# פרק ו'

> מקור: https://rabenu.app/books/yalkut-shimoni/bamidbar/naso/perek-6/

**פסוק א-ב** "וידבר ה'" וגו' "דבר אל בני ישראל" וגו'. המקנא לאשתו, מכדי תנא מנזיר קא סליק מאי שנא דקתני סוטה. לכדרבי דתניא רבי אומר למה נסמכה פרשת נזיר לסוטה. לומר לך שכל הרואה סוטה בקלקולה יזיר עצמו מן היין. וליתני סוטה והדר לתני נזיר. איידי דתנא מסכת כתבות ותנא המדיר תנא נדרים, ואיידי דתנא נדרים תנא נזיר דדמי לנדרים וקתני סוטה לכדרבי לעיל.

תנו רבנן "דבר אל בני ישראל", ולא לכותים. ואמרת אלהם, לרבות את העבדים. למה לי קרא, הא אמרת כל מצוה שהאשה חיבת בה עבד חיב בה. אמר רבא שאני הכא דאמר קרא "לאסר אסר על נפשו", במי שנפשו קנויה לו, יצא עבד שאין נפשו קנויה לו, [והואיל ואין נפשו קנויה לו] אימא גבי נזיר נמי לא, קא משמע לן ואמרת, דבר אל בני ישראל. ולא לכותים. וכל היכא דכתיב "בני ישראל" כותים לא, והא גבי ערכין דכתיב (ויקרא כז, ב) "דבר אל בני ישראל" ותניא בני ישראל מעריכין ואין הכותים מעריכין, יכול לא יהו נערכין, תלמוד לומר "איש". שאני הכא דאמר קרא לאביו ולאמו לא יטמא, במי שיש לו אב, יצא כותי שאין לו אב. למאי, אילימא לענין ירשה, האמר רבי יוחנן כותי יורש את אביו דבר תורה שנאמר (דברים ב, ה) "כי ירשה לעשו נתתי את הר שעיר", אלא אמר קרא לאביו ולאמו לא יטמא, במי שיש לו טמאה, יצא כותי שאין לו ט(ו)מאה. ומנלן דלית ליה טמאה. דאמר קרא (להלן יט, כ) "ואיש אשר יטמא ולא יתחטא ונכרתה הנפש ההיא מתוך הקהל", במי שיש לו קהל, יצא כותי שאין לו קהל. ודלמא כרת הוא דלא מיחייב אבל אטמויי מטמא. אמר קרא "והזה הטהור על הטמא", כל שיש לו טהרה יש לו טמאה וכל שאין לו טהרה אין לו טמאה. ודלמא טהרה הוא דלא הויא ליה הא טמאה הויא ליה. אמר קרא (שם כ) "ואיש אשר יטמא", א(י)תקש טמאה לטהרה כל שיש לו טהרה יש לו טמאה וכל שאין לו טהרה אין לו טמאה.

"כי יפלא" דכתב רחמנא גבי נזיר למה לי, מכדי הא א(י)תקש נזיר לנדרים, כי יפלא למה לי. לאתויי ידים שאין מוכיחות, דאתמר ידים שאין מוכיחות אביי אמר הויין ידים רבא אמר לא הויין ידים. הניחא לרבא, אלא לאביי דאמר הויין ידים מאי איכא למימר. מבעי ליה לכדרבי טרפון דתניא רבי טרפון אומר אין אחד מהן נזיר לפי שלא נתנה נזירות אלא להפלאה. הניחא לרבי טרפון אלא לרבנן מאי איכא למימר. אלא מבעי ליה לכדתניא התר נדרים פורחין באויר ואין להם על מה שיסמכו, רבי אליעזר אומר יש להם על מה שיסמכו שנאמר (ויקרא כז, ב) "כי יפלא", [כי יפלא], אחד הפלאה לאסור ואחד הפלאה להתר.

"איש כי יפלא לנדר נדר נזיר להזיר". תניא נזיר להזיר, לעשות כנוי נזירות כנזירות וידות נזירות כנזירות. אין לי אלא בנזירות, בנדרים מנין. תלמוד לומר "לנדר נדר נזיר להזיר", מקיש נדרים לנזירות ונזירות לנדרים, מה נזירות עשה בו ידות נזירות כנזירות אף נדרים עשה בהם ידות נדרים כנדרים, ומה נדרים עובר בבל תאחר ובל יחל אף נזירות עובר בבל תאחר ובל יחל, ומה נדרים מפר האב נדרי בתו ובעל מפר נדרי אשתו אף נזירות האב מפר נזירות בתו ובעל מפר נזירות אשתו. מאי שנא גבי נזירות דכתיב "נזיר להזיר", נדרים נמי הכתיב לנדר נדר, והקישא למה לי. אי כתב נדר לנדר כדכתב נזיר להזיר, כדקאמרת לא צריך ה(י)קשא השתא דכתיב "לנדר נדר", דברה תורה בלשון בני אדם. ולמאן דאמר לא דברה תורה כלשון בני אדם לנדר נדר מאי עביד ליה. דריש ליה לעשות ידות נדרים כנדרים, ומקיש נזירות לנדרים, ונזיר להזיר דריש לה מלמד שהנזירות חלה על נזירות. אמר מר ומה נדרים עובר בבל יחל ובבל תאחר. בשלמא לא יחל דנדרים, משכחת לה כגון דאמר ככר זה (עלי ואכלה) [אוכל ולא אכלה] עובר משום בל יחל דברו, אלא בל יחל דנזיר היכי משכחת לה, כיון דאמר הריני נזיר [הוה ליה נזיר] אכל קם ליה בבל יאכל שתה קם ליה בבל ישתה. אמר רבא לעבר עליה בשנים. בל תאחר בנזיר, היכי משכחת לה. [אמר רבא כגון דאמר] לא אפטר מן העולם עד שאהא נזיר, דמן ההיא שעתא הוה ליה נזיר, ומידי דהוה (על) האומר לאשתו הרי זה גטך שעה אחת קדם למיתתי אסורה לאכל בתרומה מיד.

אמר מר ומה נדרים האב מפר וכו'. למה לי הקשא, תיתי נזירות במה מצינו מנדרים. דלמא גבי נדרים הוא דמיפר משום דלית ליה קצותא אבל גבי נזירות דשלשים יום אימא לא, קא משמע לן.

א(י)תמר ידים שאינן מוכיחות אביי אמר הויין ידים ורבא אמר לא הויין ידים. אמר רבא רבי אידי אסברה לי אמר קרא נזיר להזיר, מקיש ידות נזירות לנזירות, מה נזירות בהפלאה אף ידות בהפלאה.

תניא אמר (רבי) שמעון הצדיק מימי לא אכלתי אשם נזיר טמא אלא אחד. פעם אחת בא אדם אחד נזיר מן הדרום וראיתיו שהוא יפה עינים וטוב ראי וקוצותיו סדורות לו תלתלים. אמרתי לו בני, מה ראית להשחית את שערך זה הנאה. אמר לי רועה הייתי לאבא בעירי והלכתי למלאות מים מן המעין ונסתכלתי בבבואה שלי ופחז עלי יצרי ובקש לטרדני מן העולם, אמרתי לו רשע, למה אתה מתגאה בעולם שאינו שלך במי שהוא עתיד להיות רמה ותולעה, העבודה שאגלחך לשמים. מיד עמדתי (חמדתיו) ונשקתיו על ראשו, אמרתי לו בני, כמותך ירבו נוזרי נזירות בישראל, עליך הכתוב אומר איש כי יפלא לנדר נדר נזיר להזיר לה'. מתקיף לה רבי (מרי) [מני] מאי שנא אשם נזיר טמא דלא אכל, משום דאתי על חטא, כל אשמות נמי לא ליכול, דעל חטא הן באין. אמר ליה רבי יונה היינו טעמא כשהן תוהין נוזרין וכשהן מטמאין ורבין עליהן ימי (טמאה) [נזירות] מתחרטין בהן ונמצאו מביאין חלין לעזרה. אי הכי אפלו נזיר טהור נמי. נזיר טהור אי לאו דאמודי אמיד לנפשיה דיכול לא נזר.

בני ישראל נזירים ואין הנכרים נזירים. והא מהכא נפקא, מהתם נפקא (ויקרא כב, יח) "איש איש... אשר יקריבו לה' לעלה" לרבות הנכרים שנודרין [נדרים ונדבות] כישראל, "לעלה" פרט לנזירות. אי מההיא הוה אמינא קרבן הוא דלא לייתי אבל נזירות חלה עלייהו, קא משמע לן.

"איש כי יפלא". היו שנים מהלכין בדרך ואחד בא כנגדן, אמר אחד מהן הריני נזיר שזה איש פלוני נזיר, ואחד אמר הריני נזיר שאינו נזיר, הריני נזיר שאחד מכם נזיר, שאין אחד מכם נזיר, ששניכם נזירים, [שכלכם נזירים], בית שמאי אומרים כלם נזירים, ובית הלל אומרים אין נזיר אלא מי [שלא נתקימו דבריו], ורבי טרפון אומר אין אחד מהן נזיר, שלא נתנה נזירות אלא להפלאה.

אמר רב הונא הקדיש ואכל, לוקה, שנאמר "איש כי יפלא", ו"לא יחל", כל שיש בהפלאה ישנו בבל יחל וכל שאינו בהפלאה אינו בבל יחל. הקדיש ואכלו אחרים, רב כהנא אמר אין לוקין, רבי יוחנן וריש לקיש דאמרי תרוייהו, לוקין. מר סבר מפלא הסמוך לאיש דאוריתא, ומר סבר דרבנן.

"נזיר להזיר". מכאן שהנזירות חלה על הנזירות, שיכול והלא דין הוא, ומה שבועה חמורה אין שבועה חלה על שבועה נזירות קלה לא כל שכן, תלמוד לומר "נזיר להזיר", מכאן שהנזירות חלה על הנזירות, לשמואל, דאמר הריני נזיר היום, לרב הונא, דאמר הריני נזיר היום הריני נזיר למחר דמגו דאיתוסף יומא יתרא חיילא נזירות על נזירות. מאי חמרא דשבועה מנדר. דכתיב בה (שמות כ, ז) "לא ינקה".

"איש כי יפלא". למה נאמר פרשה זו. לפי שהוא אומר "איש כי ידר נדר לה' או השבע שבועה לאסר אסר על נפשו" שאם נדר יום אחד אסור יום אחד, שנים, אסור שנים, מאותו המין שנדר, [מאותו המין] אסור, שומע אני אף בנזירות כן, תלמוד לומר "כי יפלא" וגו', שאם נזר יום אחד או שעה אחת אסור שלשים יום לשתות יין ולטמא למתים ואסור בתגלחת, לכך נאמרה פרשה זו.

"איש או אשה". לעשות נשים כאנשים שהיה בדין, ומה אם במקום שעשה קטנים כגדולים לא עשה נשים כאנשים, כאן שלא עשה קטנים כגדולים אינו דין שלא נעשה נשים כאנשים, תלמוד לומר "איש או אשה", [לעשות נשים כאנשים]. איש. להוציא קטנים. אם כן למה נאמר כי יפלא. להביא את מי שיודע להפלות, מכאן אמרו בן שלש עשרה שנה ויום אחד נדריו קימין.

"כי יפלא". לרצונו ולא אנוס. או אפלו אנוס. הרי אתה דן, נאמר כאן הפלאה ונאמר להלן הפלאה, מה הפלאה האמורה להלן בנדר ובנדבה אף הפלאה האמורה כאן בנדר ובנדבה. מכאן אמרו, מרצונו ולא אנוס.

"כי יפלא לנדר נדר". או אפלו נדר בקרבן יהא נזיר. תלמוד לומר "נדר נזיר להזיר", עד שידיר בנדרו של נזיר. (תלמוד לומר) [יכול] להזיר, (או עד) [אף] שיזיר את אחרים. תלמוד לומר "נזיר", את עצמו הוא מזיר ואין מזיר את אחרים. אם כן למה נאמר ("נדר) נזיר [להזיר"]. לעשות כנוי נזירות כנזירות. (אף בנזירות כיוצא בהן מה בנדרים עובר בבל יחל) [וידות נזירות כנזירות. אין לי אלא בנזירות, בנדרים מנין תלמוד לומר "נדר נזיר", להקיש נדרים לנזירות ונזירות לנדרים, מה נזירות עשה בו כנויי נזירות כנזירות וידות נזירות כנזירות אף בנדרים עשה בו ידות נדרים כנדרים וכנויי נדרים כנדרים, ומה נדרים עובר בבל יחל ובבל תאחר אף נזירות עובר בבל יחל ובבל תאחר], ומה בנדרים האב מפר נדרי בתו והאיש נדרי אשתו אף בנזירות [כיוצא בהם]. רבי יהושע בן קרחה אומר להזיר, אף את אחרים.

"להזיר לה'". המצוה לנזר לשם. אמר שמעון הצדיק לא אכלתי אשם נזירות מימי וכו' (לעיל).

לפי שנאמר (להלן פסוק ה) קדש יהיה יגדל בקדשה אל יעבר בתער ובמספרים, אל יתלש ואל ימרט ואל יחף באדמה ואל יתן סמנין בעשה, ומנין בלא תעשה. אמרת תער לא יעבר על ראשו. אין במשמע בלא תעשה אלא התער. אמרת וידבר ה' אל משה לאמר, רבה, אבל אומר אני מה התער שהוא בעבירת שער, בכלי, [אף מספרים], מה בין תער למספרים, שהתער מכלה ומספרים משירות. דבר אל בני ישראל, רבה התולש והמורט. ואמרת אלהם, רבה המשפשף באדמה. שיירתו מצות עשה החופף באדמה והנותן סמנין.

בני ישראל נודרין נזירות ואין העבדים נודרין נזירות, מפני שרבו אומר לו לשתות יין והוא שותה, לגלח והוא מגלח, לטמא למתים והוא מטמא. או בני ישראל, פרט לגרים. אמרת איש, לרבות את הגרים.

"איש או אשה". רבי יוסי הגלילי אומר יכולה, כשירצה [ולא כשידירנה] בעלה, מפני שהיה (לי) בדין, ומה אם במקום שאינו מפר נדרי עצמו הרי הוא אוסר עליו נדרים, מקום שהוא מפר נדרי אשתו אינו דין שיאסר עליה נדרים, אמרת (להלן ל, ד) "ואשה כי תדר נדר", ולא כשידירנה בעלה.

רבי עקיבא אומר יכול (אף) הנזירה (לא) תהא מטמאה למתים, והלא דין הוא ומה אם במקום שעשה קטנים כגדולים בכהנים לא עשה בהן נשים כאנשים מקום שלא עשה קטנים כגדולים בנזירים אינו דין שלא נעשה בהן נשים כאנשים. אמרת או אשה וגו' על נפש לא יבא.

"איש כי יפלא". כשיפרש. לנדר פרט למהרהר בלב. אתה מרבה הגומר בלב. תלמוד לומר "נדר".

נאמר כאן "נדר" ונאמר להלן "נדר", מה נדר האמור כאן כי יפלא אף נדר האמור להלן "כי יפלא", ומה נדר האמור להלן "אל תאחר לשלמו" אף נדר האמור כאן אל תאחר לשלמו. נזיר להזיר. נודר הוא נזירות בתוך נזירותו. והיה בדין שלא ידור, הואיל והנגעים גורמים להבאת קרבן והנזירות גורמת להבאת קרבן מה מצינו בנגעים שאם נולד לו נגע בתוך נגעו אינו גורם לו להביא קרבן שני עד שיצא ידי ראשון כן בנזירות שאם נולדה לו נזירות בתוך נזירותו אינה גורמת לו שיביא קרבן שני עד שיצא ראשון, ובצד השני אתה אומר נדר וכו' להזיר מזיר הוא בנו הקטן כשירצו קרובים.

**פסוק ג** "מיין ושכר יזיר". לעשות יין מצוה כיין רשות. שהיה בדין, הואיל ואונן אסור בשתית יין ונזיר אסור בשתית יין, אם למדתי לאונן שלא עשה בו יין מצוה כיין רשות אף נזיר לא נעשה בו יין מצוה כיין רשות וקל וחמר ומה אונן שעשה בו אכילת מצוה כיין מצוה לא עשה בה יין מצוה כיין רשות נזיר שלא עשה בו אכילת מצוה כיין מצוה אינו דין שלא נעשה בו יין מצוה כיין רשות. הרי העובד יוכיח, שלא עשה בו אכילת מצוה כיין מצוה ועשה בו יין מצוה כיין רשות, והוא יוכיח לנזיר שאף על פי שלא עשה בו אכילת מצוה כיין מצוה נעשה בו יין מצוה כיין רשות. ועוד קל וחמר, מה אם עובד, שלא עשה בו פסלת האכל כאכל, [אכילה כשתיה], אכילת ענבים כשתית יין, עשה בו יין מצוה כיין רשות, נזיר, שעשה בו פסלת האכל כאכל אכילה כשתיה ואכילת ענבים כשתית יין, אינו דין שנעשה בו יין מצוה כיין רשות. לא אם אמרת בעובד, שענש בו מיתה, לפיכך עשה בו יין מצוה כיין רשות, תאמר בנזיר, שלא ענש בו מיתה, הואיל ולא ענש בו מיתה לא עשה בו יין מצוה כיין רשות. תלמוד לומר "מיין ושכר יזיר", לעשות יין מצוה כיין רשות.

