגו'. הלל היה אומר הרי מי שאמר קונם לבית זה שאני נכנס, ככר זה שאני טועם, יכול שיתן הניתו של בית ויכנס, דמי ככר ויאכלנו. תלמוד לומר "ככל היצא". רבי חנניה אומר מנין אף האומר לתן מתנה לחברו, לתן מתנה לעני, לעשות רצון אחרים, יעשה מיד. תלמוד לומר "ככל היצא" וגו'.

"לאסר אסר על נפשו". על נפשו הוא אוסר ואין אוסר על אחרים. שהיה בדין ומה אם במקום שאין מפר נדרי עצמו משנדר, הרי הוא מפר נדרי עצמו עד שלא ידר, מקום שמקים נדרי אשתו משנדרה אינו דין שיקים נדרי אשתו עד שלא תדר, תלמוד לומר "לאסר אסר על נפשו", על נפשו הוא אוסר ואינו אוסר על אחרים. דבר אחר "לאסר אסר על נפשו". למה נאמר. לפי שהוא אומר ככל היצא מפיו יעשה אין לי אלא שהוציא מפיו, קבל עליו בנדר ובשבועות מנין, תלמוד לומר "לאסר אסר על נפשו". יכול אפלו נשבע לאכל נבלות וטרפות ושקצים ורמשים קורא אני עליו ככל היצא מפיו יעשה. תלמוד לומר "לאסר אסר על נפשו", לאסר את המתר ולא להתיר את האסור.

התר נדרים פורחים באויר ואין להם על מה שיסמכו. תניא רבי אליעזר אומר יש להם על מה שיסמכו, שנאמר (לעיל ו, ב) "כי יפל(י)א" "כי יפל(י)א", שני פעמים, אחד הפלאה לאסור ואחד הפלאה להתר. רבי יהושע אומר יש להם על מה שיסמכו, שנאמר "אשר נשבעתי באפי" באפי נשבעתי וחזרתי. רבי יצחק אומר יש להם על מה שיסמכו, שנאמר (שמות לה, ה) "כל נדיב לבו". חנניה בן אחי רבי יהושע אומר יש להם על מה שיסמכו, שנאמר (תהלים קיט, קו) "נשבעתי ואקימה". אמר רב יהודה אמר שמואל אי הואי התם הוה אמינא מלתא דעדיפא מכלהו, שנאמר "לא יחל דברו", הוא אינו מיחל אבל אחרים מיחלין לו. אמר רבא לכלהו אית להו פרכא בר מדשמואל דלית ליה פרכא, דאי מרבי אליעזר דלמא כדרבי יהודה דאמר משום רבי טרפון לעולם אין אחד מהם נזיר לפי שלא נתנה נזירות אלא להפלאה, ואי מדרבי יהושע דלמא הכי קאמר באפי נשבעתי ולא הדרנא בי, אי מדרבי יצחק דלמא לאפוקי מדשמואל דאמר גמר בלבו צריך שיוציא בשפתיו קא משמע לן אף על גב דלא הוציא, ואי מדחנניה בן אחי רבי יהושע דלמא כדרב גידל אמר רב מנין שנשבעין לקים דבר מצוה שנאמר (תהלים קיט, קו) "נשבעתי ואקימה", אלא דשמואל ודאי לית ליה פרכא, הינו דאמרי אינשי טבא חדא פלפלא חריפתא ממלא צנא דקרי.

דברים המתרים ואחרים נהגו בהם אסור אי אתה רשאי להתירן בפניהם כדי לבטלו משום שנאמר "לא יחל דברו".

קונם פרות עולם עלי, הרי זה יפר. קונם שאיני עושה לפי אבא, לפי אביך, ושלא אתן תבן לפני בהמתך (ומאכל) [ומים] לפני בקרך, אין יכול להפר. שלא אכחל ושלא אפקס ושלא אשמש מטתי, יפר, משום דברים שבינו לבינה. שלא אציע לך מטתך ושלא אמזג לך את הכוס ושלא ארחץ לך פניך ידיך ורגליך, אין צריך להפר. רבן שמעון בן גמליאל אומר יפר, שנאמר "לא יחל דברו". דבר אחר "לא יחל דברו", מכאן לחכם, שאין מתיר נדרי עצמו. דברים המתרים ואחרים נהגו וכו' (כדלעיל).

קונם שאיני נהנית לאבא ולאביך אם עושה אני לפיך, רבי נתן אומר לא יפר וחכמים אומרים יפר. רב אחא בר הונא סבר כי היכי דפליגי בהפרה הכי נמי פליגי בשאלה. רב פפי אמר מחלקת בהפרה, דרבי נתן סבר אין הבעל מפר אלא אם כן חל הנדר דכתיב "וחפרה הלבנה" וגו', ורבנן סברי בעל מפר אף על פי שלא חל הנדר דכתיב (איוב ה, יב) "מפר מחשבות ערומים", אבל בשאלה דברי הכל אין חכם מתיר אלא אם כן חל נדר, דכתיב "לא יחל דברו". רב פפי אמר מחלקת בהפרה, אבל בשאלה דברי הכל חכם מתיר אף על פי שלא חל נדר, דכתיב "לא יחל דברו", למימרא דלא הוה ביה מעשה וכו'.

