# פרק ל"א

> מקור: https://rabenu.app/books/yalkut-shimoni/bamidbar/matot/perek-31/

**פסוק א-ג** "וידבר ה' אל משה לאמר נקם נקמת". אין וידבר אלא לשון עז, שנאמר "וידבר העם באלהים", עז. ולמה דבר עמו בלשון עז. לפי שלא מחה בשבטו של שמעון. אמר לו הקדוש ברוך הוא ומה אם בזמן שעמדו כל ישראל מצד אחד בשעת העגל ולא היה עמך אלא שבט לוי בלבד עמדת ומחית בכל ישראל, עכשיו שכל ישראל עמך ולא עמד בצד אחד אלא שבטו של שמעון לא היה לך למחות, עליך אמר הכתוב (משלי כד, י) "התרפית ביום צרה צר כחכה. מדה שניה, למה דבר עמו בלשון עז. שהיה הקדוש ברוך הוא מבקש עלבונן של ישראל מיד מדין לפיכך אמר למשה נקם נקמת... אחר תאסף אל עמיך. התחיל מפיס להקדוש ברוך הוא על מיתתו, ואינו מתפיס. אמר לפניו, רבונו של עולם, לי ראוי מיתה שראיתי דרכיך ומעשיך וארחותיך שנאמר (תהלים קיח, יז) "לא אמות כי אחיה ואספר מעשי יה". משיבו הקדוש ברוך הוא ואומר לו, משה, אלו חיים ארכים יפים לבני אדם כבר לאבותיך הראשונים לא הטעמתי אותן טעם מות, אלא גניזה יפה לך מן הכל, שנאמר (שם קטז, טו) "יקר בעיני ה' המותה לחסידיו". ועדין לא נתפיס, עד שפיסו הקדוש ברוך הוא בשני דברים. אמר לו, משה, אם אתה רוצה שתחיה שנים הרבה או אלף שנים לא יראו ישראל בשונאיהם ולא תכבש מדין לפניהם. מיד נתפש משה, אמר, בין היום בין מחר סוף הכל בא לידי מיתה, שנאמר "מתוקה שנת העובד אם מעט ואם הרבה", מוטב שיראו ישראל בשונאיהם ותכבש מדין לפניהם. וכיון שנתפש משה היה קשה לפני הקדוש ברוך הוא שקנס לו מיתה. משל למה הדבר דומה למלך בשר ודם שהיה לו בן ומכעיסו בכל שעה, ונוטל החרב, ואמו של בן ההוא אוהבתו ביותר וכשהמלך כועס על בנו עומדת ופורסת כנפיה על בנה וממלאת רחמים את המלך שלא יהא הורג את בנה. לשנים מתה אשתו של מלך והיה יושב ובוכה עליה לילה ויום. אמרו לו שריו ועבדיו וכי אשתך יפה מכל הנשים, שאין אתה מקבל עליה תנחומין. אמר להם המלך וכי על אשתי אני בוכה, איני בוכה אלא על בני, שכל זמן שאמו קימת בשעה שאני מבקש להרגו עומדת ופורסת כנפיה על בנה וממלאת אותי רחמים ואיני הורגו, עכשיו שמתה אמו עשוי לפני כמו שהוא חפור וקבור. אף כך הקדוש ברוך הוא, קשה לפניו שקנס מיתה על משה, אמר, כל זמן שמשה קים אף על פי שמכעיסין אותי ישראל ואני מבקש לאבדן עומד משה ומשתטח לפני ומבקש עליהם רחמים, שנאמר (לעיל יד, יט) "סלח נא לעון העם הזה" וגו' ואומר "ויאמר ה' סלחתי כדברך" וכן (תהלים קו, כג) "ויאמר להשמידם לולי משה בחירו", עכשיו שמת מי יעמד ויבקש עליהם רחמים.

דבר אחר "נקם נקמת", משה הצדיק מתנקם על המדינים שתי נקמות. ואף הקדוש ברוך הוא מתנקם שתי נקמות, שנאמר (שם צד, א) "קל נקמות ה' אל נקמות הופיע". כתיב "ואיש איש וגו' אשר יצוד ציד חיה או עוף... ושפך את דמו וכסהו בעפר", בוא וראה כמה צדיקים וחסידים שפך עשו דמן ואף קבורה לא נתן להם, שנאמר (תהלים עט, ג) "שפכו דמם כמים סביבות ירושל(י)ם ואין קובר". מה עשה הקדוש ברוך הוא. היה נוטל מדם כל נפש ונפש וטבל על פורפירון שלו עד שצבעה דם, וכשיגיע ליום הדין לובש אותה פורפירא ומראה לו גופו של כל צדיק וצדיק רשום עליה, שנאמר (שם קי, ו) "ידין בגוים מלא גויות". אמר לו הקדוש ברוך הוא (יחזקאל לה, ו) "אם לא דם שנאת ודם ירדפך", כתיב בו "והוא עיף", שהרג את נפש, וכתיב (שם כז, מ) ["ו]על חרבך תחיה" וכן "פן בחרב אצא לקראתך". אמר לו הקדוש ברוך הוא אין לי חרב, (ישעיה לד, ה) "כי רותה בשמים חרבי הנה על אדום תרד ועל עם חרמי למשפט".