רבי יוסי הגלילי אומר "מיין ושכר יזיר" למה נאמר. לפי שהוא אומר (דברים יד, כג) "ואכלת לפני ה' אלהיך" וגו' אף נזיר במשמע, ומה אני מקים מיין ושכר יזיר, בשאר כל היינות חוץ מיין מצוה. או אף ביין מצוה, ומה אני מקים "ואכלת לפני ה' אלהיך", בשאר כל אדם חוץ מן הנזיר. (או אף בנזיר), תלמוד לומר "מיין ושכר יזיר", לעשות יין מצוה כיין רשות. אבא חנן אומר משום רבי אליעזר למה נאמר "מיין ושכר יזיר". שהיה בדין הואיל ואסור בטמאה ואסור ביין, אם למדתי לטמאה, שלא עשה בה מת מצוה כמת רשות אף היין לא נעשה בו יין מצוה כיין רשות. תלמוד לומר "מיין ושכר יזיר", לעשות יין מצוה כיין רשות.

"מיין ושכר יזיר". והלא יין הוא שכר ושכר הוא יין. אלא (שרבה) [שדברה] תורה שתי לשונות. כיוצא בו אתה אומר שחיטה היא זביחה זביחה היא שחיטה, קמיצה היא הרמה הרמה היא קמיצה, עמקה היא שפלה שפלה היא עמקה, אות הוא מופת מופת הוא אות, אלא שרבה [שדברה] תורה שתי לשונות. אף כאן אתה אומר מיין ושכר יזיר, והלא יין הוא שכר, אלא (שרבה) [שדברה] תורה שתי לשונות.

רבי אלעזר [הקפר] אומר "יין", זה מזוג, "שכר", זה חי. אתה אומר 'יין' זה מזוג 'שכר' זה חי, או 'יין' זה חי ו'שכר' זה מזוג. תלמוד לומר (להלן כח, ז) "ונסכו (יין) רביעית ההין לכבש האחד" וגו', הא אין נזירות בכל מקום אלא פרישה.

"יזיר". שומע אני מסחורותיו ומרפואותיו. תלמוד לומר ("מיין ושכר יזיר) [לא ישתה"], מתר הוא בסחורתו וברפואתו.

"חמץ יין וחמץ שכר". מגיד שעשה חמץ כיין. שהיה בדין, הואיל ועובד אסור בשתית יין [ונזיר אסור בשתית יין], אם למדתי לעובד שלא עשה בו חמץ כיין אף נזיר לא נעשה בו חמץ כיין, ועוד קל וחמר, ומה אם עובד ענש בו מיתה לא עשה בו חמץ כיין, נזיר שלא ענש בו מיתה אינו דין שלא נעשה בו חמץ כיין. תלמוד לומר ("ו)חמץ יין [ו]חמץ שכר" וכו', מגיד שעשה בו חמץ כיין. וכשם שעשה בו יין מצוה כיין רשות כך עשה בו חמץ מצוה כחמץ רשות.

"וכל משרת ענבים לא ישתה". וכי מה הניח הכתוב שלא אמרו, והלא כבר נאמר "מיין ושכר יזיר חמץ יין וחמץ שכר לא ישתה" ומה תלמוד לומר "וכל משרת ענבים". מגיד שאם שרה ענבים במים [שהן] בנותן טעם. מכאן אתה דן לכל אסורין שבתורה שהן בנותן טעם, ומה אם יוצא מן הגפן שאין אסורו אסור עולם ואין אסורו אסור הנאה ויש לו ה(י)תר לאחר אסור עשה בו טעם כעיקר, שאר אסורין שבתורה שאסורן אסור עולם ואסורן אסור הנאה ואין להם התר לאחר אסור אינו דין שנעשה בו טעם כעיקר.

"ענבים". למה נאמר, יש לי בדין עד שלא יאמר, אם חיב על היוצא מן הפרי לא נתחיב על הפרי עצמו. חי אתה מנסך ואי אתה מנסך מזוג, הא אין עליך לומר כלשון אחרון אלא כלשון הראשון, "יין" זה מזוג "שכר" זה חי.

"יזיר". אין נזירות בכל מקום אלא פרישה. וכן הוא אומר (ויקרא כב, ב) "וינזרו מקדשי בני ישראל", ואומר "ואת ענבי נזיר(י)ך לא תבצר", ואומר (הושע ט, י) "וינזרו לבשת", ואומר "האבכה בחדש החמשי הנזר", אלא אם אמרת כן ענשת מן הדין. תלמוד לומר "ענבים", ללמדך שאין עונשין מן הדין. לחים. להביא את הבוסר. או לחים להוציא את היבשים. כשהוא אומר ויבשים הרי יבשים אמורים, הא מה תלמוד לומר "לחים", להביא את הבוסר. שהיה בדין, הואיל וחיב ביין, חיב בענבים, מה יין פרי גמור אף ענבים פרי גמור. תלמוד לומר "לחים", להביא את הבוסר. אסי בן (עקיבא) [עקביא] אומר אלו נאמר יבשים הרי כל יבש במשמע, כשהוא אומר לחים ויבשים במה הענין מדבר, ביוצא מן הגפן.

אי חמץ יכול אף חמץ של תמד. תלמוד לומר "חמץ יין", התיר במערב שאינו בנותן טעם. אין לי אלא חמץ יין, מנין אף המטיל מים לתוך ענבים והבאישו. תלמוד לומר "משרת". ומנין אף משרת בוסר. תלמוד לומר "משרת". יכול לא יתן על מוחו ועל מגפתו ולא ירד בתוך הגת. תלמוד לומר "לא ישתה", משום שתיה הוא עובר ואינו עובר משום כל אלה. יכול שאינו עובר אלא בשתיה, מנין אף באכילה. תלמוד לומר "וענבים... לא יאכל". לפי שיין בענש, אין דרוקטי בענש, ומנין אתה אומר דרוקטי באזהרה. תלמוד לומר "וענבים... לא יאכל".

הריני נזיר מן החרצנים, הרי זה נזיר. מתניתין דלא כרבי שמעון, דתניא רבי שמעון אומר אינו חיב עד שיזיר מכלן, ורבנן אמרי אפלו לא נדר אלא בחד מנהון הוי נזיר. מאי טעמא דרבי שמעון. דאמר קרא (להלן פסוק ד) כל אשר יעשה מגפן היין וגו'. ורבנן, אמר קרא מיין ושכר יזיר. ורבי שמעון נמי, הכתיב מיין ושכר יזיר. ההוא מבעי ליה לאסר יין מצוה כיין רשות. יין מצוה מאי היא, קדושא ואבדלתא, הרי משבע ועומד עליו מהר סיני, אלא כי הא דאמר רבא שבועה שאשתה וחזר ואמר הריני נזיר [אתיא] נזירות חלה על שבועה. ורבנן נמי הא מבעי ליה [לאסר יין מצוה כיין רשות]. אם כן לימא קרא מיין, מאי ושכר, שמעת מינה תרתי. ורבי שמעון, היינו טעמא דכתיב "שכר", לאלופי שכר "שכר" למקדש, דכתיב (ויקרא י, ט) "יין ושכר אל תשת אתה ובניך אתך בבאכם אל אהל מועד", מה נזיר, יין הוא דל(י)תסר אבל שאר משכרין לא, אף גבי מקדש יין הוא דל(י)תסר אבל שאר משכרין לא, ולאפוקי מדרבי יהודה דאמר אכל דבלה קעילת ושתה דבש וחלב ונכנס למקדש חיב. ואי בעית אימא רבי שמעון לית ליה אסור חל על אסור, דתניא רבי שמעון אומר האוכל נבלה ביום הכפורים פטור. ולרבנן נמי, הכתיב מכל אשר יעשה מגפן היין. אמרי לך התם למד על אסורי נזיר שמצטרפין זה עם זה. ורבי שמעון, לית ליה צרוף, דתניא [רבי שמעון אומר] כל שהוא למכות, לא אמרו כזית אלא לענין קרבן.

יין (התר) [יתר] מכללו, קל וחמר מטמאה, ומה טמאה שהיא סותרת התרה מכללה, יין שאינו סותר אינו דין שי(ו)תר. אמר קרא מיין ושכר יזיר, לאסר יין מצוה כיין רשות.

אמר רבי אבהו אמר רבי יוחנן כל אסורין שבתורה אין התר מצטרף לאסור, חוץ מאסורי נזיר, שהרי אמרה תורה משרת. (וכל משרת) זעירי אמר אף "שאור [בבל תקטירו"]. כמאן, כרבי אליעזר דדריש כל, אי הכי, לענין חמץ בפסח נמי. אין הכי נמי, אלא לאפוקי מדאביי דאמר יש הקטרה בפחות מכזית, קא משמע לן אין הקטרה בפחות מכזית.

אמר אביי ממאי דהאי "משרת" להתר מצטרף לאסור הוא דאתא, דלמא לתן טעם כעיקר [הוא דאתא] ואפלו שרה פתו ביין ויש בה טעם יין חיב ומכאן אתה דן לכל אסורין שבתורה ומה נזיר, שאין אסורו אסור עולם ואין אסורו אסור הנאה ויש ה(י)תר לאסורו, עשה בו טעם כעיקר, כלאי הכרם, שאסורן אסור עולם ואסורן אסור הנאה ואין התר לאסורן, על אחת כמה וכמה. אמר ליה ההוא מדרבנן לרבי אבהו כי קאמר, לרבי עקיבא דאמר אפלו שרה פתו ביין ויש בו כדי לצרף מפת ומיין כזית, חיב. ורבי עקיבא, לתן טעם כעיקר מנא ליה. נפקא ליה מגעולי נכרים, דאמר רחמנא (להלן לא, כג) "כל דבר אשר יבא באש" למימרא דאסירי [געולי נכרים, לאו טעמא בעלמא הוא ואסור, הכי נמי לא שנא]. ורבנן, התם חדוש הוא, הא בכל התורה כלה נותן טעם לפגם מתר, וגבי געולי נכרים אסור. ורבי עקיבא, לא נצרכה אלא לקדרה בת יומא.

אמר רבי אבהו אמר רבי אלעזר כל רביעיות שבתורה אין התר מצטרף לאסור, חוץ מרביעית שבנזיר שהרי אמרה תורה משרת (וכל משרת) מאי א(י)כא בין רבי יוחנן לרבי אלעזר. רבי יוחנן אומר אפלו אוכלין. ורבי אלעזר אומר משקין אין, מידי אחרינא לא.

אמר רבי אלעזר עשר רביעיות הן (כתוב ברמז תקכ"ט).

אלא הא דתניא "מכל אשר יעשה מגפן היין" וגו', למד על אסורי נזיר שמצטרף זה עם זה, לרבי עקיבא השתא אסור והתר מצטרף, אסור ואסור מבעיא. אסור והתר מצטרף בבת אחת, אסור ואסור בזה אחר זה. אמר ליה רב אחא בריה (דרבא) [דרב אויא] לרב אשי מדרבנן נשמע לרבי עקיבא, מי לא אמרי רבנן משרת לתן טעם כעיקר ומכאן אתה דן לכל התורה כלה, לרבי עקיבא נמי משרת להתר מצטרף לאסור [לימא] מכאן אתה דן לכל התורה כלה. אמר ליה משום דהוי נזיר וחטאת שני כתובין הבאין כאחד ואין מלמדין, נזיר, הא דאמרינן, חטאת, דכתיב (ויקרא ו, כ) "כל אשר יגע בבשרה יקדש" יכול אף על פי שלא בלע תלמוד לומר "בבשרה" עד שיבלע בבשרה "יקדש" להיות כמוה שאם פסולה היא יפסל ואם כשרה היא יאכל כחמור שבה. ורבנן נמי, נהיוי שני כתובין הבאין כאחד. מיצרך צריכי. ורבי עקיבא, למאי צריכא, (א"ל) בשלמא אי כתב רחמנא חטאת לא גמר נזיר מינה, דחלין מקדשים לא גמרינן, אלא לכתוב רחמנא בנזיר ותיתי חטאת ותגמר מניה דהא כל אסורין שבתורה קא גמיר מנזיר. ורבנן אמרי לך מיצרך צריכי, חטאת התר מצטרף לאסור וחלין מקדשים לא גמרינן, ומשרת לתן טעם כעיקר ומכאן אתה דן לכל התורה כלה. ורבי עקיבא, תרוויהו להתר מצטרף לאסור, והוו ליה שני כתובין הבאין כאחד ואין מלמדין.

אינו חיב עד שיאכל מן הענבים כזית. משנה ראשונה, עד שישתה רביעית יין. רבי עקיבא אומר אפלו שרה פתו ביין ויש בה כדי לצרף כזית, חיב.

תנא קמא מדמי להו לכל אסורי נזיר לשתיה, ורבי עקיבא כיון דכתיב "לא יאכל" מה אכילה כזית אף כל אסורין כזית.

תנו רבנן "וענבים לחים ויבשים לא יאכל", לחיב על זה בפני עצמו ועל זה בפני עצמו, מכאן אתה דן לכל אסורין שבתורה, מה כאן שהוא מין אחד והן שני שמות וחיב על זה בפני עצמו [ועל זה בפני עצמו], לאתויי חמרא חדתא וענבי.

**פסוק ד** "כל ימי נזרו מכל אשר יעשה מגפן היין". בא הכתוב ללמדך שאם אכל כזית מכלן שהוא לוקה את הארבעים, מכאן אתה דן לכל אסורין שבתורה, ומה אם היוצא מן הגפן, שאין אסורו אסור עולם ואין אסורו אסור הנאה ויש לו התר לאחר אסורו, הרי הן מצטרפין זה עם זה בכזית, שאר אסורין שבתורה, שאסורן אסור עולם ואסורן אסור הנאה ואין להם ה(י)תר לאחר אסורן דין הוא שיצטרפו זה עם זה בכזית.

"מכל אשר יעשה מגפן היין". שומע אני אף העלין והלולבין במשמע. תלמוד לומר "מחרצנים ועד זג".

אמר רבי אבהו אמר רבי אלעזר כל מקום שנאמר "לא יאכל" "לא תאכל" "לא תאכלו" אחד אסור אכילה ואחד אסור הנאה במשמע עד שיפרט לך הכתוב כדרך שפרט לך בנבלה לגר בנתינה ולנכרי במכירה. והרי נזיר, דרחמנא אמר מחרצנים ועד זג לא יאכל ותנן מערבין לנזיר ביין. שאני התם דכתיב "נזרו", נזר שלו.

אמר אביי אכל חרצן לוקה שתים, אכל זג לוקה שתים, אכל חרצן וזג לוקה שלש. רבא אמר אין לוקין על לאו שבכללות.

אלו הן החרצנים ואלו הן הזגין, חרצנים אלו החיצונים וזגין אלו הפנימיים דברי רבי יהודה. רבי יוסי אומר כדי שלא תטעה, כזוג של בהמה, החיצון זוג, והפנימי ענבל.

אמר רב יוסף כמאן מתרגמינן מפורצנין ועד עצורין, כרבי יוסי.

מעוט "חרצנים" שנים, "וזג", אחד דברי (רבי) [רבי אלעזר בן עזריה]. "מחרצנים ועד זג לא יאכל". מגיד שלא פטר בה אכילת צער. שהיה בדין ומה אם יום הכפורים חמור פטר בו אכילת צער נזיר הקל לא כל שכן שיפטר בו אכילת צער. תלמוד לומר "מחרצנים ועד זג לא יאכל", מגיד שלא פטר בו אכילת צער.

"מחרצנים ועד זג". למה נאמר. לפי שהוא אומר מכל אשר יעשה מגפן היין, כלל, מיין ושכר יזיר חמץ יין וחמץ שכר, פרט, כלל ופרט אין בכלל אלא מה שבפרט, מה הפרט מפרש פרי ופסלת פרי אף כלל אין לי אלא פרי ופסלת פרי, להביא את החרצנים ואת הזגין שהם פרי ופסלת פרי. אי מה הפרט מפרש פרי גמור אף כלל אין לי אלא פרי גמור. אמרת, וכי איזה פרי גמור שלא אמרו, הא אין עליך לדון כלשון אחרון אלא כלשון הראשון מה הפרט מפרש פרי ופסלת פרי אף כלל אין לי אלא פרי, ופסלת פרי להביא את החרצנים ואת הזגין שהם [פרי] ופסלת פרי. אם זכיתי מן הדין מה תלמוד לומר "מחרצנים ועד זג לא יאכל". ללמדך, כלל שמוסף על הפרט אי אתה יכול לדון כעין הפרט להוציאו מן הכלל עד שיפרט לך הכתוב כדרך שפרט לך בנזיר.