"חמר בנדרים מבשבועות כיצד". אמר קונם סכה שאני עושה, לולב שאני נוטל, תפלין שאני מניח, בנדרים אסור בשבועות מתר, שאין נשבעין לבטל את המצוות, שנאמר "לא יחל דברו", דברו לא יחל אבל מיחל הוא נדרי שמים. מאי שנא נדר, דכתיב "איש כי ידר נדר לה' לא יחל דברו", שבועה נמי הא כתיב או השבע שבעה וגו' לא יחל דברו. אמר אביי הא דאמר הנאת סכה עלי והא דאמר שבועה שלא אהנה מן הסכה. אמר רבא וכי מצוות להנות נתנו. אלא אמר רבא הא דאמר ישיבת סכה עלי והא דאמר שבועה שלא אשב בסכה. ושאין נשבעים לעבר על המצוות מהכא נפקא, מהתם נפקא דתניא יכול נשבע לבטל את המצוה ולא בטל, יכול יהא חיב, תלמוד לומר "להרע או להיטיב", מה הטבה רשות אף הרעה רשות יצא נשבע לבטל את המצוה ולא בטל שאין הרשות בידו. חד קרא למפטריה מן קרבן שבועה וחד קרא למפטריה מלאו שבועה.

אמר רב הונא הקדיש ואכל לוקה, שנאמר (לעיל ו, ב) "כי יפליא" ולא יחל, כל שישנו בהפלאה ישנו בבל יחל וכל שאינו בהפלאה אינו בבל יחל. הקדיש ואכלו אחרים, רב כהנא אמר אין לוקין, רבי יוחנן ורבי שמעון בן לקיש דאמרי תרויהו, לוקין. ובמפלא סמוך לאיש קמיפלגי, מר סבר מפלא הסמוך לאיש דאוריתא ומר סבר דרבנן.

"לא יחל דברו". לא יעשה דבריו חלין, הרי שהיה חכם [לא] יפר לעצמו, והדין נותן אם מפר לאחר לא יפר לעצמו, תלמוד לומר "לא יחל דברו", שלא יעשה דבריו חלין. דבר אחר "לא יחל דברו". מגיד שעובר על (כל דברו) [בל יחל]. על בל תאחר מנין. תלמוד לומר (דברים כג, כב) "כי תדר נדר לה' אלהיך לא תאחר לשלמו", מגיד שעובר על בל יחל ועל בל תאחר. ככל היצא מפיו יעשה, רבי אליעזר אומר לעשות הבטאה כשבועה. רבי עקיבא אומר ככל היצא מפיו יעשה, ואשה, מקיש אשה לאיש מה האיש עובר על בל יחל ועל בל תאחר אף אשה עוברת על בל יחל ועל בל תאחר.

"ואשה", שומע אני משתבגר. תלמוד לומר "בנעריה". שומע אני אפלו קטנה. תלמוד לומר "ואשה". הא כיצד. יצאת מכלל קטנה ולכלל בגרות לא באה. מכאן אמרו בת שתים עשרה שנה ויום אחד נדריה קימין. כי תדר נדר לה', את שתסמך נדרה לדבר שאפשר לו להנדר הרי זה נדר, ואם לאו אין זה נדר. אתה אומר כן, או אינו אלא עד שתדר לשם. תלמוד לומר "ואסרה אסר", מכל מקום. ואסרה אסר. אין אסר אלא שבועה. וכן הוא אומר (ו)[או ]אסרה אסר על נפשה בשב(ו)עה. בבית אביה, ברשות אביה. או בבית אביה כמשמעו. תלמוד לומר (להלן פסוק יז) בנעריה בית אביה, נעוריה בבית האב אמרתי ולא נעוריה בבית הבעל, להביא את שנתאלמנה ונתגרשה מן הארוסין. אתה אומר מן הארוסין או אלא מן הנשואין. תלמוד לומר "בנעריה בית אביה", שכל נעוריה בבית אביה, יצאה את שנתארמלה ונתגרשה מן הנשואין שאין כל נעוריה בבית אביה.

"כי תדר נדר לה'". ביודעה לשם מי היא נודרת, פרט לקטנה. מכאן אמרו תינקת בת אחת עשרה שנה ויום אחד ותינוק בן שתים עשרה שנה ויום אחד, בזמן (שאין) [שהן] אומרים אין אנו יודעים לשם מי נדרנו ולשם מי הקדשנו אין נדרן נדר ואין הקדשן הקדש. תינקת בת שתים עשרה שנה ויום אחד ותינוק בן שלש עשרה שנה ויום אחד, אף על פי שאמרו אין יודעין אנו לשם מי נדרנו ולשם מי הקדשנו נדרן נדר והקדשן הקדש. מעשה בתינוק אחד שבא לפני רבי עקיבא, אמר לו, רבי, הקדשתי קרדמי. אמר לו, בני, לחמה וללבנה הקדשת. אמר לו, רבי, לא הקדשתי אלא למי שברא את אלה. אמר לו, בני, נדריך נדרים.

