# פרק ה'

> מקור: https://rabenu.app/books/yalkut-shimoni/bamidbar/naso/perek-5/

**פסוק א-ד** **רמז תרצו** "וידבר ה' אל משה לאמר צו את בני ישראל". הצווי מיד ולדורות. או אינו אלא לאחר זמן, תלמוד לומר "צו את בני ישראל מזכר עד נקבה תשלחו ויעשו כן בני ישראל וישלחו אותם אל מחוץ למחנה", הא למדנו שהצווי מיד בשעת מעשה. לדורות מנין כו' (כתוב ברמז שע"ז).

"וישלחו מן המחנה כל צרוע וכל זב וכל טמא לנפש". למה נאמרה פרשה זו, לפי שנאמר (להלן יט, כ) "ואיש אשר יטמא ולא יתחטא ונכרתה הנפש ההיא", ענש שמענו, אזהרה לא שמענו, תלמוד לומר "וישלחו" וגו', הרי אזהרה לטמאים שלא יכנסו למקדש בטמאה.

"וישלחו מן המחנה". ממחנה שכינה. שומע אני ממחנה לויה, תלמוד לומר "אל מחוץ למחנה תשלחום", הא עד שלא יאמר יש לי בדין אם נדחו טמאין ממחנה ארון הקל קל וחמר ממחנה שכינה החמור, אלא אם אמרת כן ענשת מן הדין, לכך נאמר "וישלחו מן המחנה", ללמדך שאין עונשין מן הדין. רבי אומר, אינו צריך, קל וחמר, אם כן למה נאמר "וישלחו מן המחנה" וגו' אלא בא הכתוב לתן להן את המחיצות.

"וישלחו מן המחנה כל צרוע וכל זב וכל טמא לנפש". שומע אני שלשתן במקום אחד, תלמוד לומר במצרע (ויקרא ג, מו) "בדד ישב מחוץ למחנה מושבו", מצרע היה בכלל ויצא מן הכלל ולמד על הכלל כלו מה מצרע שהחמרה טמאתו וחמור שלוחו משלוח חברו אף כל שהחמרה טמאתו חמור שלוחו משלוח חברו, מכאן מנו חכמים למחיצות. כל שהזב מטמא מצרע מטמא, חמור מצרע שמטמא בביאה. כל שהמת מטמא הזב מטמא, חמור הזב שמטמא תחת אבן מסמא. כל שטבול יום מטמא טמא מת מטמא, חמור טמא מת שהוא מטמא את האדם. כל שמחסר כפורים פוסל טבול יום פוסל, חמור טבול יום שהוא פוסל את התרומה.

וישלחו מן המחנה וגו'. למה נאמר. אין לי אלא אלו, שאר טמאים מנין. היה רבי יאשיה אומר, אמרת קל וחמר אם נדחו טמאים ממחנה ארון הקל קל וחמר ממחנה שכינה החמור, אלא אם אמרת כן ענשת מן הדין, לכך נאמר "וישלחו מן המחנה" וגו' ללמדך שאין עונשין מן הדין.

"וישלחו מן המחנה". בכל אדם הכתוב מדבר. או אינו מדבר אלא בלוים נושאי הארון. תלמוד לומר "מזכר עד נקבה תשלחו", בכל אדם הכתוב מדבר, אחד גדולים ואחד קטנים במשמע. או אינו אלא כענין שענש, מה מצינו במטמא מקדש שלא ענש אלא גדולים שנאמר "ואיש אשר יטמא ולא יתחטא ונכרתה", אף כאן לא הזהיר אלא גדולים. תלמוד לומר "מזכר עד נקבה תשלחו" אחד גדולים ואחד קטנים במשמע.

"יאמר טמא נפש ואל יאמר זב" (כתוב ברמז תקנ"ג).

רבי אליעזר אומר, יכול דחקו זבים ומצרעים ונכנסו לעזרה בפסח הבא בטמאה יכול יהו חיבים. תלמוד לומר "וישלחו מן המחנה כל צרוע וכל זב וכל טמא לנפש", בזמן שטמאי מתים משתלחין זבין ומצרעים משתלחין, אין טמאי מתים משתלחין אין זבין ומצרעין משתלחין.

**רמז תרצז** תניא רבי יוסי אומר לא מקומו של אדם מכבדו אלא האדם מכבד את מקומו, שכן מצינו בסיני שכל זמן שהשכינה שרויה עליו אמרה תורה (שמות לד, ג) "גם הצאן והבקר אל ירעו" וגו', נסתלקה השכינה אמרה תורה (שם יט, יג) "במשך היובל המה יעלו בהר". וכן מצינו באהל מועד, שכל זמן שאהל מועד נטוי אמרה תורה וישלחו מן המחנה כל צרוע וכל זב, הגלל הפרכת התרו זבין ומצרעים לכנס לשם.

לפי שנאמר (ויקרא יב, ד) "בכל קדש לא תגע" יכול אף במעשר. תלמוד לומר "ואל המקדש לא תבא", מה קדש שהוא במקדש אין באין אלא אחר ביאת שמש אף קדש שאינו במקדש אין באים לו אלא אחר ביאת שמש. (אף) [או] אני ארבה קדשי קדשים. תלמוד לומר (שם) "בכל קדש לא תגע", שאני אומר מה מקדש אין באין לו אלא לאחר ביאת השמש אף הקדש אין באין לו אלא לאחר ביאת השמש. אי מה מקדש אין מחסרי כפרה באין לו אף הקדש אין מחסרי כפרה באין לו ואלו קדשי מקדש, אף אני אביא קדשי הגבולין שאין באין אלא לאחר ביאת השמש ולמה מעטת המעשר. מפני שהוא נאכל בטבול יום.

אין במשמע "בכל קדש לא תגע" אלא היולדת. אבל אומר אני מה יולדת שהיא מטמאה במגע ובמשא אף אני מרבה כל הטמאים במגע ובמשא כמוה. תלמוד לומר "דבר אל בני ישראל" לרבות את הטמאין במגע ולא במשא. אין במשמע אלא במי שנטמא בחוץ אל יכנס לפנים, אבל הנטמא בפנים אל יצא לחוץ. אמרת ולא יטמאו את מחניהם.

ומנין אם יהיו שוגגין יהיה בהבאת חטאת. אמרת (שם ה, ו) "או נפש אשר תגע בכל דבר טמא וגו' והביא את אשמו לה' על חטאתו" וגו' יכול אף המטמאה טמאה קלה בתוך השוק יהא בהבאת חטאת וכי היכן היא עשה ולא תעשה של הבאת חטאת על מי שנטמא ונכנס למקדש שוגג. ומנין אם היו מזידין בהכרת. אמרת (להלן יט, כ) "ואיש אשר יטמא" וגו', אין במשמע אלא מי שלא הזה כל עיקר. "טמא" לרבות שהזה ולא שנה, "יהיה" לרבות שהזה ושנה ולא טבל, "עוד" לרבות שהזה ושנה וטבל ולא העריב שמשו, ["טמאתו] בו" לרבות שהזה ושנה וטבל והעריב שמשו ולא הביא כפרתו. לכלם בעשה ולא תעשה, בהבאת חטאת ובהכרת.

"וישלחו טמא", ישתלח טמא מת ממקום טבול יום. וישלחו צרוע, ישתלח מצרע ממקום הזב. יכול כלם ישתלחו חוץ למחנה אחת. אמרת וישלחו מן המחנה רבה כאן מחנה אחת, אל מחוץ למחנה תשלחום רבה כאן שתי מחנות.

+4(רמז תרחצ) ולא יטמאו את מחניהם. רבה כאן שלש מחנות. יכול כלן ישתלחו חוץ לשלש מחנות אפשר שהן נחלקין זה למקום זה וזה למקום זה, הא מה הדבר החמור שבכלן חוץ לשלש מחנות זה מצרע.

מכאן נתנו חכמים מחיצות ואמרו עשר קדשות הן. XאY ארץ ישראל קדושה מכל הארצות, ומה קדשתה, שמביאין ממנה העמר ושתי הלחם מה שאין כן מכל הארצות. XבY ארץ כנען מקדשת מעבר הירדן, שארץ כנען כשרה לבית השכינה ואין עבר הירדן כשרה לבית השכינה. XגY ערי חומה מקדשות מן הארץ, שמצרעין הולכין בכל הארץ ואינם הולכין בערי חומה. XדY ירושלים מקדש מערי חומה, שקדשים קלים ומעשר שני נאכלין בירושלים ואין נאכלין בערי חומה. XהY הר הבית מקדש מירושלים, שזבין וזבות נכנסים בירושלים ואין נכנסים בהר הבית. החיל מקדש מהר הבית, שנכרים וטמאי מת נכנסין בהר הבית ואין נכנסין לחיל. XזY עזרת ישראל מקדשת מעזרת הנשים, שמחסרי כפורים נכנסין לעזרת הנשים ואין נכנסין לעזרת ישראל. XחY ישראל מערבי שמש נכנסים לעזרת הכהנים על רחב אחת עשרה ועל ארך מאה ושלשים וחמש אבל לא היו עומדים על הדוכן, והלוים היו עומדים על הדוכן אבל לא היו נכנסים לפנים מכאן, ובעלי מומים כהנים פרועי ראש ושתויי יין היו נכנסים לפנים מכאן, XטY אבל לא היו נכנסים לא לאולם ולא להיכל ולא לסביבות המזבח ארבע אמות. ושאר הכהנים נכנסו לאולם ולהיכל ולסביבות המזבח ארבע אמות, XיY אבל לא היו נכנסין לבית קדש הקדשים. וכהן גדול היה נכנס לבית קדש הקדשים ארבעה פעמים ביום הכפורים.

**רמז תרצט** אמר רבי יוסי, בחמשה דברים בין האולם ולמזבח שוה להיכל, כדרך שהן פורשין מן ההיכל בשעת הקטרה כך היו פורשין מבין האולם ולמזבח בשעת הקטרה. אבא שאול אומר, עליה היתה מקדשת מכלם, שלא היו עולים לשם אלא אם כן היה להם צרך. רבי יהודה אומר, גג היה מקדש מן העליה, שלא היו עולים לשם אלא אחת לשלש שנים לתקן.

"זב" זה זב גמור. כל זב זה שראה ראיה אחת. צרוע זה מסגר. כל צרוע זה מחלט. כל צרוע וכל זב וכל טמא. יכול שאין להיות משתלח אלא אדם, שהוא יכול להשתלח. תלמוד לומר "טמא" לרבות כלים הנוגעים במת, וכל טמא לרבות שאר כל המטמאין שיראו קדם לרגל. דבר אל בני ישראל. לרבות ערי חומה. ובצד השני וישלחו, זב שבשעה שהם עושין הפסח בטמאה זבין וזבות, יולדות, לא היו אוכלין ממנו, אם אכלו הרי אלו פטורין.

"מזכר" זה טבול יום. עד נקבה לרבות מחסרי כפרה. מזכר עד נקבה תשלחו אל מחוץ למחנה תשלחום. חוץ לשלש מחנות.

רבי אלעזר בן שמוע אומר, אין במשמע אלא המשלחים לא הצריכו, ומנין אף המשתלח לא הצריכו, תלמוד לומר "כן עשו בני ישראל", כן עשו, מעצמן עשו, לא הצריכו שיעשום משה ואהרן.

"מזכר עד נקבה תשלחו" (כתוב ברמז תק"ע).

אמר רב קטינא אמר שמואל, המכניס טמא שרץ למקדש חיב חטאת, שרץ עצמו פטור. מאי טעמא. אמר קרא מזכר עד נקבה תשלחו מי שיש לו טהרה במקוה, יצא זה שאין לו טהרה במקוה. לימא מסייע ליה, מזכר עד נקבה תשלחו פרט לכלי חרס דברי רבי יוסי הגלילי, מאי טעמא, לאו משום דלית ליה טהרה במקוה. לא, משום שנעשה אב הטמאה, יצא כלי חרס שאינו נעשה אב הטמאה.

**רמז תש** רבי יונתן אומר, מזכר עד נקבה תשלחו למה נאמר לפי שנאמר "וישלחו מן המחנה כל צרוע וכל זב וכל טמא לנפש" אין לי אלא אלו, שאר טמאים מנלן, קל וחמר הוא ומה אם נדחו טמאים ממחנה ארון הקל קל וחמר ממחנה שכינה חמור, אלא אם אמרת כן ענשת מן הדין, לכך נאמר "מזכר עד נקבה", ללמדך שאין עונשין מן הדין, מזכר ועד נקבה אין לי אלא זכר ונקבה, טומטום ואנדרוגינוס מנין, תלמוד לומר "תשלחו", אין לי אלא שיכול להשתלח, שאין יכול להשתלח מנין, תלמוד לומר "אל מחוץ למחנה תשלחום", אין לי אלא אדם, כלים מנין, תלמוד לומר "תשלחום". רבי עקיבא אומר, מזכר עד נקבה תשלחו אחד אדם ואחד כלים במשמע. רבי ישמעאל אומר, הרי אתה דן הואיל ואדם מטמא בנגעים וכלים מטמאים בנגעים, מה אדם טעון שלוח אף כלים יטענו שלוח, לא אם אמרת באדם שמטמא על גבי משכב ומושב [לפיכך טעון שלוח] תאמר בכלים שאין מטמאים על גבי משכב ומושב לפיכך לא יטענו שלוח, הרי אבן המנגעת תוכיח שאינה מטמאה על גבי משכב ומושב וטעונה שלוח, היא תוכיח בכלים שאף על פי שאין מטמאין על גבי משכב ומושב (לפיכך) יטענו שלוח.

רבי יוסי הגלילי אומר, "מזכר עד נקבה תשלחו" מה זכר ונקבה מיחדין שהן ראוין לעשות אב הטמאה וטעונין שלוח אף כל שראוי לעשות אב הטמאה טעון שלוח, יצא פחות משלש על שלש שאין ראוי לעשות אב הטמאה בכל התורה.

רבי יצחק אומר, הרי הוא אומר "ואם לא יכבס ובשרו לא ירחץ" על רחיצת גופו ענש הכתוב כרת, או לא ענש הכתוב אלא על כבוס בגדים, אמרת מה מת החמור לא ענש בו על כבוס בגדים נבלה קלה דין הוא שלא יענש בו על כבוס בגדים.

"אל מחוץ למחנה תשלחום" למה נאמר. לפי שהוא אומר וישלחו מן המחנה שומע אני לא יגעו לא בארון ולא בנושאין אבל יתנו להם מקום בפני עצמן, תלמוד לומר "אל מחוץ למחנה תשלחום".

"ולא יטמאו את מחניהם". מכאן אמרו שלש מחנות הן, מחנה ישראל ומחנה לויה ומחנה שכינה. מפתח ירושלים עד הר הבית מחנה ישראל, מפתח הר הבית עד העזרה מחנה לויה, מפתח העזרה ולפנים מחנה שכינה.

הדא הוא דכתיב "אשר אני שכן בתוכם". +4(רמז תשא) חביבין הן ישראל, שאף על פי שהן טמאין שכינה שרויה ביניהן. וכן הוא אומר (ויקרא טז, טז) "השכן אתם בתוך טמאתם" ואומר ולא יטמאו את מחניהם אשר אני שכן בתוכם, ואומר (להלן לה, לד) "ולא תטמא את הארץ אשר אתם ישבים בה אשר אני שכן בתוכה".

רבי יוסי הגלילי אומר, בוא וראה כמה כח עבירה קשה, עד שלא פשטו ידיהם בעבירה לא היו בהן זבין ומצרעין, משפשטו ידיהם בעבירה היו בהם זבים ומצרעים. לפי דרכנו למדנו ששלשה דברים אלו ארעו בו ביום וכו' (כתוב למעלה ברמז שס"ג).

"ויעשו כן בני ישראל וישלחו". להודיע שבחן של ישראל, שכשם שאמר להם משה כן עשו. מה תלמוד לומר "כאשר דבר ה' אל משה כן עשו בני ישראל" מלמד שאף הטמאים לא עכבו.

**פסוק ה-ז** וידבר ה' אל משה לאמר דבר אל בני ישראל איש או אשה כי יעשו מכל חטאת האדם. למה נאמרה פרשה זו. לפי שהוא אומר (ויקרא ה, כא-כד) "נפש כי תחטא ומעלה מעל" וגו', [אבל בגוזל הגר לא שמענו (בכל התורה), תלמוד לומר "דבר אל בני ישראל] איש או אשה כי יעשו מכל חטאת האדם" בא הכתוב ולמד על גוזל הגר ונשבע לו ומת שישלם קרן וחמש לכהנים ואשם למזבח. זו מדה בתורה כל פרשה שנאמרה במקום אחד וחסר בה דבר אחד וחזר ושנאה במקום אחר לא שנאה אלא על שחסר בה דבר אחד. רבי עקיבא אומר, כל מקום שנאמר "לאמר" צריך לדרש. רבי יאשיה אומר, איש או אשה למה נאמר, לפי שהוא אומר "וכי יפתח איש בור או כי יכרה איש בור" אין לי אלא איש, אשה מנין, תלמוד לומר "איש או אשה" להשוות את האשה לאיש בכל חטאות ונזקים שבתורה. רבי יונתן אומר, אינו צריך, שכבר נאמר (שם שם, לד) "בעל הבור ישלם", ואומר "שלם ישלם המבער את הבערה", מה תלמוד לומר "איש או אשה", לתלמודו הוא בא.