"כל ימי נזרו". לעשות ימים שלאחר ימי נזרו כימים שבתוך נזירותו עד הבאת קרבן. או לא יהא חיב עד שישלים נזירותו. תלמוד לומר (להלן פסוק כ) ואחר ישתה הנזיר יין, אחר כל המעשים דברי רבי אלעזר.

**פסוק ה** "כל ימי נדר נזרו". הרי הכתוב מוציאו מכלל [היין] ובא ללמד על התגלחת.

"כל ימי נדר נזרו". נדרו תלוי בנזירותו, ולא נזירותו תלויה בנדרו. תער לא יעבר על ראשו. לעשות המגלח כמתגלח.

אמר רבי יוחנן משום רבי ישמעאל בשלשה מקומות הלכה עוקבת את המקרא. XאY התורה אמרה "בעפר", והלכה אמרה בכל דבר. XבY התורה אמרה (ב)תער, והלכה בכל דבר. XגY התורה אמרה (דברים כד, ג) "ספר", והלכה בכל דבר.

תנו רבנן "תער", אין לי אלא תער, תלש מרט ספסף [כל שהוא] מנין. תלמוד לומר "קדש יהיה גדל פרע" וגו' דברי רבי יאשיה. רבי יונתן אומר אין לי אלא תער, תלש מרט ספסף כל שהוא, פטור. והכתיב קדש יהיה. למימרא דכי גלח בתער קאי עליה בעשה ולא תעשה. תניא אידך [תער], אין לי אלא תער, תלש מרט ספסף כל שהוא מנין. תלמוד לומר "לא יעבר על ראשו". ומאחר שסופנו לרבות כל דבר מה תלמוד לומר "תער". לפי שלא למדנו לתגלחת האחרונה שהיא בתער, ללמדו ממצרע אי אפשר, שאין דנין קל מחמור להחמיר עליו. רבי אומר אינו צריך, הרי הוא אומר תער לא יעבר על ראשו, עד מלאת, התורה אמרה אחר מלאת לא תהא תגלחת אלא בתער. והא כתיב תער לא יעבר. [לעבר עליו] בשני לאוין. אמר רב חסדא ללקות, באחת, לעכב, בשתים, לסתר, אינו סותר אלא ברב ראשו ובתער, בתער, אין, במידי אחרינא לא והא קתני מנין לרבות כל המעבירין. אלא, אימא כעין תער.

תנן התם שלשה מגלחין ותגלחתן מצוה, נזיר ומצרע ולוים וכלם שגלחו שלא בתער או ששירו שתי שערות, לא עשה ולא כלום. אמר מר [שלשה מגלחין], ותגלחתן מצוה. פשיטא. מהו דתימא משום עבורי שער הוא ואפלו סך נשא, קא משמע לן דלא. קתני וכלן גלחו שלא בתער, בשלמא גבי נזיר כתיב תער לא יעבר על ראשו, וגבי לוים כתיב "והעבירו תער על כל בשרם", אלא מצרע בתער, מנלן. וכי תימא [תיתי] מלוים, איכא למיפרך מה ללוים שכן טעונין תנופה בגופן, תאמר במצרע דלא. אלא תיתי מנזיר. מה לנזיר שכן קרבנו טעון לחם, תאמר במצרע דלא. אלא מחדא לא אתיא, תיתי מתרויהו, דכי פרכת מה ללוים שכן טעונין תנופה בגופן, נזיר יוכיח, מה לנזיר שכן [קרבנו] טעון לחם, לוים יוכיחו, וחזר הדין לא ראי זה כראי זה ולא ראי זה כראי זה, הצד השוה שבהן שהן טעונין תגלחת ותגלחתן בתער, אף אני אביא את המצרע שהוא טעון תגלחת ותגלחתו בתער. אמר ליה (רב אחא) [רבא] מברניש לרב אשי, וליפרוך מה להצד השוה שבהן שכן אין קרבנו בדלות. אמר ליה רבא בר (שרביא) [משרשיא] לרבא, האי תנא מעיקרא אמר, ללמדו ממצרע אי אפשר, שאין דנין קל מחמור להחמיר עליו, והדר אמר ניליף מדינא, ומדינא נמי לא יליף. אמר ליה, ההוא אליבא דרבנן, הא אליבא דרבי אליעזר.

ותגלחת לא נעשה בה מגלח כמתגלח, קל וחמר מטמאה, ומה טמאה, שהיא סותרת הכל, לא עשו בו מטמא כמטמא, תגלחת, שאינה סותרת אלא שלשים יום, לא כל שכן שלא נעשה מגלח כמתגלח. אמר קרא תער לא יעבר על ראשו, קרי ביה לא יעבר הוא ולא יעבר לאחר. ותגלחת לא תותר מכללו, קל וחמר מיין, מה יין שאינו סותר, ולא התר מכללו, תגלחת שסותרת אינו דין שלא תותר מכללה. אמר רחמנא (ויקרא יד, ט) "ראשון" ואמר רחמנא (שם) "זקנו" ותגלחת לא תסתור כלל, קל וחמר מיין, ומה יין שלא התר מכללו אינו סותר, תגלחת שהתרה מכללה אינו דין שלא תסתור. בעינן גדול שער וליכא. ויין יסתר שלשים יום, קל וחמר מתגלחת, מה תגלחת שהתרה מכללה סותרת, יין שלא התר מכללו אינו דין שיסתר. מידי הוא טעמא אלא משום גדול שער, גבי יין הא קאים שערו.

"עד מלאת הימם אשר יזיר לה'". מנין אתה אומר שאם אמר הריני נזיר סתם מגלח יום שלשים ואחד ואם גלח יום שלשים יצא, תלמוד לומר "עד מלאת הימם", וכבר מלאו ימי נזירותו. או אפלו אמר הריני נזיר שלשים ואחד, ואם גלח ביום שלשים יצא. תלמוד לומר "עד מלאת הימם" עדין לא מלאו ימי נזירותו. או אפלו אמר הריני נזיר מאה יום, אם גלח יום שלשים ואחד יצא. תלמוד לומר "עד מלאת הימם", ועדין לא מלאו.

אין לי אלא מי שיש הפסק לנזירותו, נזיר עולם מנין. תלמוד לומר כל ימי נזרו קדש הוא, להביא את נזיר עולם.

"קדש יהיה" זו קדשת שער. או אינו אלא קדשת הגוף. כשהוא אומר (להלן פסוק ח) קדש הוא לה' הרי קדשת הגוף אמור הא מה תלמוד לומר "קדש יהיה", זו קדשת שער. קדש יהיה. למה נאמר. לפי שהוא אומר (להלן פסוק יח) וגלח הנזיר פתח אהל מועד אין לי אלא המגלח כמצותו, ששערו אסור ואוסר, גלחוהו לסטין מנין. תלמוד לומר "קדש יהיה", מכל מקום.

"קדש יהיה". למה נאמר. לפי שהוא אומר גדל פרע שער ראשו אין לי אלא מי שיש לו שער, שינהג בו קדשה, את שאין לו שער, מנין, תלמוד לומר "קדש יהיה", מכל מקום דברי רבי יאשיה. רבי יונתן אומר אינו צריך, שהרי כבר נאמר (להלן פסוק ז) כי נזר אלהיו על ראשו, בין שיש לו שער בין שאין לו שער, הא מה תלמוד לומר "קדש יהיה", לענין שאמרנו.

"סתם נזירות שלשים יום". מנא הני מלי. אמר רב מתנא אמר קרא קדש יהיה, יהי"ה בגימטריא תלתין הוי. בר (קפרא) [פדא] אמר כנגד נזיר נזרו האמור בתורה שלשים חסר אחת. ורב מתנא נמי, ניליף מנזיר, [נזרו. אמר ליה] הנהו נזירות לדרשא, מיין ושכר יזיר לאסר יין מצוה כיין רשות, נדר נזיר מלמד שנזירות חל על נזירות. ובר (קפרא) [פדא] אמר לך, ליכא חד מנהון דלאו לדרשא [אלא] מדההוא למנינא כלהו נמי למנינא. תנן התם סתם נזירות שלשים יום. בשלמא לרב מתנא ניחא, אלא לבר (קפרא) [פדא] קשיא. אמר לך איידי דאיכא יום (קמא) תלתין, (יומי) דמגלח ומייתי קרבן, דהוה ליה כפרה, משום הכי תנא שלשים.

המקדש בשער נזיר, אינה מקדשת. מנלן. דאמר קרא קדש יהיה גדל פרע, גדולו יהא קדוש. אי מה קדש תופס דמיו ויוצא לחלין, אף שער נזיר נמי. מי קרינן קדש, קדש קרינן.

אמר שמואל כל היושב בתענית נקרא חוטא, שנאמר וכפר עליו מאשר חטא על הנפש, וכי באיזה נפש חטא, אלא לפי שצער עצמו מן היין, והלא דברים קל וחמר, ומה זה, שלא צער עצמו אלא מן היין, נקרא (קדוש) [חוטא], המצער עצמו מכל דבר על אחת כמה וכמה. [רבי אלעזר אומר נקרא קדוש, שנאמר "קדש יהיה גדל פרע שער ראשו", ומה זה שלא צער עצמו אלא מדבר אחד נקרא קדוש, המצער עצמו מכל דבר על אחת כמה וכמה]. ושמואל נמי, הא איקרי קדש. ההוא דמדכי נפשיה. ולרבי אלעזר נמי, הא אקרי חוטא. ההוא דמסאב נפשיה. ומי אמר רבי אלעזר הכי, והאמר רבי אלעזר לעולם יראה אדם עצמו כאלו קדוש שרוי בתוך מעיו שנאמר (הושע יא, ט) "בקרבך קדוש ולא אבוא בעיר". לא קשיא, הא דמצי לצער נפשיה, הא דלא מצי. ריש לקיש אמר נקרא חסיד, שנאמר "גמל נפשו איש חסד" וגו'. [אמר ריש לקיש] אין תלמיד חכם רשאי לישב בתענית, מפני שממעט במלאכת שמים. בר בי רב דיתיב בתעניתא כלבא ליכול לשירותיה.

+4רסט הרי עלי לשלח פרע, הרי זה נזיר. וממאי דהאי שלוח ריבויא הוא. דכתיב (שה"ש ד, יג) "שלחיך פרדס רמונים". אימא מידי דעבורי, כדכתיב (איוב ה, י) "ושלח מים על פני חוצות". תנא פרע פרע יליף, כתיב הכא קדש יהיה גדל פרע וכתיב התם "ופרע לא ישלחו". ואיבעית אימא האי "ושלח מים" נמי רבויא הוא, כדמשקין ליה מיא לפירא ורבי.

הריני נזיר מאה יום, אם נטמא יום מאה סותר את הכל. רבי אליעזר אומר אינו סותר אלא שלשים יום. דאמר קרא (להלן פסוק יג) זאת תורת הנזיר ביום מלאת, התורה אמרה נטמא ביום מלאת תן לו תורת נזיר.

לימא כתנאי, עד מלאת הימם, שומע אני מעוט ימים שנים. תלמוד לומר "קדש יהיה גדל פרע", אין גדול שער פחות משלשים יום דברי רבי יאשיה. רבי [יונתן] אומר אינו צריך, [הרי הוא אומר] עד מלאת הימם, איזו הן ימים שצריכים למלאות, הוי אומר שלשים. מאי לאו רב מתנא דאמר כרבי יאשיה ובר (קפרא) [פדא] דאמר כרבי [יונתן]. אמר לך רב מתנא כלי עלמא שלשים יום בעינן, והכא בעד ועד בכלל פליגי, רבי יאשיה סבר עד ולא עד בכלל, ורבי [יונתן] סבר עד ועד בכלל. אמר מר איזו הן ימים שצריכין למלאות, הוי אומר שלשים. ואימא שבת. שבת מי איכא חסירותא. ואימא שנה. שנה מי מנינן ליומי, והכתיב (שמות יב, ב) "לחדשי השנה", חדשים אתה מונה לשנה ולא ימים לשנה.

"גדל פרע שער ראשו". למה נאמר. לפי שהוא אומר (ויקרא יד, ט) "והיה ביום השביעי יגלח את כל שערו" אף הנזיר במשמע, הא מה אני מקים גדל פרע שער ראשו, בשאר כל הנזירים חוץ מן המנגע. או אפלו מנגע, ומה אני מקים "יגלח את כל שערו", בשאר כל המנגעים חוץ מן הנזיר. או אף הנזיר. תלמוד לומר "יגלח", אפלו נזיר. גדל פרע שער ראשו למה נאמר. לפי שהוא אומר "והצרוע אשר בו הנגע בגדיו יהיו פרמים וראשו יהיה פרוע", "פרוע", יגדל שער, או אינו אלא "פרוע" כמשמעו, הרי אתה דן, נאמר כאן "פרוע" ונאמר להלן פרוע, מה פרוע האמור להלן, גדול שער, אף "פרוע" האמור כאן, גדול שער.

"כל ימי נזרו". לעשות (כל) ימים שלאחר נזירותו כימים שבתוך נזירותו עד הבאת קרבנותיו. או לא יהא חיב עד שישלם נזירותו. הרי אתה דן, הואיל ואסור ביין ואסור בתגלחת אם למדתי ליין שעשה ימים שלאחר נזירותו כימים שבתוך נזירותו עד הבאת קרבנות, אף תגלחת נעשה בה ימים שלאחר נזירותו כימים שבתוך נזירותו עד הבאת קרבן. ועוד קל וחמר, ומה היין שאינו (מתר) [סותר] עשה בו ימים שלאחר נזירותו כימים שבתוך נזירותו עד הבאת קרבן, תגלחת שמתרת, אינו דין שנעשה בה ימים שלאחר נזירותו כימים שבתוך נזירותו עד הבאת קרבן. לא אם אמרת ביין, שלא התר מכללו, לפיכך עשה בו ימים שלאחר נזירותו כימים שבתוך נזירותו עד הבאת קרבן, תאמר בתגלחת, שהתרה מכללה, לפיכך לא נעשה בה ימים שלאחר נזירותו כימים שבתוך נזירותו עד הבאת קרבן. הרי טמאה תוכיח, שהתרה מכללה, ועשה בה ימים שלאחר נזירותו כימים שבתוך נזירותו עד הבאת קרבן, והיא תוכיח לתגלחת, שאף על פי שהתרה מכללה נעשה בה ימים שלאחר נזירותו כימים שבתוך נזירותו עד הבאת קרבן. לא אם אמרת בטמאה, שהיא סותרת את הכל, לפיכך עשה בה ימים שלאחר מלאת כימים שבתוך מלאת עד הבאת קרבן, תאמר תגלחת, שאינה סותרת את הכל, לפיכך לא נעשה בה ימים שלאחר מלאת כימים שבתוך מלאת עד הבאת קרבן. לא זכיתי מן הדין. תלמוד לומר (להלן פסוק כט) ואחר ישתה הנזיר יין, וכי הנזיר שותה יין, אלא מפנה לדון להקיש גזרה שוה, נאמר כאן "נזיר" ונאמר להלן "נזיר", מה נזיר האמור להלן עשה בו ימים שלאחר נזירותו כימים שבתוך נזירותו עד הבאת קרבן, אף נזיר האמור כאן עשה ימים שלאחר נזירותו כימים שבתוך נזירותו עד הבאת קרבן.

"גדל פרע שער ראשו". למה נאמר. לפי שהוא אומר עד מלאת הימם שאי אמר הריני נזיר סתם קורא אני עליו עד מלאת הימם, שומע אני מעוט ימים שנים, תלמוד לומר "גדל פרע שער ראשו", כמה הוא גדול פרע, אין פחות משלשים יום אבל מחדש ולמעלה (או) [אף] חדש ויום אחד או חדש ושני ימים.

**פסוק ו-ח** כל ימי הזירו לה' על נפש מת לא יבא. שומע אני אפלו נפש בהמה במשמע כענין שנאמר "ומכה נפש בהמה", תלמוד לומר "על נפש מת", בנפש אדם הכתוב מדבר. רבי ישמעאל אומר, אינו צריך, הרי הוא אומר לא יבא בנפש אדם המטמא בביאה הכתוב מדבר.