דבר אחר "נקם נקמת", אחד כנגד מדין ואחד כנגד מואב. והלא מואב היה תחלה לעצה רעה על ישראל, שנאמר (לעיל כב, ד) "ויאמר מואב אל זקני מדין", ומה נשתנו מדין ממואב שנאמר "נקם נקמת בני ישראל מאת המדינים" ובמואב כתיב "אל תצר את מואב". אלא שהיה דוד עתיד לצאת מהן, אמר להם הקדוש ברוך הוא, המתינו להם, מציאה יש לי ביניהם, אקחנה מהם ואחר כך עשו נקמה בהם. וכן מצינו שכיון שבא דוד מסרו הקדוש ברוך הוא בידו, שנאמר (ש"ב ח, ב) "ויך את מואב וימדדם בחבל השכב אותם ארצה", אבל מדין נמסרו ביד ישראל, שנאמר (להלן פסוק ז) "ויצבאו על מדין". ועצת מואב לא היתה על ישראל אלא להריגה, שנאמר (לעיל כב, ו) "אולי אוכל נכה בו", אבל עצת מדין לא היתה אלא להחטיא את ישראל ועל ידן נפלו עשרים וארבעה אלף מישראל ועל ידן נתחיבו כליה, שהמחטיאו לאדם קשה מן ההורגו. ולא עוד אלא שהכתיב הקדוש ברוך הוא עליהם "לא יבא עמוני ומואבי". מפני מה זכרים אסורים ונקבות מתרות. מפני שעתידה רות לצאת מהם. ועוד, שאמר לו הקדוש ברוך הוא לאברהם אחרים אתה מכניס תחת כנפי ולוט בן אחיך פרש ממני, אף אני אכתב עליו לדורות "לא יבא עמוני ומואבי".

"נקם נקמת", זה שאמר הכתוב (תהלים נח, יא) "ישמח צדיק כי חזה נקם", זה משה, "פעמיו ירחץ בדם הרשע", בדמו של בלעם הרשע. אתה מוצא שהשליטו הקדוש ברוך הוא למשה בעליונים, שנאמר (שם סח, יט) "עלית למרום שבית שבי", והיו מלאכים נותנין לו מקום והוא נכנס לתוך מחיצות של אש והיו רואין אותו והיו עומדים מפניו. שלט בים, כשבקש קרעו, וכשבקש החזירו למה שהיה, (שמות יד, כו) "נטה ידך על הים וישבו המים". וכן בעשר מכות. שלט באוצרות שלג ואחר כל השבח הזה היה יושב ובוכה "והמה בכים פתח אהל מועד". היתה נפשו של משה עגומה עליו. ידע הקדוש ברוך הוא מה בלבו של משה, אמר לו, חייך, אין אתה מסתלק מן העולם עד שתתנקם מהם, שנאמר "נקם נקמת בני ישראל אחר תאסף אל עמיך".

דבר אחר "נקם נקמת בני ישראל", אמר ליה עד שבלעם שם לך עליהן. למה בא בלעם שם. אלא שעשה תנאים עם בלק, אמר ליה אף על פי שאני הולך לי אלא הריני נותן לך עצה היאך תשלט בהן, אם נעשית עצתי אתה נותן לי שכרי, אמר לו, הקדוש ברוך הוא שונא זמה הוא וכו'. כיון ששמע הרשע שנפלו בא לטל שכרו. אמר הקדוש ברוך הוא הרי השעה, הרי נכנס הזאב לגדי, נקם נקמת בני ישראל.

דבר אחר "נקם נקמת", אמר ליה משה, אתמול אמרת לי (דברים ב, ט) "אל תצר את מואב" ועכשיו נקם. אמר ליה הקדוש ברוך הוא כשאמרתי לך "אל תצר את מואב" לשם האב נקראו, (בראשית יט, לז) "ותקרא שמו מואב", אבל עכשיו שנשתנה דינם ביני ובין ישראל לכך קראן מדינים. נקם נקמת בני ישראל מאת המדינים אחר תאסף, אמר משה אם איני יוצא עכשיו אני נותן פתחון פה לבני אדם להשיח אלולי בקש משה שלא למות לא מת, שאמר לו הקדוש ברוך הוא אם אין אתה מתנקם בשונאיהם של ישראל אין אתה מת והיה יושב לו עשרים שנה או שלשים שנה, אלא אמר משה אין רשות בידנו לעכב את המצוה, מיד וידבר משה אל העם לאמר החלצו מאתכם, מכאן אמרו חכמים כל המקים מצות רבו הכתוב מונה שבחו. וכן מצינו ביהושע שנאמר (שמות יז, י) "ויעש יהושע כאשר אמר לו משה". וכן מצינו בבני לוי "ויעשו בני לוי כדבר משה". לתת נקמת ה', מכאן אמרו כל העושה מצוה עם ישראל כאלו עשאה לאביהן שבשמים, שנאמר (ישעיה סג, ט) "בכל צרתם לו צר". אלף למטה, יכול אתה אומר עד שיבואו כל ישראל כלם ויעשו בהם נקמה, והרי למדנו שבדבר אחד שהוציא משה מתוך פיו יכול לשרף את העולם, שנאמר (תהלים קד, ד) "משרתיו אש להט", אלא שיהיו כלם שתפין בנקמתו של מדין. וימסרו, הא למדת שלא באו אלא פורין שהטילו עליהן. אמר רבי שמואל בר נחמן אמר רבי יונתן כשהלך פינחס למדין, הוא וכל חילותיו שהלכו עמו, כיון שראה בלעם הרשע את פינחס עשה שתי זרועותיו כשני לוחות אבנים והיה פורח ועולה למעלה מפני שהוא משתמש בשם המפרש. אף פינחס, כיון שראהו פורח ועולה אף הוא עושה שתי זרועותיו כשני לוחות אבנים והיה פורח ועולה אחריו עד שמצאו עומד ומשתטח לפני כסא הכבוד מיד נתן עליו פינחס ציץ של הקדוש ברוך הוא ותפשו והורידו והביאו לפני משה ודנוהו בסנהדרין והרגוהו, שנאמר (להלן פסוק ח) ואת בלעם... הרגו. וכשם שעשה הקדוש ברוך הוא נקמה במואב ובמדין כך עתיד הקדוש ברוך הוא לעשות נקמה בעובדי אלילים, שנאמר "כי יום נקם בלבי ושנת גאולי באה".