תנן התם, בא סמן התחתון ולא העליון או חולצת או מתיבמת. מנא הני מלי. אמר רבי יהודה אמר רב וכן תנא דבי רבי ישמעאל, אמר קרא איש או אשה כי יעשו מכל חטאת האדם, השוה הכתוב אשה לאיש לכל עונשין שבתורה, מה איש בסמן אחד אף אשה בסמן אחד, מה איש תחתון ולא עליון אף אשה תחתון ולא עליון.

"כי יעשו מכל חטאת האדם" למה נאמר. לפי שהוא אומר (ויקרא ה, כא-כב) "נפש כי תחטא ומעלה מעל או מצא אבדה" וגו' אין לי אלא משקר באלו משקר במקום, בשאר כל דבר מנין, תלמוד לומר "כי יעשו מכל חטאת האדם".

"למעל מעל" אין מעילה בכל מקום אלא שקור, וכן הוא אומר (יהושע ז, א) "וימעלו בני ישראל מעל (ב') [בחרם"], ואומר "וימת שאול במעלו אשר מעל בה'", ואומר בעזיהו (דהי"ב כו, יח) "צא מן המקדש כי מעלת", ואומר (להלן פסוק יב) "ומעלה בו מעל", הא אין מעילה בכל מקום אלא שקור.

"ואשמה הנפש ההיא". למה נאמר. לפי שהוא אומר איש או אשה אין לי אלא איש או אשה, טומטום ואנדרוגינוס מנין, תלמוד לומר "ואשמה הנפש ההיא". ואשמה הנפש ההיא הכל במשמע, האנשים והנשים והגרים במשמע. משמע מביא את אלו ומביא את הקטן. אמרת, ומה אם עבודה זרה חמורה פטר בה את הקטן קל וחמר לכל מצוות האמורות בתורה.

"ואשמה נפש ההיא". למה נאמר. מנין אתה אומר לגוזל את הגר ונשבע לו והלך להביא את הכסף ואת האשם ולא הספיק להביא עד שמת שהיורשין פטורין, תלמוד לומר ["ואשמה הנפש ההיא". אי כשם שפטורין מן האשם כך יהו פטורים מן הקרן. תלמוד לומר] "ונתן לאשר אשם לו".

"ואשמה הנפש". למה נאמר. מנין אתה אומר המדליק גדישו של חברו ביום הכפורים שאף על פי שאין בית דין נפרעין ממנו שהוא נדון בנפשו. תלמוד לומר "ואשמה הנפש ההיא".

"והתודו". למה נאמר. לפי שהוא אומר (ויקרא ה, ה) "והתודה אשר חטא עליה" אין לי אלא חטאת שטעונה ודוי, אשם מנין, תלמוד לומר "ואשמה הנפש ההיא והתודו". רבי נתן אומר, זה בנה אב לכל הממתין שטעונין ודוי.

לפי שנאמר "והתודה אשר חטא" יתודה על חטא אשר חטא, (שם) "עליה" על החטאת כשהיא קימת, לא משנשחטה. אין במשמע שיתודה היחיד אלא על ביאת המקדש. ומנין אף מיתות וכריתות. אמרת חטאת חטאתם כל (חטאתם) [חטאת] לרבות מצות לא תעשה. כי יעשו לרבות מצות עשה. אין במשמע ודוי אלא יחיד. מנין אף לצבור. אמרת והתודו. אין במשמע ודוי אלא בארץ. מנין אף בגלות. אמרת "והתודו את עונם ואת עון אבותם", וכן דניאל אומר (דניאל ח, ז) "לך ה' הצדקה" וגו', מפני מה כי "חטאנו לך".

"דבר אל בני ישראל". ישראל מתודים, ואין מתודים לא על ידי נכרים ולא על ידי תושבים. או בני ישראל. פרט לגרים. אמרת איש לרבות את הגרים. איש או אשה כי יעשו שחשבו לעשות ולא עשו. (ב)[מ]כל חטאת האדם. ממה שבינו לבין חברו, על הגנבות ועל הגזלות ועל לשון הרע. למעל מעל. על אשמות מתודים. יכול בזמן שהן מביאין, מנין בזמן שאין מביאין, תלמוד לומר "למעל מעל" לרבות הנשבע בשם לשקר והמקלל. ואשם ואשמה לרבות כל חיבי מיתות שיתודו. יכול אף הנהרגין על פי זוממין. לא אמרתי אלא ואשמה הנפש ההיא.

"והתודו את חטאתם אשר עשו". ולא על מה שעשה אביו, שאם אמר לו תן לי פקדוני שהפקדתי אצל אביך והוא אומר לא הפקדת משביעך אני ואמר אמן, לאחר זמן נזכר, שומע אני שהוא חיב, תלמוד לומר "והתודו את חטאתם" ולא על מה שעשה אביו.

"והשיב את אשמו בראשו". למה נאמר לפי שהוא אומר (ויקרא ה, כד) "ושלם אותו בראשו", אין לי אלא עקר דמים, חמש מנין, תלמוד לומר "והשיב את אשמו בראשו".

"וחמישתו יסף עליו" שיהא [הוא] וחמשו חמשה. רבי יאשיה אומר, חמשו של סלע.

"ונתן לאשר אשם לו". למה נאמר. לפי שהוא אומר "לאשר הוא לו יתננו" אין לי אלא הוא או שלוחו, מנין לרבות שליח בית דין והיורש, תלמוד לומר "ונתן לאשר אשם לו".

הרי שהיה חיב לחברו מנה ובא לבית דין, ולא הספיק לתנו עד שנמצא בעל חוב של נגזל, מנין שמוציאין מיד הגזלן ונותנין לבעל חוב של נגזל, תלמוד לומר "ונתן לאשר אשם לו" מכל מקום.

"והשיב את אשמו בראשו". כשהוא בראשו מביא עליו חמש ואשם ואין מביאין על תשלומי ארבעה וחמשה חמש ואשם. ממעט אני בגנב שאינו משלם לאחר שבועה, ולא אמעט בגזלן אחר שבועה. תלמוד לומר "והשיב את אשמו בראשו" כשהוא בראשו מביאין עליו חמש ואשם ואין מביאין על תשלומי כפל ועל תשלומי ארבעה וחמשה חמש ואשם. וחמשיתו יסף עליו על החמש לבד ממנו.

רבי נתן אומר, מנין לנושה בחברו מנה וחברו בחברו מנין שגובין מזה ונותנין לזה, תלמוד לומר "ונתן לאשר אשם לו".

**פסוק ט** "ואם אין לאיש גאל" וגו'. וכי יש אדם בישראל שאין לו גואלין. אלא בגזל הגר הכתוב מדבר, הרי שגזל הגר ונשבע לו ושמע שמת הגר והיה מעלה כספו ואשמו לירושלים ופגע באותו הגר וזקפן עליו במלוה ומת זכה הלה במה שבידו. דברי רבי יוסי הגלילי. רבי עקיבא אומר, אין לו תקנה עד שיוציא גזלו מתחת ידו.

בעי רבינא, גזל גירת מהו, איש אמר רחמנא ולא אשה או דלמא ארחא דקרא הוא. אמר ליה רב אהרן לרבינא תא שמע דתניא איש אין לי אלא איש, אשה מנין, כשהוא אומר המושב הרי כאן שנים, אם כן מה תלמוד לומר "איש", איש אתה צריך לחזר עליו אם יש לו גואלים אם לאו, קטן אי אתה צריך לחזר עליו, בידוע שאין לו גואלים. (כתוב ברמז שכ"ה).

תנו רבנן, "אשם" זה קרן, "המושב" זה חמש, או אינו אלא אשם זה איל, ולמאי נפקא מנה, לאפוקי מדרבא, דאמר רבא גזל הגר שהחזירו בלילה לא יצא החזירו חצאין לא יצא, החזירו חצאין לא יצא מאי טעמא, אשם קרייה רחמנא, כשהוא אומר מלבד איל הכפרים הוי אומר אשם זה קרן. תניא אידך, אשם זה קרן, המושב זה חמש, או אינו אלא אשם זה חמש, ומאי נפקא מנה, לאפוקי ממתניתין דתנן נתן לו את הקרן ולא נתן לו את החמש אין החמש מעכב, [אדרבה חמש מעכב], כשהוא אומר (פסוק ז) והשיב את אשמו בראשו וחמישתו הוי אומר אשם זה קרן. תניא אידך, אשם זה קרן. המושב זה חמש. ובגזל הגר הכתוב מדבר. או אינו אלא המושב זה כפל ובגנבת הגר הכתוב מדבר. כשהוא אומר והשיב את אשמו בראשו הוי בממון המשתלם בראש הכתוב מדבר. אמר רבא, גזל הגר שאין בו שוה פרוטה לכל כהן [וכהן] לא יצא. [מאי טעמא], נתינה כתיבא ביה.

אמר רבא, כהנים אין חולקין גזל הגר כנגד גזל הגר. מאי טעמא אשם קרייה רחמנא. ואין חולקין אשם כנגד אשם. ומקבלי מתנות הוו, ואם נפלו לו עשר בהמות בגזל הגר פטורין ממעשר בהמה, דתנן הלוקח והנותן במתנה פטור ממעשר בהמה, דאי יורשין הוו הא אמר מר קנו בתפיסת הבית חיבין ונפקא מנה שגזל חמץ ועבר עליו הפסח, מקבלי מתנות הוו ומתנה קאמר רחמנא דניתיב להו והא לא יהיב להו ולא מידי דעפרא בעלמא הוא, דאי יורשין הוו הא קא מורית להן אבוהון.

תנו רבנן "לה' לכהן" קנאו השם ונתנו לכהנים שבאותו משמר. או אינו אלא לכל כהן שירצה. כשהוא אומר מלבד איל הכפרים אשר יכפר בו עליו הוי בכהן שבאותו משמר הכתוב מדבר. תנו רבנן הרי שהיה גוזל כהן מנין שלא יאמר הואיל ויוצא לכהנים והרי הוא תחת ידי תהא שלי ודין הוא אם בשל אחרים אני זוכה בשל עצמי לא כל שכן. רבי נתן אומר בלשון אחרת ומה דבר שאין לו חלק בו עד שלא נכנס לרשותן, משנכנס לרשותן אין אחר יכול להוציאו מידן, דבר שיש לו חלק בו עד שלא נכנס לרשותן משנכנס לרשותן אינו דין שאין אחר יכול להוציאו מידן. לא אם אמרת בדבר שאין לו חלק בו שכשם שאין לו חלק בו כך אין לאחרים חלק בו תאמר (בדבר) [בגזל שכשם] שיש לו חלק בו כך יש לאחרים חלק בו, אלא גזלו יוצא מתחת ידו ומתחלק לכל אחיו הכהנים, דאתיא לכהן (ויקרא כז, כא) "לכהן" משדה אחזה, דתניא (שם) "אחזתו" מה תלמוד לומר, מנין לשדה היוצאה לכהנים ביובל וגאלה אחד מן הכהנים מנין שלא יאמר הואיל ויוצאה לכהנים ביובל והרי היא תחת ידי תהא שלי ודין הוא בשל אחרים אני זוכה בשל עצמי לא כל שכן, תלמוד לומר "כשדה החרם לכהן תהיה אחזתו" אחזתו שלו, ואין זו שלו, הא כיצד, יוצאה מתחת ידו ומתחלקת לכל אחיו הכהנים.

המביא גזלו עד שלא הביא אשמו, יצא. הביא אשמו עד שלא הביא גזלו, לא יצא, דאמר קרא מלבד איל הכפרים אשר יכפר ועדין לא כפר. (כתוב ברמז תרע"ח).

רבי נתן אומר "ואם אין לאיש גאל", אין לי אלא איש, אשה מנין, תלמוד לומר להשיב האשם אליו. אבא חנן משום רבי אליעזר אומר בנגזל הכתוב מדבר. או אינו מדבר אלא בגוזל. תלמוד לומר "להשיב האשם אליו" הא בנגזל הכתוב מדבר.

מנין אתה אומר בגוזל את הגר ונשבע לו והלך להביא את הכסף ואת האשם ולא הספיק להביא עד שמת שיורשין פטורין, תלמוד לומר "מלבד איל הכפרים" וגו'. כך היה רבי עקיבא שונה עד שלא בא (לכופרי) [לזפרונה]. אבל משבא (מכופרי) [מזפרונה] אמר, (אפלו) נתן את הכסף לאנשי משמר ומת היורשין פטורין ואין מוצאין מיד כהן, וקורא אני עליו (להלן פסוק י) איש אשר יתן לכהן לו יהיה, והכהן אומר לו הבא אשם והקרב (כשהוא), [והוא] אומר האשם המושב לה' לכהן וגו' את שצריך כפרה, יצא מת שכפרה לו נפשו.

"מלבד איל הכפרים". מכאן אתה אומר נתן הכסף ליהויריב ואשם לידעיה יצא, וקורא אני עליו איש אשר יתן לכהן לו יהיה. או אפלו נתן האשם ליהויריב וכסף לידעיה יצא, וקורא אני עליו איש אשר יתן לכהן לו יהיה. תלמוד לומר "מלבד איל הכפרים" יחזר ויביא אשם אחר ויתנהו לידעיה ויזכה יהויריב בשלו.

"ואם אין לאיש גאל". לאיש מחזירין ואין מחזירין לקטן.

"מלבד איל הכפרים". מכאן אמרו משמרה שזכתה בכסף זכתה באיל. אשר יכפר פרט שיקדים איל לכסף. בו פרט לאיל שמתו [בעליו]. עליו לרבות האיל שמת. ובצד השני, אתה אומר עליו מכפר הוא אשמו עליו.

**פסוק ט** **רמז תשב** "וכל תרומה לכל קדשי בני ישראל". אמר רבי ישמעאל בא הכתוב ללמדך על מקדיש ערמתו עד שלא מרח שהוא פטור [מן התרומה] ומן המעשרות. או אף משמרחה. תלמוד לומר "ראשית דגנך תירשך ויצהרך". רבי עקיבא אומר, בא הכתוב ללמדך שאם רצה לעשות כל גרנו תרומה רשאי, ובלבד שישיר מקצת.

"וכל תרומה לכל קדשי בני ישראל". בא הכתוב ולמד על התרומה שתהא נוהגת בכל. אסי בן עקיבא אומר אם מעשר הקל הרי הוא נוהג בכל, תרומה חמורה אינו דין שתהא נוהגת בכל. דבר אחר אם מעשר [הקל] שאינו נוהג בראשית הגז הרי הוא נוהג בכל, תרומה חמורה דין הוא שתהא נוהגת בכל. אסי בן מנחם אומר אם מעשר שני שאינו בא אלא למען תלמד ליראה הרי הוא נוהג בכל, תרומה חמורה דין הוא שתהא נוהגת בכל.

"אשר יקריבו לכהן לו יהיה". אמר רבי ישמעאל וכי תרומה מקריבין לכהן, ומה תלמוד לומר "אשר יקריבו לכהן", לפי שהוא אומר (שמות כג, יט) "ראשית בכורי אדמתך תביא בית ה' אלהיך" אבל לא שמענו מה יעשה להם, תלמוד לומר "אשר יקריבו לכהן לו יהיה" בא הכתוב ולמד על הבכורים שיהו נתונים לכהנים.

"וכל תרומה לכל קדשי" וגו'. רבה דברים סתומים שאין מפרשין בענין הזה, את מה אני מרבה, החלה והחרמים (והעולות) [והעורות] והבכורות ופדיון פטר חמור ופדיון הבן.

**פסוק י** "ואיש את קדשיו לו יהיו". [כל הקדשים היו] בכלל, שנאמר "ואיש את קדשיו לו יהיו". משך הכתוב בכל הקדשים ונתן לכהנים, ולא שיר מהם אלא תודה ושלמים ופסח ומעשר בהמה ומעשר שני ונטע רבעי שיהיו לבעלים.

"ואיש את קדשיו לו יהיו". מכאן אתה אומר, כהן שהקריב את הזבח שלו אפלו במשמר שאינו שלו, הרי [עורו] שלו ועבודתו שלו.