"לאביו ולאמו אינו מטמא" אבל מטמא הוא למת מצוה. עד (שיאמר) [שלא יאמר] יש לי בדין, ומה כהן גדול שקדשתו קדשת עולם מטמא למת מצוה נזיר שאין קדשתו קדשת עולם אינו דין שהוא מטמא למת מצוה. לא אם אמרת בכהן גדול שכן אינו מביא קרבן על טמאתו תאמר בנזיר שמביא קרבן על טמאתו. תלמוד לומר "לאביו ולאמו לאחיו ולאחתו לא יטמא" אבל יטמא למת מצוה. או לאביו ולאמו לא יטמא אבל מטמא לשאר מתים. אמרת קל וחמר, ומה כהן הדיוט שמטמא לקרובים אינו מטמא לשאר מתים נזיר שאינו מטמא לקרובים אינו דין שלא יטמא לשאר מתים. הא מה תלמוד לומר "לאביו ולאמו", לאביו [ולאמו הוא] דאינו מטמא אבל מטמא הוא למת מצוה. הא עד (שיאמר) [שלא יאמר] יש לי בדין נאמרו כללות בכהן גדול ונאמרו כללות בנזיר מה כללות האמורות בכהן גדול לאביו ולאמו אינו מטמא אבל מטמא למת מצוה אף כללות האמורות בנזיר לאביו ולאמו אינו מטמא אבל מטמא למת מצוה, או כלך לדרך זו נאמרו כללות בכהן הדיוט ונאמרו כללות בנזיר מה כללות האמורות בכהן הדיוט מטמא לאביו אף כללות האמורות בנזיר מטמא לאביו. תלמוד לומר "לאביו ולאמו לא יטמא" [הא למת מצוה מטמא]. הא מבעי ליה לומר שאינו מטמא לאביו ממש, אלא לאביו [לומר] שלא יטמא לאביו, ולאחיו לא יטמא, אבל מטמא למת מצוה. ולאמו לגזירה שוה, לכדרבי. ולאחתו לכדתניא הרי שהיה הולך לשחט את פסחו ולמול את בנו [ושמע שמת לו מת] יכול יטמא, אמרת לא יטמא, יכול לא יטמא למת מצוה, תלמוד לומר "ולאחתו" לאחתו לא מטמא אבל מטמא למת מצוה.

רבי עקיבא אומר (נפשות) [נפש] אלו הרחוקים, מת אלו הקרובים. לאביו ולאמו לאביו ולאמו אינו מטמא אבל מטמא למת מצוה ולאחיו שאם היה כהן גדול והוא נזיר, לאחיו אינו מטמא אבל מטמא למת מצוה. ולאחתו לכדתניא וכו'. ולרבי עקיבא גזרה שוה דרבי מנא ליה. [אמר לך], כיון דאמרינן שאם היה כהן גדול ונזיר לאחיו אינו מטמא אבל מטמא למת מצוה, מה לי כהן גדול לחודיה מה לי נזיר [וכהן גדול]. ולרבי ישמעאל כהן גדול והוא נזיר מנא ליה. כיון דשרי רחמנא חד לאו לגבי מת מצוה, מה לי חד לאו מה לי תרי לאוין. אחתו למה לי. סלקא דעתך אמינא כי שרא למת מצוה לנזיר וכהן גדול דלאו הוא, אבל מילה ופסח דכרת לא יטמא למת מצוה, קא משמע לן. ולרבי עקיבא מכדי לא שנא כהן גדול לחודיה ולא שנא כהן גדול ונזיר נפקא ליה מולאחתו, לאביו ולאמו למה לי. צריכא, דאי (איתמר) [כתב] אביו הוה אמינא היינו טעמא דלא מטמא משום דחזקה בעלמא הוא אבל אמו דודאי ילידתיה אימא לטמא לה, ואי כתב רחמנא אמו הוה אמינא אמו הוא דלא מטמא לה דלא אזיל זרעה בתרה אבל אביו, כיון דאמר מר (לעיל א, ב) "למשפחתם לבית אבתם" אימא לטמא לה, קא משמע לן דלא.

אתמר, אמר רבה אמר רב הונא, מקרא מלא דבר הכתוב לא יטמא, כשהוא אומר על נפש מת לא יבא להזהירו על הטמאה ולהזהירו על הביאה, אבל טמאה וטמאה לא. ורב יוסף אמר, אפלו טמאה וטמאה, דאמר רב הונא, נזיר שהיה עומד בבית הקברות והושיטו לו מתו ומת אחר ונגע בו חיב. איתיביה אביי, (נזיר) [כהן] שהיה מת מנח על כתפו והושיטו [לו מתו ומת אחר ונגע בו] יכול יהא חיב, תלמוד לומר (ויקרא כא, ד) "לא יטמא בעל בעמיו להחלו", מי שאינו מחלל, יצא זה שהוא מחלל ועומד. אמר ליה, ותיקשי לך מתניתין, דתנן היה מטמא למתים [כל היום אינו חיב אלא אחת], אמרו ליה אל תטמא אל תטמא חיב על כל אחת ואחת, ואמאי הא מטמא וקאים. לא קשיא, כאן בחיבורין כאן שלא בחיבורין. וטמאה בחבורין דאוריתא והא אמר רבי ינאי לא אמרו טמאה בחיבורין אלא לענין תרומה וקדשים אבל לנזיר ועושה פסח לא, ואי אמרת דאוריתא מאי שנא. כאן בחבורי אדם באדם כאן בחבורי אדם במת.

תניא רבי עקיבא אומר "נפש" אלו קרובים וכו' "ולאחתו" מה תלמוד לומר, הרי שהיה הולך לשחט את פסחו וכו', תלמוד לומר "ולאחתו" לאחותו הוא דאינו מטמא הא למת מצוה מטמא. אמאי לימא "אין חכמה ואין עצה ואין תבונה לנגד ה'", כל מקום שיש חלול השם אין חולקין כבוד לרב. שאני הכא דכתיב "ולאחתו". ונגמר מנה. שב ואל תעשה שאני.

טמאה לא תתר מכללה קל וחמר מיין ומה יין שאינו סותר לא התר מכללו טמאה שסותרת אינו דין שלא תתר מכללה. תלמוד לומר "לאביו ולאמו לא יטמא" אבל יטמא למת מצוה.

"לאביו ולאמו לאחיו ולאחתו". אבל לבנו ולבתו לא נאמר, (שאין) [שאף] הקטנים נוזרין לא יטמא להם במתם. במותם לא יטמא אבל מטמא לנגען ולזובן, במותם אינו מטמא אבל עומד בהספד ובשורה. כי נזר אלהיו. בין שיש לו [שער] ובין שאין לו [שער], דברי רבי יונתן.

"כל ימי נזרו קדש הוא לה'". למה נאמר. לפי שהוא אומר (לעיל פסוק ה) "עד מלאת הימם אשר יזיר לה'" אין לי אלא מי שיש לו הפסק לנזירותו, נזיר עולם מנין, תלמוד לומר "כל ימי נזרו" להביא נזיר עולם.

"קדש הוא לה'". (יהיה) זו קדשת הגוף. או אינו אלא קדשת שער. כשהוא אומר קדש יהיה הרי קדשת שער אמור, הא מה תלמוד לומר "קדש הוא לה'", זו קדשת הגוף.

מי שנזר בארץ טמאה ובא לו לארץ טהורה, יכול יגלח וישלח פרע שני. תלמוד לומר (לעיל פסוק ה) "קדש יהיה גדל פרע".

יאמר מת, ומה תלמוד לומר "נפש" להביא את הדם. יכול יטמא הוא על מת מצוה [בחול, ולא יטמא על מת מצוה] ברגל. תלמוד לומר "לאמו לא יטמא" אבל מטמא הוא למת מצוה ברגל. יכול יטמא הוא על מת מצוה [בקרובים ולא יטמא על מת מצוה] ברחוקים תלמוד לומר "לאחיו לא יטמא" ומטמא על מת מצוה ברחוקים. יכול יטמא על מת מצוה בקרובים ברגל אבל לא יטמא על מת מצוה ברחוקים ברגל. תלמוד לומר "ולאחתו לא יטמא" ומטמא הוא על מת מצוה ברחוקים ברגל. "לאביו ולאמו לאחיו ולאחתו לא יטמא להם" פרט לנוגע בשפיר. במתם. רבה דבר אחר שיטמא כמת שלם, ואת מה אני מרבה, השדרה והגלגלת וחצי לוג דם וחצי קב עצמות ואבר מן המת ואבר מן החי שיש עליו בשר כראוי. כי נזר אלהיו על ראשו. מגיד שהנזירות בראש.

**פסוק ט** "וכי ימות מת עליו בפתע פתאם". פתע זה שוגג, וכן הוא אומר (להלן לה, כב) "ואם בפתע בלא איבה הדפו". פתאם זה אנס, וכן הוא אומר "ויאמר ה' פתאם אל משה". תניא אידך פתאם זה מזיד, וכן הוא אומר (משלי כב, ג) "ערום ראה רעה ונסתר ופתיים עברו ונענשו". ונכתוב קרא פתאם דמשמע שוגג ומשמע מזיד ומשמע אנס, משמע אנס ומזיד כדאמרינן, ומשמע נמי שוגג דכתיב "פתי יאמין לכל דבר וערום יבין לאשרו", ולא נכתוב קרא פתע. אי כתב רחמנא פתאם, אף על גב דמשמע שוגג ומשמע מזיד הוה אמינא כי מייתי קרבן, בשוגג, מידי דהוה אתורה כלה אבל אנס ומזיד אימא לא, להכי כתב רחמנא פתע דשוגג הוא, לגלוי עליה דפתאם דאנס ומזיד הוא דאפלו הכי חיב רחמנא.

"וכי ימות מת עליו". להוציא את הספק, שהיה בדין ומה אם במקום שלא עשה אנס כרצון עשה ספק כודאי כאן שעשה אנס כרצון אינו דין שנעשה ספק כודאי, תלמוד לומר "וכי ימות מת עליו" להוציא את הספק.

"בפתע (פתאם") להביא את האנס, שהיה בדין ומה אם במקום שעשה ספק כודאי לא עשה אנס כרצון כאן שלא עשה ספק כודאי אינו דין שלא נעשה אנס כרצון, תלמוד לומר "בפתע" להביא את האנס פתאם להביא את השוגג, והדין נותן ומה אם במקום שלא חיב את המזיד חיב את השוגג כאן שחיב את המזיד אינו דין שנחיב את השוגג. ומנין שחיב את המזיד. אמרת קל וחמר ומה שבועת העדות שלא חיב את השוגג חיב את המזיד כאן שחיב את השוגג אינו דין שנחיב את המזיד. לא אם אמרת בשבועת העדות. שאינו לוקה תאמר כאן שלוקה, הואיל ולוקה לא יביא קרבן. תלמוד לומר (להלן פסוק יא) "וכפר עליו מאשר חטא". דברי רבי יאשיה. רבי יונתן אומר בפתע זה שוגג. פתאם זה אנס.

"וכי ימות מת" לרבות שנפל עליו הבית ועל המת. בפתע פתאם. לרבות שמת עליו בפונדקי.

"וטמא ראש נזרו" בטהור שנטמא הכתוב מדבר שהוא טעון העברת שער והבאת צפרין, ולפטר את הנזיר בקבר שאינו טוען העברת שער והבאת צפרין. והלא דברים קל וחומר ומה טהור שנטמא טעון העברת שער והבאת צפרין נזיר בקבר אינו דין שיהא טעון העברת שער והבאת צפרין. תלמוד לומר "וטמא ראש נזרו" במי שהיה טהור ונטמא הכתוב מדבר.

"וטמא ראש". יכול שאין הנזיר מגלח אלא כשהוא נוגע במת שלם ובשדרה ובגלגלת ובחצי לוג דם ובחצי קב עצמות ואבר מן החי ואבר מן המת שיש עליהן בשר כראוי, כשהוא אומר טמא רבה אבר מן המת ואבר מן החי שאין עליהם בשר כראוי. טמא וטמא רבה כזית מן המת וכזית מן הנצל ומלא תרוד רקב. נזרו רבה עצם כשעורה שיטמא במגע ובמשא.

"וגלח ראשו". ראשו הוא מגלח ואין מגלח כל שערו. שהיה בדין, הואיל ומצרע מגלח ומביא קרבן ונזיר מגלח ומביא קרבן אם למדת למצרע שמגלח כל שערו אף נזיר יגלח כל שערו. לא אם אמרת במצרע שמגלח תגלחת שניה [לפיכך יגלח כל שערו] אבל נזיר שאין מגלח תגלחת שניה לא יגלח כל שערו. הרי לוים יוכיחו שאין מגלחין תגלחת שניה ומגלחין את כל שערן, והם יוכיחו לנזיר שאף על פי שאין מגלח תגלחת שניה יגלח את כל שערו. תלמוד לומר "וגלח ראשו" ראשו הוא מגלח ואין מגלח את כל שערו.

+4רצב "ביום טהרתו". ביום הזיתו בשביעי. אתה אומר ביום הזאתו בשביעי או בשמיני. תלמוד לומר "בשביעי". או בשביעי ואף על פי שלא הזה. תלמוד לומר "ביום טהרתו" ביום הזיתו בשביעי. אין לי אלא שביעי, שמיני תשיעי ועשירי מנין. תלמוד לומר "יגלחנו". אין לי אלא ביום, בלילה מנין. תלמוד לומר "יגלחנו". אין לי אלא תגלחת טמאה, תגלחת טהרה מנין. תלמוד לומר "יגלחנו". מכאן אמרו, תגלחת טמאה מגלח ואחר כך מביא, ואם הביא ואחר כך גלח לא יצא.

+4רצג אמר רב אחא בריה דרב איקא זאת אומרת רבו ככלו דאוריתא, מדגלי רחמנא גבי נזיר ביום השביעי יגלחנו הכא הוא [דעד] דאיכא כלו הא בעלמא רבו ככלו.

"תגלחת הטמאה כיצד". היה מזה בשלישי ובשביעי, ומגלח בשביעי ומביא קרבנותיו בשמיני, ואם גלח בשמיני מביא קרבנותיו בו ביום, דברי רבי עקיבא. אמר ליה רבי טרפון, מה בין זה למצרע. אמר ליה, שזה טהרתו תלויה (בדמים) [בימיו] ומצרע טהרתו תלויה בתגלחתו ואינו מביא קרבנותיו אלא אם כן היה מעריב שמשו.

**פסוק י** "וביום השמיני" להוציא את השביעי. או אינו אלא להוציא את התשיעי. אמרת קל וחמר הוא, אם הסמוך לאסור מתר הסמוך למתר לא יהא מתר. והרי זמן אכילת פסח יוכיח שהסמוך לאסור מתר והסמוך למתר אסור, אף אתה אל תתמה על זה שאף על פי שהסמוך לאסור מתר והסמוך למתר יהא אסור. לא זכיתי, אדיננו מן הקרבין, קבע זמן לקרבין [וקבע זמן למקריבין], מה זמן שנאמר לקרבין הכשיר בו שמיני ומשמיני והלאה אף זמן שנאמר במקריבין הכשיר בו שמיני ומשמיני והלאה, ועוד קל וחמר, ומה זמן שנאמר בקרבין שרבה [בהן] הכתוב את הפסולים הכשיר בו שמיני ומשמיני והלאה, זמן שנאמר במקריבים (שמעט) [שלא רבה] הכתוב את הפסולים אינו דין שנכשיר בו (שמיני) ומשמיני והלאה. לא אם אמרת בזמן שנאמר בקרבין שנוהג בכל הקרבין לפיכך הכשיר בו שמיני ומשמיני והלאה תאמר בזמן שנאמר במקריבין שאין נוהג בכל המקריבין לפיכך לא נכשיר בו שמיני ומשמיני והלאה. לא זכיתי מן הדין, תלמוד לומר "שמיני" נאמר כאן "שמיני" ונאמר להלן שמיני מה שמיני האמור להלן הכשיר בו שמיני ומשמיני והלאה אף שמיני האמור כאן הכשיר בו שמיני ומשמיני והלאה.

"שתי תרים או שני בני יונה". מכאן אמרו אין מביאין תורין כנגד בני יונה ולא בני יונה כנגד תורים. אל הכהן אל פתח אהל מועד. מלמד שהוא חיב בטפול הבאתם עד שיביאם אל פתח אהל מועד.

היה רבי שמעון בן נחוניא אומר משום רבי שמעון הואיל ונאמר הבאת קרבן ביחיד והבאת קרבן בצבור, מה למד בצבור אם עבר יומו עבר קרבנו, יכול אף ביחיד אם עבר יומו עבר קרבנו. אמרת ביום השמיני וביום השמיני רבה תשיעי ועשירי.