"תנו רבנן מבטא, שבועה". אסר שבועה. אסור אסר, אם אתה אומר אסר שבועה, חיב, ואם לאו, פטור. מאי קאמר. אמר אביי הכי קאמר מבטא, שבועה. אסר, מתפיס בשבועה. [אסור אסר, אם אתה אומר מתפיס בשבועה כמוציא שבועה מפיו דמי, חיב, ואם לאו פטור]. מבטא, שבועה, מהכא (להלן פסוק ז) "ואם היו תהיה לאיש" וגו' ואלו שבועה לא קאמר, במאי אסרה עצמה, במבטא. רבא אמר מתפיס בשבבועה לאו כמוציא שבועה מפיו דמי, והכי קאמר מבטא, שבועה. אסר, נמי שבועה. אסריה דאסר הטילו הכתוב בין נדר לשבועה, הוציאו בלשון נדר נדר, בלשון שבועה שבועה. היכן הטילו. (להלן פסוק יא) "ואם בית אישה נדרה" וכו'. מיתיבי איזהו אסר האמור בתורה, אמר הרי עלי שלא אכל בשר ולא אשתה יין כיום שמת בו אבא כיום שמת בו פלוני כיום שנהרג גדליה בן אחיקם כיום שראה ירושלים בחורבנה, אסור, ואמר שמואל והוא שנדור ובא מאותו היום, בשלמא לאביי מדיתפיס (צ"ל: מדמתפיס) בנדר נדר מתפיס בשבועה נמי שבועה, אלא לרבא קשיא. אמר לך רבא תריץ ואימא הכי איזהו אסר נדר האמור בתורה, אמר הרי עלי שלא אכל בשר וכו' ואמר שמואל והוא שנדור ובא מאותו היום, מאי טעמא, אמר קרא איש כי ידר נדר, עד שידר בדבר הנדור.

"בנעריה בית אביה", האב זכאי בבתו (כתוב ברמז ש"כ).

נערה המארסה, אביה ובעלה מפרין נדריה. מת האב, לא נתרוקנה לרשות הבעל. מנלן. אמר רבא דאמר קרא "בנעריה בית אביה", ולא בית בעלה מת הבעל נתרוקנה לרשות האב. מנלן. אמר רבא אמר קרא ואם היו תהיה לאיש ונדריה עליה, מקיש קדם הויה שניה לקדם הויה ראשונה, מה ראשונה אב מפר לחודיה אף שניה אב מפר לחודיה. ואימא הני מלי בנדרים שלא נראו לארוס אבל בנדרים שנראו לארוס לא מצי מפר אב. אי בנדרים שלא נראו לארוס (להלן פסוק יז) "מבנעריה בית אביה" נפקא.

**פסוק ה-ו** "ושמע אביה", להוציא את החרש. ושמע אביה, אין לי אלא ששמע הוא, השמיעוהו אחרים מנין. תלמוד לומר "והחריש לה אביה". והחריש לה, עד שיהא נתכון לה, שאם נדרה בתו ואמר סבור הייתי שהיתה אשתי הרי זה יחזר ויפר, שנאמר "והחריש לה", עד שיהא מתכון לה. וקמו כל- נדריה וכל אסר, למה נאמר. לפי שהוא אומר והפר את נדרה שומע אני שאם נדרה וקים וחזר והפר יהא מופר, ומה אני מקים וקמו כל נדריה, עד שלא יפר, או אף משיפר, ומה אני מקים והפר את נדרה, עד שלא קים, או אף משקים. תלמוד לומר "יקום" מגיד הכתוב שכל נדר שקים שעה אחת אין (יכול) [רשאי] להפר.

נדרה אשתו וסבור שנדרה בתו, בתו וסבור שנדרה אשתו, הרי זה יחזר ויפר. למימרא דאתה דוקא, והא גבי קרעין דכתיב "על שאול ועל יהונתן בנו" ותניא אמרו לו מת אביו וקרע ואחר כך נמצא בנו יצא ידי קריעה. לא קשיא, הא בסתם הא במפרש. והתניא לא יצא ידי קריעה. לא קשיא וכו'.

"ואם הניא אביה אתה ביום שמעו", תניא הפרת נדרים כל היום. רבי יוסי ברבי יהודה ורבי אלעזר ברבי שמעון אומרים מעת לעת. מאי טעמא דתנא קמא. אמר קרא ביום שמעו. ורבנן, מאי טעמא דכתיב (להלן פסוק טו) "מיום אל יום. ולתנא קמא הכתיב "מיום אל יום". אצטריך, דאי "מיום אל יום" הוה אמינא מחד בשבא לחד בשבא לפר לה, קא משמע לן ביום שמעו. אמר רבי שמעון בן פזי אמר רבי יהושע בן לוי אין הלכה כאותו הזוג.