**רמז תשג** "ואיש את קדשיו לו יהיו". למה נאמר, לפי שהוא אומר (ויקרא יט, כד) "ובשנה הרביעית יהיה כל פריו קדש", וגו' קדש לבעלים או קדש לכהנים, תלמוד לומר "ואיש את קדשיו לו יהיו" בנטע רבעי הכתוב מדבר שיהו של בעלים, דברי רבי מאיר. רבי (שמעון) [ישמעאל] אומר, קדש לבעלים או קדש לכהן, הרי אתה דן, מעשר שני קרוי קדש ונטע רבעי קרוי קדש, אם במעשר שני למדת שאינו אלא של בעלים אף נטע רבעי לא יהא אלא של בעלים, תרומה תוכיח שקרויה קדש ואינה אלא של כהנים והיא תוכיח לנטע רבעי שאף על פי שקרוי קדש לא יהא אלא של כהנים, אמרת הפרש, מעשר שני טעון הבאת מקום ונטע רבעי טעון הבאת מקום אם למדת מעשר שני שאינו אלא של בעלים אף נטע רבעי לא יהא אלא של בעלים, הרי בכורים יוכיחו שטעונים הבאת מקום ואינם אלא של כהנים והם יוכיחו לנטע רבעי שאף על פי שטעון הבאת מקום לא יהא אלא של כהנים, אמרת הפרש, מעשר שני קרוי קדש וטעון הבאת מקום ופדיון ונטע רבעי קרוי קדש וטעון הבאת מקום ופדיון ואל תוכיח תרומה שאף על פי שקרויה קדש אינה טעונה הבאת מקום ולא בכורים שאף על פי שטעונין הבאת מקום אבל אין להם פדיון, [הרי בכור שקרוי קדש וטעון הבאת מקום ואינו אלא של כהנים והוא יוכיח לנטע רבעי שאף על פי שקרוי קדש וטעון הבאת מקום] ולא יהו אלא של כהנים, אדון שלשה לשונות כאחד מעשר שני קרוי קדש וטעון הבאת מקום ופדיון נטע רבעי קרוי קדש וטעון הבאת מקום ופדיון ואל יוכיח תרומה שאף על פי שקרויה קדש אינה טעונה הבאת מקום ופדיון ולא בכורים שאף על פי שטעונה הבאת מקום [אבל אינו קרוי קדש ולא בכור שאף על פי שקרוי קדש וטעון הבאת מקום] אבל אין להם פדיון, אלמד דבר מדבר ואדון דבר מדבר אלמד דבר השוה בשלשה דרכים מדבר ששוה בשלשה דרכים ואל אלמד דבר השוה בשלשה דרכים מדבר שלא שוה בשלשה דרכים (מה) [אם למדתי] מעשר שני שאינו אלא של בעלים אף נטע רבעי לא יהא אלא של בעלים. רבי יהושע אומר, קדש לבעלים או קדש לכהנים, תלמוד לומר "ובשנה החמשית תאכלו את פריו להוסיף לכם תבואתו", למי מוסיפין, למי שכבר נתנו לו.

**רמז תשד** "ואיש את קדשיו לו יהיו". למה נאמר. לפי שהוא אומר (להלן יח, יט) "כל תרומת הקדשים אשר (יקדישו) [ירימו] בני ישראל" שומע אני יטלום בזרוע, תלמוד לומר "ואיש את קדשיו לו יהיו" [מגיד שטובת הנאת קדשים לבעליהם]. הרי שמדד להם בארץ ונתוספו אחרים עליהם יכול קורא אני עליו ואיש את קדשיו לו יהיו. תלמוד לומר "ואיש אשר יתן לכהן לו יהיה". (תלמוד לומר "ואיש את קדשיו לו יהיו") או אפלו מדד לו בקפה ונתוספו אחרים עליהם קורא אני עליו איש אשר יתן לכהן לו יהיה. תלמוד לומר "ואיש את קדשיו לו יהיו". רבי יוסי אומר הרי שפדה את בנו בתוך שלשים יום ומת קורא אני עליו ואיש אשר יתן לכהן לו יהיה. תלמוד לומר "ואיש את קדשיו לו יהיו", לאחר שלשים יום אין מוציאין מיד כהן וקורא אני עליו איש אשר יתן לכהן לו יהיה.

"ואיש את קדשיו לו יהיו". קדשי ישראל לישראל, מעשר בהמתו ומעשר כספים ושלמים. קדשי כהן לכהן, חטאת ואשמות מעשרות ובכורות. איש אשר יתן. מתנת איש מתנה ואין מתנת קטן מתנה. אין לי אלא מתנת איש, מנין אתה מרבה אשה ויורשי קטן. אמרת איש אשר יתן לכהן לו יהיה.

**פסוק יא-יב** "איש איש כי תשטה אשתו". ילמדנו רבנו, מי שמקנא לאשתו כיצד מקנא לה. כך שנו רבותינו המקנא לאשתו היה מוליכה לבית דין [הגדול] שבירושלים, ומאימין עליה כדרך שמאימין על עדי נפשות, ואחר כך מעלין אותה לשער המזרח לשער נקנור ששם מטהרין את היולדות ואת המצרעין ומשקין את הסוטות. כהן היה מביא פילי, של חרס, ונתן לתוכה חצי לוג מים מן הכיור. נכנס להיכל ופנה לימינו. מקום היה שם אמה על אמה, והטבלא של שיש שם וטבעת קבועה בה ומגביהה ונוטל עפר מתחתיה ונתן על המים שנאמר (להלן פסוק יז) "ומן העפר אשר יהיה בקרקע המשכן". והיה כותב את המגלה (להלן פסוק יט) "ואם לא שכב איש אתך" וגו', מכאן שנו רבותינו זכרונם לברכה שפותחין בדיני נפשות בתחלה לזכות. ועוד כתיב "ואת כי שטית וגו' יתן ה' אתך לאלה" וגו'. וכן שלמה אמר (מלכים א' ח, לא-לב) "את אשר יחטא איש לרעהו וגו' ואתה תשמע השמים" וגו'.

"ואם לא נטמאה" וגו'. ואם היתה טמאה לא היתה מספקת לשתות עד שפניה מוריקות ועיניה בולטות והיא מתמלאה גידין והכהן אומר הוציאוה שלא תטמא את העזרה. וכשם שהמים בודקים את האשה כך המים בודקים את האיש שנאמר (להלן פסוק כב וכז) "ובאו" "ובאו". וכשם שאסורה לבעל כך אסורה לבועל, שנאמר (להלן פסוק כט) "ונטמאה" "ונטמאה". אבל אם שתתה ונמצאת טהורה, אם היתה עקרה נפקדת, היתה למודה להיות יולדת [בצער יולדת ברוח], כעורים יולדת יפים, שחורים יולדת לבנים, קצרים יולדת ארכים, נקבות יולדת זכרים, שנאמר "ואם לא נטמאה האשה". אמר הקדוש ברוך הוא למשה כתב פרשת סוטה כדי שתהא יודעת איזה שם הכהן מוחק בשבילה והאיך היא מתפרסמת. הדא הוא דכתיב "איש איש כי תשטה אשתו".

אם יש לה זכות תולין לה שנה או שנתים [או שלש] רבי (ישמעאל) [שמעון] אומר, אין זכות תולה במים המרים, שאם אתה אומר כן נמצאת מדהה [אתה את המים בפני] כל הנשים השותות, ומוציא לעז על הטהורות ששתו לומר טמאות היו, אלא שהזכות תולה להם. רבי מאיר אומר, לעולם הזכות תולה במים המרים, אבל אם היתה טמאה שוב אינה יולדת ואינה משבחת ומתנונת והולכת, ואינה מתה אלא באותה מיתה דכתיב (משלי ו, טז-יט) "שש הנה שנא ה' ושבע תועבת נפשו". רבי יוסי הגלילי אומר, שבעה דברים הללו בסוטה הם אמורות. (שם) "עינים רמות" שהאשה הסוטה תולה עיניה לאיש אחר, וכן הוא אומר (ישעיה ג, טז) "יען כי גבהו בנות ציון ותלכנה נטויות גרון ומשקרות עינים". "לשון שקר", שהיא נואפת עם איש אחר ומתעברת ממנו [ומשקרת לבעלה] ואומרת לבעלה ממך אני מעברת. "וידים שפכות דם נקי" שהנואף נכנס על מנת שאם יתפס יהרג או יהרג. (שם) "לב חורש מחשבות און" שהנואף והנואפת אין מחשבותיהם בכל שעה אלא און, אימתי הם חוטאים, ואומרים זה לזה [באיזה יום] באיזה מקום באיזו שעה. "רגלים ממהרות לרוץ לרעה", בודאי שממהרים לעשות החטא. (שם) "יפיח כזבים עד שקר", שאם יתפשו הם מכזבים ומשקרים ונשבעים ואומרים מסיחים היינו בדברים אחרים. (שם) "ומשלח מדנים בין אחים", [שכל ישראל אחים ורעים הם שנאמר "למען אחי ורעי", והנואף אשת חברו הבעל שומע ושונאו ואף הנואף אינו יכול לראותו, הוי "משלח מדנים בין אחים"]. הרי שבעה דברים קשים שהסוטה עושה.

אמרו רבותינו בשם רבי (חנינא) [הונא] אביו של רבי אחא, הנואף והנואפת עוברים על עשרת הדברות. אמרו לו על תשעה אנו מודים. (אלא על שבת) כיצד. על (שמות כ, ב) "אנכי" שכל הנואף אשת חברו כופר בהקדוש ברוך הוא, שנאמר (ירמיה ה, יב) "כחשו בה' ויאמרו לוא הוא". (שמות כ, ג) "לא יהיה", שנאמר "כי ה' אלהיך אל קנא", ושתי פעמים אמור בסוטה ועבר עליו רוח קנאה וקנא את אשתו, ולמה שני פעמים, לפי שהוא מקנא להקדוש ברוך הוא ולבעלה, שנאמר (להלן פסוק טו) "כי מנחת קנאות היא", שהם שתי קנאות. "לא תשא", שהוא נואף ונשבע על שוא שלא עשה. (שם שם, יב) "כבד את אביך", שהנואף עם הסוטה מתעברת ממנו ואומרת לבעלה ממך אני מעברת, והעבר גדל ועומד ומכבד לבעלה סבור שהוא אביו ואינו אביו, ועובר בשוק ומבזה את הנואף סבור שאינו אביו והוא אביו (שם שם, ג) "לא תרצח", שהנואף נכנס על מנת שאם נתפס או יהרג או יהרג. "לא תנאף", ודאי, שהוא נואף. "לא תגנב", שהוא גונב מקור חברו, וכן הוא אומר (משלי ט, יז) "מים גנובים ימתקו" וגו'. (שם) "לא תענה", שמעידה עדות שקר [לבעלה] ואומרת ממך אני מעברת. (שם שם, יד) "לא תחמד" וגו', הפסוק כלו מגיד שהנואף חומד אשת חברו, חומד כל אשר לו, כיצד, שכשבעלה נפטר מן העולם סבור שאותו הבן שלו וכותב לו דיתיקי מכל נכסיו ומורישו כל מה שיש לו ואינו יודע שאינו בנו, נמצא הנואף חומד כל מה שיש לחברו. אמרו לו לרבי חנינא, הרי אמרו תשעה, שבת כיצד עובר. אמר להם, אף אני אומר לכם, פעמים כהן ויש לו אשה כהנת וישראל נואף ובא עליה והיא יולדת ממנו, סבורים בו שהוא בנו של כהן ועומד ומשמש בבית המקדש ונמצא מחלל את השבת. הרי עשרת הדברות שהסוטה עוברת עם הנואף, ועליה אמר שלמה "ומוצא אני מר ממות את האשה אשר היא מצודים וחרמים", צדה בעולם הזה ולעולם הבא, "וחרמים", החרם הזה צד בים ואינו צד ביבשה אבל האשה צדה בים וביבשה.

**רמז תשה** (להלן פסוק טו) והביא את קרבנה עליה עשירת האיפה קמח שעורים, לפי שנהג עמה מנהג בהמה לפיכך הביא קרבנה מאכל בהמה. לא יצק עליה שמן, שהשמן אור וקרוי יצהר וזו הביאה את האפלה לפיכך לא תהא אור במנחתה. לא יתן (עליה) [עליו] לבנה, שהלבונה זכר לאמהות שנאמר "אלך לי אל הר המור ואל גבעת הלבונה", וזו פרשה מדרכיהן לפיכך תהא מנחתה מזכרת עון ולא מזכרת זכות.

(להלן פסוק יז) ולקח הכהן מים קדשים בכלי חרש וגו' (להלן פסוק יט) אם לא שטית טמאה תחת אישך וגו'. ומן העפר וגו', הוא נברא מן העפר והיא נוצרה מן המים. (דבר אחר, למה לוקח מים ועפר ובודקה, מפני שתחלתה מן המים). דבר אחר, לפיכך היתה נבדקת במים ובעפר, לפי שהן עדים שנאמר "העדתי בכם" וגו'. דבר אחר, למה נבדקת במים [ובעפר], לפי שאדם זורע כמה זרעים בעפר ואינו יודע מה הן עד שהמים יורדין עליהן ומודיעין אם הן של בעל השדה או מה שזרעו אחרים.

(איוב כד, טו) "ועין נאף שמרה נשף לאמר לא תשורני עין", הנואף אומר אין בריה יודעת בי, והקדוש ברוך הוא (דהי"ב טז, ט) "עיניו משטטות בכל הארץ" ואומר (ירמיה כג, כד) "אם יסתר איש במסתרים", כך דרך של עוברי עברות משמרין שעת אפלה שלא יראה אותם בריה וכן הגנב משמר שעת החשך שנאמר "חתר בחשך בתים", וכן הוא אומר (ישעיה כט, טו) "הוי המעמיקים מה' לסתר עצה והיה במחשך מעשיהם". קשה הגנב והנואף שמסלקין את השכינה כביכול, שהקדוש ברוך הוא מלא העליונים והתחתונים שנאמר "הלא את השמים ואת הארץ אני מלא נאם ה'", ובאיזה מקום בא הנואף לנאף הלא הקדוש ברוך הוא בכבודו שם שנאמר (ישעיה ו, ג) "מלא כל הארץ כבודו" והנואף אומר סלק עצמך ותן לי מקום לשעה, הדבר קשה עד מאד כביכול, הוא מלא רחמים וארך אפים ונותן לו מקום [לשעה], שנאמר (איוב יא, יא) "כי הוא ידע מתי שוא וירא און ולא יתבונן", ואומר "וסתר פנים ישים", הדא הוא דכתיב (שם) "ועין נאף", ומה הקדוש ברוך הוא עושה, (שם) "וסתר פנים ישים", יושב בסתר ישים פנים של נואף אף באותו העבר, שהנואף והנואפת מבקשין שלא תתעבר אלא שיעשו תאותן בלבד והקדוש ברוך הוא מפרסמן בעולם, הוי "וסתר פנים ישים" כדי שידעו הבריות ויאמרו בודאי שפנים של זה דומין לפני נואף שצר צורת העבר כדמות הנואף לפיכך נקרא זמה שהן כופרין שניהן ואומרים אין אנו יודעין והבריות אומרים אם כן זה מה הוא. אמר רבי יצחק קשה כח הנואף שהוא מכשיל כח השכינה. כיצד, העבר שהוא מתעבר מן האיש הקדוש ברוך הוא צר צורתו לארבעים יום ואחר כך הנואף בא עליה והקדוש ברוך הוא עומד ותוהה ואומר של מי אצור, צורת האיש או צורת הנואף, כביכול (דברים לב, יח) "צור ילדך תשי" יו"ד זעירא, תש ידי הציר. אמר רבי אבהו משל למה הדבר דומה, לציר שהוא צר איקונין של מלך, בא לגמר את הפרצוף אמרו לו מת המלך ועמד מלך אחר, כיון ששמע הציר כך נתרשלו ידיו, התחיל לומר מה אעשה באלו הסימנין שבידי, אציר צורת מלך הראשון או צורת המלך השני, התחיל תמה, וכן האיש משמש עם אשתו הקדוש ברוך הוא צר את העבר כדמות אביו, חזר הנואף ובא עליה הרי נתערבו הסימנין, הוי אומר "וסתר פנים ישים".

"איש איש כי תשטה אשתו". שנו רבותינו, אין הנואפין מנאפין עד שתכנס בהן רוח שטות, שנאמר "איש איש כי תשטה אשתו". למדנו לאשה, לנואף מנין. דכתיב (משלי ו, לב) "נאף אשה חסר לב".

זה שאמר הכתוב "אם יסתר איש במסתרים ואני לא אראנו" מהו לא אראנו. לא אראנו ואפרסם מעשיו לבריות. משל לארכיטקסן של מדינה, התחילו בני המדינה מטמינין כספם וזהבם לתוך אותן המטמונים, אמר לו הארכיטקסן, אני בניתי את המדינה ואני עשיתי את המטמונים, ממני אתם מטמינים, כך אמר הקדוש ברוך הוא למנאפים ממני אתם מסתירים עצמכם, (שם) "אם יסתר איש במסתרים", אני בראתי אתכם מחלין מחלין, שנאמר (דברים לב, יח) "ותשכח אל מחללך", מהו "אל מחללך", לאל שעושה אותך מחלין מחלין, [למה], "אני ה' חקר לב בחן כליות" ואני הוא שמקרב אתכם למשפט שנאמר (מלאכי ג, ה) "וקרבתי אליכם למשפט", לפיכך אל תהיו טועים אחר יצר הרע שלא תשטה אשתו של אחד מכם שנאמר "איש איש כי תשטה אשתו".