**פסוק יא-יב** "ועשה הכהן אחד לחטאת ואחד לעלה". אין לי אלא הפרשה בכהן. הפרשה בבעלים מנין. אמרת קל וחמר, ומה אם מי שאינו רשאי בהקדשתו רשאי בהפרשתו מי שרשאי בהקדשתו אינו דין שיהא רשאי בהפרשתו וכן הוא אומר ביולדת (ויקרא יב, ח) "ולקחה שתי תרים או שני בני יונה", נמצינו למדין הפרשה בכהן והפרשה בבעלים, נמצינו למדין קן סתומה וקן מפורשת.

אמר רב חסדא אין הקנין מתפרשות אלא או בלקיחת בעלים או בעשית כהן, אמר קרא "ולקח[ה] ועשה" או בלקיחה או בעשיה.

"וכפר עליו מאשר חטא" וגו'. תניא רבי יהודה אומר, חסידים הראשונים היו מתאוים להביא קרבן חטאת, לפי שאין הקדוש ברוך הוא מביא תקלה על ידם. מה היו עושין, עומדין ומתנדבין נזירות [למקום] כדי שיתחיבו חטאת למקום. אמר רבי שמעון (חס וחלילה שצדיקים מתנדבין נזירות כדי שיתחיבו קרבן למקום) לא נדרו בנזיר, אלא הרוצה להביא עולה מתנדב ומביא, שלמים מתנדב ומביא, תודה וארבעה מיני לחמה [מתנדב ומביא], אבל בנזירות לא התנדבו כדי שלא יקראו חוטאין שנאמר "וכפר עליו מאשר חטא על הנפש". אמר אביי, שמעון הצדיק ורבי שמעון ורבי אלעזר הקפר כלן בשיטה אחת הן דנזיר חוטא הוי. שמעון הצדיק ורבי שמעון הא דאמרן. רבי אלעזר [הקפר], דתניא רבי אלעזר הקפר אומר וכפר עליו מאשר חטא על הנפש וכי באיזה נפש חטא וכו' (כדכתוב לעיל).

רבי ישמעאל אומר, בנזיר טמא הכתוב מדבר שנאמר "וכפר עליו מאשר חטא על הנפש" שנטמא למתים. וקדש את ראשו ביום ההוא והזיר לה' את ימי נזרו. נמצינו למדין שמתחיל למנות מיום שגלח.

"וקדש את ראשו ביום ההוא". ביום הבאת קרבנותיו, דברי רבי. רבי יוסי ברבי יהודה אומר, ביום תגלחתו. מאי טעמא דרבי. דכתיב "וכפר עליו מאשר חטא על הנפש" [והדר וקדש את ראשו]. רבי יוסי ברבי יהודה אומר לימא קרא וקדש את ראשו, ביום ההוא למה לי, אם אינו ענין לשמיני תנהו ענין לשביעי. ורבי נמי הכתיב "ביום ההוא". אמר לך, [ההוא] להכי הוא דאתא, לומר לך אף על פי שלא הביא קרבנותיו. (ו)נטמא בשביעי וחזר ונטמא בשמיני אינו מביא אלא קרבן אחד, נטמא בשמיני וחזר ונטמא בשמיני מביא קרבן על כל אחד ואחד ומתחיל ומונה מיד, דברי רבי אליעזר, וחכמים אומרים קרבן אחד על הכל עד שיביא (אשמו, הביא אשמו ונטמא [הביא אשמו ונטמא] חיב קרבן על כל אחד ואחד עד שיביא) חטאתו, הביא חטאתו ונטמא [הביא חטאתו ונטמא] מביא קרבן על כל אחת ואחת, הביא חטאתו ולא הביא אשמו מונה, (דברי) רבי ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן ברוקה (ש)אומר כשם שחטאתו מעכבת כך אשמו מעכב. בשלמא לרבי אליעזר אמר קרא וקדש את ראשו ביום ההוא, אף על פי שלא הביא קרבנותיו, ולרבנן ההוא אף על פי שלא הביא אשמו, אלא לרבי ישמעאל ההוא למה לי. אמר לך, ההוא אף על פי שלא הביא עולתו. ורבנן עולה לא בעיא מעוטא, דורון בעלמא הוא. מאי טעמא דרבנן. דתניא והזיר לה' את ימי נזרו מה תלמוד לומר, לפי שמצינו שכל אשמות שבתורה מעכבין יכול אף זה מעכב, תלמוד לומר "והזיר" ["והביא"], אף על פי שלא הביא הזיר. רבי ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן ברוקה אומר, והזיר והביא, אימתי הזיר, בזמן שהביא.

שנה האמורה בקדשים מעת לעת, דאמר קרא "כבש בן שנתו" שנתו שלו ולא שנת מנין עולם (כתוב ברמז תקמ"ח).

תנו רבנן "והימים הראשנים יפלו" הריני נזיר מאה יום ונטמא בתחלת מאה יכול יהא סותר, תלמוד לומר "והימים הראשנים יפלו" עד שיהא לו ימים ראשונים, וזה אין לו ימים ראשונים, נטמא בסוף מאה יכול יהא סותר, תלמוד לומר "והימים הראשנים יפלו" מכלל דאיכא אחרונים, וזה אין לו אחרונים, נטמא ביום מאה חסר אחת יכול לא יהא סותר, תלמוד לומר "והימים הראשנים יפלו" [מכלל דאיכא אחרונים], וזה יש לו אחרונים וראשונים. ואצטריך למכתב ימים ואצטריך למכתב יפלו דאי כתב רחמנא ימים ולא כתב יפלו הוא אמינא דנפיק תרי ועלין תלת, חד ועיילין תרי, כתב רחמנא יפלו ואי כתב רחמנא יפלו ולא כתב ימים הוה אמינא אפלו חד, כתב רחמנא ימים.

ויין יסתר את הכל קל וחמר מטמאה [ומה טמאה] שהתרה מכללה סותרת את הכל יין שלא התר מכללו אינו דין שיסתר. אמר קרא והימים הראשנים יפלו כי טמא נזרו טמאה סותרת ואין היין סותר.

שלשה מינין אסורין בנזיר, הטמאה והתגלחת והיוצא מן הגפן. היוצא מן הגפן אין הגפן עצמו לא, מתניתין דלא כרבי אלעזר דתניא רבי אלעזר אומר אפלו עלין ולולבין משמע. במאי קמיפלגי. רבי אלעזר דריש רבויי ומעוטי, (לעיל פסוק ג) "מיין ושכר יזיר" מעט, (לעיל פסוק ד) "מכל אשר יעשה מגפן היין" רבה, מעט ורבה [רבה] הכל, מאי רבי, רבי כל מלי, מאי מעט, מעט שבשתא. ורבנן דרשי כללי ופרטי, (וכללי) "מיין ושכר יזיר" פרט, "מכל אשר יעשה" כלל, "מחרצנים ועד זג" חזר ופרט, פרט וכלל ופרט אי אתה דן אלא כעין הפרט, מה הפרט מפרש פרי ופסלת פרי אף כל פרי ופסלת פרי. אי מה הפרט מפרש פרי גמור אף כל פרי גמור. אמרת אם כן מה הניח לך הכתוב במשמעו שלא אמרו, ענבים לחים ויבשים הא כתיבי, [יין וחמץ הא כתיבי, הא אין עליך לדון כלשון אחרון אלא כלשון ראשון]. ומאחר שסופנו לרבות כל דבר מה תלמוד לומר "מחרצנים". [לומר לך] כל מקום שאתה מוצא פרט וכלל אי אתה יכול למושכו (ולדרש) [ולדונו] כעין הפרט אלא נעשה כלל מוסף על הפרט עד שיפרט לך הכתוב כדרך שפרט בנזיר. [אמר מר מה הפרט מפרש פרי ופסלת פרי אף כל פרי ופסלת פרי], פרי, ענבי, פסלת פרי, חמץ אף כל פרי, גוהרקי, [אף כל] דפסולת פרי, ענבי דכרין. "ועד זג" לאתויי בין הבינים וכו'. ולרבי אלעזר בן עזריה דקא מוקים להא "מחרצנים ועד זג" לומר שאינו חיב עד שיאכל שני חרצנים וזג פרטא מנא ליה. סבר לה כרבי אלעזר דדריש רבה ומעט. ואי בעית אימא כרבנן, דאי סלקא דעתך כדאמר רבי אלעזר בן עזריה לכתביה רחמנא להאי "מחרצנים ועד זג" לגבי פרטי למאי הלכתא כתביה בתר כלל, שמע מנה (למדרשי) [למדייניה] בכלל ופרט. ואימא כלי להכי הוא דאתא. אם כן לכתב או שני חרצנים ושני זגין או חרצן וזג, למאי הלכתא כתב "מחרצנים ועד זג", שמע מנה תרתי.

אמר רבי חייא בר אבא (אמר רבי יוחנן) ורבי יהושע בן לוי משום בר קפרא, כל אסורין שבתורה בששים. אמר לפניו רבי שמואל בר רב יצחק, [רבי], אתה אומר כן, הכי אמר רב אסי אמר רבי יהושע בן לוי [משום בר קפרא] כל אסורין שבתורה במאה. ושניהם לא למדוה אלא מזרוע בשלה דכתיב (להלן פסוק יט) "ולקח הכהן את הזרע בשלה", ותניא אין "בשלה" אלא שלמה, רבי שמעון בן יוחאי אומר אין "בשלה" אלא שנתבשל עם האיל, דכלי עלמא בהדי איל מבשל לה, מר סבר מיחתך חתיך לה [והדר] מבשל לה ומר סבר מבשל לה והדר חתיך לה. ואי בעית אימא דכלי עלמא מחתך חתיך לה [והדר] מבשל לה, מיהו מר סבר בהדי איל ומר סבר בקדרה (לחודיה) [אחרת] מבשל לה. ללישנא קמא אליבא דדברי הכל, ללישנא בתרא אליבא דרבי שמעון בן יוחאי, מאן דאמר בששים קסבר בשר ועצמות בהדי בשר ועצמות משערינן והוה ליה בששים, מאן דאמר במאה קסבר בשר בהדי בשר משערינן והוה ליה במאה. ומי גמרינן מנה, מיתיבי זהו התר הבא מכלל אסור, זהו למעוטי מאי, לאו למעוטי כל אסורין שבתורה. אמר אביי לא צריכא [אלא] לרבי יהודה דאמר מין במינו לא בטל, קא משמע לן הכא דבטיל. ולגמר מניה, הא גלי רחמנא "ולקח (הכהן) מדם הפר ומדם השעיר" דתרויהו בהדדי נינהו ולא בטלי. ומאי חזית דגמרת מהתם, לגמר מהכא, אלא חדוש הוא ומחדוש לא גמרינן. ששים ומאה נמי לא גמרינן דחדוש הוא. אטו אנן לקלא קאמרינן, לחמרא קאמרינן דמדאוריתא ברבא בטיל, (חד בתרי בטיל). רבא אמר, לא נצרכה אלא לטעם כעיקר דגבי קדשים אסור וקא משמע לן הכא דשרי. ולגמר מניה. הא גלי רחמנא גבי חטאת (ויקרא ו, כ) "יקדש" להיות כמוה, שאם פסולה היא יפסל ואם כשרה היא יאכל כחמור שבה. ומאי חזית דגמרת מהתם, לגמר מהכא, אלא חדוש הוא ומחדוש לא ילפינן. ששים ומאה נמי לא לגמר דחדוש הוא. אטו אנן לקלא גמרינן, לחמרא גמרינן דמדאוריתא ברבא בטיל. רבינא אמר לא נצרכה אלא למקום חתך, דאמר מר מקום חתך בעלמא אסור והכא שרי.

"כי טמא נזרו". הטמאה סותרת את הכל ואין תגלחת סותרת את הכל. שהיה בדין, הואיל ואסור בטמאה ואסור בתגלחת, אם למדת לטמאה שסותרת את הכל אף תגלחת תסתור את הכל. ועוד, קל וחמר, אם הטמאה שלא עושה המטמא כמטמא הרי הוא סותר את הכל תגלחת שעושה את המגלח כמתגלח אינו דין שתסתר את הכל. תלמוד לומר "כי טמא נזרו" הטמאה סותרת את הכל ואין התגלחת סותרת את הכל. אין לי אלא ימי טמאתו שאין עולין לו מן המנין. ימי חלוטו מנין. ודין הוא, הואיל וימי טמאתו טעון תגלחת ומביא קרבן וימי חלוטו טעון תגלחת ומביא קרבן, אם למדת לימי טומאתו שאין עולין לו מן המנין אף ימי חלוטו לא יעלו לו מן המנין. לא אם אמרת בימי טמאה שמבטל בהן את הקודמים לפיכך אין עולין לו מן המנין, תאמר בימי חלוטו שאין מבטל בהן את הקודמים לפיכך יעלו לו מן המנין. אמרת קל וחמר, אם מי שנזר בקבר ושערו ראוי לתגלחת נזירות אין עולין לו מן המנין ימי חלוטו שאין שערו ראוי לתגלחת נזירות דין הוא שלא יעלו מן המנין, הוא הדין לימי ספרו. או כשם שאין ימי חלוטו עולין לו מן המנין כך ימי הסגרו לא יעלו מן המנין, והדין נותן הואיל וימי חלוטו מטמא משכב ומושב וימי הסגרו מטמא משכב ומושב אם למדת לימי חלוטו שאין עולין לו מן המנין אף ימי הסגרו לא יעלו לו מן המנין. לא אם אמרת בימי חלוטו שטעון תגלחת ומביא קרבן לפיכך אין עולין לו מן המנין תאמר בימי הסגרו שאין טעון תגלחת ומביא קרבן לפיכך יעלו לו מן המנין. מכאן אמרו ימי חלוטו של מצרע וימי ספרו כיוצא בהן, אבל ימי הזב והזבה וימי הסגרו של מצרע הרי אלו עולין מן המנין.

"והזיר לה' את ימי נזרו". לעשות ימים שלאחר נזירותו כימים שבתוך נזירותו עד הבאת קרבן. או שלא יהא חיב [על הטמאה] עד שישלים [את נזירותו] הרי אתה דן הואיל ואסור ביין ואסור בטמאה אם למדת ליין שעשה בו ימים שלאחר נזירותו כימים שבתוך נזירותו עד הבאת קרבן אף טומאה נעשה ימים שלאחר נזירותו כימים שבתוך נזירותו עד הבאת קרבן. ועוד, קל וחמר, ומה היין שאינו סותר עושה ימים שלאחר נזירותו כימים שבתוך נזירותו עד הבאת קרבן טמאה שסותרת אינו דין שנעשה ימים שלאחר נזירותו כימים שבתוך נזירותו עד הבאת קרבן. לא אם אמרת ביין שלא התר מכללו, לפיכך עשה בו ימים שלאחר נזירותו כימים שבתוך נזירותו עד הבאת קרבן, תאמר בטמאה שהתרה מכללה לפיכך לא נעשה בה ימים שלאחר נזירותו כימים שבתוך נזירותו עד הבאת קרבן. הרי תגלחת תוכיח, שהתרה מכללה, ועשה בה ימים שלאחר נזירותו כימים שבתוך נזירותו עד הבאת קרבן, היא תוכיח לטמאה שאף על פי שהתרה מכללה נעשה בה ימים שלאחר נזירותו כימים שבתוך נזירותו עד הבאת קרבן. ועוד, קל וחמר, ומה תגלחת שאינה סותרת את הכל עשה בה ימים שלאחר נזירותו כימים שבתוך נזירותו עד הבאת קרבן, טמאה שסותרת את הכל דין הוא שנעשה בה ימים שלאחר נזירותו כימים שבתוך נזירותו עד הבאת קרבן. לא אם אמרת בתגלחת שעשה בה המגלח כמתגלח לפיכך עשה בה ימים שלאחר נזירותו כימים שבתוך נזירותו עד הבאת קרבן, תאמר בטמאה שלא עשה בה את המטמא כמטמא לפיכך לא עשה בה ימים שלאחר נזירותו כימים שבתוך נזירותו עד הבאת קרבן. והרי יין יוכיח שלא עשה את המשקה כשותה ועשה בו ימים שלאחר נזירותו כימים שבתוך נזירותו עד הבאת קרבן, והיא תוכיח לטמאה שאף על פי שלא עשה בה המטמא כמטמא נעשה בו ימים שלאחר נזירותו כימים שבתוך נזירותו עד הבאת קרבן, ועוד, קל וחמר, ומה יין שאינו סותר עשה בו ימים שלאחר נזירותו כימים שבתוך נזירותו עד הבאת קרבן טמאה שסותרת אינו דין שנעשה בה ימים שלאחר נזירותו כימים בתוך נזירותו עד הבאת קרבן. לא אם אמרת ביין שלא התר מכללו, לפיכך עשה בו ימים שלאחר נזירותו כימים (שלפני) [שבתוך] נזירותו עד הבאת קרבן, תאמר בטמאה שהתרה מכללה לפיכך לא נעשה ימים שלאחר נזירותו כימים שבתוך נזירותו עד הבאת קרבן. הואיל וחזר הדין חלילה תלמוד לומר "ואחר ישתה הנזיר יין" וכי נזיר שותה יין אלא מפנה להקיש ולדון גזרה שוה נאמר כאן נזיר ונאמר להלן נזיר מה נזיר האמור להלן עשה בו ימים שלאחר נזירותו כימים שבתוך נזירותו עד הבאת קרבן אף נזיר האמור כאן עשה בו ימים שלאחר נזירותו כימים שבתוך נזירותו [עד הבאת קרבן].