"נקם נקמת" וגו', להודיע שבחן של צדיקים שאין נפטרין מן העולם עד שהם נוקמין נקמתן של ישראל שהיא נקמת מי שאמר והיה העולם. מאת המדינים, והרי מואבים (הם אלא לפי שהם) היו תחלה לדבר, שנאמר (לעיל כב, ז) "וילכו זקני מואב וזקני מדין", מימיהם לא עשו שלום זה עם זה וכשבאו להלחם עם ישראל עשו שלום זה עם זה ונלחמו עם ישראל. משל למה הדבר דומה, לשני כלבים שהיו בעדר והיו צהבים זה בזה, בא זאב לטל טלה מן העדר והיה אחד מהם מתגרה כנגדו, אמר חברו אם איני הולך ומסיעו עכשיו הורגו ואחר כך עוקף עלי והורגני, עשו שלום זה עם זה ונלחמו עם הזאב, כך מדין ומואב מימיהם לא עשו שלום זה עם זה שנאמר (בראשית לו, לה) "המכה את מדין בשדה מואב" כשבאו להלחם עם ישראל עשו שלום זה עם זה ונלחמו עם ישראל. מאת המדינים. שהיו מדינין על ישראל. מאת המדינים, שהיו מיעצין על ישראל. מאת המדינים, שהיו נוטרין על ישראל. אחר תאסף אל עמיך, מגיד שמיתתו של משה מתעכבת למלחמת מדין, ואף על פי כן הלך משה ועשה בשמחה, שנאמר "וידבר משה אל העם החלצו" ואין החלצו אלא הזדרזו שנאמר (דברים ג, יח) "חלוצים תעברו".

"החלצו מאתכם אנשים", צדיקים, ולהלן הוא אומר, "בחר לנו אנשים". לתת נקמת ה' במדין, הקדוש ברוך הוא אמר נקמת בני ישראל ומשה אמר נקמת ה', אמר ליה הקדוש ברוך הוא דין שלכם מתבקש, שגרמו לי להזיק אתכם, אמר משה, רבון העולמים, אם היינו עובדי אלילים או כופרים במצוות לא היו רודפין אחרינו ולא שונאין אותנו ועכשיו אינן רודפין אחרינו אלא בשביל תורה ומצוות שנתת לנו, הנקמה שלך, הוי לתת נקמת ה'.

**פסוק ב-ה** "אלף למטה" יש אומרים שני אלפים מכל שבט ושבט שלח. ויש אומרים שלשת אלפים. שנים עשר אלף חלוצי צבא, ושנים עשר אלף שהיו משמרים כליהם ושנים עשר אלף לתפלה, שנאמר "אלף למטה אלף למטה"... "וימסרו מאלפי ישראל אלף למטה". ומהו "וימסרו". שהיו נמסרין זוגות זוגות. [דבר אחר "וימסרו"], בעל כרחם, [לפי] שתלה הכתוב מיתת משה אחר נקמת מדין אמרו נלך למדין וימות משה, נמנעו מלילך, אמר הקדוש ברוך הוא למשה הטל עליהם גורלות על השבטים והם נמסרין מאליהם.

"אלף למטה אלף למטה לכל מטות ישראל תשלחו לצבא", עשרים וארבעה אלף דברי רבי ישמעאל. רבי עקיבא אומר אלף למטה שנים עשר אלף, ומה תלמוד לומר "לכל מטות ישראל תשלחו לצבא", להביא את שבטו של לוי. וימסרו, מגיד הכתוב שהיו בני אדם כשרין וצדיקים ומסרו נפשם על הדבר. רבי נתן אומר אחרים מסרום, איש פלוני כשר יצא למלחמה איש פלוני צדיק יצא למלחמה. רבי אלעזר המודעי אומר בוא וראה כמה חבתן של רועי ישראל על ישראל, עד שלא שמעו שמיתתו של משה מעכבת מלחמת מדין מה נאמר בהם, (שמות יז, ד) "מה אעשה לעם הזה עוד מעט וסקלוני", אבל כששמעו שמיתתו של משה מעכבת מלחמת מדין התחילו מתחבאין, אף על פי כן נמסרו על כרחן שנאמר "וימסרו".