דבר אחר "איש איש". ללמדך שמועלת וכופרת בשנים, באישה של מעלה ובאישה של מטה. אמר לה הקדוש ברוך הוא באישך את (משחקת) [משקרת] שמא בי [אתה יכולה לשקר]. משל למה הדבר דומה, למי שהיה חבוש בתוך שני בתים זה לפנים מזה, והיו שם שני שומרים אחד מבפנים ואחד מבחוץ, פתח את הפנימי ויצא ולא הרגיש בו שומר, בא לצאת מן החיצון הרגיש בו, תפסו, אמר לו באותו שבפנים שחקת אבל בי אין אתה יכול לשחק. כך אמר הקדוש ברוך הוא למנאפת באישך שחקת אבל אני יושב ומשחק על בריותי שנאמר (תהלים ב, ד) "ישב בשמים ישחק".

מעשה בשתי אחיות שהיו דומות זו לזו, והיתה [אחת] נשואה [בעיר] אחת [ואחת נשואה] בעיר אחרת. בקש בעלה של אחת מהן לקנאות לה ולהשקותה מים המרים בירושלים, והלכה לאותה [העיר שהיתה אחותה] נשואה שם. אמרה לה אחותה, מה ראית לבא לכאן. אמרה לה, בעלי מבקש להשקות אותי מים המרים. אמרה לה, אני הולכת תחתיך ושותה. אמרה לה, לכי. לבשה בגדי אחותה והלכה תחתיה ושתתה מים המרים ונמצאת טהורה וחזרה לבית אחותה. יצתה לקראתה בשמחה וחבקה ונשקה, כיון שנשקו זו לזו הריחה המים המרים ומיד מתה, לקים מה שנאמר (קהלת ח, ח) "אין אדם שליט ברוח".

**פסוק יג-יד** **רמז תשו** "ועד אין בה". אף על פי שאין לה עכשיו יש לה לאחר זמן. כיוצא בו "לא הגידה אסתר", אף על פי שלא הגידה עכשיו הגידה לאחר זמן שנאמר (שם ח, א) "כי הגידה אסתר מה הוא לה", ואף כאן יש לה לאחר זמן שנאמר "והייתי עד ממהר".

אמרו רבותינו בזמן שהאשה משמשת עם בעלה ולבה על אחר אין לך נאוף גדול מזה, שנאמר (יחזקאל טז, לב) "האשה המנאפת תחת אישה תקח את זרים", וכי יש אשה שמנאפת תחת בעלה, אלא משמשת עם בעלה ונותנת עיניה באחר. שאל מלך הערבי את רבי עקיבא, אמר לו, אני כושי ואשתי כושית וילדה בן לבן, אני הורגה שזנתה תחתי. אמר לו צורות ביתך לבנות או שחורות. אמר לו, לבנות. אמר לו, כשעסקת עמה בתשמיש נתנה עיניה בצורות וילדה כיוצא בהן, ואם תמה אתה על הדבר מצינו בצאן לבן שמן המקלות היו מתיחמות שנאמר (בראשית ל, לט) "ויחמו הצאן אל המקלות", והודה מלך הערבי ושבח לרבי עקיבא. הוי כל אשה שמתיחדת עם בעלה בקדשה סוף [הקדוש ברוך הוא] מעמיד ממנה בנים צדיקים, שכן אמרה חנה "אל הנער הזה התפללתי ויתן ה'" וגו', למה, שנזרע בקדשה. אמר הקדוש ברוך הוא, בעולם הזה בחרתי בכם, שאתם זרע אמת שנאמר (ירמיה ב, כא) "ואנכי נטעתיך שורק כלו זרע אמת", וכתיב (דברים יד, ב) "ובך בחר ה' אלהיך" וגו', ואף לעתיד לבא איני בוחר אלא בכם, שאתם זרע קדש, נאמר (ישעיה סה, כג) "לא יגעו לריק ולא ילדו לבהלה", וכתיב "כל ראיהם יכירום כי הם זרע ברך ה'".

"דבר אל בני ישראל ואמרת אלהם איש איש כי תשטה אשתו". למה נאמרה פרשה זו. לפי שהוא אומר (דברים כא, ד) "כי יקח איש אשה ובעלה וגו' לא שמענו אלא בזמן שיש לו עדים והתרו בה שיוצאה ממנו בגט, אבל ספק נבעלה ספק לא נבעלה לא שמענו מה יעשה לה, תלמוד לומר "איש איש כי תשטה אשתו", הרי הכתוב זוקקה שתהא שותה המים המרים, לכך נאמרה פרשה זו. איש איש, לעשות אשה כאיש, דברי רבי עקיבא.

"דבר אל בני ישראל". על ידי ישראל מקנין ואין מקנין על ידי תושבים. או בני ישראל פרט לגרים. אמרת איש איש לרבות את הגרים.

"דבר אל בני ישראל ואמרת". לרבות ארוסה ושומרת יבם לקנוי.

אשת גר ועבד משחרר שותות. פשיטא, מהו דתימא דבר אל בני ישראל ולא גרים, קא משמע לן, ואמרת רבויא הוא.

תנו רבנן "איש", מה תלמוד לומר "איש איש". לרבות אשת חרש ואשת שוטה ואשת שעמום ושהלך בעלה למדינת הים או שהיה חבוש בבית האסורין שבית דין מקנין להן לפסלן מכתבתן. יכול אף להשקותן. תלמוד לומר והביא האיש את אשתו. רבי יוסי אומר, אף להשקותה, ולכשיצא בעלה מבית האסורים ישקנה. רבנן סברי בעינן וקנא והביא. ורבי יוסי סבר לא בעינן וקנא והביא.

"בני ישראל". [העיד עקביא בן מהללאל] לא משקין לא את הגירת ולא את המשחררת, ואמרו לו מעשה בכרכמית כו' שהיתה בירושלים והשקוה שמעיה ואבטליון, ואמר להם דגמא השקוה.

"כי תשטה" אמר ריש לקיש, אין אדם עובר עברה אלא אם כן נכנסה בו רוח שטות, שנאמר "איש איש כי תשטה", תשטה כתיב.

אמר רבי שמעון בן לקיש (לעיל פסוק י) ואיש את קדשיו לו יהיו, מה כתיב בתריה, איש איש כי תשטה אשתו, וכי מה ענין זה לזה, אני אמרתי תן מתנתך לכהן ואתה לא עשית כן, חייך שאני מצריכך שתביא אשתך אל הכהן.

"כי תשטה אשתו". בראויה לאישות הכתוב מדבר, להוציא אלמנה לכהן גדול גרושה וחלוצה לכהן הדיוט, וכדברי עקביא בן מהללאל אף המשחררת ואשת גר. אמרו לו, והרי כרכמית וכו' ומת בנדויו וסקלו בית דין את ארונו.

ואשת אחיו שסטת מאחיו לאחר מיתת אחיו שיקנא להם, בעשה. ומנין בלא תעשה. אמרת וידבר ה' אל משה לאמר. ועדין אין במשמע אלא אשתו הנשואה, ומנין אתה מרבה ארוסתו ויבמתו וכל שהוא לו משום אישות. אמרת לאמר ואמרת אלהם.

"איש איש כי תשטה אשתו". אשתו אסורה ואין קרובותיה אוסרין אותה. והלא דין הוא הואיל והוא אוסר עליה והיא אוסרת עליו מה למד באסור שהוא אוסר עליה אם בא עליה אחר נאסרת עליו מיד, יכול אף באסור שהיא אוסרת עליו אם בא על אחת מכל האסורות לו תאסר אשתו ולא תהא מתרת לו. תלמוד לומר "אשתו", אשתו אסורה ואין קרובותיה אוסרין אותה.

"ומעלה בו". שיננו בו. אין לי אלא בו, מנין אתה מרבה שאר בני אדם. תלמוד לומר "ומעלה בו מעל".

"ומעלה בו מעל". מעילה על דבר ערוה. או על דבר ממון. כשהוא אומר ושכב איש אותה וגו' הרי מעילה על דבר ערוה ולא על דבר ממון. ומעלה בו מעל. אין מעילה בכל מקום אלא שקור וכו' (כדכתוב בפסוק כי יעשו מכל חטאת האדם).

"ושכב איש", על ידי איש הוא מקנא אותה ואינו מקנא על ידי בהמה.

"ושכב איש", להוציא את הקטן, שאינו איש.

"אתה", ולא את אחותה. שהיה בדין אם כשבא אסור הקל על אסור הקלה אסר את אוסרו, כשבא אסור חמור על אסור חמורה אינו דין שיהא אוסר את אוסרו. תלמוד לומר "אתה" ולא אחותה. אבא חנן אומר משום רבי אליעזר, אתה ולא את חמותו, אתה ולא את הערוה. שהיה בדין [ומה] אם במקום שאין האוסר אוסר כל ימיו כשבא אסור הקל על אסור הקלה אסר את אוסרו, מקום שהאוסר אוסר כל ימיו כשבא אסור חמור על אסור חמורה אינו דין שיהא אוסר את אוסרו. תלמוד לומר "אתה" ולא את חמותו, אתה ולא את הערוה.

"שכבת זרע", פרט לדבר אחר. מאי דבר אחר. [אמר רבא] פרט שקנא לה דרך אברים. דרך אברים פריצותא בעלמא הוא. מהו דתימא בקפידא דבעל תלה רחמנא ובעל הא קפיד. קמשמע לן.

למה לי דכתב רחמנא שכבת זרע בשפחה חרופה (כתוב ברמז תרט"ו).

"ונעלם מעיני אישה", להוציא את הסומא. ונעלם מעיני אישה, ולא שיהא רואה (ומערים) [ומעמעם], הא אם ידע בה בעלה אין רשאי להערים עליה להשקותה.

תנו רבנן (להלן פסוק כט) "אשר תשטה אשה תחת אישה", להקיש אשה לאיש ואיש לאשה. למאי הלכתא. [אמר רב ששת], כשם שאם [הוא] היה סומא לא היה משקה דכתיב "ונעלם מעיני אישה" כך אם [היא] היתה סומא לא היתה שותה, כשם שאם היתה חגרת או גדמת לא היתה שותה דכתיב "והעמיד הכהן את האשה לפני ה' ונתן על כפיה כך אם היה הוא חגר או גדם לא היה משקה. [מר בר רב אשי אמר], כשם שאם היתה אלמית לא היתה שותה דכתיב (להלן פסוק כב) "ואמרה" וגו' כך הוא אם היה אלם לא היה משקה.

"ונסתרה והיא נטמאה", אין עדים לטמאה אבל יש עדים לסתירה. או אין עדים לא לטמאה ולא לסתירה. אם אמרת כן אף היא מתרת לבעלה, הא אין עליך לומר כלשון האחרון אלא כלשון הראשון. ונסתרה אין עדים לטמאה אבל יש עדים לסתירה.

"ונסתרה", לא שמענו שעור סתירה, תלמוד לומר "ונסתרה והיא נטמאה" סתירה כדי טמאה, כדי להקיף דקל, דברי רבי ישמעאל. רבי אליעזר אומר, כדי מזיגת הכוס. רבי יהושע אומר, כדי לשתותו. בן עזאי אומר, כדי לצלות ביצה. רבי עקיבא אומר, כדי לגמעה. רבי יהודה בן בתירא אומר, כדי לגמע שלש ביצים זו אחר זו.

ואמר רב יהודה אמר רב, צרת סוטה אסורה, מאי טעמא, טמאה כתיבא בה כעריות.

תנו רבנן שלשה [פעמים] נטמאה האמורים בפרשה אחד לבעל ואחד לבועל ואחד לתרומה, דברי רבי עקיבא. אמר רבי ישמעאל, קל וחמר, ומה גרושה שמתרת לתרומה אסורה, לכהנה זו שאסורה בתרומה אינו דין שאסורה לכהנה, אם כן מה תלמוד לומר והיא נטמאה והיא לא נטמאה, אם נטמאה למה שותה ואם לא נטמאה למה משקה, מגיד לך הכתוב שהספק אסורה, ומכאן אתה דן לשרץ ומה סוטה שלא עשה בה שוגג כמזיד ואנס כרצון עשה בה ספק כודאי שרץ שעשה בו שוגג כמזיד ואנס כרצון אינו דין שעשה בו ספק כודאי, וממקום שבאת מה סוטה רשות היחיד אף שרץ רשות היחיד ומה סוטה דבר שיש בו דעת לשאל אף שרץ דבר שיש בו דעת לשאל, מכאן אמרו דבר שיש בו דעת לשאל ברשות היחיד ספקו טמא ברשות הרבים ספקו טהור, ושאין בו דעת לשאל בין ברשות הרבים בין ברשות היחיד ספקו טהור. ורבי ישמעאל, אמר ליה רבי עקיבא תרומה ומהדר ליה איהו כהנה, ותו לרבי עקיבא כהנה מנא ליה וכו'. אלא לרבי עקיבא ארבעה קראי כתיבי חד לבעל וחד לבועל חד לתרומה וחד לכהנה. ורבי ישמעאל, כהנה אתיא מקל וחמר. ורבי ישמעאל, ממאי דכי איצטריך קרא לתרומה וכהנה אתיא בקל וחמר, דילמא כי איצטריך קרא לכהנה, ותרומה שריא אמר לך, מסתברא דומיא דבעל ובועל, מה בעל ובועל מחיים אף תרומה נמי מחיים, לאפוקי כהנה דלאחר מיתה. ורבי עקיבא, דומיא דבעל ובועל לית ליה. ואי נמי אית ליה, מלתא דאתיא בקל וחמר טרח וכתב לה קרא.

**רמז תשז** אמר רב גידל אמר רב [דבר] שיש בו דעת לשאל מהאי קרא נפקא, (ויקרא ז, יט) "והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל", ודאי טמא הוא דלא יאכל הא ספק טהור וספק טמא יאכל, אימא סיפא (שם) "והבשר כל טהור יאכל בשר" ודאי טהור הוא דיאכל בשר הא ספק טהור וספק טמא לא יאכל, אלא שמע מינה כאן שיש בו דעת לשאל כאן שאין בו דעת לשאל. ואיצטריך דרב גידל אמר רב ואצטריך למגמר מסוטה, דאי מרב גידל אמר רב הוה אמינא בין ברשות היחיד בין ברשות הרבים קא משמע לן מסוטה, ואי מסוטה הוה אמינא עד דאיכא דעת נוגע ומגיע, צריכא.

"ועד אין בה". רבי אליעזר אומר, מקנא לה על פי שנים ומשקה על פי עד אחד או על פי עצמו. רבי יהושע אומר, מקנא לה על פי שנים ומשקה לה על פי שנים. כיצד מקנא לה. אומר לה בפני שנים אל תדברי עם פלוני ודברה עמו עדין [היא] מתרת לביתה ומתרת לאכל בתרומה, נכנסה עמו לבית הסתר ושהתה כדי טמאה אסורה לביתה ואסורה לאכל בתרומה ואם מת חולצת ולא מתיבמת. עד כאן לא פליגי אלא בקנוי וסתירה אבל בטמאה עד אחד נאמן ותנן נמי עד אחד [אומר] אני ראיתי שנטמאת לא היתה שותה, מדאוריתא מנא לן דמהימן עד אחד. דכתיב "ועד אין בה" בשנים הכתוב מדבר. או אינו אלא אפלו באחד. תלמוד לומר "לא יקום עד אחד באיש", ממשמע שנאמר "לא יקום עד באיש" איני יודע שהוא אחד, מה תלמוד לומר "אחד", זה בנה אב כל מקום שנאמר "עד" הרי כאן שנים עד שיפרט לך הכתוב אחד ואמר רחמנא תרי לית בה אלא אחד והיא לא נתפשה אסורה. מאי טעמא דרבי יהושע. אמר קרא בה, בה ולא בקנוי, בה ולא בסתירה. ורבי אליעזר אומר, בה ולא בקנוי. ואימא בה ולא בסתירה. סתירה איתקש לטמאה, דכתיב "ונסתרה והיא נטמאה". קנוי נמי איתקש לטמאה, דכתיב "וקנא את אשתו והיא נטמאה". הא מעט רחמנא בה. ומה ראית. מסתברא סתירה עדיפא, שכן אוסרתה בטמאה. אדרבה קנוי עדיף, שכן עיקר גרם לה. אי לאו סתירה, קנוי מי איכא. ואי לאו קינוי, סתירה מאי אהני. אפלו הכי סתירה עדיפא, דאתחלתא דטמאה היא. מתניתין דלא כי האי תנא, [דתניא] רבי יוסי בר רבי יהודה אומר משום רבי אליעזר, מקנא לה על פי עצמו, השיבו חכמים לדברי רבי יוסי ברבי יהודה אין לדבר סוף. מאי טעמא דרבי יוסי ברבי יהודה. אמר קרא בה, [בה] ולא בסתירה. ואימא בה ולא בקנוי. קנוי איתקש לטמאה, דכתיב "וקנא את אשתו והיא נטמאה". סתירה נמי איתקש לטמאה, דכתיב "ונסתרה והיא נטמאה". ההוא לכמה שעור סתירה, כדי טמאה, הוא דאתא. אין לדבר סוף מאי ניהו. דזמנין דלא קני ואמר קנאי. אמר רבי חנינא, מסרת, לא לימא אינש לאינשי ביתיה בזמן הזה אל תסתרי עם פלוני, דלמא קימא לן כרבי יוסי ברבי יהודה דאמר קנוי על פי עצמו ומסתתרה, וליכא האידנא מי סוטה למיבדקה, וקא אסר לה אסור עולם.