"וקדש את ראשו". יחזר ויגדל בקדשה. ביום ההוא ביום שטהר. והזיר לה' יחזר וישלים ימי נזירותו שהזיר. והביא כבש ולא איל. בן שנתו בן שנה לעצמו ולא בן שנה לשנים. לאשם הרי זה קנס.

"והימים הראשנים יפלו". מפיל הוא לאחר בדם רביעית, לאחר ברבע עצמות, על מגעו [לימי] ספרו ועל ימי חלוטו של מצרע. יכול שהוא סותר בכל אלו. תלמוד לומר "כי טמא נזרו" טמאה סותרת ואין כל אלו סותרים.

רבי אליעזר אומר, בזמן שיש לו אחרונים הוא סותר את הראשונים, ולא בזמן שאין לו אחרונים. רבי עקיבא אומר, והימים הראשנים יפלו מה שגזרו ראשונים שלשים יום.

אמר רבי עקיבא דנתי לפני רבי אליעזר אם עצם כשעורה שאינו מטמא את האדם באהל נזיר מגלח על מגעו ועל משאו, רביעית דם שמטמא את האדם באהל אינו דין שיהא הנזיר מגלח על מגעה ועל משאה נזף בי ואמר לי, אין דנין מקל וחמר. וכשבאתי אצל רבי יהושע אמרתי לו את הדבר. אמר לי, רואה אני להקל ולהחמיר אבל מה אעשה שגזרו חכמים על חצי לוג.

**פסוק יג** ["ו]זאת תורת הנזיר" אמר הריני נזיר מאה יום, נטמא יום מאה סותר את הכל. רבי אליעזר אומר אינו סותר אלא שלשים יום, דאמר קרא זאת תורת הנזיר ביום מלאת התורה אמרה נטמא ביום מלאת תן לו תורת נזיר.

"זאת תורת הנזיר" בין שיש לו כפים בין שאין לו כפים. זאת תורת הנזיר בין שיש לו שער בין שאין לו שער. נזיר ממרט בית שמאי אומרים אין צריך להעביר תער על ראשו, ובית הלל אומרים צריך להעביר תער על ראשו.

"זאת תורת הנזיר" אחד נזיר ימים ואחד נזיר עולם. זאת לקרבן טהרה. או אף לקרבן טמאה תלמוד לומר "ביום מלאת ימי נזרו" לא אמרתי אלא במי שיש הפסק לנזירותו.

"זאת תורת הנזיר" תורה אחת לכל הנזירים שיביא קרבן טמאה. יכול אף בבמה. תלמוד לומר "זאת". ומנין אתה מרבה הנזיר נזירות שמשון. תלמוד לומר "זאת". ימי נזרו ביום ולא בלילה. יביא יביאם בעל כרחו, מכאן היו בית שמאי אומרים נודרין לנזירות ובית הלל אומרים אין נודרין שמא ינזר לחייו. אמרו להם לבית שמאי מפני מה אתם אומרים, שלא ילמד לאכל משל בריות, אם אינו נזיר והוא אומר נזיר אני נמצא מונע עצמו מלשתות יין ומלטמא למתים בשביל סעדה אחת.

"יביא אתו" וכי אחרים מביאים אותו והלא הוא מביא את עצמו, זה אחד משלש אתים שהיה רבי ישמעאל דורש בתורה. כיוצא בו אתה אומר (ויקרא כב, טז) "והשיאו אתם עון אשמה" וכי אחרים משיאים אותם והלא הן משיאין את עצמן. כיוצא בו אתה אומר (דברים לד, ו) "ויקבר אתו בגי" וכי אחרים קברו אתו והלא הוא קבר את עצמו. אף כאן אתה אומר יביא אתו הוא מביא את עצמו ואין אחרים מביאין אותו.

**פסוק יד** "והקריב את קרבנו לה' כבש בן שנתו תמים" להוציא את בעל מום. וכבשה אחת בת שנתה תמימה להוציא את בעלת מום. ואיל אחד תמים לשלמים למד בנזיר שטעון שלש בהמות.

והקריב את קרבנו לה' כבש בן שנתו תמים אחד לעלה וכבשה אחת בת שנתה תמימה לחטאת ואיל אחד תמים לשלמים. הקשא למה לי, לומר שאם גלח על אחת משלשתן יצא.

("והביא) [והקריב] את קרבנו לה'" מגיד שבהמה מקדשת לשם. כבש אחד ולא שנים. אמר אחד, שיהא הקדש לשם אחד. (בן שנה) בן שנתו בן שנה לעצמו ולא בן שנה לשנים. לעלה שיהא הקדשו לשם עולה. וכבשה יכול שתים. אמר אחת לא אמר אלא אחת. אמר אחת אין מגלח שתי נזירות כאחד. בת שנתה לעצמה ולא בת שנתה לשנים. לחטאת שיהא הקדשה לשם חטאת. ואיל יכול שנים. אמר אחד לא אמר אלא אחד. אמר אחד מגלח הוא על זבח אחד. (בן שנה לעצמו ולא בן שנה לשנים). לשלמים שיהא הקדש לשם שלמים. (יכול).

**פסוק טו-יז** ["וסל מצות"] מצוה שיביא בסל. אין לי אלא בסל. מנין שאתה מרבה שאר כל הכלים. תלמוד לומר 'סל וסל'. "סלת חלת בלולת בשמן" יכול לחלות משיחה ולרקיקים בלילה. תלמוד לומר "מצות" למצוה שוו ולא שוו לבלילה ומשיחה. ורקיקי מצות משחים בשמן יכול כדרך המושחין. אמרת בשמן כדי קיום שמן, כיצד הוא עושה, טובל ונותן אחת על זו כמין כף יונית.

"וסל מצות" כלל, סלת חלת בלולת בשמן פרט, כלל ופרט אין בכלל אלא מה שבפרט. שהיה בדין, הואיל ותודה טעונה לחם ואיל נזיר טעון לחם אם למדת לתודה שטעונה ארבעת מינין אף נזיר יטען ארבעת מינין. תלמוד לומר "וסל מצות" כלל, סלת חלת בלולת בשמן פרט, כלל ופרט אין בכלל אלא מה שבפרט.

"ומנחתם ונסכיהם". לעולה ולשלמים. או אף לחטאת ולאשם והדין נותן הואיל והמצרע מגלח ומביא קרבן ונזיר מגלח ומביא קרבן אם למדת למצרע שחטאתו ואשמו טעונין נסכים אף הנזיר יהו חטאתו ואשמו טעונין נסכים. תלמוד לומר "ואת האיל יעשה זבח שלמים לה' על סל המצות" איל היה בכלל ויצא מן הכלל למד על הכלל כלו מה איל מיחד שהוא בא בנדר ובנדבה טעון נסכים כך כל הבא בנדר ובנדבה יטענו נסכים יצאו חטאת [ואשם שאינם באים בנדר ובנדבה שלא יטענו נסכים]. (ועשה הכהן את מנחתו ואת נסכו) [דבר אחר] מפני שהיה בכלל ויצא לדון בלחם החזירו הכתוב לכללו.

"ואת האיל יעשה זבח שלמים". (כתוב ברמז תנ"ח).

"ואת האיל יעשה זבח שלמים לה' על סל המצות" מלמד שהסל בא חובה לאיל ושחיטת האיל מקדשן, לפיכך שחטו שלא לשמו לא קדש הלחם.

**פסוק יח** "תגלחת הטהרה כיצד". היה מביא שלש בהמות, חטאת עולה ושלמים, ושוחט את השלמים ומגלח עליהן, דברי רבי יהודה רבי אליעזר אומר לא היה מגלח אלא על החטאת, שחטאת קודמת בכל מקום, ואם גלח על אחת משלשתן יצא. רבי שמעון בן גמליאל אומר, הביא שלש בהמות ולא פרש, הראויה לחטאת תקרב חטאת, לעולה תקרב עולה, לשלמים תקרב שלמים. תנו רבנן "וגלח הנזיר פתח אהל מועד" וגו' בשלמים הכתוב מדבר שהרי נאמר כאן "ושחטו פתח אהל מועד". או אינו אלא אהל מועד ממש. אם כן דרך בזיון הוא. רבי יאשיה אומר, אינו צריך, הרי הוא אומר (שמות כ, כג) "ולא תעלה במעלות" וגו' קל וחמר לדרך בזיון. רבי יצחק אומר, אינו צריך, הרי הוא אומר ולקח את שער ראש נזרו וגו' מי שאינו מחסר אלא לקיחה ונתינה יצא זה שמחסר לקיחה הבאה ונתינה. אבא חנן אומר משום רבי אליעזר, וגלח הנזיר פתח אהל מועד כל זמן שאין פתח אהל מועד פתוח אינו מגלח. רבי שמעון שזורי אומר וגלח הנזיר ולא נזירה שמא יתגרו בה פרחי כהנה. אמר לו, לדבריך סוטה תוכיח דכתיב (לעיל ה, יח) "והעמיד הכהן את האשה לפני ה' ופרע" ולא חישינן שמא יתגרו בה פרחי כהנה אמר לו, זו כוחלת ופוקסת, זו אינה כוחלת ופוקסת.

אמר רב אדא בר אהבה, זאת אומרת קסבר רבי שמעון נזיר שגלח על שלמי נדבה יצא, מאי טעמא, דכתיב ("על זבח תודת שלמיו ולא כתיב שלמים") "אשר תחת זבח השלמים" ולא כתיב 'על שלמיו'.

אין לי אלא תחת זבח השלמים, תחת חטאת תחת אשם מנין. תלמוד לומר "תחת זבח" מכל מקום. אין לי אלא במקדש, בגבולין מנין. תלמוד לומר "ונתן על האש" מכל מקום.

(לעיל פסוק יז) זבח שלמים לה' שיקדים הקדשו לזבחו. זביחת תודה מעכבת את לחמה. זביחת שני כבשי, עצרת מעכבת את לחמן. אימתי, בזמן שהזבח בירושלים והלחם בירושלים ולא בזמן שהזבח בירושלים והלחם בבית פגי. רבי יהודה אומר, יעשה זבח שלמים לה' יעשה של שלמים תחלה.

"וגלח" אף במדינה. מה בין מגלח פתח אהל מועד למגלח במדינה. מגלח פתח אהל מועד משלח שערו תחת הדוד, והמגלח במדינה אינו משלח את השער תחת הדוד. וחכמים אומרים, אחד זה ואחד זה שולחין שער תחת הדוד. רבי יהודה אומר, מגלח פתח אהל מועד משלח שער תחת הדוד, והמגלח במדינה בטמאה קוברו במקומו. רבי אליעזר ברבי שמעון אומר, וגלח אף הנזירה. רבי יוחנן הסנדלר אומר, נזיר אל פתח אהל מועד ואין הנזירה פתח אהל מועד, שלא להרגיל פרחי כהנה לעברה וכו'. פתח אהל מועד את ראש נזרו יכול בזמן שלא נטמא, מנין אף בזמן שנטמא. תלמוד לומר "שער ראש" "תחת זבח השלמים" נטמאו שלמים מנין שיתן תחת זבח אחר. תלמוד לומר "זבח". נטמא הזבח מנין. תלמוד לומר "ונתן על האש" מכל צד.

**פסוק יט-כ** "ולקח הכהן את הזרע בשלה" אין בשלה אלא שלמה. רבי שמעון בן יוחאי אומר, אין בשלה אלא שנתבשלה עם האיל. וחלת מצה אחת שאם נפרסה או חסרה פסולה. ורקיק מצה אחד שאם נפרס או חסר פסול. ונתן על כפי הנזיר אחר התגלחו אלו אחר התגלחו את נזרו, ואין הבאת קרבנות אחר התגלחו את נזרו.

"והניף אותם הכהן תנופה לפני ה'" מוליך ומביא. מעלה ומוריד מנין. שנאמר "אשר הונף ואשר הורם" מקיש הרמה לתנופה, מה תנופה מוליך ומביא אף הרמה מוליך ומביא, ומה הרמה מעלה ומוריד אף תנופה מעלה ומוריד, מכאן אמרו מצות תנופה מוליך ומביא מעלה ומוריד, זו היא מצות תנופה. לפני ה' במזרח, שבכל מקום שנאמר "לפני ה'" הרי הוא במזרח עד שיפרט הכתוב.

"קדש הוא לכהן על חזה התנופה ועל שוק התרומה" למה נאמר. לפי שהוא אומר (ויקרא ז, לד) "כי את חזה התנופה ואת שוק התרומה לקחתי" וגו' (שומע אני) אף שלמי נזיר במשמע, הרי הכתוב מוציאם מכללם (שומע אני) [שיטענו] הפרשת זרוע. אין לי אלא הפרשת זרוע, הפרשת חזה ושוק מנין, ודין הוא, ומה אם שלמי יחיד שאין טעונין הפרשת זרוע טעונין הפרשת חזה ושוק שלמי נזיר שטעונין הפרשת זרוע אינו דין שיטענו הפרשת חזה ושוק. אם זכיתי מן הדין מה תלמוד לומר "קדש הוא לכהן על חזה התנופה", אלא כל דבר שהיה בכלל ויצא לדון בדבר החדש אי אתה יכול להחזירו לכללו עד שיחזירנו הכתוב לכללו, דברי רבי אליעזר.

היה נוטל שער ראש נזרו ומשלח תחת הדוד, ואם גלח במדינה לא היה משלח תחת הדוד. במה דברים אמורים, בתגלחת הטהרה, אבל בתגלחת הטמאה לא היה משלח תחת הדוד. רבי מאיר אומר, הכל משלחים תחת הדוד חוץ מן הטמא שבמדינה. תנו רבנן ואחר כך נוטל את הרטב ונותן "על שער ראש נזרו" ומשלח תחת הדוד של שלמים, [ואם שלח תחת הדוד של חטאת ואשם יצא. אשם בנזיר מי איכא. אמר רבא הכי קאמר ואם נזיר טמא משלח תחת הדוד של אשם יצא]. מנהני מלי. אמר רבא [אמר קרא] זבח שלמים מזבחו יהא תחתיו. ואם משלח תחת הדוד של חטאת יצא, מאי טעמא. אמר קרא זבח לרבות חטאת ואשם. והא אפיקתיה לרטב. אם כן לימא קרא מרטב השלמים, מאי זבח. ואימא כליה לחטאת ואשם הוא דאתא. אם כן לימא שלמים וזבח, מאי זבח השלמים, שמע מנה תרתי.

היה מבשל את השלמים או שולקן. הכהן נוטל את הזרוע בשלה מן האיל וחלת מצה אחת מן הסל ורקיק מצה אחד ונותן על כפי הנזיר ומניפן, ואחר כך התר הנזיר לשתות יין ולהטמא למתים. רבי שמעון אומר, כיון שנזרק עליו אחת מן הדמים מתר הנזיר לשתות יין ולהטמא למתים. תנו רבנן "ואחר ישתה הנזיר יין" אחר מעשה כלן, דברי רבי אליעזר. וחכמים אומרים, אחר מעשה יחידי. מאי טעמייהו דרבנן. כתיב הכא ואחר ישתה הנזיר יין וכתיב התם "אחר התגלחו את נזרו" מה התם אחר מעשה יחידי אף כאן אחר מעשה יחידי. ואימא עד דאיכא תרוייהו. אי הכי גזרה שוה למה לי.

"ולקח הכהן את הזרע בשלה" שתהא שלמה. מן האיל לרבות את האיל שישלק כלו. ונתן על כפי הנזיר והניף יכול בישראל היה מניף. תלמוד לומר ["לך נתתים ולבניך". יכול כהן היה מניף. תלמוד לומר] "המקריב" המקריב יניף. אי אפשר לומר המקריב יניף שכבר נאמר "לך ולבניך" ואי אפשר לומר לך ולבניך שכבר נאמר המקריב יניף. יכול יהו עושין שמניח כהן. תלמוד לומר "המקריב" יניף. יכול יהו עושין, כשמניח כהן מושיט לכהן. תלמוד לומר "המקריב" יניף. יכול בישראל היה מניף. תלמוד לומר "לך ולבניך". אי לך ולבניך, אהרן ובניו היה מניף. תלמוד לומר "המקריב" יניף, אי אפשר לומר המקריב יניף שכבר נאמר "לך ולבניך" ואי אפשר לומר לך ולבניך שכבר נאמר "המקריב יניף". הא מה הדבר, מה שלמד בנזיר. ומה למד בנזיר ולקח הכהן את הזרע בשלה מן האיל והניף, אף מה שנאמר כאן המקריב יניף כהן מניח על ידי נזיר ומניף. והניף אותם הכהן תנופה תנופה אחת ולא שתים. לפני ה' שתהא תנופה לפנים מן המניף.