**פסוק ו** "וישלח אתם משה", הקדוש ברוך הוא אמר למשה נקם, בעצמך, והוא שולח לאחרים, אלא על ידי שנתגדל במדין אמר אינו בדין שאני מצר למי שעשו לי טובה, המשל אומר באר ששתית ממנו מים אל תזרק בו אבן. ולמה שלח לפינחס. אמר, מי שהתחיל במצוה חיב לגמרה הוא "השיב את חמתי" הוא יגמר מצותי. וכלי הקדש, זה הארון שנאמר (לעיל ז, ט) "כי עבדת הקדש על(י)הם". רבי יוחנן אמר אלו אורים ותמים, שנאמר (שמות כט, כט) "ובגדי הקדש אשר לאהרן".

"וישלח אתם משה אלף למטה לצבא אתם ואת פינחס", אתם, זו סנהדרין, פינחס, זה משוח מלחמה, וכלי הקדש, זה ארון ולוחות שבו, וחצצרות התרועה, אלו השופרות. תנא לא לחנם הלך פינחס למלחמה אלא לפרע דין אבי אמו, שנאמר "והמדנים מכרו אתו אל מצרים". למימרא דפינחס מיוסף אתי, והכתיב (שמות ו, כה) "ואלעזר בן אהרן הכהן לקח לו מבנות פוטיאל" וגו' מאי לאו דאתי מיתרו שפטם עגלים לאלילים לא, דאתי מיוסף שפטפט ביצרו. והלא השבטים מבזין אותו ראיתם בן פוטי זה שפטם אבי אמו עגלים לאלילים יהרג נשיא שבט מישראל, אלא אי אבוה דאמיה מיוסף אמה דאמיה מיתרו ואם אמה דאמיה מיוסף אבוה דאמיה מיתרו. דיקא נמי מדכתיב "מבנות פוטיאל", תרי משמע, שמע מ(י)נה.

"אתם ואת פינחס", מגיד שהיו שקולין כפינחס ופינחס היה שקול כנגד כלן. וחצצרות התרועה בידו, אין ידו אלא רשותו, שנאמר (לעיל כא, כז) "ויקח את כל ארצו מידו", ואומר (בראשית כד, י) "ויקח העבד עשרה גמלים" וגו' בידו".

**פסוק ז-ח** "ויצבאו על מדין", הקיפוה משלש רוחותיה. רבי נתן אומר נתנו להם רוח רביעית כדי שיברחו. ואת- מלכי מדין הרגו על חלליהם את אוי ואת רקם ואת צור ואת- חור ואת רבע, ומה תלמוד לומר "חמשת מלכי מדין". מגיד הכתוב שכשם ששוו כלן בעצה אחת כך שוו כלן בפרענות. ואת בלעם בן בעור וגו', נתנו לו ישראל שכרו משלם ולא קפחוהו, לפי שבא לתן להם עצה אמר להם אם לכשהייתם ששים רבוא לא יכלתם להם ועכשיו אתם יכולים להם לכך נתנו לו שכרו משלם ולא קפחוהו. רבי נתן אומר בבית דין הרגוהו, שנאמר "ואת בלעם בן בעור הקוסם הרגו בני- ישראל".

"מאי בעי בלעם התם". אמר רבי יוחנן שהלך לטל שכר עשרים וארבעה אלף שהפיל מישראל. הינו דאמרי אינשי גמלא אזל לאבעי קרני, אודני דהוו בהדיה גזזינהו מניה. "ואת בלעם בן בעור הקוסם", והלא נביא היה. אמר רבי יוחנן בתחלה נביא ולבסוף קוסם, הינו דאמרי אינשי מסגני ושליטי הות איזון לגברי נגרי. (שם) "הרגו בני ישראל בחרב", שקימו בו ארבע מיתות בית דין סקילה שרפה הרג וחנק. אמר ליה ההוא אפיקורוס לרבי חנינא מי שמיע לך, בלעם בר כמה הוה. אמר ליה מכתב לא כתיב, אלא מדכתיב "אנשי דמים ומרמה לא יחצו ימיהם" או בר תלתין ותלת או בר תלתין וארבע. אמר ליה שפיר קאמרת, לדידי חזי לי פנקס דבלעם והוה כתיב בה בר תלתין ותלת הוה בלעם חגירא כדקטל יתיה פינחס ליסטאה. אמר ליה מר בריה דרבינא לבריה בכלהו לא תפיס ותדרש, בר מבלעם הרשע דכל מה דמשכחת דרוש ביה.

**פסוק ט-י** "וישבו בני ישראל וגו' ואת כל עריהם במושבתם", זה בית אלילים שלהן. ואת כל טירתם, שהיו נוטרין בית אלילים שלהן דבר אחר "ואת כל טירתם", מקום שהיו בטיריון.

**פסוק יא-יב** "ויקחו את כל השלל ואת כל המלקוח באדם ובבהמה ויבאו אל- משה ואל אלעזר הכהן" וגו', [מגיד הכתוב שהיו בני אדם כשרים וצדיקים ולא נחשדו על הגזל, לא כענין שנאמר (יהושע ז, א) "וימעלו בני ישראל מעל בחרם", אבל כאן ויקחו את כל השלל ויבאו אל משה. ויצאו משה ואלעזר הכהן], אבא חנן אומר משום רבי אליעזר לפי שיצאו נערי ישראל לחטף מן הבזה.