תנא דבי רבי ישמעאל, מפני מה האמינה תורה עד אחד בסוטה, שרגלים לדבר, שהרי קנא לה ונסתרה, ועד אחד מעידה שהיא טמאה. אמר רב פפא לאביי, והא [כי כתיבה קנוי] בתר סתירה וטמאה כתיב. אמר ליה, ועבר כתיב, וכבר עבר, דאי סלקא דעתך כדכתיבי קראי, בתר סתירה וטמאה קנוי למה לי.

עד אחד אומר ראיתיה שנטמאת לא היתה שותה. שהיה בדין ומה עדות ראשונה שאין אוסרתה אסור עולם אינה מתקימת בפחות משנים, עדות האחרונה שאוסרתה אסור עולם אינו דין שאינה מתקימת בפחות משנים. תלמוד לומר "ועד אין בה", כל שיש בה. וקל וחמר לעדות הראשונה מעתה ומה עדות האחרונה שאוסרתה אסור עולם מתקימת בעד אחד עדות הראשונה שאין אוסרתה אסור עולם אינו דין שתתקים בעד אחד. תלמוד לומר "בה", [בה] ולא בקנוי, בה ולא בסתירה. וטמאה בלא קנוי ובלא סתירה, דלא מהימן עד אחד מנא לן. נאמר כאן (דברים כד, א) "כי מצא בה ערות דבר" ונאמר להלן "על פי שנים עדים וגו' יקום דבר", מה דבר האמור להלן עדים שנים אף כאן עדים שנים.

"והיא לא נתפשה". אמר רבא, אשת כהן שנאנסה בעלה לוקה עליה משום זונה. משום זונה אין, משום טמאה לא. אימא אף משום זונה. מתיב רבי זירא והיא לא נתפשה, אסורה, הא נתפשה מתרת, ויש לך אחרת אף על פי שנתפשה אסורה, הוי אומר זו אשת כהן, ולאו הבא מכלל עשה עשה. אמר רבא, הכל היו בכלל טמאה, כשפרט לך הכתוב גבי [אשת] ישראל והיא לא נתפשה אסורה הא נתפשה מתרת מכלל אשת כהן כדקימא קימא.

"היא לא נתפשה", אסורה הא נתפשה מתרת, ויש לך אחרת שאף על פי שלא נתפשה מתרת, ואי זו, זו שקדושיה קדושי טעות שאף על פי בנה מרכב על כתפה ממאנת והולכת לה.

מעשה בבתו של רבי ישמעאל שבאה לבית המדרש למאן ובנה מרכב על כתפה, ואותו היום הזכירו דבריו של רבי ישמעאל ורבה בכיה גדולה בבית המדרש, אמרו, דבר שאמר אותו צדיק יכשל בו זרעו. (אמר) [דאמר] רב יהודה אמר שמואל בשם רבי ישמעאל והיא לא נתפשה (כלה כדלעיל).

תניא אידך, "והיא לא נתפשה", אסורה, הא נתפשה מתרת, ואי זו, זו היא שתחלתה באונס וסופה ברצון. תניא אידך, והיא לא נתפשה, כדלעיל.

"והיא לא נתפשה", להוציא את האנוסה. או בין בישראל בין בכהנה. אמרת אם המטמאה טמאה קלה עשה בה אנס כרצון בכהנה, סוטה חמורה דין הוא שנעשה אנס כרצון בכהנה.

"ועבר עליו רוח קנאה". תניא, היה רבי מאיר אומר, אדם עובר עברה בסתר והקדוש ברוך הוא מכריז עליו בגלוי, שנאמר "ועבר עליו רוח קנאה" ואין עבירה אלא לשון הכרזה שנאמר (שמות לו, ו) "ויצו משה ויעבירו קול במחנה". תנא דבי רבי ישמעאל, אין אדם מקנא לאשתו אלא אם כן נכנסה בו רוח, שנאמר "ועבר עליו רוח" וגו'. מאי רוח. רבנן אמרי, רוח טמאה. רב אשי אמר רוח טהרה. ומסתברא כמאן דאמר רוח טהרה, דתניא וקנא את אשתו, רשות, דברי רבי ישמעאל, רבי עקיבא אומר, חובה, אי אמרת בשלמא רוח טהרה שפיר, אלא אי אמרת רוח טמאה, רשות וחובה מאי בעי הכא לעיולי לאינש רוח טמאה בנפשיה.

"וקנא את אשתו". אמר ריש לקיש, מה לשון קנוי, דבר המטיל קנאה בינה לבין אחרים. אלמא קסבר קנוי על פי עצמו וכלי עלמא לא ידעי דקני לה ואמרי מאי טעמא דקא בדלה מינן ואתי למעבד קנאה בהדה. ורבי יימר בר שלמיא משמיה דאביי אמר, דבר המטיל קנאה בינו לבינה. אלמא קסבר קנוי על פי שנים וכלי עלמא ידעי דקני לה ואיהו הוא דאתי למעבד קנאה בהדה. [אלמא קסברי דאסור לקנאות]. ומאן דאמר מתר לקנאות, מהו לשון קנוי. אמר רב נחמן בר יצחק, אין לשון קנאה אלא לשון התראה, וכן הוא אומר (יואל ב, יח) "ויקנא ה' לארצו ויחמל על עמו".

"וקנא את אשתו". רשות, דברי רבי ישמעאל. רבי עקיבא אומר, חובה. מאי טעמא דרבי ישמעאל. סבר לה כי האי תנא, [דתניא] רבי אליעזר בן יעקב אומר כלפי שאמרה תורה "לא תשנא את אחיך בלבבך" יכול כגון זו, תלמוד לומר "ועבר עליו רוח קנאה וקנא את אשתו". ורבי עקיבא, קנוי אחרינא כתיב. ולרבי ישמעאל, איידי דבעי למכתב והיא נטמאה והיא לא נטמאה כתב נמי וקנא את אשתו לכדתנא דבי רבי ישמעאל כל פרשה שנאמרה ונשנית לא נשנית אלא בשביל דבר שנתחדש בה.

**פסוק טו** "והביא האיש את אשתו אל הכהן". מן התורה האיש מביא אשתו אל הכהן, אבל אמרו [חכמים], מוסרין לו שני תלמידי חכמים שמא יבוא עליה בעלה בדרך. רבי יוסי אומר, בעלה נאמן עליה מקל וחמר, ומה נדה שהיא בכרת בעלה נאמן עליה, סוטה שהיא בלאו לא כל שכן. אמרו לו, לא אם אמרת בנדה, שכן יש לה התר, תאמר בסוטה, שאין לה התר, ואומר (משלי ט, יז) "מים גנובים ימתקו ולחם סתרים ינעם". רבי יהודה אומר, מן התורה האיש מביא את אשתו אל הכהן, שנאמר "והביא האיש את אשתו". רבי יהודה היינו תנא קמא. איכא ביניהו אבל אמרו וכו'.

היו מעלין אותה לבית דין הגדול שבירושלים, ומאימין עליה כדרך שמאימין על עדי נפשות, ואומרים לה, בתי, הרבה יין עושה, הרבה שחוק עושה, הרבה ילדות עושה, הרבה שכנים הרעים עושים, עשי לשמו הגדול שנכתב בקדשה שלא ימחה על המים. לבית דין הגדול, מנא הני מלי. אתיא תורה תורה, כתיב הכא (להלן פסוק ל) "ועשה לה הכהן את כל התורה הזאת" וכתיב התם (דברים יז, יא) "על פי התורה אשר יורוך", מה להלן בשבעים ואחד אף כאן בשבעים ואחד. ומאימין עליה, ורמינהו, כשם שמאימין עליה שלא תשתה כך מאימין עליה שתשתה, ואומרים לה, בתי, אם ברור לך הדבר שטהורה את עמדי על בריך ושתי לפי שאין המים המרים דומים אלא לסם יבש שמנח על גבי בשר חי אם יש שם מכה מחלחל ויורד אין שם מכה לא מועיל כלום, קשיין אהדדי. אמר אביי, לא קשיא, כאן קדם שנמחקה מגלה כאן לאחר שנמחקה מגלה. תנו רבנן אומר לפניה דברי אגדה ומעשים שארעו בכתובים הראשונים, כגון "אשר חכמים יגידו ולא כחדו מאבותם", יהודה הודה ולא בוש, מה היה סופו, נחל חיי העולם הבא, ראובן הודה ולא בוש, מה היה סופו, נחל חיי העולם הבא, ומה שכרן בעולם הזה, (שם יט) "להם לבדם נתנה הארץ ולא עבר זר בתוכם".

"והביא את קרבנה עליה". היה מביא את מנחתה בכפיפה מצרית, ונותנה על ידיה כדי ליגעה. כל המנחות תחלתן בכלים הראוין לכלי שרת וסופן בכלי שרת, וזו תחלתה בכפיפה מצרית וסופה בכלי שרת. כל המנחות טעונין שמן ולבונה, וזו אינה טעונה לא שמן ולא לבונה. כל המנחות באות מן החטין, וזו באה מן השעורין. מנחת העמר אף על פי שבאה מן השעורים היא היתה באה גרש וזו באה קמח. רבן גמליאל אומר, כשם שעשתה מעשה בהמה כך קרבנה מאכל בהמה.

"והביא את קרבנה עליה". כל קרבן שעליה, דברי רבי יהודה. וחכמים אומרים, קרבן שמכשירה לו כגון זבה ויולדת הרי זה מביאה משלו ואין מקיץ מכתבתה, וקרבן שאין מכשירה לו כגון שקפחה נזירות בראשה או שחללה את השבת הרי זה מביאה משלו ומקיץ מכתבתה. עשירת האיפה. אחד מעשרה באיפה. קמח למה נאמר. שהיה בדין, הואיל ומנחת חוטא באה על החטא וזו באה על החטא, אם למדת למנחת חוטא שאינה באה אלא סלת אף זו לא תביא אלא סלת, תלמוד לומר "קמח". שערים למה נאמר. שהיה בדין, הואיל ומנחת חוטא באה על חטא זו באה על חטא, אם למדת למנחת חוטא שאינה באה אלא חטים אף זו לא תביא אלא חטים, תלמוד לומר "שערים". אמר (רב גמלא) [רבן שמעון בן גמליאל], הניחו לי, סופרים, ואומר כמין חמר, כשם שמעשיה מעשה בהמה כך קרבנה מאכל בהמה.

"לא יצק עליו שמן". מגיד שאם נתן עליו שמן ולבונה עובר בלא תעשה. [או] כשם שעובר על שמנו כך עובר על לבונתו. אמרת, על השמן יהא עובר, שאין יכול לחזר ללקטו, על לבונה לא יהא עובר, שיכול לחזור [וללקטה], תלמוד לומר "לא יצק עליו שמן ולא יתן עליו לבנה", מגיד שאם נתן עליו שמן ולבונה עובר בלא תעשה. מאי טעמא. כי מנחת קנאת (היא) [הוא].

"קנאת" שתי קנאות, כשם שקנאה לבועל כך קנאה לבעל, וכשם שקנאה למטה כך קנאה למעלה.

אינה מספקת לשתות עד שפניה מוריקות ועיניה בולטות והיא מתמלאת גידים, והן אומרים, הוציאוה, שלא תטמא את העזרה. מני. רבי שמעון היא, דאמר מקריב מנחתה ואחר כך משקה, דכי לא קרבה מנחתה לא בדקי לה מיא, דכתיב "מנחת זכרון מזכרת עון". אימא סיפא, יש לה זכות, תולה, אתאן לרבנן, דאי רבי שמעון האמר אין זכות תולה. הא מני, רבי עקיבא היא, דאמר מקריב מנחתה ואחר כך משקה, ובזכות סבר לה כרבנן.

אם יש לה זכות, תולה לה, יש זכות תולה שנה אחת, [יש זכות תולה שתי שנים], יש זכות תולה שלש שנים.

רבי שמעון אומר, אין זכות תולה, שאם אתה אומר זכות תולה אתה מדהה את המים בפני כל הנשים ששותות, ומוציאות שם רע על הטהורות ששתו שיהו אומרים טמאות היו אלא שתלתה להם זכות. רבי אומר, הזכות תולה במים המרים ואינה יולדת ואינה משבחת אלא מתנונת והולכת לבסוף היא מתה באותה מיתה.

תניא כמה זכות תולה, שלשה חדשים, כדי הכרת עבר, (שנאמר "ונקתה ונזרעה זרע") דברי (רבי) אבא יוסי בן חנן. אלעזר בן יצחק אמר, תשעה חדשים, שנאמר "ונקתה ונזרעה זרע" ולהלן הוא אומר (תהלים כב, לא) "זרע יעבדנו יספר לה' לדור", זרע הראוי לספר. רבי ישמעאל אומר, שנים עשר חדש, ואף על פי שאין ראיה לדבר זכר לדבר, שנאמר (דניאל ד, כד) "להן מלכא מלכי ישפר עלך וחטיך בצדקה פר(ו)ק", וכתיב "כלא מטא על נבוכדנצר" וגו' "לקצת ירחין תרי עשר". יש לה זכות תולה. זכות דמאי. אילימא זכות דתורה, הא אינה מצוה ועושה היא. נהי דלא מיפקדא, באגרא דמקרין ומתניין בניהון ומנטרי לגברא עד דאתי מבי מדרשא מי לא פלגי בהדיהו.

"מנחת זכרון". שומע אני זכות וחובה. תלמוד לומר "מזכרת עון", כל הזכרונות לטובה וזו לפורענות, דברי רבי טרפון. רבי עקיבא אומר, אף זו לטובה, שנאמר (להלן פסוק כח) ואם לא נטמאה האשה. אין לי אלא מזכרת עון. מזכרת זכות מנין. תלמוד לומר "מנחת זכרון", מכל מקום. רבי ישמעאל אומר, מנחת זכרון כלל, מזכרת עון פרט, כלל ופרט אין בכלל אלא מה שבפרט, שהיה בדין לבעל הדין לחלק וכי איזו מדה מרבה מדה טובה או מדת פרענות הוי אומר מדה טובה אם מדת פרענות מעטת הרי היא מזכרת עון מדה טובה מרבה דין הוא שתהא מזכרת זכות. זו מדה בתורה כל כלל ופרט שדרך הדין לוקה בו נתקימו זה וזה ואל תלקה דרך הדין, כיצד נתקימו זה וזה ואל תלקה דרך הדין, אם היתה טמאה פרענות בודקתה מיד ואם יש לה זכות תולה לה ששה חדשים מפני תקון הולד, דברי (רבי) אבא יוסי וכו' (כדלעיל). רבי אומר, אני אכריע, אם היתה טהורה סופה למות כדרך בני אדם ואם היתה טמאה סופה למות (להלן פסוק כז) "וצבתה בטנה ונפלה ירכה". רבי שמעון בן יוחאי אומר, וכי מי מודיע כל העומדים שסוף זו למות "וצבתה בטנה ונפלה ירכה", אלא כיון שהיתה שותה פניה מוריקות ועיניה בולטות וכמין שרביטין היו מזרקין בה והן אומרים מהרו והוציאוה שלא תטמא את העזרה.

מנחת חוטא ומנחת קנאות ואשם גמרינן עון עון מחטאת, דמותרן נדבה. וכי תימא אין גזרה שוה למחצה. גלי רחמנא בחטאת "ושחט אותה", "אותה", לשמה כשרה שלא לשמה פסולה, אבל כל הקדשים בין לשמן בין שלא לשמן כשרין.