"ואם הניא אביה אתה". איני יודע הנאה זו מה היא. כשהוא אומר (להלן פסוק ט) "ואם ביום שמע אישה יניא אותה והפר" למד בבעל שהנאה היא הפרה ולמד בבעל שעשה שמיעה וחרישה כיום נדר להקים. באב מנין. הרי אתה דן, הואיל ורשאי להקים ורשאי להפר אם למדתי לענין הפרה שעשה הנאה כהפרה ושמיעה וחרישה כיום נדר אף להקים נעשה הנאה כהפרה וחרישה ושמיעה כיום נדר. לא אם אמרת בהפר, שחלק מכללו, לפיכך עשה בו חרישה ושמיעה כיום נדר, תאמר בהקים, שלא חלק מכללו, לפיכך לא עשה בו חרישה ושמיעה כיום נדר. לא זכיתי מן הדין, אדוננו מן הבעל, הואיל והבעל מפר והאב מפר מה הבעל עשה בו חרישה ושמיעה כיום נדר להקים אף האב נעשה בו חרישה ושמיעה כיום נדר להקים. ועוד, קל וחומר הוא, ומה הבעל, שאין הרשות מתרוקנת לו, עשה בו חרישה ושמיעה כיום נדר, אב, שהרשות מתרוקנת לו, אינו דין שנעשה חרישה ושמיעה כיום נדר. לא אם אמרת בבעל, בבגר לפיכך עשה בו חרישה ושמיעה כיום נדר, תאמר באב, שאין מפר בבגר לפיכך לא נעשה בו חרישה ושמיעה כיום נדר לא זכיתי מן הדין, תלמוד לומר "אלה החקים אשר צוה ה' את משה" וגו', על כרחך אתה מקיש את האב לבעל, מה הבעל עשה בו חרישה ושמיעה כיום נדר להקים אף האב נעשה בו חרישה ושמיעה כיום נדר להקים.

"כי הניא אביה אתה", אם הפר האב, מופר, ואם לאו אינו מופר. אמרה יודעת אני שכל נדרים שהיה אבא שומע היה מפר, שומע אני יהא מופר. תלמוד לומר "כי- הניא אביה אתה", אם הפר האב מופר ואם לאו אין מופר. אמר לאפוטרופוס כל נדרים שתהא בתי נודרת מכאן ועד שאבוא ממקום פלוני הפר לה והפר לה, שומע אני יהו מופרין. תלמוד לומר "כי הניא אביה אתה", אם הפר האב מופר ואם לא אינו מופר דברי רבי יאשיה. רבי יונתן אומר מצינו בכל מקום ששלוחו של אדם כמותו.

**פסוק ז** "ואם היו תהיה לאיש", נערה המארסה, אביה ובעלה מפרין את נדריה. מנלן. אמר רבא דאמר קרא ואם היו תהיה לאיש ונדריה עליה, מכאן לנערה המארסה שאביה ובעלה מפרין נדריה. ואימא הדין קרא בנשואה כתיב. בנשואה קרא אחרינא כתיב (להלן פסוק יא) "ואם בית אישה נדרה". אימא תרויהו בנשואה ותרי קראי למה לי לומר שאין הבעל מפר בקודמים. ולאו ממילא שמעת מ(י)נה. ואי תימא, הויה קדושין משמע.

דבי רבי ישמעאל תנא (להלן פסוק יז) "בין איש לאשתו בין אב לבתו", מכאן לנערה המארסה שאביה ובעלה מפרין נדריה. ולתנא דבי רבי ישמעאל ואם היו תהיה מה עביד ליה. מוקים ליה לאידך דרבא. ורבא, האי תנא דבי רבי ישמעאל מאי עביד ליה. מבעי ליה לומר שהבעל מפר דברים שבינו לבינה.

"ואם היו תהיה לאיש", זו ארוסה. או אינו אלא נשואה. כשהוא אומר (להלן פסוק יא) "ואם- בית אישה נדרה" הרי נשואה אמורה דברי רבי יאשיה. רבי יונתן אומר אחד זה ואחד זה לא בא הכתוב לחלק אלא רשותו של אב, שכל זמן שהיא בבית אביה אביה ובעלה מפרין נדריה, ניסת אין אביה מפר נדריה. ונדריה עליה. נדרים שבאו עמה מבית אביה לבית בעלה. או אינו אלא נדרים שנדרה ברשותו. אמרת, קל וחמר, אם נדרים שנדרה שלא ברשותו הרי הוא מפר קל וחמר לנדרים שנדרה ברשותו.

"ונדריה עליה". נדרים שלא הוקמו ושלא הופרו. או אינו אלא נדרים שהוקמו ושהופרו. הרי אתה דן, הואיל והאב מפר והבעל מפר מה האב אין מפר אלא נדרים שלא הוקמו ושלא הופרו כך הבעל. ועוד, קל וחמר, ומה האב, שהרשות מתרוקנת לו, אין מפר אלא נדרים שלא הוקמו ושלא הופרו, בעל, שאין הרשות מתרוקנת לו, אינו דין שלא יפר אלא נדרים שלא הוקמו ושלא הופרו. לא אם אמרת באב, שאין מפר בבגר, לפיכך אין מפר אלא בנדרים שלא הוקמו ושלא הופרו, תאמר בבעל, שמפר בבגר, לפיכך יפר כל נדר. לא זכיתי מן הדין, תלמוד לומר "אלה החקים אשר צוה ה' את משה בין איש" וגו', על כרחך אתה מקיש את הבעל לאב, מה האב אין מפר אלא נדרים שלא הוקמו ושלא הופרו אף הבעל לא יפר אלא נדרים שלא הוקמו ושלא הופרו. או מבטא שפתיה, אין בטוי אלא שבועה, שנאמר (ויקרא ה, ד) "או נפש כי תשבע לבטא".