**פסוק יד** "ויקצף משה על פקודי החיל", מגיד שאין הסרחון תלוי אלא בגדולים.

**פסוק טו** "ויאמר אליהם משה החייתם כל נקבה", אמר ליה פינחס, רבנו, כשם שפקדתנו כך עשינו.

**פסוק טז-יח** "הן הנה היו לבני ישראל בדבר בלעם", מה היה דבר בלעם. אמר להם אפלו אתם מכנסים כל המונות שבעולם אין אתם יכולים להם, שמא מרבין אתם מן המצריים שנאמר (שמות יד, ז) "ויקח שש מאות רכב בחור" וגו', אלא בואו ואני נותן לכם עצה מה תעשו, אלהיהם של אלה שונא זמה הוא, העמידו להם נשיכם ובנותיכם לזמה והן שטופים בזמה ואלהיהן שולט בהן, שכל זמן שישראל עושין רצונו הוא נלחם להם שנאמר ה' "ילחם לכם", ובזמן שאין עושין רצונו כביכול הוא נלחם בם שנאמר (ישעיה סג, י) "ויהפך להם לאויב (ו)הוא נלחם בם", ולא עוד אלא שעושין את הרחמן אכזרי שנאמר (איכה ב, ה) "היה ה' כאויב בלע ישראל".

"ועתה הרגו כל זכר בטף וכל אשה ידעת איש", זו בעולה והראויה לבעל אף על פי שלא נבעלה. או שאינה ראויה לבעל. כשהוא אומר וכל הטף הרי שאינה ראויה לבעל אמורה, ומה תלמוד לומר "וכל אשה ידעת איש", בבעולה והראויה לבעל ואף על פי שלא נבעלה. הרגו, למה נאמר. להפסיק את הענין, דברי רבי ישמעאל, שאם קורא אני ועתה הרגו כל זכר וכל הטף בנשים איני יודע באיזה ענין הכתוב מדבר, לכך נאמר "הרגו" להפסיק הענין. דבר אחר "הרגו", למה נאמר. שיכול הראויה לבעל אמרת להרג, בעולה על אחת כמה וכמה, אם אמרת כן ענשת מן הדין, לכך נאמר "הרגו" ללמדך שאין עונשין מן הדין.

תניא רבי שמעון בן יוחאי אומר גירת פחותה מבת שלש שנים ויום אחד כשרה לכהנה, שנאמר "וכל הטף בנשים אשר לא ידעו משכב זכר החיו לכם" והרי פינחס היה עמהם. ורבנן, "החיו לכם", לעבדים ולשפחות. אי הכי אפלו בת שלש שנים ויום אחד נמי. כדרב הונא, [דרב הונא] רמי כתיב "וכל אשה ידעת איש למשכב זכר הרגו" הא אינה יודעת קימו, מכלל דטף בין דידעי בין דלא ידעי קימו, וכתיב "וכל הטף בנשים אשר לא ידעו" הא ידעו הרגו, הוי אומר בראויה לבעל הכתוב מדבר. תניא נמי הכי וכל אשה ידעת איש וכו' (כדלעיל). מנא ידעי. העבירום לפני הציץ, כל שפניה מוריקות בידוע שראויה לבעל וכו'. אמר רב נחמן בר יצחק סימן לעבירה הדרוקן. כיוצא בדבר אתה אומר (שופטים כא, יב) "וימצאו (מאנשי) [מיושבי] יביש גלעד ארבע מאות נערה בתולה אשר לא ידעה איש למשכב זכר". מנא ידעי. הושיבום על פי חביות של יין, בעולה ריחה נודף, בתולה אין ריחה נודף. ונעברינהו לפני ציץ. אמר קרא "לרצון להם" ולא לפרענות. אי הכי, במדין נמי. אמר רב אשי "להם" כתיב, להם לרצון ולא לפרענות, לעובדי אלילים אפלו לפרענות.

תניא רבי שמעון בן יוחאי אומר וכו' עד לעבדים ולשפחות. אמר רבי יוחנן וכלן מקרא אחד דרשו, (יחזקאל מד, כב) [ו]אלמנה וגרושה לא יקחו להם לנשים כי אם בתולת מזרע בית ישראל", רבי יהודה סבר עד דאיכא כל זרע מישראל, ורבי אליעזר בן יעקב סבר "מזרע" ואפלו מקצת זרע, רבי יוסי סבר מי שנזרעו בישראל, רבי שמעון בן יוחאי סבר מי שנזרעו בתוליה בישראל.

"הן הנה היו לבני ישראל", אין זו תחלה להם או שניה להם. רבי אלעזר אומר מלמד שהיו מכירין את כלן ואומר זה לזה זו היא שחטא עמה פלוני.

**פסוק יט** "ואתם חנו", אין לי אלא אתם, מנין לרבות גרים נשים ועבדים תלמוד לומר "אתם אתם". כל הרג נפש, לרבות השדרה והגלגלת. נגע בחלל, לרבות אבר מן המת, ואבר מן החי שאין עליו בשר כראוי. וכל נגע, רבה עצם כשעורה שהוא מטמא במגע ובמשא. אתם ושביכם, מה אתם בני ברית מקבלין הזאה אף שבויה כשתבוא לברית ותטמא תקבל הזאה.

"ואתם חנו מחוץ למחנה שבעת ימים", שומע אני אף הקש והחריות וכו' (כתוב בפסוק זאת התורה אדם כי ימות). עד שלא בא לכלל חטוי לא בא לכלל טמאה. אתם ושביכם, מה אתם בני ברית אף שביכם בני ברית.