**פסוק כא** "זאת תורת" אין לי אלא לשעה, לדורות מנין. תלמוד לומר "זאת תורת", דברי רבי יאשיה. רבי יונתן אומר כחותם הדברים. "קרבנו לה' על נזרו" [ולא נזרו] על קרבנו. "קרבנו לה' על נזרו" ולא קרבן אחרים על נזרו.

"מלבד אשר תשיג ידו" מנין אתה אומר שאם אמר הריני נזיר על מנת לגלח על מאה עולות ועל מאה שלמים קורא אני עליו "כפי נדרו". תלמוד לומר "כן יעשה (על תורת נזרו"). או אפלו אמר הריני נזיר על מנת לגלח על מאה חטאות ועל [מאה אשמות] קורא אני עליו "כפי נדרו". תלמוד לומר "מלבד אשר תשיג ידו" לא אמרתי אלא קדשים הבאין בנדר ובנדבה. או אפלו אמר הריני נזיר על מנת שאהיה שותה יין ומטמא למתים קורא אני עליו "כפי נדרו". תלמוד לומר "כן יעשה על תורת נזרו". או אפלו אמר הרי עלי חמש נזירות שאגלח תגלחת אחת ותעלה לכלן קורא אני עליו כפי (נזרו) [נדרו]. תלמוד לומר "כן יעשה על תורת נזרו".

שאלו רבי אלעזר בן שמוע ורבי יוחנן הסנדלר את רבי שמעון בן יוחאי, הרי שהיה נזיר ומצרע מהו שיגלח תגלחת אחת ותעלה לו לנזירותו לצרעתו. אמר להן, וכי היאך אפשר, אלו זה מגלח לגדל שער וזה מגלח לגדל שער יפה אתם אומרים, אלא שהמצרע מגלח לגדל שער ונזיר מגלח להעביר שער היאך אפשר לו לגלח תגלחת אחת ותעלה לו לנזירותו ולצרעתו. אמרו לו, אף אני אומר לא עולה בימי גמרו עולה לו בימי ספרו. אמר להם, וכי אפשר, אלו זה מגלח לפני ביאת מים וזה מגלח לפני ביאת מים יפה אתם אומרים, אלא שמצרע מגלח לפני ביאת מים ונזיר מגלח לאחר ביאת מים אפשר לו שיגלח תגלחת אחת ותעלה לו לנזירותו ולצרעתו. אמרו לו, אף אני אומר לא עולה בטהור עולה בטמא. אמר להן, וכי היאך אפשר, אלו זה מגלח לפני דמים וזה מגלח לפני דמים יפה אתם אומרים, אלא שמצרע מגלח (לאחר) [לפני] זריקת דמים ונזיר מגלח (לפני) [לאחר] זריקת דמים היאך אפשר לגלח תגלחת אחת ותעלה לו לנזירותו ולצרעתו. אמרו לו, תקין הדבר, לא עולה בימי גמרו לא עולה בימי ספרו, לא עולה בטהור לא עולה בטמא.

"זאת תורת הנזיר" תורה אחת לכל הנזירות שיביא קרבן, שהרי תנהג בשילה ובבית עולמים. יכול אף בבמה. תלמוד לומר "זאת". "אשר ידר קרבנו" זה האומר הרי עלי נזירות, שיביא שלש בהמות ויקום. על נזרו הרי כקרבן, לומר כדרך שמועלין בקרבן כן מועלין בשער.

"כפי נדרו" יכול כפי נדרו שלא יפחת (ולא) וכפי נדרו שלא יוסיף. אמרת מלבד אשר תשיג ידו כפי נדרו שלא יפחת ולא כפי נדרו שלא יוסיף. כן יעשה על תורת נזרו זה הנודר בנזירות כחול הים שבכל שעה שרוצה להקל מראשו יקל. יכול אף האומר הרי עלי נזירות כן. (כו') לא אמרתי אלא כן יעשה על תורת נזרו.

**פסוק כב-כג** **רמז תשי** "וידבר ה' אל משה לאמר כה תברכו את בני ישראל אמור להם וגו'". זה שאמר הכתוב (דברים כו, טו) "השקיפה ממעון קדשך מן השמים" אמרה כנסת ישראל לפני הקדוש ברוך הוא, רבונו של עולם, לכהנים אתה אומר לברכנו, אין אנו צריכים אלא לברכתך, (שם) "השקיפה ממעון קדשך וברך את עמך". אמר להם הקדוש ברוך הוא, אף על פי שאמרתי לכהנים שיהו מברכין אתכם אני עומד [עמהם] ומברך אתכם, לפיכך הכהנים פורסין כפיהן לומר שהקדוש ברוך הוא עומד עלינו, שנאמר "הנה זה עומד אחר כתלנו משגיח מן החלונות" מבין אצבעותיהם של כהנים, (שם) "מציץ מן החרכים" בשעה שפושטים כפיהם, לכך נאמר "כה תברכו את בני ישראל".

זה שאמר הכתוב "הנה מטתו שלשלמה" "הנה מטתו" זה בית המקדש של מי שהשלום שלו, ולמה נמשלה בית המקדש למטה, לומר לך מה מטה אינה אלא לפריה ורביה כך בית המקדש כל מה שהיה בתוכו היה פרה ורבה שנאמר (מ"א ח, ח) "ויאריכו הבדים", ואומר (דהי"ב ג, ו) "והזהב זהב פרוים" שהיה עושה פרות, וכן הוא אומר "ויבן את בית יער הלבנון" למה נמשל ליער, [לומר לך] מה יער פרה ורבה כך בית המקדש כל מה שהיה בתוכו היה פרה ורבה. (שה"ש שם) "ששים גבורים" אלו ששים אותיות שבברכת כהנים. "כלם אחוזי חרב" שכל אחד ואחד שמו של הקדוש ברוך הוא נזכר בו, (להלן פסוק כד) "יברכך ה'" (להלן פסוק כה) "יאר ה'" "ישא ה'" (שם) "איש חרבו על ירכו" מה ראה ירך להזכיר כאן, אלא אפלו רואה אדם בחלומו החרב שלופה ונתונה בצוארו וקוטע ירכו משכים בבקר והולך לבית הכנסת. (שם) "מפחד בלילות" מפחד שראה בלילות בחלומו ורואה את הכהנים נושאים את כפיהן החלום רע מתבטל ממנו, לכך [נאמר "מפחד בלילות". לכך] אמר הקדוש ברוך הוא [למשה] הזהר את אהרן ובניו שיהו מברכין את בני [ישראל] שנאמר "כה תברכו".

אמר הקדוש ברוך הוא, לשעבר הייתי זקוק לברך בריותי, ברכתי לאדם הראשון ולאשתו שנאמר (בראשית א, כח) "ויברך אתם אלהים" וגו', ברכתי לנח ולבניו שנאמר "ויברך אלהים את נח ואת בניו", ברכתי לאברהם שנאמר (שם כד, א) "וה' ברך את אברהם בכל", ברכתי ליצחק שנאמר "ויברך אלהים את יצחק בנו", ויעקב ברכתי אתו שנאמר (שם מח, ג) "אל שדי נראה אלי בלוז בארץ כנען ויברך אתי", יעקב ברך לשנים עשר שבטים שנאמר (שם מט, כח) "וזאת אשר דבר להם אביהם ויברך אותם", מכאן ואילך אמר הקדוש ברוך הוא הרי ברכות מסורות לכם והכהנים יהיו מברכים אתכם שנאמר "כה תברכו את בני ישראל".

למה נסמכה פרשת כהן מברך לנזיר. לומר מה נזיר אסור ביין אף כהן מברך אסור ביין. אי מה נזיר אסור בחרצן אף כהן מברך אסור בחרצן. אמר קרא "לשרתו ולברך בשמו" מה כהן משרת מתר בחרצן אף כהן מברך מתר בחרצן. אי מה כהן משרת בעל מום, לא, אף כהן מברך בעל מום, לא. הא איתקש לנזיר. ומאי חזית דמקשת לקלא, אקשיה לחמרא. אסמכתא בעלמא דרבנן היא ולקלא.

"דבר אל אהרן" וגו' לפי שכל מעשה הפרשה (באהרן) [בכהנים] הביא את אהרן והביא את בניו לכלל דבור, שזה כלל שכל זמן שדבור לכהנים מעשה לכהנים, דבור בישראל מעשה בישראל, דבור בכל אדם צריך להביא הגרים.

יכול הדבר הזה שנאמר לאהרן ששמעו מפי הקדוש ברוך הוא. אמרת (ויקרא כו, מו) "אלה החקים והמשפטים" וגו' הא כל המצוות הקלות והחמורות הזדונות והשגגות הכללים והפרטים הגופים והדקדוקים נאמרו למשה מסיני, ומה תלמוד לומר "לאהרן" אלא כל דבר שהיה הגון לאהרן היה נתלה באהרן וכל דבר שהיה הגון לישראל היה נתלה בישראל.

ברכת כהנים כיצד, במדינה היו אומרים שלש ברכות, ובמקדש ברכה אחת. במקדש אומרים את השם ככתבו, ובמדינה בכנוי. במדינה כהנים נושאין את כפיהם כנגד כתפותיהם, ובמקדש למעלה מראשיהם חוץ מכהן גדול שאין מגביה ידיו למעלה מהציץ. רבי יהודה אומר, אף כהן גדול מגביה ידיו למעלה מן הציץ שנאמר (ויקרא ט, כב) "וישא אהרן את ידיו אל העם ויברכם".

"כה תברכו" בלשון הקדש". או אינו אלא בכל לשון. נאמר כאן "כה תברכו" ונאמר להלן (דברים כז, יב) "אלה יעמדו לברך את העם" מה להלן בלשון הקדש אף כאן בלשון הקדש. רבי יהודה אומר, אינו צריך, הרי הוא אומר כה. עד שאמרו בלשון הזה. תניא אידך כה תברכו בעמידה. או אינו אלא בישיבה. נאמר כאן "תברכו" ונאמר להלן "אלה יעמדו לברך" מה להלן בעמידה אף כאן בעמידה. רבי (יונתן) [נתן] אומר, אינו צריך, הרי כבר נאמר (דברים י, ח) "לעמד לפני ה' לשרתו ולברך בשמו" מה משרת בעמידה אף מברך בעמידה. ומשרת גופא מנלן. דכתיב "לעמד לשרת". תניא אידך כה תברכו בנשיאת כפים. או אינו אלא שלא בנשיאת כפים. נאמר כאן "כה תברכו" ונאמר להלן (ויקרא ט, כב) "וישא אהרן את ידיו אל העם ויברכם" מה להלן בנשיאת כפים אף כאן בנשיאת כפים. קשיא ליה לרבי (יונתן) [נתן], אי מה להלן כהן גדול וראש חדש ועבודת צבור אף כאן [כהן גדול וראש חדש ועבודת צבור]. רבי נתן אומר אינו צריך הרי הוא אומר (דברים יח, ה) "הוא ובניו כל הימים" מקיש בניו לו מה הוא בנשיאת כפים אף בניו בנשיאת כפים, וכתיב "כל הימים" ואיתקש ברכה לשרות.

תניא אידך "כה תברכו" בשם המפרש. או אינו אלא בכנוי. תלמוד לומר "ושמו את שמי" שמי המיחד לי. [יכול אף בגבולין כן. נאמר כאן "ושמו את שמי" ונאמר להלן (דברים יב, ה) "לשום את שמי שם" מה להלן בית הבחירה אף כאן בית הבחירה]. רבי יאשיה אומר, אינו צריך, הרי הוא אומר (שמות כ, כא) "בכל המקום אשר אזכיר את שמי אבא אליך וברכתיך" בכל מקום סלקא דעתך אלא מקרא זה מסרס בכל מקום אשר אבא אליך וברכתיך שם אזכיר את שמי, והיכן, בבית הבחירה.

תניא אידך "כה תברכו את בני ישראל" אין לי אלא בני ישראל, גרים (נשים) ועבדים (משחררים) מנין. תלמוד לומר "אמור להם", לכלהו. תניא אידך כה תברכו, פנים כנגד פנים. או אינו אלא פנים כנגד ערף. תלמוד לומר "אמור להם", כאדם שאומר לחברו. תניא אידך כה תברכו, בקול רם. או אינו אלא בלחש. תלמוד לומר "אמור להם", כאדם שאומר לחברו.

אמר אביי, נקטינן, לשנים קורא כהנים ולאחד אינו קורא כהן שנאמר "אמור להם", [לשנים. ואמר רב חסדא, נקטינן, כהן קורא כהנים ואין ישראל קורא כהנים שנאמר "אמור להם"], אמירה שלהם תהא.

אמר רבי יהושע בן לוי, מנין שהקדוש ברוך הוא מתאוה לברכת כהנים, שנאמר (להלן פסוק כז) ושמו את שמי על בני ישראל ואני אברכם. ואמר רבי יהושע בן לוי, כל כהן שמברך מתברך, ושאינו מברך אינו מתברך, שנאמר "ואברכה מברכיך". ואמר רבי יהושע בן לוי, כהן שאינו עולה לדוכן עובר בשלשה עשה, "כה תברכו" "אמור להם" "ושמו את שמי". רב אמר, חוששין שמא בן גרושה וחלוצה הוא. ולא פליגי, הא דסליק (לפרקא) [לפרקים] והא דלא סליק (לפרקא) [לפרקים]. ואמר רבי יהושע בן לוי, כל כהן שאינו עולה לעבודה שוב אינו עולה, שנאמר (ויקרא ט, כב) "וישא אהרן את ידיו אל העם ויברכם וירד מעשות החטאת" מה להלן בעבודה אף כאן בעבודה. איני, והא רבי אמי ורבי אסי סלקי. רבי אמי ורבי אסי מעקר הוו עקרי [כרעיהו], ממטי הוא דלא מטו.

"כה תברכו את בני ישראל". רבי ישמעאל אומר, למדנו ברכה לישראל מפי כהנים, לכהנים עצמן לא למדנו, כשהוא אומר ואני אברכם הוי אומר כהנים מברכים לישראל והקדוש ברוך הוא מברך לכהנים. רבי עקיבא אומר, למדנו ברכה לישראל מפי כהנים, מפי הגבורה לא למדנו, כשהוא אומר ואני אברכם הוי כהנים מברכים לישראל והקדוש ברוך הוא (מברכן) [מסכים] על ידם. אלא, רבי עקיבא ברכה לכהנים מנא ליה. אמר רב נחמן בר (רבי) יצחק, מן "ואברכה מברכיך" וסימנך רבי ישמעאל כהנא מסיע כהני. ומאי מסיע כהני. דקא מוקים לה לברכה דכהנים במקום ברכה דישראל.

"את בני ישראל". אין לי אלא ברכה לישראל, ברכה לגרים ולנשים ולעבדים מנין. תלמוד לומר "ואני אברכם". ומנין שהחזן צריך לומר להם אמרו. תלמוד לומר "אמור להם".

**פסוק כד** יברכך ה'. בברכה המפרשת בתורה. וכן הוא אומר (דברים כח, ב-י) "ברוך אתה בעיר וברוך אתה בשדה ברוך טנאך ומשארתך ברוך אתה בבאך וגו' ובאו עליך כל הברכות האלה והשיגוך", אימתי, (שם) "כי תשמע בקול ה' אלהיך". יברכך ה', בנכסים. וישמרך, בנכסים. רבי נתן אומר, יברכך בנכסים, וישמרך בגוף. רבי יצחק אומר, וישמרך, מיצר הרע, וכן הוא אומר "כי ה' יהיה בכסלך ושמר רגלך מלכד". דבר אחר, וישמרך, שלא ישלטו אחרים עליך, וכן הוא אומר (תהלים קכא, ו) "יומם השמש לא יככה וירח בלילה", ועוד כתיב (שם ד-ח) "הנה לא ינום ולא יישן שומר ישראל, ה' שמרך ה' צלך על יד ימינך, ה' ישמרך מכל רע ישמר את נפשך ה' ישמר צאתך ובואך מעתה ועד עולם".