**פסוק ח** "ושמע אישה", להוציא את החרש. ושמע אישה, אין לי אלא ששמע הוא, השמיעוהו אחרים, מנין. תלמוד לומר "וקמו (כל) נדריה". "והחרש לה", עד שיהא מתכון לה, שאם נדרה אשתו ואמר סבור הייתי שהיא בתי הרי זה יחזר ויפר, שנאמר "והחרש לה", עד שיהא מתכון לה. וקמו (כל) נדריה, למה נאמר. לפי שהוא אומר "והפר את נדרה", שאם נדרה וקים וחזר והפר, שומע אני יהא מופר ומה אני מקים "וקמו כל נדריה", עד שלא הפר, או אף משיפר ומה אני מקים "והפר את נדרה", עד שלא קים, או אף משקים. תלמוד לומר "יק(ו)מו", מגיד הכתוב שכל נדר שקים שעה אחת אין יכול להפר.

**פסוק ט** "ואם ביום שמע אישה יניא אותה", למד בבעל שהנאה היא הפרה ולמד בבעל שעשה שמיעה וחרישה ביום נדר. והפר את נדרה אשר עליה, נדרים שעליה מפר ולא נדרים שאינן עליה, שרבי אליעזר אומר יפר והדין נותן ומה במקום שאין מפר נדרי עצמו משנדר הרי הוא מפר נדרי עצמו עד שלא ידר [מקום שמפר נדרי אשתו משנדרה אינו דין שיפר נדרי אשתו עד שלא תדר], אמרו לו לא אמרה תורה אלא והפר את נדרה אשר עליה, נדרים שעליה מפר ולא נדרים שאינן עליה. דבר אחר (להלן פסוק יד) "אישה יקימנו ואישה יפרנו", את שבא לכלל הקים בא לכלל הפר, לא בא לכלל הקים לא בא לכלל הפר. וה' יסלח לה וגו', הרי שנדרה ובטל ולא ידעה, צריכה סליחה.

"ואם ביום שמע אישה". אמרה קונם שנסת משאצא עד שלש שנים אמר אין קים לה, הפר יפרנו, כאלו מופר. קונם שאיני טועמת מחנותו של פלוני אינו יכול להפר לה. רבי יהודה אומר אם אין לה פרנסה אלא מאותו חנות הרי זה יפר. קונם שאני ואבא אוכלין ואמי אוכלת ואחי אוכלין, אינו יכול להפר. קונם שאיני טועמת ואוכלת מתאני העיר הזאת, מענבי העיר הזאת, יביא לה מעיר אחרת. מפרות העיר, הרי זה יפר.

להלן הוא אומר (להלן פסוק יב) "והחרש לה", לה ולא לשלוחה. מפני מה לא הפרת, אמר לה לא הייתי יודע שק(י)נמה, הרי זה יפר. מפני מה לא הפרת, אמר לה לא הייתי יודע שאני זכאי להפר, הרי זה יפר. לא הייתי יודע שזה נדר, הרי זה יפר. הפר ולא ידעה ועברה עליהן, הרי זה הוא אומר וה' יסלח לה. ובשבת יאמר לה מחול לך, אכול, ולא יאמר הרי מופר לך.

**פסוק י-יא** "ונדר אלמנה וגרושה". תנא דבי רבי ישמעאל ונדר אלמנה וגרושה מה תלמוד לומר, והלא מוצאת מכלל אב ומכלל בעל, אלא הרי שמסר האב לשלוחי הבעל או שמסרו שלוחי האב לשלוחי הבעל ונתארמלה בדרך או נתגרשה היאך אני קורא בה, בית אביה של זו או בית בעלה של זו, אלא לומר לך כיון שיצתה מרשות האב שעה אחת שוב אינו יכול להפר.

תניא אלמנה וגרושה שאמרה הריני נזירה לכשאנשא ונסת, רבי ישמעאל אומר יפר, רבי עקיבא אומר לא יפר. אשת איש שאמרה הרני נזירה לכשאתגרש ונתגרשה, רבי ישמעאל אומר לא יפר, רבי עקיבא אומר יפר. אמר רבי ישמעאל הרי הוא אומר ונדר אלמנה וגרושה, עד שיהא נדר בשעת אלמנות וגרושין. ורבי עקיבא סבר הרי הוא אומר כל אשר אסרה על נפשה, עד שיהא אסור נדר בשעת אלמנות וגרושין.

"ונדר אלמנה וגרושה", מן הנשואין. או אינו אלא מן הארוסין. הרי אתה דן, הואיל ובעולה אין אביה מפר נדריה ואלמנה וגרושה אין אביה מפר נדריה, מה בעולה, שיצתה מרשות אביה, אף אלמנה וגרושה, שיצתה מרשות אביה. או אפלו נתאלמנה [או נתגרשה] מזה ונסת לזה קורא אני עליו ונדר אלמנה וגרושה לפי שמצינו באלמנה לכהן גדול גרושה וחלוצה לכהן הדיוט. תלמוד לומר "ואם בית אישה נדרה", מכל מקום.