**פסוק כ** תנו רבנן "שק", אין לי אלא שק, מנין לרבות את הקלקלי ואת החבק. תלמוד לומר (שם) "או שק". יכול שאני מרבה את החבלים ואת המשיחות. תלמוד לומר (שם) "שק", מה שק מיחד טווי ואריג אף כל טווי ואריג. וכל- מעשה עזים וכל כלי עץ תתחטאו, לרבות את הקלקלי ואת החבק. יכול שאני מרבה את החבלים ואת המשיחות. תלמוד לומר "בגד ועור", לגזרה שוה, מה בגד ועור האמור בשרץ לא טמא אלא טווי ואריג אף כשטמא במת נמי טווי ואריג, ומה בגד ועור האמור במת טמא כל מעשה עזים אף בשרץ טמא כל מעשה עזים. מנין לרבות את דבר הבא מזנב סוס ומזנב וכו' (כתוב ברמז תקל"ט).

אמר רב נחמן כלי עצם ככלי מתכות דמי. מכלל דכלי עצם מקבלי טמאה. אין, דתניא רבי ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן ברוקה אומר מה תלמוד לומר "וכל מעשה עזים"... "תתחטאו", להביא דבר הבא מן העזים מן הקרנים ומן הטלפים, שאר בהמה וחיה מנין, תלמוד לומר "וכל מעשה עזים", אם כן מה תלמוד לומר "עזים", פרט לעופות.

**פסוק כא-כג** "ויאמר אלעזר הכהן" וגו', כל המורה הלכה בפני רבו מורידין אותו מגדלתו, שנאמר "ויאמר אלעזר הכהן", ואף על גב דאמר (לאחר) [לאחי] אבא צוה ואותי לא צוה אשכחן דאיענש דכתיב "ולפני אלעזר הכהן יעמד" ולא אשכחן דאצטריך ליה יהושע.

אמר רבי שמעון בן לקיש כל אדם שכועס, אם חכם הוא חכמתו מסתלקת ממנו, אם נביא הוא נבואתו מסתלקת ממנו. אם חכם הוא חכמתו מסתלקת, מנלן. ממשה, דכתיב (לעיל פסוק יד) "ויקצף משה על פקודי החיל", ולבסוף כתיב ויאמר אלעזר הכהן אל אנשי הצבא מכלל דמשה אעלם מניה. אם נביא הוא נבואתו מסתלקת, מאלישע, דכתיב (מ"ב ג, יד) "כי לולא פני יהושפט מלך יהודה אני נשא אם אביט אליך ואם אראך" וכתיב (שם, טו) "ועתה קחו לי מנגן והיה כנגן המנגן ותהי עליו (רוח אלהים) [יד ה'"], מלמד שאין השכינה שורה לא מתוך עצלות ולא מתוך עצבות וכו'.

לפי שנאמר "ויקצף על אלעזר ועל איתמר" ואהרן מדבר הא ידעת שלא היתה זו אלא מדת כבוד, אמרו אינו בדין שיהא אבינו יושב ואנו מדברין לפניו, אינו בדין שיהא משה יושב ואנו משיבין אותו, שאין שבחו של אדם שתלמידו משיבו. יכול שלא היה כח באלעזר להשיב. אמרת, "ויאמר אלעזר הכהן אל אנשי הצבא" הא כשרצה דבר לפני משה ולפני הנשיאים וקבלו לו.

"אך את הזהב", אמר אך להבעיר חלודה שלהן. תעבירו במים, כלים שאינן לקבלה, אלו הן, סכינין והסיפים והרמחים. תלויין בשמותיהן ומשמשין בשמות אחרים, כן שלפני המטה וקנה ומנורה. דבר וכל- דבר, רבה כלים תלויין בשמות אחרים ומשמשין בשמותיהן, פיה של מנורה ופוט של מנורה, פיה של קוץ. יכול שאני מרבה קנה של מנורה וקנה של קרן. תלמוד לומר "אך". יכול יבואו במי שטיפה. תלמוד לומר "במי נדה יתחטא". יכול יצאו במי הזאה. תלמוד לומר (להלן פסוק כד) וכבסתם בגדיכם ביום השביעי וטהרתם, מלמד שהן טעונין הזאה אחר טבילה. וכבסתם בגדיכם וגו' ואחר תבאו אל המחנה, אחר טבילה וכבוס בגדים.

**רמז תשפו** "ויאמר אלעזר הכהן" וגו', משה רבינו לפי שבא לכלל כעס בא לכלל טעות. רבי אלעזר בן עזריה אומר בשלשה מקומות בא משה לכלל כעס ובא לכלל טעות, כיוצא בדבר אתה אומר "ויקצף על אלעזר ועל איתמר", מה הוא אומר, (שם) "מדוע לא אכלתם", כיוצא בדבר אתה אומר (לעיל כ, י) "ויאמר (משה) [להם] שמעו נא המרים", מהו אומר, "ויך את הסלע", אף כאן אתה אומר "ויקצף משה על פקודי החיל", מהו אומר, "ויאמר אלעזר", לפי שבא לכלל כעס בא לכלל טעות. ויש אומרים משה נתן לו רשות לאלעזר לדבר, שכשיפטר משה מן העולם לא יהו אומרים לו בחיי רבך לא היית מדבר עכשיו אתה מדבר. דבר אחר שיהו אומרים דבר בשם אומרו, כענין שנאמר (אסתר ב, כב) "ותאמר אסתר למלך בשם מרדכי".