**פסוק טז-יז** "והקריב אתה הכהן". תנו רבנן אין משקין שתי סוטות כאחת, כדי שלא יהא לבה גס בחברתה. רבי יהודה אומר, לא מן השם הוא זה, אלא אמר קרא אתה, אתה לבדה. ותנא קמא, [והא כתיב אתה. תנא קמא] רבי שמעון היא, דדריש טעמא דקרא, ומה טעם קאמר, מה טעם אתה לבדה, כדי שלא יהא לבה גס בחברתה. מאי ביניהו. איכא ביניהו רותתת. ורותתת מי משקינן. והא אין עושין מצות חבילות חבילות, דתניא אין משקין שתי סוטות כאחת ואין מטהרין שני מצרעין כאחד ואין רוצעין שני עבדים כאחד ואין עורפין שתי עגלות כאחת לפי שאין עושין מצות חבילות חבילות. לא קשיא, כאן בכהן אחד כאן בשני כהנים.

היא עומדת מבפנים והכהן מבחוץ, שנאמר (להלן פסוק יח) "והעמיד את האשה לפני ה'", האשה לפני ה' ואין הכהן לפני ה'. כהנים מטילין גורלות ביניהם, וכל מי שעלה גורלו, אפלו כהן גדול, יוצא ועומד בצד סוטה ואוחז בבגדיה וכו'.

"והעמדה", שלא יעמדו עמה לא עבדיה ולא שפחותיה מפני שלבה סומך עליהן. לפני ה'. בשער נקנור. מכאן אמרו, [ראש המעמיד] היה מעמיד את הטמאים בשער נקנור.

"ולקח הכהן מים קדשים בכלי חרש". היה מביא פילי של חרס, ונותן לתוכה חצי לוג מים מן הכיור. רבי יהודה אומר, רביעית כשם שהוא ממעט בכתב כך ממעט במים. תנא פיילי של חרס חדשה, דברי רבי ישמעאל. מאי טעמא דרבי ישמעאל, גמר כלי כלי ממצרע, מה להלן חרס חדשה אף כאן חרס חדשה. והתם מנלן. דכתיב "ושחט את הצפור האחת אל כלי חרש על מים חיים". מה מים חיים, שלא נעשה בהן מלאכה, אף כלי, שלא נעשה בו מלאכה. אי מה להלן מים חיים אף כאן מים חיים. לרבי ישמעאל הכי נמי, דאמר רבי יוחנן מי כיור (הן ו)רבי ישמעאל אמר מי מעין הן וחכמים אומרים משאר מימות הן. איכא למיפרך, מה למצרע שכן טעון עץ ארז ואזוב ושני תולעת. אמר (רבא) [רבה], אמר קרא בכלי, בכלי שאמרתי לך כבר.

"ולקח הכהן מים קדשים". אין קדשים אלא שקדשו בכלי, אלו מי כיור. בכלי חרש. מגיד שלא עשה בה כל הכלים ככלי חרס, שהיה בדין, הואיל ועפר ומים מקדשין בפרה ועפר ומים מקדשין בסוטה אם למדתי לפרה שעשה בה כל הכלים ככלי חרס אף סוטה דין הוא שנעשה בה כל הכלים ככלי חרס, תלמוד לומר "בכלי חרש", מגיד שלא עשה בה כל הכלים ככלי חרס, דברי רבי ישמעאל.

"והקריב אתה הכהן". אינה באה בתוך הרגל. והעמדה לפני ה'. יפנה עליה העזרה. אי חרס, יכול בשבר של חרס. תלמוד לומר "בכלי חרש", הא מה מדבר, בקערה של חרס.

"נכנס להיכל ופנה לימינו". ומקום היה שם, אמה על אמה, וטבלא של שיש עליה וטבעת קבועה בה, כשהוא מגביה ונוטל עפר מתחתיה ונותן כדי שיראה על פני המים, שנאמר "ומן העפר אשר יהיה בקרקע המשכן". וגו'. תנו רבנן "ומן העפר אשר יהיה בקרקע המשכן". יכול יתקן לו מבחוץ ויכניס תלמוד לומר "בקרקע המשכן". אי בקרקע המשכן יכול לא מצא עפר תחוח יחפר בקרדמות. תלמוד לומר "אשר יהיה". הא כיצד, יש שם, יקח, אין שם, יתן שם. תניא אידך ומן העפר אשר יהיה וגו'. מלמד שמכניס מבחוץ ונותן בקרקע המשכן. אסי בן יהודה אומר, לרבות נוב ושילה וגבעון ובית עולמים. אסי בן מנחם אומר, אינו צריך, ומה בטמאות קלות לא חלק הכתוב, (בנב ובגבעון שילה ובית עולמים) בטמאת אשת איש חמורה לא כל שכן, אם כן מה תלמוד לומר "בקרקע המשכן", שאל יביא מתוך קפתו.

תנו רבנן הקדים עפר למים פסול, ורבי שמעון מכשיר. מאי טעמא דרבי שמעון. דכתיב (להלן יט, יז) "ולקחו לטמא מעפר שרפת החטאת", וכי עפר הוא, והלא אפר הוא, אלא שנה הכתוב במשמעו לדון הימנה גזרה שוה, נאמר כאן "עפר" ונאמר להלן "עפר", מה להלן עפר על פני המים אף כאן עפר על פני המים, ומה כאן הקדים עפר למים, כשר, אף להלן הקדים עפר למים, כשר. והתם מנלן. תרי קראי כתיבי, כתיב "ונתן עליו", אלמא עפר ברישא, וכתיב (שם) "מים חיים אל כלי", אלמא מים יהיב ברישא, הא כיצד, רצה זה נותן, רצה זה נותן. ורבנן, "אל כלי", דוקא, "עליו", לערבן. ואימא "עליו", (לערבן) [דוקא], "אל כלי", שתהא חיותן בכלי. מה מצינו בכל מקום מכשיר למעלה, אף כאן, מכשיר למעלה.

אמר רבא מפני מה אמרה תורה הבא עפר לסוטה. זכתה יוצא ממנה בן כאברהם אבינו דכתיב ביה (בראשית יח, כז) "ואנכי עפר ואפר", לא זכתה, תחזר לעפר. דרש רבא בשכר שאמר אברהם אבינו "ואנכי עפר ואפר" זכו בניו לשתי מצוות, עפר סוטה ואפר פרה. והאיכא נמי עפר כסוי. התם הכשר מצוה איכא, הנאה ליכא.

"למה מים ועפר וכתב". מים, ממקום שבאת, עפר, למקום שהיא הולכת, כתב, לפני מי עתידה לתן דין וחשבון. תנא תנינן עקביא בן מהללאל אומר הסתכל בשלשה דברים וכו'. רבי יהושע דסכנין בשם רבי לוי שלשתן דרש עקביא בפסוק אחד "וזכר את בראך", בארך, בורך. בארך, ממקום שבאת. בורך, למקום שאתה הולך. בראך, לפני מי אתה הולך.

"יקח הכהן ונתן אל המים". כדי שיראה. שלשה דברים בתורה כדי שיראו, אפר פרה, ועפר סוטה, ורק יבמה. רבי ישמעאל אומר, אף דם הצפור.

"והעמיד הכהן את האשה". אם אמרה טמאה אני שוברת כתבתה ויוצאה בגטה, ואם אמרה טהורה אני מעלין אותה לשער המזרח ולשער נקנור ששם משקין את הסוטות ומטהרין את היולדות ואת המצרעין. בשלמא סוטות, דכתיב "והעמיד הכהן את האשה לפני ה'", מצרעין נמי כדכתיב (ויקרא יד, יא) "והעמיד הכהן המטהר את האיש המטהר לפני ה'", אלא יולדת מאי טעמא. אילימא דאתין וקימן אקרבניהו, אי הכי אפלו זבין וזבות נמי. אין הכי נמי, וחדא מנייהו נקט.

הכהן אוחז בבגדיה אם נקרעו נקרעו אם נפרמו נפרמו עד שהוא מגלה את לבה, וסותר את שערה. רבי יהודה אומר, אם היה לבה נאה לא היה מגלהו, ואם היה שערה נאה לא היה סותרו. היתה מכסה בלבנים מכסה בשחורים. היו עליה כלי זהב וקטלאות נזמים וטבעות, מעבירין ממנה כדי לנולה. ואחר כך מביא חבל המצרי וקושרו למעלה מדדיה, כל הרוצה לראות יבוא ויראה חוץ מעבדיה ושפחותיה מפני שלבה גס בהן. וכל הנשים מתרות לראותה, שנאמר (יחזקאל כג, מח) "ונוסרו כל הנשים ולא תעשינה כזמתכנה". תנו רבנן "ופרע את ראש האשה". אין לי אלא ראשה, גופה מנין. תלמוד לומר "האשה". אם כן מה תלמוד לומר "ופרע את ראש". מלמד שהכהן סותר את שערה. תנא אם היו שחורים נאין לה מכסין לה בגדים מכערין. היו עליה כלי זהב וכו'. פשיטא השתא נוולי מנולינן לה, הני מבעיא. מהו דתימא בהני אית לה בזיון טפי כדאמרי אינשי שליח ערטילא וסים מסאניה, קא משמע לן. מביא חבל המצרי וקושרו למעלה מדדיה כדי שלא ישמטו בגדיה מעליה, כל הרוצה לראות יבוא ויראה, לא שנא גברי ולא שנא נשי, ונשים חיבות לראותה משום שנאמר (שם) "ונוסרו".

"והעמיד הכהן את האשה לפני ה'" וגו'. מקום שהעמידה בתחלה, שם מעמידה בסוף. ופרע את ראש האשה. כהן נפנה לאחוריה ופורעה, כדי לקים בה מצות פריעה, דברי רבי (יאשיה) [ישמעאל]. דבר אחר, למד על בנות ישראל שיהו מכסות ראשיהן, ואף על פי שאין ראיה לדבר זכר לדבר, שנאמר "ותקח תמר אפר על ראשה וכתנת הפסים אשר עליה קרעה". רבי יוחנן בן ברוקה אומר, אין מנולין בנות ישראל יותר ממה שכתוב בתורה, אלא, לפני ה', ופרע את ראש האשה, סדין של בוץ היה פורס בינו לבין העם, כהן פונה לאחוריה ופורעה כדי לקים בה מצות פריעה. אמרו לו, כשם שלא חסה על [כבוד] המקום כך אין חסין על כבודה, אלא כל הנוול הזה מנולה.

"יחגרנה בחבל של מגג". רבי אליעזר אומר, שני חגורים היה חוגרה, אחד למעלה מדדיה ואחד למטה מדדיה. מה תלמוד לומר "והעמיד", ונתן. ולא קטעת וחגרת.

אלו יוצאות שלא בכתבה, העוברת על דת משה ויהודית. ואיזוהי דת יהודית, יוצאה וראשה פרוע. ראשה פרועה, דאוריתא הוא, דכתיב "ופרע את ראש האשה", ותנא דבי רבי ישמעאל מכאן אזהרה לבנות ישראל שלא יצאו בפריעת ראש. (אמר רב יהודה) דאוריתא קלתה שפיר דמי, דת יהודית אפלו קלתה נמי אסור. ובחצר מתר, שאם לא כן לא הנחת בת לאברהם אבינו שיושבת תחת בעלה.

תניא היה רבי מאיר אומר במדה שאדם מודד, בה מודדין לו. וכן מצינו בסוטה, שבמדה שמדדה בה מדדו לה, היא עמדה על פתח ביתה ליראות לו לפיכך כהן מעמידה בשער נקנור ומראה קלונה לכל, היא פרסה לו סודר נאה על ראשה לפיכך כהן נוטל כפה מעל ראשה ומניחו תחת רגליה, היא קשטה לו פניה לפיכך פניה מוריקות, היא כחלה לו עיניה לפיכך עיניה בולטות, היא קלעה לו את ראשה לפיכך כהן סותר את שערה, היא הראתה לו את אצבעותיה לפיכך צפרניה נושרות, היא חגרה לו בצלצול לפיכך כהן מביא חבל המצרי וקושרו למעלה מדדיה, היא פשטה לו ירכה לפיכך [ירכה] נופלת, היא קבלתו על כרסה לפיכך בטנה צבה, היא האכילתו מעדני עולם לפיכך קרבנה מאכל בהמה, היא השקתו יין מש(ו)בח בכוסות משבחין לפיכך כהן משקה מים המרים במקידה של חרס, היא עשתה בסתר לפיכך הקדוש ברוך הוא (תהלים צא, א) "ישב בסתר עליון" שם בה פנים, שנאמר "ועין נאף שמרה נשף לאמר לא תשורני עין וסתר פנים ישים", דבר אחר היא עשתה בסתר הקדוש ברוך הוא פרסמה בגלוי, שנאמר (משלי כו, כו) "תכסה שנאה במשאון תגלה רעתו בקהל".

**רמז תשח** תנו רבנן סוטה, שנתנה עיניה במי שאינו ראוי לה, מה שבקשה לא נתן לה ומה שבידה נטלו הימנה וכו'. וכן מצינו בנחש הקדמוני, שנתן עיניו במה שאינו ראוי לו, [מה שבקש לא נתנו לו] ומה שבידו נטלו הימנו, אמר הקדוש ברוך הוא, אני אמרתי יהא מלך על כל בהמה וחיה ועכשיו (בראשית ג, יד) "ארור אתה מכל הבהמה" וגו', אני אמרתי יהלך בקומה זקופה, עכשיו "על גחנך תלך", אני אמרתי יהא מאכלו מאכל אדם, עכשיו (שם) "עפר תאכל", הוא אמר אהרג את האדם ואשא את חוה, עכשיו (שם טו) "ואיבה אשית בינך ובין האשה". וכן מצינו בקין ובקרח ובלעם ודואג ואחיתפל וגחזי ואבשלום ואדניהו ועזיהו והמן, שנתנו עיניהם במה שאינו ראוי להם, מה שבקשו לא נתנו להם ומה שבידם נטלו מהם.

"ונתן על כפיה". אבא חנן אומר משום רבי אליעזר, כדי ליגעה כדי שתחזר בה, והלא דברים קל וחמר, אם כך חס הקדוש ברוך הוא על עוברי רצונו, על אחת כמה וכמה יחוס על עושי רצונו.

"וביד הכהן יהיו מי המרים". מגיד הכתוב שאין המים נהפכין להיות מרים אלא בידי הכהן. דבר אחר, נקראו מרים על שם סופו, שממרין את הגוף ומערערין את (העון) [העין].

אמר שמואל צריך שיתן מר לתוך המים. מאי טעמא. דאמר קרא, המרים, שמרים כבר.

"נותן על כפיה את מנחת הזכרון". נאמר כאן זכרון ולמעלה (לעיל פסוק טו) זכרון, מה זכרון האמור למעלה, לטובה, אף זכרון האמור כאן, לטובה.

"מנחת קנאות היא". שיהו כל מעשיה לשם קנאה. יכול אם לא היו כל מעשיה לשם קנאה (לא) תהא כשרה. תלמוד לומר "היא" וביד הכהן יהיו מי המרים, יראה אותה את המים.

"והשביע אתה הכהן". כתבה קדם שתקבל עליה שבועה, פסולה, דכתיב "והשביע הכהן" ואחר כך "וכתב".

שתי שבועות האמורות בסוטה למה. אחת שבועה שיש עמה אלה ואחת שבועה שאין עמה אלה. היכי דמי [שבועה שיש עמה אלה. אמר רב עמרם אמר רב] משביעני עליך שלא נטמאת ואם נטמאת יבואו בך.

"והשביע אתה הכהן". הכהן משביעה ואין נשבעת מאליה. שהיה בדין, נאמר כאן שבועה ונאמר להלן שבועה, מה שבועה האמורה להלן היא נשבעת מאליה אף שבועה האמורה כאן היא נשבעת מאליה. תלמוד לומר "והשביע אתה הכהן", הכהן משביעה ואין נשבעת מאליה.

"ואמר הכהן אל האשה". בכל לשון שהוא [אומר תנו רבנן משמיעין אותה בכל לשון שהיא] שומעת, על מה היא שותה ובמה היא שותה, על מה היא נטמאת ובמה היא נטמאת. על מה שותה, על עסקי קנוי וסתירה. ובמה שותה, במקידה של חרס. על מה היא נטמאת, על עסקי שחוק וילדות. ובמה היא נטמאת, בשוגג או במזיד או באנס או ברצון. וכל כך למה. שלא להוציא לעז על מים המרים.

"ואמר הכהן לאשה". בכל לשון שהיא שומעת, דברי רבי יאשיה, שהיה בדין, ומה אם יבמה קלה לא עשה בה כל הלשונות כלשון הקדש, סוטה חמורה אינו דין שלא נעשה בה כל הלשונות כלשון הקדש, תלמוד לומר "ואמר אל האשה", בכל לשון שהיא שומעת, [דברי רבי יאשיה]. רבי ישמעאל אומר, אינו צריך, שהרי כבר נאמר ואמרה האשה אמן אמן ואם אינה שומעת כיצד היא אומרת אמן אמן, או אינה אומרת אלא אחר (ואמר לה) [אלה], כשהוא אומר יתן ה' אותך לאלה ולשבועה בתוך עמך הרי שבועה אמורה, הא מה תלמוד לומר "ואמר הכהן לאשה", למדה כהן סדר שבועה.