"ונדר אלמנה וגרושה", יכול כל אלמנה וגרושה. תלמוד לומר "אם בית אישה נדרה", פרט לשנדרה חוץ לבית אישה. אחר שרבה נדרי אלמנה להקים, נדרי אלמנה להפר כיצד. נדרה שנתארמלה או שנתגרשה, משיצאה מרשותו אינו יכול להפר. יכול אם לא יצאה מרשותו יהא זכאי להפר, אבל אם יצאה מרשותו לא יהא זכאי להפר. תלמוד לומר "יקום". יכול אם היה עתיד להחזירה יהא זכאי להפר. תלמוד לומר "יקום".

"ואם בית אישה נדרה", זו נשואה. או אינו אלא ארוסה. כשהוא אומר "ואם היו תהיה לאיש" הרי ארוסה אמורה, ומה תלמוד לומר "ואם בית אישה נדרה", זו נשואה דברי רבי ישמעאל. רבי עקיבא אומר זו יתומה בחיי האב.

**פסוק יב** "ושמע אישה", להוציא את החרש. ושמע אישה, אין לי אלא ששמע הוא, השמיעוהו אחרים, מנין. תלמוד לומר "וקמו כל נדריה". והחרש, זו חרישה לקים. או אינו אלא חרישה למקט. כשהוא אומר (להלן פסוק טז) "ואם יחריש לה" הרי חרישה למקט אמור, הא מה תלמוד לומר "והחרש לה", זו חרישה לקים. וקמו כל נדריה, שאם נדרה וקים וחזר והפר שומע אני יהא מופר ומה אני מקים וקמו כל נדריה, עד שלא יפר, או אף משקים. תלמוד לומר ("לא) יקום", מגיד הכתוב שכל נדר שקים שעה אחת אין רשאי להפר.

**פסוק יג** "ואם הפר יפר אתם אישה ביום שמעו", מגיד שנתנה תורה רשות להפר כל היום. אישה הפרם, להוציא את האפיטרופוס. אישה הפרם, אם הפר הבעל מופר, ואם לאו אינו מופר. אמרה יודעת אני שכל נדרים שהיה בעלי שומע היה מפר, שומע אני יהא מופר. תלמוד לומר "אישה הפרם", אם הפר הבעל מופר ואם לאו אינו מופר. אמר לאפיטרופוס כל נדרים שתהא אשתי נודרת מכאן ועד שאבוא ממקום פלוני הפר לה, והפר, שומע אני יהא מופר תלמוד לומר "אישה הפרם", אם הפר הבעל מופר ואם לאו אינו מופר דברי רבי יאשיה. רבי יונתן אומר מצינו בכל מקום ששלוחו של אדם כמותו.

"אישה הפרם וה' יסלח לה", רבי חיא בר אשי הוה רגיל כל אימת דנפל על אפיה הוה אמר הרחמן יצילנו מיצר הרע. יומא חדא שמעתיה דביתהו, אמרה, מכדי הא כמה שני דפריש מנאי, מאי טעמא אמר הכי. יומא חדא הוא קא גריס בגנתיה. קשטה נפשה חלפה ותניה קמיה. אמר לה מאן את. אמרה ליה אנא חרותא דהדרי מן יומא. תבעה, אמרה ליה איתי לי להך רומנא דריש צוציתא. שור, אתיא ניהלה. כי אתא לביתיה הוה קא שגרה דביתהו תנורא, סליק וקא יתיב בגויה. אמרה ליה, מאי האי. אמר לה הכי והכי הוה מעשה. אמרה ליה אנא הואי, לא אשגח בה עד דיהבה סימנין. אמר לה אנא מיהא לאסורא אכוני דכתיב "אישה הפרם וה' יסלח לה" וכו' (כדכתוב ברמז תע"ט).

**פסוק יד-טו** "כל נדר וכל שבעת אסר לענת נפש", אלו נדרים שהוא מפר, נדרים שיש בהן ענוי נפש, אם ארחץ לא ארחץ אם אתקשט לא אתקשט. אמר רבי יוסי אין אלו נדרי ענוי נפש, ואלו הן נדרי ענוי נפש אמרה קונם פרות העולם עלי הרי זה יפר, פרות מדינה זו עלי יביא לה ממדינה אחרת אם ארחץ וכו', דאמרה הנאת רחיצה עלי לעולם אם ארחץ היום. ורבי יוסי, נוול דיומי לא שמיה נוול. לא ארחץ, דאמרה הנאת רחיצה עלי לעולם אם ארחץ ושבועה שלא ארחץ. ואמרי רבנן רחיצה אית בה ענוי, ורמינהו אף על פי שאסור בכלן אין ענוש כרת אלא על האוכל ועל השותה ועל העושה מלאכה ביום הכפורים, ואי אמרת כי לא רחצה נמי איכא ענוי ביום הכפורים כי רחץ לחיב כרת. אמר רבא הכא מענינא דקרא הכא מענינא דקרא, גבי יום הכפורים דכתיב (ויקרא טז, כט) "תענו את נפשתיכם", מלתא דידיע ענויא השתא, רחיצה לא ידיע ענויא, גבי נדרים דכתיב "כל נדר וכל שבעת אסר לענת נפש", מלתא דאתיא בה לידי ענוי, וכי לא רחצה מתיא לידי ענוי, משום הכי מפר לה.