"כל דבר אשר יבא באש" וגו', תניא אחד נותן טעם לפגם ואחד נותן טעם לשבח, אסור דברי רבי מאיר. רבי שמעון אומר לשבח אסור, לפגם מתר. מאי טעמא דרבי מאיר יליף מגעולי נכרים, דנותן טעם לפגם הוא ואפלו הכי אסריה רחמנא, הכי נמי לא שנא. ואידך, כדרב חיא בר רב הונא, לא אסרה תורה אלא קדרה בת יומא. ואידך, קדרה בת יומא נמי אי אפשר דלא פגמה פורתא. ורבי שמעון, מאי טעמא. דתניא (דברים יד, כא) "לא תאכלו כל נבלה, לגר אשר בשעריך", כל הראויה לגר קרויה נבלה ושאינה ראויה לגר אינה קרויה נבלה. ורבי מאיר, ההוא למעוטי סרוחה מעיקרא, ורבי שמעון, סרוחה מעיקרא לא צריך קרא, עפרא בעלמא הוא.

הלוקח כלי תשמיש מן הנכרים, את שדרכו להטביל יטביל, להגעיל יגעיל, ללבן באור ילבן. השפוד והאסכלה מלבנן באור. הסכין שפה והיא טהורה. תנא כלן (חיבין) [צריכין] טבילה בארבעים סאה. מנהני מלי. אמר רבא דאמר קרא וטהר, הוסיף לך הכתוב טהרה אחרת. תנא בר קפרא מתוך שנאמר "אך במי נדה יתחטא" שומע אני צריך הזאת שלישי ושביעי, תלמוד לומר "אך", חלק, אם כן מה תלמוד לומר "במי נדה", במים שהנדה טובלת בהם, הוי אומר ארבעים סאה. ואיצטריך למכתב במי נדה. דאי כתב רחמנא וטהר הוה אמינא וטהר כל דהו, כתב רחמנא במי נדה. ואי כתב רחמנא במי נדה הוה אמינא תבעי הערב שמש כנדה, תלמוד לומר "וטהר", לאלתר. אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה אפלו כלים חדשים במשמע, דהא ישנים ולבנן כחדשים דמי ואפלו הכי בעי טבילה. מתקיף לה רב ששת, אי הכי אפלו זוזא דסרבלא נמי. אמר ליה רבא כלי סעדה אמורין בפרשה.

אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה לא שנו אלא בלקוחין וכמעשה שהיה, אבל בשאולין לא. רבי יצחק בר יוסף זבן מנא דמרדא מנכרי, סבר לאטבוליה. אמר ליה ההוא מרבנן ורבי יעקב שמיה לדידי מפרשא ליה מניה דרבי יוחנן כלי מתכות אמורין בפרשה. אמר רב אשי הני כלי זכוכית, הואיל ונשברו יש להן תקנה ככלי מתכות דמיא. קוניא, פליגי בה (רבא) [רב אחא] ורבינא, חד אמר כתחלתו וחד אמר כסופו. והלכתא כסופו. אבעיא להו, משכנתא מאי. אמר מר בר רב אשי, אבא משכן ליה ההוא נכרי כסא דכספא ואטבלה ושתי ביה ולא ידענא אי משום דקסבר משכנתא כזביני, ואי משום דקא חזיה לנכרי דדעתיה לשקועיה.

תנו רבנן הלוקח כלי תשמיש מן הנכרים, דברים שלא נשתמש בהן כל עיקר מטבילן והן טהורין, דברים שנשתמש בהן על ידי צונן כגון כוסות וקיתוניות וצלוחיות מדיחן ומטבילן והן טהורין, דברים שנשתמש בהן על ידי חמין כגון היורות והקומקומין ומחמי חמין מגעילן ומטבילן והן טהורין, דברים שנשתמש בהן על ידי האור כגון השפודין והאסכלאות מלבנן ומטבילן והן טהורין, וכלן שנשתמש בהן עד שלא הטביל ועד שלא יגעיל ועד שלא ילבן [תנא חדא אסור ותנא חדא] מתר. [לא קשיא], הא כמאן דאמר נותן טעם לפגם [אסור והא כמאן דאמר נותן טעם לפגם] מתר.

"עד כמה מלבנן". עד שתסיר קלפתן. וכיצד מגעילן. מניח יורה קטנה בתוך יורה גדולה. יורה גדולה, מאי. תא שמע דההוא דודא דהוה בי מר עוקבא אהדר ליה גדנפא דלישא אפומא ומליה מיא וארתחא. אמר רבא מאן חכים למעבד הכי אי לאו מר עוקבא דגברא רבא הוא קסבר כבולעו כך פולטו מה בולעו בניצוצות אף פולטו בניצוצות. הסכין שפה. אמר רב הונא נועצה עשרה פעמים בקרקע. אמר רבא ובמקום קשה. [אמר רב כהנא] ובסכין יפה שאין בו גמות.

אמר רב נחמן אמר רבי יונתן מנין למשמיע קול בכלי מתכות שהוא טמא, שנאמר "כל דבר אשר יבא באש", אפלו דבור יבוא באש.