"והשביע אתה הכהן". אין משביעין שתי סוטות כאחת, ואין עורפין שתי עגלות כאחת, ואין הורגין שני אנשים כאחד, ואין מטהרין שני מצרעין כאחד. ואמר אל האשה. בלשונה, אל הגנב ואל הגזלן בלשונם.

"דיני נפשות פותחין בזכות". היכי אמרינן להו. אביי ורבא דאמרי תרוייהו אי לא קטלת לא תדחל. תניא נמי הכי אם לא שכב איש אתך ואם לא שטית, מכאן שפותחין בדיני נפשות בתחלה לזכות.

בשלמא לרבי חנינא בן גמליאל היינו דכתיב "ואם לא שכב איש אתך ואם לא שטית טמאה תחת אישך הנקי", אלא לרבי מאיר חנקי מבעי ליה. א"ר תנחום, הנקי כתיב. בשלמא לרבי מאיר היינו דכתיב "הנקי", אלא לרבי חנינא בן גמליאל למה לי. אצטריך, סלקא דעתך אמינא אם לא שכב הנקי ואם שכב לא הנקי ולא חנקי אלא אסורא בעלמא, קא משמע לן.

"ואת כי שטית תחת אישך". פרט לארוסה, יכול שאני מוציא אף שומרת יבם, תלמוד לומר (לעיל פסוק יב) "איש איש", לרבות שומרת יבם, דברי רבי יאשיה. רבי יונתן אומר, תחת אישך, פרט לשומרת יבם, יכול אוציא שומרת יבם ולא ארוסה, תלמוד לומר "אשר תשטה אשה תחת אישה", פרט לארוסה. מר אלימא ליה ארוסה, דקדושין דידיה היא וסוקלין על ידו, ומר אלימא ליה שומרת יבם, דלא חסרה מסירה לחפה. ורבי יונתן, האי "איש איש" מאי עביד ליה. מבעי ליה לרבות אשת חרש ואשת שוטה ואשת שעמום שבית דין מקנין להם. ורבי יאשיה, האי "תחת אישה" מאי עביד ליה. מיבעי ליה להקיש איש לאשה ואשה לאיש. אלא טעמא דכתב רחמנא הני קראי, הא לאו הכי הוה אמינא ארוסה שתיא, והא כי אתא רבי אחא בר חנינא [מדרומא] אתא ואייתי מתניתא בידיה מבלעדי אישך שקדמה שכיבת בעל לבועל ולא שקדמה שכיבת בועל לבעל. [אמר רמי בר חמא], משכחת לה שבא עליה יבם בבית חמיה. הא שומרת יבם אשתו מעלייתא היא, דהא אמר רב קנה לכל. כשמואל דאמר לא קנה אלא לדברים האמורים בפרשה.

"ואת כי שטית". אין לי אלא כדרכה, שלא כדרכה מנין. תלמוד לומר "וכי נטמאת". ויתן איש בך את שכבתו, להביא את הסריס. מבלעדי אישך, להביא את אשת הסריס. על הכל היה מתנה עמה.

"ואם לא שטית טמאה תחת אישך". לרבות אשת אחיו שסטת מאחיו לאחר מיתת אחיו. יכול כל אלו שותות. תלמוד לומר "תחת אישך", את שהוא תחת אישה שותה ואין כל אלו שותות. תחת אישך. לרבות (בת) [בן] תשע שנים ויום אחד שיקנאו לה וישקו אותה מתחת ידו.

"והשביע הכהן את האשה בשבעת האלה". מכאן אתה דן לכל השבועות שבתורה, הואיל ונאמרו שבועות בתורה סתם ופרט באחת מהן שאינה אלא באלה ובשבועה אף פורט אני בכל שבועות שבתורה שלא יהו אלא באלה ובשבועה, הואיל ונאמרו שבועות בתורה סתם ופרט באחת מהם שאינה אלא ביו"ד ה"א אף פורט אני בכל השבועות שלא יהו אלא ביו"ד ה"א. יתן ה' אותך לאלה ולשבועה וגו'. למה נאמר. לפי שנאמר (ויקרא ה, א) "נפש כי תחטא ושמעה קול אלה" (כתוב ברמז תע"א).

"בתוך עמך". ולא בזמן הזה. בתוך עמך. הפרש בין אדם המתנול במקום שמכירין לו לאדם המתנול במקום שאין מכירין אותו.

"והשביע הכהן את האשה בשבעת האלה". יכול אף שבועת הדינין באלה. אמרת, והשביע הכהן וגו', שבועת האשה באלה ואין שבועת הדינין באלה. מה תלמוד לומר "והשביע הכהן את האשה בשבעת האלה". אם השביעה בשבועה יצא, אם השביעה באלה לא יצא.

"ואמר הכהן לאשה". פרט לחרשת. לאלה ולשבועה בתוך עמך. שיהו כל הנשבעות כך לטות זו את זו ואומרות אם עשית זה יהא סופך כסופה של פלונית.

"בתת ה' את ירכך נופלת". [אמר אביי], כי לייט, לייט תחלה ירך ואחר כך בטן, ומיא כי בדקי כי אורחיהו בדקי בטן ברישא דכתיב "וצבתה בטנה ונפלה ירכה". בקללה נמי כתיב "לצבות בטן ולנפל ירך". ההוא, דמודע לה כהן דבטן ברישא והדר ירך, שלא להוציא לעז על מים המרים.

כשם שהמים בודקין אותה כך המים בודקין אותו, שנאמר "ובאו", "ובאו", כשם שאסורה לבעל כך אסורה לבועל, שנאמר "אם נטמאה", נטמאה, אחד לבעל ואחד לבועל, דברי רבי עקיבא. אמר רבי יהושע, כך היה דורש רבי זכריה בן הקצב. רבי אומר, שני [פעמים] נטמאה האמורים בפרשה, אם נטמאה, נטמאה, אחד לבעל ואחד לבועל. אבעיא להו, רבי עקיבא באו [ו]באו קאמר או דלמא ובאו ובאו קאמר. תא שמע מדתני סיפא רבי אומר [שני פעמים האמורים בפרשה ונטמאה, ונטמאה], מכלל דרבי עקיבא וו"י קא דריש. הלכך לרבי עקיבא שתא קראי כתיבי, חד לצואה דידיה וחד לצואה דידה וחד לעשיה דידיה וחד לעשיה דידה וחד לידיעה דידיה וחד לידיעה דידה, ולרבי תלתא קראי כתיבי, חד לצואה וחד לעשיה וחד לידיעה, בין לדידיה בין לדידה. ורבי, כשם שהמים בודקין אותה כך בודקין אותו, מנא ליה. נפקא ליה מדתניא לצבות בטן ולנפל ירך בבטנו וירכו של בועל הכתוב מדבר, אתה אומר בבטנו וירכו של בועל או אינו אלא בטנה וירכה של נבעלת, כשהוא אומר וצבתה בטנה ונפלה ירכה הרי בטנה וירכה של נבעלת אמור הא מה אני מקים לצבות בטן ולנפל ירך בבטנו וירכו של בועל. ואידך, ההוא דמודע לה כהן דבטן ברישא והדר ירך, שלא להוציא לעז על המים. ואידך, אם כן לכתוב בטנה וירכה, מאי בטן וירך, שמע מינה לבועל. ואימא כליה להכי הוא דאתא, אם כן לכתוב הכי בטנו וירכו, מאי בטן וירך, שמע מינה תרתי.

(לעיל פסוק כא) בתת ה' את ירכך. ממקום שהתחילה העברה משם תתחיל הפרענות. במעיך. אין לי אלא במעיך, מנין אף בכל אבר ואבר ובכל שערה ושערה. תלמוד לומר "ובאו", ובאו.

"ואמרה האשה אמן אמן". נכסים שאין להן אחריות זוקקין את הנכסים שיש להם אחריות לשבע עליהן. אמר עולא מנין לגלגול שבועה מן התורה. שנאמר "ואמרה האשה אמן אמן", ותנן על מה היא אומרת אמן אמן, אמן על האלה אמן על השבועה, אמן אם מאיש זה אמן אם מאיש אחר, אמן שלא סטיתי ארוסה ונשואה ושומרת יבם וכנוסה, האי ארוסה היכי דמי, אילימא דקני לה כשהיא ארוסה וקא משקי לה כשהיא ארוסה, והתנן ארוסה ושומרת יבם לא שותות ולא נוטלות כתבה, מאי טעמא, תחת אישך אמר רחמנא פרט לארוסה, אלא דקני לה כשהיא ארוסה [ונסתרה כשהיא ארוסה] וקא משקי לה כשהיא נשואה, מי בדקי לה מיא, והכתיב ונקה האיש מעון בזמן שהאיש מנקה מעון המים בודקין את אשתו אין האיש מנקה מעון אין המים בודקין את אשתו, אלא (לאו כי האי גוונא דקני לה כשהיא ארוסה ואסתתרה ונכנסה לחפה ולא נבעלה ושמע מינה) על ידי גלגול. אשכחן סוטה דאסורא, ממונא מנלן. תנא דבי רבי ישמעאל קל וחמר, ומה סוטה שלא נתנה ליתבע בעד אחד, מגלגלין, ממון שנתן ליתבע בעד אחד אינו דין שמגלגלין. אשכחן ודאי, ספק מנלן. תניא רבי שמעון בן יוחאי אומר נאמרה שבועה בפנים ונאמרה שבועה בחוץ, מה שבועה האמורה בפנים עשה בה ספק כודאי אף שבועה האמורה בחוץ עשה בה ספק כודאי.

[אתמר רב אמר יש חפה לפסולות, ושמואל אמר אין חפה לפסולות. אמר שמואל וכו']. אלא דקני לה כשהיא ארוסה ואסתתרה ונכנסה לחפה ולא נבעלה ושמע מינה יש חפה לפסולות. אמר רבא ותסברא דהא מתרצתא היא, והא תניא מבלעדי אישך מי שקדמה שכיבת בעל לבועל ולא שקדמה שכיבת בועל לבעל. רב פפא אמר האי תנא הוא, דתניא אין מקנין לארוסה להשקותה כשהיא ארוסה אבל מקנין לה כשהיא ארוסה להשקותה כשהיא נשואה. רב נחמן בר יצחק אמר, על ידי גלגול.

אמר רבי יוסי ברבי חנינא אמן, בו שבועה, בו קבלת דברים, בו האמנת דברים. בו שבועה, דכתיב "ואמרה האשה אמן אמן". בו קבלת דברים, דכתיב "ארור אשר לא יקים וגו' ואמר כל העם אמן". בו האמנת דברים, דכתיב (ירמיה כח, ו) "ויאמר ירמיה הנביא אמן כן יעשה ה' יקם ה' את דבריך".

אמר שמואל כל העונה אמן אחר שבועה כמוציא [שבועה] מפיו דמי, שנאמר "ואמרה האשה אמן אמן".

על מה היא אומרת אמן אמן על האלה וכו', אמן שלא נטמאתי ואם נטמאתי יבואו בי. רבי מאיר אומר אמן שלא נטמאתי, [אמן שלא אטמא]. הכל שוין שאין מתנה עמה לא על קדם שתתארס לא משתתגרש. [ו]נסתרה לאחד ונטמאת ואחר כך החזירה לא היה מתנה עמה. וכל שתבעל [ולא היתה אסורה לו לא היה מתנה עמה].

הואיל ונאמרו שבועות בתורה סתם ופרט באחת מהן שאינו אלא באלה ובשבועה [כך פורטני בכל שבועות שבתורה שלא יהיו אלא באלה ובשבועה]. הואיל ופרט באחת מהן שאינו אלא ביו"ד ה"א, אף פורטני בכל השבועות שבתורה שלא יהו אלא ביו"ד ה"א. והואיל ונאמרו שבועות בתורה סתם ופרט באחת מהן שאינה אלא באמן, אף פורטני בכל שבועות שבתורה שאינה אלא באמן. אבא חנן אומר משום רבי אליעזר להביא את שבועת הדינין, שתהא באמן, שאם אין אתה עונה אחריו אמן אתה עושה שבועת שוא. הואיל ונאמרה שבועות בתורה סתם ופרט באחת מהן שמגלגלין עליה את הישן, אף פורטני בכל [שבועות] התורה שיגלגלו את הישן, והלא דברים קל וחמר, ומה סוטה שלא נתבעה מקדם מגלגלין עליה את הישן, גזלות שנתבעו מקדם דין הוא שיגלגלו עליה את הישן.

**פסוק כג** "וכתב את האלת האלה". בא לו לכתב את המגלה, מאיזה מקום הוא כותב. (לעיל פסוק יט-כ) מאם לא שכב איש אתך (וגו') ואם לא שטית וגו' ואת כי שטית וגו', ואינו כותב (לעיל פסוק כא) והשביע הכהן את האשה. וכותב יתן ה' אותך לאלה ולשבועה בתוך עמך... ובאו המים המאררים האלה במעיך. ואינו כותב (שם) ואמרה האשה אמן אמן. רבי יוסי אומר לא היה מפסיק. רבי יהודה אומר כל עצמו אינו כותב אלא יתן ה' אותך לאלה ולשבועה בתוך עמך וגו' ובאו המים המאררים האלה במעיך וגו', ואינו כותב ואמרה האשה אמן אמן. במאי קא מפלגי. בהאי קרא קא מפלגי, וכתב את האלת האלה, רבי מאיר סבר אלת, אלות ממש, האלת, לרבות קללות הבאות מחמת ברכות, אלה, למעוטי קללות שבמשנה תורה, האלה (לרבות) [למעוטי] צוואות (וקללות) [וקבלות אמן]. ורבי יוסי, כלהו כדקאמרת, את לרבות צוואות. ורבי מאיר, אתים לא דריש. ורבי יהודה, כלהו במעוטי דריש להו, אלות אלות ממש, האלת למעוטי קללות הבאות מחמת ברכות, אלה למעוטי קללות שבמשנה תורה, האלה למעוטי צואות וקבלות. ורבי מאיר, מאי שנא האי ה"א, דמרבי ביה, ומאי שנא האי ה"א, דממעט ביה. ה"א דרבויא, רבויא, ה"א דמעוטא, מעוטא. והא לית ליה לרבי מאיר מכלל לאו אתה שומע הן. אמר תנחום הנקי כתיב.

כתבה למפרע פסולה, דכתיב "וכתב את האלת האלה", כדכתיבן. ואינו כותב לא על הלוח ולא על הנייר ולא על הדפתרא אלא במגלה, שנאמר "בספר". ואינו כותב לא (בקולמוס) [בקומוס] ולא בקנקנתום ולא בכל דבר שהוא רושם אלא בדיו, שנאמר "ומחה", כתב שהוא יכול להמחה. ואם כתבה כאגרת, פסולה בספר אמר רחמנא. כתבה על שני דפין פסולה, ספר חד אמר רחמנא ולא שנים ושלשה ספרים. כתב אות אחת ומחק אות אחת וכתב אות אחת ומחק אות אחת, פסולה, דכתיב ועשה לה הכהן את כל התורה הזאת. (ומחה אל פני המים).

ההוא דאמר לדביתהו קונם שאי את נהנית לי עד שתטעימי תבשילין לרבי יהודה ורבי שמעון. רבי יהודה טעים, אמר, קל וחמר, מה לשום שלום בין איש לאשתו אמרה תורה שמי שנכתב בקדשה ימחה על המים בספק, אנו על אחת כמה וכמה. רבי שמעון לא טעים, אמר ימותו כל בני אלמנה ואל יזוז שמעון מכבודו. ועוד כי היכי דלא לתרגלי למנדר.

"הכהן". למה נאמר. שהיה בדין, נאמר כאן וכתב ונאמר להלן (דברים כד, ג) "וכתב", מה "וכתב" האמור להלן כשר בכל אדם אף וכתב האמור כאן כשר בכל אדם, תלמוד לומר ("האלה) הכהן. (בספר) ומחה". [בדבר הנמחה]. והלא דברים קל וחמר, אם להטיל שלום בין איש לאשתו אמר הקדוש ברוך הוא ספר שנכתב בקדשה ימחה על המים, ספרי אפיקורסין שמטילין איבה ושנאה וקנאה (ובעלי ריבות) [ותחרות] על אחת כמה וכמה שימחו מן העולם. רבי ישמעאל אומר ספרי אפיקורסין כיצד הוא עושה, קודר את האזכרות ושורף את השאר. רבי עקיבא אומר שורף את כלו, מפני שלא נכתב בקדשה. ומחה אל מי המרים. מגיד שהכתב עושה את המים מרים.