"כל נדר וכל שבעת אסר לענת נפש", למה נאמר. לפי שהוא אומר (לעיל פסוק ט) "והפר את נדרה אשר עליה" שומע אני בין נדרים שיש בהן ענוי נפש בין נדרים שאין בהן ענוי נפש, תלמוד לומר "כל נדר". נדרים שהם בינו לבינה, מנין. תלמוד לומר "אלה החקים" וגו'. שומע אני בין שיש בהן ענוי נפש ובין שאין בהן ענוי נפש. תלמוד לומר "כל נדר" וגו'. ומה זה נדר שאין מתחלל על ידי אחרים יפר, כך [כל נדר שאינו מתחלל על ידי אחרים הוא מפר] דברי רבי יאשיה. רבי יונתן אומר מצינו נדר שאין מתחלל על ידי אחרים אלא בו, הוא מפר, כיצד, אמרה קונם פרות העולם עלי, הרי זה יפר, פרות מדינה זו עלי יביא לה ממדינה אחרת, פרות חנוני זה, נדר שאין מתחלל על ידי אחרים אלא בו, הוא יפר. אין לי אלא בעל, שאין מפר אלא נדרים שבינו לבינה ונדרים שיש בהן ענוי נפש, האב מנין. הרי אתה דן, הואיל והבעל מפר והאב מפר מה הבעל אין מפר אלא נדרים שבינו לבינה ונדרים שיש בהן ענוי נפש אף האב לא יפר אלא נדרים שבינו לבינה ונדרים שיש בהן ענוי נפש, או חלוף הואיל והאב מפר והבעל מפר מה האב מפר כל נדר אף הבעל מפר כל נדר ומה אני מקים כל- נדר וכל שבעת אסר לענת נפש, בימי הבגר, אבל בימי נעורים יפר כל נדר. תלמוד לומר (להלן פסוק יז) "בנעריה בית אביה", נעורים בבית אביה אמרתי ולא נעורים בבית הבעל. דנתי והחלפתי, בטל החלוף וזכיתי לדון כבתחלה, הואיל והבעל מפר והאב מפר מה הבעל אינו מפר אלא נדרים שבינו לבינה ונדרים שיש בהן ענוי נפש אף האב לא יפר אלא נדרים שבינו לבינה ונדרים שיש בהן ענוי נפש, ועוד קל וחמר ומה הבעל, שמפר בבגר, אין מפר אלא בנדרים שבינו לבינה ובנדרים שיש בהן ענוי נפש, האב, שאין מפר בבגר, אינו דין שלא יפר אלא בנדרים שבינו לבינה ונדרים שיש בהן ענוי נפש. לא אם אמרת בבעל, שאין הרשות מתרוקנת לו, לפיכך אין מפר אלא נדרים וכו', תאמר באב, שהרשות מתרוקנת לו, לפיכך יפר כל נדרים, לא זכיתי לדון. תלמוד לומר "אלה החקים" וגו', על כרחך אתה מקיש את האב לבעל, מה הבעל אין וכו' אף האב וכו'.

"אישה יקימנו ואישה יפרנו". אמרה קונם תאנים וענבים אלו שאיני טועמת, קים לתאנים, כלו קים, הפר לתאנים אינו מופר עד שיפר אף לענבים, דברי רבי ישמעאל. רבי עקיבא אומר הרי הוא אומר אישה יקימנו ואישה יפרנו, מה יקימנו ממנו אף יפרנו ממנו. ורבי ישמעאל, מי כתיב יפר ממנו. ורבי עקיבא, מקיש הפרה להקמה, מה הקמה ממנו אף הפרה ממנו. וחכמים אומרים מקיש הקמה להפרה, מה הפרה מה שהפר לא הפר אף הקמה מה שקים לא קים.

נדרה מן התאנים ומן הענבים ונשאל לחכם והתיר לה לתאנים ולא לענבים, לענבים ולא לתאנים, כלו מ(ו)תר. אסר לה לתאנים ולא לענבים, לענבים ולא לתאנים, כלו אסור. הפר לה בעל לתאנים ולא לענבים, לענבים ולא לתאנים, כלו מופר. קים לה לתאנים ולא לענבים, לענבים ולא לתאנים, כלו קים. אימתי, בזמן שהוא נדר אחד, אבל אם אמרה תאנים שאני טועמת ועוד ענבים שאני טועמת ונשאל לחכם והתיר לה לתאנים ולא לענבים, לענבים ולא לתאנים, הקיום בקיומו וההפר בהפרו.