"וכל בגד וכל כלי עור וכל מעשה עזים", אין במשמע שיטמא אלא משום שלש על שלש. מנין משום שלשה על שלשה למדרס ומשום ארבעה על ארבעה לטמא מת ומשום חמשה על חמשה ומשום ששה על ששה. [תלמוד לומר "וכל"]. "וכל כלי עץ", (כלי עור) [לרבות] כלי עצם ככלי זכוכית. הרג נפש, לרבות השדרה והגלגלת. הרג "ונגע", לרבות אבר מן המת ואבר מן החי שאין עליהם בשר כראוי. וכל נגע, רבה עצם כשעורה במגע ובמשא.

"אך את הזהב ואת הכסף", [כלים]. אתה אומר כלים או אינו אלא גולמין. הרי אתה דן, הואיל ומתי ישראל מטמאין והרוגי מדין מטמאין, מה מתי ישראל כלים ולא גולמין אף הרוגי מדין כלים ולא גולמין. רבי יוסי הגלילי אומר כלים. או אינו אלא גולמים. תלמוד לומר "אך", חלק. וכל אשר לא יבא באש תעבירו במים, והרי דברים קל וחמר, ומה מי שאין טעון הזאה טעון טבילה, מי שטעון הזאה אינו דין שטעון טבילה.

**פסוק כד** "וכבסתם בגדיכם ביום השביעי וטהרתם", למה נאמר. לפי שהוא אומר (לעיל יט, טז) "בחלל חרב" בא הכתוב ולמד על החרב שיהא טמא שבעה והנוגע בה טמא טמאת שבעה, הא למדנו לכלים ואדם. כלים ואדם וכלים, מנין. תלמוד לומר "וכבסתם בגדיכם", הא למדנו לכלים ואדם וכלים. ואחר תבאו אל המחנה, מה כאן אסור לבוא אל המחנה אף להלן אסור לבוא אל המחנה, ומה להלן עד הערב אף כאן עד הערב.

**פסוק ל** "וממחצת בני ישראל", כתיב "ששית האיפה מחמר החטים וששיתם האיפה מחמר השערים", יכול יתרם בחטים אחד מששים ומשעורים אחד משלשים. תלמוד לומר (שם מד, ל) "וכל תרומת", שיהו כל התרומות שוות. שמואל אמר תן ששית ששיתם ונמצא תורם אחד מארבעים. בינונית מנין. אמר רבי לוי כתיב וממחצת בני ישראל תקח אחד אחז מן החמשים, כל מה שאתה אוחז ממקום אחד מחמשים. והרעה אחד מששים, דכתיב "וששיתם האיפה מחמר השערים".

**פסוק לח-נ** רבי שמעון בן יוחאי אומר קברי כותים אינן מטמאין [באהל], שנאמר "ואתן צאני צאן מרעיתי אדם אתם" וכו'. מיתיבי (פסוק מ) ונפש אדם ששה עשר אלף. משום בהמה. תא שמע (יונה ד, יא) "אשר יש בה הרבה משתים עשרה רבו אדם". התם נמי משום בהמה. תא שמע "כל הרג נפש וכל נגע בחלל תתחטאו". דלמא איקטיל חד מישראל. ורבנן, לא- נפקד ממנו איש. ורבי שמעון, לא- נפקד ממנו איש, לעבירה. רבינא אמר נהי דמעטינהו קרא מלטמויי באהל, דכתיב (לעיל יט, יד) "אדם כי ימות באהל", ממגע ומשא מי מעטינהו קרא.

"ונקרב את קרבן ה'" וגו', אמר רבי אלעזר עגיל זה דפוס של דדים, כומז, זה דפוס של בית הרחם, הינו דמתרגמינן מחוך, דבר המביא לידי (מחוך) [גחוך]. אמר רבה מגופיה דקרא שמעת מ(י)נה, כומז, כאן מקום זמה. (לעיל פסוק יד) "ויקצף משה על פקודי החיל", אמר להם משה לישראל שמא חזרתם לקלקולכם הראשון. אמרו ליה לא נפקד ממנו איש אמר להם אם כן כפרה זו למה. אמרו לו אם מידי עבירה יצאנו מידי הרהור לא יצאנו. מיד, ונקרב את קרבן ה'. תנא דבי רבי ישמעאל מפני מה הצרכו ישראל שבאותו הדור כפרה. מפני שזנו עיניהם מן הערוה. אמר רב ששת מפני מה מנה הכתוב תכשיטים שבחוץ עם תכשיטים שבפנים. לומר לך כל המסתכל באצבע קטנה של אשה כאלו מסתכל במקום התרפה.

"ונקרב את קרבן ה'" וגו' אצעדה וגו'. אצעדה, זו בירית וכו' עד כל הנוגע באצבע קטנה של אשה כאלו נוגע באותו מקום. אמר רבי יוחאי בר יאשיה כל (המצפה) [המפנה דעתו] בנשים סוף בא לידי עבירה, וכל המפנה עצמו מן העבירה אפלו הוא ישראל ראוי להעלות עולה ככהן גדול על גבי המזבח, שנאמר (שמות כד, ה) "וישלח את נערי בני ישראל ויעלו עלת", וכל מי שעצל מעבירה ולא עשאה נזון מזיו שכינה כמלאכי השרת, שנאמר "ויחזו את האלהים" וכתיב (ישעיה לג, ט-יז) "ועצם עיניו מראות ברע וגו' מלך ביפיו תחזינה עיניך".