**פסוק כד-כו** "והשקה את האשה". למה נאמר, והלא כבר נאמר (להלן פסוק כו) ואחר ישקה את האשה מה תלמוד לומר "והשקה את האשה". שאם נמחקה מגלה ואמרה איני שותה מערערים אותה ומשקין אותה בעל כרחה דברי רבי עקיבא. וחכמים אומרים ואחר ישקה את האשה למה נאמר, והלא כבר נאמר "והשקה את האשה" ומה תלמוד לומר "ואחר ישקה את האשה". שלשה דברים מעכבין בסוטה, עד שלא נמחקה המגלה, ועד שלא קרב הקמץ, ועד שלא קבלה עליה את השבועה. נמחקה מגלה ואמרה טמאה אני, נשפכין המים והמנחה מתפזרת אבית הדשן ואין מגלתה כשרה להשקות בה סוטה אחרת. רבי אחא בר יאשיה אומר משקה בה סוטה אחרת.

"והשקה את האשה". על כרחה. רבי אליעזר אומר מכין אותה ברחבה של סיף ומערערין אותה ומשקין אותה בעל כרחה. אמר לו רבי עקיבא לא נדע אם טהורה היא אם אמרה טמאה אני, אימתי משקין אותה בעל כרחה, משהשם נמחק. ובאו בה המים המאררים. מה תלמוד לומר. אלא היו עושין לה מיני פרעניות משנים, היתה מלבנת עושין אותה שחורה, מאדמת עושין אותה ירקה, יתרע פיה, יתפח צוארה, יהא בשרה כצלי, תהא זבה מבית השלחים, תהא מפהקת, תהא מעטשת, תהא מתפרקת אברים אברים.

"ולקח הכהן מיד". נאמר כאן "מיד" ונאמר להלן "הטנא מידך", מה מיד האמור (להלן) [כאן] תנופה, אף "מיד" האמור (כאן) [להלן] תנופה. את מנחת הקנאת. מגיד שמביא מנחה אחת לשם שתי קנאות.

היה נוטל את מנחתה מתוך כפיפה מצרית, ונותנה לתוך כלי שרת, ונותנה על ידה, וכהן מניח את ידו תחת ידה ומניפה. הניף והגיש, קמץ והקטיר, והשאר נאכל לכהנים. אמר ליה רבי אלעזר לרבי יאשיה דדריה, לא תיתיב אכרעיך עד דמפרשת לה הא מלתא, מנלן למנחת סוטה שטעונה תנופה. מנלן, והניף כתיב בה. אלא, בבעלים מנלן. אתיא יד יד משלמים, כתיב הכא ולקח הכהן מיד האשה וכתיב התם (ויקרא ז, ל) "ידיו תביאינה", מה כאן כהן אף להלן כהן ומה להלן בבעלים אף כאן בעלים, הא כיצד, כהן מניח ידו תחת יד הבעלים ומניף.

"ואין הדבר כעור". מביא מפה. ואינו חוצץ. מביא כהן זקן. אפלו תימר ילד, אין יצר הרע מצוי לשעה. תנא רבי חייא סוטה גדמת, שני כהנים מניפין על ידיה.

תנופה והגשה ביום, דכתיב (ויקרא כג, יד) "ועשיתם ביום הניפכם" והגשה איתקש לתנופה דכתיב "ולקח הכהן מיד האשה".

"ולקח הכהן מיד האשה". ולא מיד שלוחה. מיד האשה. שאם פרסה נדה לא היתה שותה. והניף את המנחה. מוליך ומביא מעלה ומוריד, שנאמר (שמות כט, כז) "אשר הונף ואשר הורם", מקיש הרמה לתנופה, מה תנופה מוליך ומביא אף הרמה מוליך ומביא, ומה הרמה מעלה ומוריד אף תנופה מעלה ומוריד. לפני ה'. במזרח, שבכל מקום שנאמר "לפני ה'" הרי הוא במזרח עד שיפרט לך הכתוב. והניף את המנחה לפני ה' והקריב אתה אל המזבח. למד על מנחת סוטה שטעונה תנופה והגשה. וקמץ הכהן מן המנחה את אזכרתה והקטיר המזבחה. זו הקטרת הקמץ, שקרויה אזכרה. ואחר ישקה את האשה. לענין שאמרנו.

"ואחר ישקה את האשה". היה משקה ואחר כך מקריב את מנחתה. רבי שמעון אומר, מקריב את מנחתה ואחר כך היה משקה, שנאמר "ואחר ישקה את האשה" וגו'. אם השקה ואחר כך הקריב את מנחתה, כשרה, וכו'.

רבי שמעון אומר, נאמר השקאה קדם למנחה ונאמר השקאה לאחר המנחה, אלא אם קדמה השקאה כשרה.

**פסוק כז** "וצבתה בטנה ונפלה ירכה". אין לי אלא בטנה וירכה. שאר אבריה מנין. תלמוד לומר "ובאו בה". אני אקרא ובאו בה, מה תלמוד לומר "וצבתה בטנה ונפלה ירכה". אבר שהתחילה בעברה, ממנו תתחיל הפרענות. כיוצא בו אתה אומר "וימח את כל היקום אשר על פני האדמה מאדם עד בהמה", מי שהתחיל בעברה ממנו התחילה הפרענות. כיוצא בו אתה אומר (שם יט, יא) "ואת האנשים אשר פתח הבית הכו בסנורים וגו', מי שהתחיל בעברה ממנו התחילה הפרענות. כיוצא בו "ואכבדה בפרעה ובכל חילו" וגו', [פרעה התחיל בעברה ממנו התחילה הפרענות]. כיוצא בו (דברים יג, טז) "הכה תכה את ישבי העיר" וגו'. והלא דברים קל וחמר, אם מדת פרענות ממעטת אבר שהתחיל בעברה ממנו התחילה הפרענות, קל וחמר למדה טובה מרבה.

"והיתה האשה לאלה". שיהו הכל אלין בה ואומרין יארעך כשם שארע לפלונית, וכן הוא אומר (ישעיה סה, טו) "והנחתם שמכם לשבועה לבחירי", נמצינו למדים שהרשעים שבועה לצדיקים. ומנין שהצדיקים ברכה לרשעים. שנאמר "והתברכו בו גוים ובו יתהללו", ואומר (בראשית כח, יד) "ונברכו בך כל משפחת האדמה", ואומר (שם מח, כ) "ויברכם ביום ההוא לאמר בך יברך ישראל" וגו'.

**פסוק כח** **רמז תשט** "ואם לא נטמאה האשה וטהרה היא". טהרה, ולא שיש לה עדים במדינת הים. טהרה, ולא שתלתה לה זכות. היא ולא שישאו ויתנו בה מוזרות בלבנה. ורבי שמעון, וי"ו לא דריש.

"ואם לא נטמאה האשה" וגו'. רבי ישמעאל אומר, וכי מי מטמאה, שהכתוב מטהרה, ומה תלמוד לומר "ואם לא נטמאה האשה וטהרה היא", אלא מגיד הכתוב כיון שיצא עליה שם רע אסורה לבעלה. רבי שמעון בן יוחאי אומר, לא תעלה על דעתך שהזכות תולה במים המרים, אלא ואם לא נטמאה וטהרה היא למה נאמר, לפי שהוא אומר (ויקרא כ, י) "ואיש אשר ינאף את אשת איש" לא שמענו אלא בזמן שיש לה עדים והתרו בה, שהיא במיתה, יש לה עדים ולא התרו בה פטורה מן המיתה, הואיל ופטורה מן המיתה תהא מתרת לבעלה, אמרת, ספק נבעלה ספק לא נבעלה אסורה לבעלה, קל וחמר לכשנבעלה ודאי, אלא הרי הוא בכלל שנאמר "כי יקח איש אשה ובעלה" וגו'. ואם לא נטמאה האשה וטהרה היא למה נאמר. טהורה לבעל וטהורה לבועל וטהורה לתרומה. ונקתה. מן האלות ואף מן השבועה.

תניא רבי שמעון בן אלעזר אומר אילונית לא שותה ולא נוטלת כתבתה, שנאמר "ונקתה ונזרעה זרע", מי שדרכה להזריע, יצתה זו שאין דרכה להזריע. ורבנן, האי ונקתה ונזרעה זרע מאי עביד ליה. מבעי ליה לכדתניא ונקתה ונזרעה, שאם היתה עקרה נפקדת, דברי רבי עקיבא. אמר ליה רבי ישמעאל, אם כן יסתרו כל העקרות ויפקדו וזו הואיל ולא נסתרה הפסידה, אם כן מה תלמוד לומר "ונקתה ונזרעה זרע", שאם היתה יולדת בצער יולדת ברוח ואם היתה יולדת נקבות יולדת זכרים וכו'.

דבר אחר "ונקתה ונזרעה זרע", שהיתה בכלל ויצאה לדון בדבר החדש החזירה הכתוב לכללה.

"ואם לא נטמאה", לשעבר". וטהרה, לעתיד. ויש אומרים וטהרה היא, הולד. רבן גמליאל אומר ונקתה ונזרעה זרע, פרט לזרועה, לומר, אין עברה שותה. ונזרעה זרע, כדאי הוא הצער, שנתן לה שכרה בנים. רבי יהודה אומר היתה יולדת כעורים תלד נאים, שחורים תלד לבנים, קצרים, תלד ארכים, נקבות, תלד זכרים, היתה יולדת לשתי שנים יולדת בכל שנה, יולדת אחד, תלד שנים שנים. רבי שמעון אומר, אין נותנין לעברה שכר, אלא לפי שהיתה אסורה לזרע לשעבר יכול יהא כן לעתיד, תלמוד לומר "ונזרעה זרע", מתרת היא לזרע מעתה.

**פסוק כט** "זאת תורת הקנאת". מלמד שהאשה שותה ושונה. רבי יהודה אומר, זאת, מלמד שאין האשה שותה ושונה. אמר רבי (יהושע) [יהודה], מעשה והעיד לפנינו נחוניא חופר שיחין שהאשה שותה ושונה, וקבלנו עדותו בשני אנשים אבל לא באיש אחד. וחכמים אומרים, אין האשה שותה ושונה בין באיש אחד בין בשני אנשים. אמר רבא, באיש אחד ובועל אחד כלי עלמא לא פליגי דאין האשה שותה ושונה, דכתיב "זאת", בשני אנשים ושני בועלים כלי עלמא לא פליגי דאשה שותה ושונה, דכתיב "תורת הקנאת", כי פליגי באיש אחד ושני בועלים בשני אנשים ובועל אחד, תנא קמא סבר תורת הקנאות לרבויי כלהו וזאת למעוטי איש אחד ובועל אחד, ורבנן בתראי סברי זאת למעוטי כלהו, תורת לרבויי שני אנשים ושני בועלים, ורבי יהודה סבר תורת לרבויי תרתי וזאת למעוטי תרתי, איש אחד ובועל אחד, איש אחד ובועלים שנים, תורת לרבויי תרתי, שני אנשים ובועל אחד, שני אנשים ושני בועלים.

המקנא לאשתו על ידי אנשים הרבה מביאה קרבן אחד. מנלן. זאת תורת הקנאת, תורה אחת לקנויין הרבה.

"זאת תורת הקנאת". אין לי אלא לשעה, לדורות מנין, תלמוד לומר "זאת תורת הקנאת", דברי רבי יאשיה. רבי יונתן אומר, כחותם הדברים.

"זאת תורת הקנאת", קנאה תנהג בשילה ובבית עולמים. יכול אף בבמה. תלמוד לומר "זאת". אשה תחת אישה, מה תלמוד לומר 'אשה' בכל הפרשה, לרבות אלמנה לכהן גדול, גרושה וחלוצה לכהן הדיוט, ממזרת ונתינה לישראל בת ישראל לממזר ולנתין ולעמוני ולמואבי מצרי ואדומי פצוע דכה וכרות שפכה לכותי ולחלל, לרבות כל הפסולין שישתו. רבי אלעזר ברבי שמעון אומר, אין משקין את הפסולות.

"אשר תשטה אשה תחת אישה". להביא אשת חרש ואשת שעמום, שבית דין מקנין להם לפסלן מכתבתן. או אף להשקותן. תלמוד לומר (לעיל פסוק טו) והביא האיש את אשתו אל הכהן, האיש משקה ואין בית דין משקין. תחת אישה. להוציא את הארוסה משמע. מוציא את הארוסה או מוציא את היבמה. תלמוד לומר איש איש כי תשטה אשתו, להביא את היבמה דברי רבי יאשיה רבי יונתן אומר איש איש כי תשטה אשתו, להוציא את היבמה משמע. אוציא את היבמה ומביא את הארוסה. תלמוד לומר "תחת אישה", להוציא את הארוסה.

**פסוק ל-לא** "או איש אשר תעבר עליו רוח קנאה". למה נאמר. לפי שהוא אומר (לעיל פסוק יד) ועבר עליו רוח קנאה, [רשות], אי כשם שעד שלא קנא לה רשות אף משקנא לה רשות, תלמוד לומר "או איש אשר תעבר עליו רוח קנאה וקנא", חובה ולא רשות. והעמיד את האשה לפני י"י, ונקה האיש מעון. אם עשה לה, נקה, ואם לא עשה לה לא נקה.

השקאת סוטה ביום, אתיא תורה תורה, כתיב הכא ועשה לה הכהן את כל התורה הזאת וכתיב התם (דברים יז, יא) "על פי התורה אשר יורוך ועל המשפט", מה משפט ביום אף השקאת סוטה ביום.

היו מעלין אותה לבית דין הגדול שבירושלים, ומאימין עליה כדרך שמאימין על עדי נפשות ואומר לה, בתי, הרבה יין עושה, הרבה שחוק עושה, הרבה ילדות עושה, הרבה שכנים הרעים עושים, עשי לשמו הגדול שנכתב בקדשה שלא ימחה על המים. מנא הני מלי. אתיא תורה תורה, כתיב הכא ועשה לה הכהן את כל התורה הזאת וכתיב התם "על פי התורה אשר יורוך", מה להלן בשבעים ואחד אף כאן בשבעים ואחד.

אמר רבא, מגלת סוטה שכתבה בלילה, פסולה, אתיא תורה תורה, [כתיב הכא ועשה לה הכהן וגו' וכתיב התם (שם) "על פי התורה אשר יורוך ועל המשפט"], מה משפט ביום אף מגלת סוטה ביום.

"ועשה לה". "לשמה".

בעי רבא, כתב שתי מגלות לשתי סוטות ומחקו לתוך כוס אחד, מהו כתיבה לשמה בעינן והאיכא, או דילמא בעינן נמי מחיקה לשמה. ואם תימצי לומר בעינן נמי מחיקה לשמה, מחקן בשתי כוסות וחזר וערבן לכוס אחד, מהו, מחיקה לשמה בעינן והא איכא או דלמא הא לאו דידה קא שתיא והא לאו דידה קא שתיא, ואם תמצי לומר הא לאו דידה קא שתיא [והא לאו דידה קא שתיא], חזר וחלקן מהו, יש ברירה או אין ברירה. תיקו. השקה בסיב או בשפפרת, מהו, דרך שתיה בכך או אין דרך שתיה בכך. תיקו.

**רמז תשי** מנין שלא יאמר אוי לי שהרגתי בת ישראל, אוי לי שנולתי את בת ישראל, אוי לי שהייתי משמש עם הטמאה. לכך נאמר "ונקה". שמעון בן עזאי אומר בטהורה הכתוב מדבר, הואיל והביאה את עצמה לידי דברים הללו אף היא לא תצא מידי פרענות, לכך נאמר "ונקה האיש מעון והאשה ההיא תשא את עונה". רבי עקיבא אומר בא הכתוב ללמדך שסוף זו למות [באותה מיתה], (לעיל פסוק כז) וצבתה בטנה ונפלה ירכה.

[דבר אחר] למה נאמר "ונקה האיש מעון". כשהאיש מנקה מעון האשה ההיא תשא את עונה, ולא כשאין האיש מנקה מעון, כענין שנאמר (הושע ד, יד) "לא אפקוד על בנותיכם כי תזנינה ועל כלותיכם" וגו', אמר להם הואיל ואתם רודפין אחר הזנות אף המים לא יבדקו את נשיכם, לכך נאמר "ונקה האיש מעון והאשה ההיא תשא את עונה".

"ונקה האיש מעון". מגיד שהוא בנשיאת עון עד שלא תשתה האשה. ומנין אף האשה בנשיאת עון. אמרת והאשה ההיא תשא את עונה. רבי חלפתא אומר הרי אשה ששתתה מים והיו בידיה זכיות, יתלו לשעה. מנין שסופן לבדקן לאחר זמן. שנאמר "והאשה ההיא תשא" וגו'. רבי שמעון אומר חלול השם היה בדבר, שאלו לא יהו המים בודקין אותה על אתר, כיון שהיא יורדת מן המקום היתה אומרת לחברותיה, אל תמנעו מלחטא, כבר שתיתי לא פגעו בי המים, דומה שאין בהן צרך, לכך נאמר "והאשה ההיא תשא את עונה", מיד.