האומר לאשתו כל נדרים שתדר עד שאבוא ממקום פלוני הרי הן קימין לא אמר כלום. הרי הן מופרין, רבי אליעזר אומר מופר וחכמים אומרים אינו מופר. אמר רבי אליעזר אם מפר נדרים שבאו לכלל אסור לא יפר נדרים שלא באו לכלל אסור. אמרו לו אישה יקימנו ואישה יפרנו, את שבא לכלל הקים בא לכלל הפר לא בא לכלל הקים לא בא לכלל הפר.

האומר לאפוטרופוס כל נדרים שתדר אשתי וכו'. אישה יקימנו "ואישה יפרנו", מה תלמוד לומר בכל הפרשה, לרבות אלמנה לכהן גדול גרושה וחלוצה לכהן הדיוט ממזרת לכותי ולחלל לרבות כלן.

"ואם החרש יחריש", בשותק על מנת למיקט הכתוב מדבר. או אינו אלא בשותק על מנת לקים. כשהוא אומר כי החרש לה ביום שמעו הרי בשותק על מנת לקים אמור, הא מה אני מקים ואם החרש יחריש, בשותק על מנת למיקט הכתוב מדבר.

"ביום שמעו". אמר רבי אליעזר בן יעקב פעם אחת שאלתי את יונתן בן משלם ואת יהושע בן גמלא מנין שהוא עושה טובה כרעה. אמרו לי אמר רבי עקיבא מה אם טובל אני לטמאה שלא באתי לזיקתה אינו דין שאטבל לטמאה שבאתי לזיקתה. וכשבאתי אצל רבי יהושע אמר הרי זה תשובת צד ממה שזה חמור יהא קל וממה שזה קל יהא זה חמור, אלא הרי זה תשובה לדבר ומה אם במקום שלא עשה נדרים כשבועת בטוי עשה בו טובה כרעה, שנאמר (ויקרא ה, ד) "להרע או להיטיב", מקום שעשה בו נדרים כשבועת בטוי אינו דין שעשה בו טובה כרעה, אלא שאמרו נדר, לכל נדר, שב(ו)עה, לכל שב(ו)עה, אסר, לכל אסר, לעשות טובה כרעה. אמר רבי אליעזר בן יעקב פעם אחת שאלתי את יונתן בן משלם ואת יהושע בן גמלא מנין שהוא עושה טובה כרעה. אמרו לי, מקל וחמר, בזמן שפתח להקים כלו קים, להפר כלו מופר. כיצד, אמרה פת שאני טועמת היום ואני שותה ביין למחר אמר אין קים לה, הפר יפרנו, כלו מופר, קים ליך על הפת, יפרנו, כלו מופר, קים לך על הפת ולא קים לך על היין, הקם יקימנו, כלו קים, קים לך על היין ולא קים לך על הפת כלו מופר לפי שהוא עושה טובה כרעה. יכול שהוא עושה טובה בפני עצמה ורעה בפני עצמה, מנין שהוא עושה טובה ורעה כאחת. אמרו, קונם פת שאני טועמת היום ואני שותה יין ישן מחר, אמר אין קים לה הפר יפרנו כלו מופר.

**פסוק טז** "ואם הפר יפר אתם אחרי שמעו", אחרי קיום הנדר. או אינו אלא שמעו כמשמעו. כשהוא אומר (לעיל פסוק טו) "כי החרש לה ביום שמעו" הרי שמעו אמור, ומה תלמוד לומר "אחרי שמעו", אחרי קיום הנדר. ונשא את עונה, מגיד שהוא מכנס תחתיה [לעון]. והרי דברים קל וחמר, אם מדת פרענות מעטת הגורם תקלה לחברו הרי הוא נכנס תחתיו קל וחמר למדת טובה מרבה.

**פסוק יז** "אלה החקים" וגו', על כרחך אתה מקיש את האב לבעל ואת הבעל לאב בכל מדות שאמרנו. בנעריה בית אביה, נעוריה בבית האב אמרתי ולא נעוריה בבית הבעל. ורבי ישמעאל אומר בנערה המארסה הכתוב מדבר שיהו אביה ובעלה מפרין נדריה.

"אלה החקים (והמשפטים") וגו', מה הן החקים שבין איש לאשתו, שעשה נדרים קלים כחמורים, אסורים קלים כחמורים, שבועות קלות כחמורות, לילה ויום כשבת, הן הם בין אב לבתו. שהוא מקים אחר שמפר, מפר אחר שהוא מקים, והרי הוא בנשיאות עוון. בין אב לבתו, החקים שבין איש לאשתו הן בין אב לבתו. ומה הן החקים שבין איש לאשתו. שהוא אומר לה בשבת אכ(ו)ל ואינו אומר לה הרי הוא מופר לך. בין אב לבתו, יכול יהא זכאי בירשתה משל אבי אמה. תלמוד לומר "אלה", באלה הוא זכאי ואינו זכאי בירשתה משל אבי אמה. מה הוא עושה. מוכר פרות ולוקח קרקעות בהן. שאמר חקים, יש לך מתנה אחרת כדרך שהוא זכאי במציאתה ובהפרת נדריה כך הוא זכאי בקנסיה, ובמעשה ידיה שלו, ומכרה מכר.