דבר אחר "וישמרך". מן המזיקים. וכן הוא אומר (תהלים צו, יא) "כי מלאכיו יצוה לך לשמרך בכל דרכיך" וגו'. דבר אחר "וישמרך". ישמר לך ברית אבותיך וכן הוא אומר "ושמר ה' אלהיך לך את הברית ואת החסד" וגו' דבר אחר "וישמרך". ישמר לך את הקץ. וכן הוא אומר (ישעי' כא, יב יג) "משא דומה אלי ק(ו)רא משעיר ש(ו)מר מה מלילה" וגו'. דבר אחר ישמר את נפשך בשעת המיתה. וכן הוא אומר "והיתה נפש אדני צרורה בצרור החיים". שומע אני בין רשעים בין צדיקים. תלמוד לומר (שם) "ואת נפש איביך יקלענה בתוך כף הקלע". דבר אחר "וישמרך". ישמר רגליך מגהנם. וכן הוא אומר (שם ב, ט) "רגלי חסיד(י)ו ישמר ורשעים בחשך ידמו". דבר אחר "וישמרך". לעולם הבא. וכן הוא אומר "וקוי ה' יחליפו כח".

דבר אחר "יברכך ה' וישמרך". יברכך. בבנים. וישמרך. בבנות, שהנקבות צריכות שמירה. דבר אחר "יברכך ה' וישמרך". עם הברכה שמירה, מלך בשר ודם יש לו אוהב בסוריא והוא יושב ברומי, שלח המלך אחריו עלה, ובא אצלו, נתן לו מאה לטרין של זהב, טענו, יצא לדרך, נפלו עליו לסטין ונטלו כל מה שנתן לו, שמא יכול לשמרו מן הלסטין, לכך נאמר "יברכך ה' וישמרך".

**פסוק כה** "יאר ה' פניו אליך". יעמיד ממך בנים בני תורה, שנאמר (משלי ו, כג) "כי נר מצוה ותורה אור". יעמיד ממך כהנים שמאירים את המזבח, שנאמר (מלאכי א, י) "ולא תאירו (את) מזבחי חנם". ויחנך. יחנה ה' אצלך, יעמיד ממך נביאים, שנאמר (זכריה יב, י) "ושפכתי על בית (דוד) [דויד] ועל יושבי ירושל(י)ם רוח חן ותחנונים".

דבר אחר "יאר ה' פניו אליך". יתן לך מאור פנים. רבי (יונתן) [נתן] אומר זה מאור שכינה שנאמר "קומי אורי כי בא אורך וגו' ועליך יזרח" וגו'. [ואומר] אלהים (תהלים סז, ב) "יחננו ויברכנו יאר פניו אתנו סלה". [ואומר] "אל ה' ויאר לנו". דבר אחר "יאר ה'". זה מאור תורה, שנאמר (משלי ו, כג) "כי נר מצוה ותורה אור".

"ויחנך". יתן בכם דעת שתהיו חוננים זה את זה ומרחמים זה את זה, כענין שנאמר (דברים יג, יח) "ונתן לך רחמים".

"ויחנך". יחנך במשאלותיך. וכן הוא אומר "וחנתי את אשר אחן" וגו'. דבר אחר יתן חנך בעיני בריותיו. וכן הוא אומר "ויהי ה' את יוסף ויט אליו חסד ויתן חנו בעיני שר בית הסהר". ואומר (אסתר ב, טו) "ותהי אסתר נשאת חן בעיני כל ראיה". [ואומר] (דניאל א, ט) "ויתן האלהים את דניאל (לחן ו)לחסד ולרחמים". ואומר (משלי ג, ד) "ומצא חן ושכל טוב בעיני אלהים ואדם". דבר אחר "ויחנך" בדעת ובחכמה ובהשכל ומוסר ובינה. דבר אחר "ויחנך" יחנך בתלמוד תורה. וכן הוא אומר "תתן לראשך לוית חן". ואומר (שם א, ט) "כי לוית חן הם לראשך" וגו'. דבר אחר "ויחנך" במתנת חנם. וכן הוא אומר "הנה כעיני עבדים אל יד אדוניהם" וגו'. ואומר (שם, ג) "חננו ה' חננו". ואומר (ישעיה לג, ב) "ה' חננו לך קוינו".

**פסוק כו** "ישא ה' פניו אליך". בשעה שאתה עומד ומתפלל, שנאמר "ויאמר אליו הנה נשאתי פניך" וגו', והרי דברים קל וחמר אם ללוט נשאתי פנים מפני אברהם אוהבי לך לא אשא פנים מפניך ומפני אבותיך.

**רמז תשיא** כתוב אחד אומר "ישא ה' פניו אליך", וכתוב אחד אומר (דברים י, יז) "אשר לא ישא פנים", כיצד יתקימו שני כתובים הללו. כשישראל עושין רצונו של מקום ישא ה' פניו אליך, וכשאין ישראל עושין רצונו של מקום (שם) "אשר לא ישא פנים".

"ישא ה' פניו". יעביר כעסו ממך ויהפך פניו אליך, לא דומה שואל שלום חברו בתוך פניו כשואל מן הצדדין. ישא ה' פניו. בדברים שבינך לבינו. "אשר לא ישא פנים". בדבר שבינך לבין חברך. כיוצא בו (שמות לד, ז) "ונקה לא ינקה", "ינקה" בדבר שבינו לבינך אבל "לא ינקה" בדבר שבינך לבין חברך.

דבר אחר עד שלא נתחתם גזר דין ישא ה' פניו אליך, משנתחתם גזר דין "אשר לא ישא פנים". כתוב אחד אומר "שמע תפלה עדיך כל בשר יבאו" וכתוב אחד אומר (איכה ג, מד) "סכתה בענן לך מעבור תפלה", כיצד יתקימו שני כתובים הללו. עד שלא נתחתם גזר דין "שמע תפלה", משנתחתם גזר דין "סכתה בענן לך". כתוב אחד אומר "קרוב ה' לכל קראיו" וכתוב אחד אומר (שם י, א) "למה ה' תעמד ברחוק", כיצד יתקימו שני כתובים הללו. עד שלא נתחתם גזר דין "קרוב ה' לכל קראיו", משנתחתם גזר דין "למה ה' תעמד ברחוק". כתוב אחד אומר (איכה ג, לח) "מפי עליון לא תצא הרעות והטוב" וכתוב אחד אומר "וישקד ה' על הרעה", כיצד יתקימו שני כתובים הללו. עד שלא נתחתם גזר דין "מפי עליון לא תצא הרעות והטוב", משנתחתם וכו'. כתוב אחד אומר (ירמיה ד, יד) "כבסי מרעה לבך ירושלים" וכתוב אחד אומר (שם ב, כב) "כי אם תכבסי בנתר ותרבי לך ברית נכתם עונך לפני", כיצד יתקימו שני כתובים הללו. עד שלא נתחתם גזר דין "כבסי מרעה", משנתחתם וכו'. כתוב אחד אומר (שם ג, כב) "שובו בנים שובבים" וכתוב אחד אומר "אם ישוב ולא ישוב", עד שלא נתחתם גזר דין "שובו בנים שובבים", משנתחתם גזר דין "אם ישוב ולא ישוב". כתוב אחד אומר (ישעיה נה, ו) "דרשו ה' בהמצאו" וכתוב אחד אומר "חי אני (נאם אדני ה') אם אדרש לכם [נאם ה' אלהים"], כיצד יתקימו שני כתובים הללו. עד שלא נתחתם גזר דין "דרשו ה' בהמצאו", משנתחתם גזר דין "אם אדרש לכם". כתוב אחד אומר (שם יח, לב) "כי לא אחפץ במות המת" וכתוב אחד אומר (ש"א ב, כה) "כי חפץ ה' להמיתם", כיצד יתקימו שני כתובים הללו. עד שלא נתחתם גזר דין "כי לא אחפץ במות המת", משנתחתם גזר דין "כי חפץ ה' להמיתם". כתוב אחד אומר "אשר לא ישא פנים" וכתוב אחד אומר ישא ה' פניו אליך, ישא ה' פניו אליך, בעולם הזה, "אשר לא ישא פנים", לעולם הבא. דבר אחר "ישא ה' פניו אליך". יעביר כעסו ממך.

דרש רב עוירא, זמנין אמר לה משמיה דרב אמי [וזמנין אמר לה משמה דרב אסי], אמרו מלאכי השרת לפני הקדוש ברוך הוא כתוב בתורתך (דברים י, יז) "אשר לא ישא פנים", והלא אתה נושא פנים לישראל, שנאמר "ישא ה' פניו אליך". אמר להם [וכי] לא אשא פנים לישראל, שכתבתי להם (שם ח, י) "ואכלת ושבעת וברכת" והן דקדקו על עצמן עד כזית עד כביצה.

"וישם לך שלום". שלום בכניסתך, שלום ביציאתך, שלום עם כל אדם.

שאלה בלוריא הגירת את רבן גמליאל כתיב (שם י, יז) "אשר לא ישא פנים" וכתיב "ישא ה' פניו אליך". נטפל לה רבי יוסי הכהן. אמר לה אמשל לך משל למה הדבר דומה לאדם שנושה בחברו מנה וקבע לו זמן לפני המלך ונשבע לו בחיי המלך, הגיע זמן ולא נתן לו כלום. בא לפיס את המלך ואמר לו עלבוני מחול לך לך ופיס את חברך. הכא נמי כאן בעברות שבין אדם לחברו כאן בעברות שבין אדם למקום עד שבא רבי עקיבא ולמד כאן קדם גזר דין כאן לאחר גזר דין.

רבי (חנניה) [חנינא] סגן הכהנים אומר וישם לך שלום, בביתך. רבי נתן אומר זה שלום מלכות בית דוד, שנאמר "למרבה המשרה ולשלום אין קץ". (רבי אמר) [דבר אחר] זה שלום תורה, שנאמר (תהלים כט, יא) "ה' עז לעמו יתן ה' יברך את עמו בשלום". גדול השלום, ששנה [הקדוש ברוך הוא] במעשה שרה, שנאמר "ואני זקנתי". גדול השלום, ששנה הקדוש ברוך הוא מפני שלום. גדול השלום, ששנה המלאך מפני השלום. גדול השלום, ששם שנכתב בקדשה אמר המקום ימחה על המים בשביל שלום, להטיל שלום בין איש לאשתו. רבי אליעזר אומר גדול השלום, שלא נטעו הנביאים בפי כל הבריות אלא שלום.

רבי שמעון בן חלפתא אומר גדול השלום, שאין כלי מקבל ברכה אלא שלום, שנאמר (תהלים כט, יא) "ה' עז לעמו יתן ה' יברך את עמו בשלום". רבי אלעזר הקפר אומר גדול השלום, שאין חותם כל הברכות אלא בשלום, שנאמר "וישם לך שלום". רבי אליעזר [בנו של רבי אלעזר] הקפר אומר גדול השלום, שאפלו ישראל עובדין עבודה זרה ושלום ביניהן כביכול אמר הקדוש ברוך הוא אין השטן נוגע בהן, שנאמר (הושע ד, יז) "חבור עצבים אפרים הנח לו", אבל משנחלקו מה נאמר בהן, "חלק לבם עתה יאשמו... יערף מזבחותם ישדד מצבותם", הא גדול השלום ושנואה המחלקת.

גדול השלום, שאפלו בשעת מלחמה צריכין שלום, שנאמר (דברים כ, י) "כי תקרב אל עיר להלחם עליה (לתפשה) וקראת אליה לשלום", וכתיב (שם ב, כו) "ואשלח מלאכים" וגו', וכתיב (שופטים יא, יב-יג) "ויאמר מלך בני עמון אל מלאכי יפתח וגו' ועתה השיבה אתהן בשלום". גדול השלום, שאפלו מתים צריכין שלום, שנאמר "ואתה תבוא אל אבתיך בשלום תקבר בשיבה טובה". ואומר (ירמיה לד, ה) "בשלום תמות ובמשרפות אבותיך" וגו'. גדול השלום, שנתן לעושי בתשובה, שנאמר "בורא ניב שפתים שלום שלום לרחוק ולקרוב אמר ה' ורפאתיו".

גדול השלום, שנתן בחלקן של צדיקים, שנאמר (שם, ב) "יבוא שלום ינוחו על משכבותם הלך נכחו". גדול השלום, שלא נתן בחלקן של רשעים, שנאמר (שם מח, כב) "אין שלום אמר ה' לרשעים". גדול השלום, שנתן לאהבי תורה, שנאמר "שלום רב לאהבי תורתך". גדול השלום, שנתן ללומדי תורה, שנאמר (ישעיה נד, יג) "וכל בניך למודי ה' ורב שלום בניך". גדול השלום, שנתן לענוים, שנאמר (תהלים לז, יא) "וענוים יירשו ארץ והתענגו על רב שלום". [גדול השלום, שנתן לעושי צדקה, שנאמר (ישעיה לב, יז) "והיה מעשה הצדקה שלום"]. גדול השלום, ששמו של הקדוש ברוך הוא קרוי שלום, שנאמר "ויקרא לו ה' שלום". רבי (חנניה) [חנינא] סגן הכהנים אומר גדול השלום, ששקול נגד כל מעשה בראשית, שנאמר (ישעיה מה, ז) "יוצר אור ובורא חשך עשה שלום". גדול השלום, שהרי עליונים צריכין שלום, שנאמר "עשה שלום במרומיו", והלא דברים קל וחמר ומה אם במקום שאין איבה ושנאה ובעלי דבבא, צריכין שלום, קל וחמר למקום שיש בו כל המדות הללו.

גדול השלום, שנתן לצדיקים, שבשעה שהן נפטרין מן העולם שלש כתות של מלאכי שלום מקדימין אותן, שהראשונה אומרת (ישעיה נז, ב) "יבוא שלום", השניה אומרת (שם) "ינוחו על משכבותם" והשלישית אומרת "הלך נכחו". ולא דין לצדיקים [אלא] שמיתתן ביד כבוד, שנאמר (שם נח, ח) "והלך לפניך צדקך כבוד ה' יאספך". ולא עוד אלא שהן מקלסים לפניהם ואומרים "יבוא שלום ינוחו על משכבותם הלך נכחו". גדול השלום, שהוא נמנע מן הרשעים, שבשעה שהן מתים שלש כתות של מלאכי חבלה מקדימין אותן, הראשונה אומרת (שם נז, כא) "אין שלום", השניה אומרת (שם מח, כב) "אמר ה' לרשעים", השלישית אומרת "למעצבה תשכבון". ולא דין לרשעים [אלא] שמיתתן ביד מחבלים, שנאמר (איוב לג, כב) "ותקרב לשחת נפשו וחיתו לממתים", "יהדפהו מאור אל חשך ומתבל ינדהו", (תהלים לה, ה) "יהיו כמץ לפני רוח ומלאך ה' דוחה". ולא עוד אלא שהם מתקנטרין לפניהם ואומר (ישעיה מח, כב) "אין שלום אמר ה'" "למעצבה תשכבון".

דבר אחר היה רבי שמעון אומר גדול השלום, שלא כמדת בשר ודם מדת מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא, מדת בשר ודם כשהולך למלחמה הוא הולך באוכלוסין ולגיונין וכשהולך לשלום אז הולך יחידי. אבל מדתו של הקדוש ברוך הוא כשהוא הולך לשלום הוא הולך בלגיונות ובאוכלוסין, שנאמר (דניאל ז, י) "אלף אלפין ישמשונ(י)ה". ואומר (איוב כה, ב-ג) "עשה שלום במרומיו היש מספר לגדודיו". ואומר (תהלים סח, יח) "רכב אלהים רבתים אלפי שנאן אדני בם סיני בקדש". וכשהוא הולך למלחמה אינו הולך אלא יחידי, שנאמר "פורה דרכתי לבדי ומעמים אין איש אתי ואדרכם" וגו'. אתה מוצא כשנפרע מדור המבול לא פרע אלא יחידי, שנאמר (בראשית ו, יז) "ואני הנני מביא את המבול מים". וכשנפרע מדור הפלגה לא פרע אלא יחידי, שנאמר "ומשם הפיצם ה' על פני כל הארץ". וכשנפרע מאנשי סדום לא פרע אלא יחידי, שנאמר (שם יט, כד) "וה' המטיר על סדום ועל עמרה גפרית ואש מאת ה' מן השמים". וכשנפרע מן המצריים לא פרע אלא יחידי, שנאמר (שמות יב, כט) "וה' הכה כל בכור". וכשנפרע מן האמוריים לא פרע אלא יחידי, שנאמר "וה' השליך עליהם אבנים גדלות". ומסנחריב לא פרע אלא יחידי, שנאמר (ישעיה לז, לו) "ויצא מלאך ה' (אל) [ויכה במחנה] (מחנה) אשור".

דבר אחר חביב הוא השלום, שכל מעשים וזכיות שעשה אברהם אבינו לא נתן לו שכרו אלא שלום, שנאמר (בראשית טו, טז) "ואתה תבוא אל אבתיך בשלום". וכן אתה מוצא ביעקב אבינו, שבקש מן הקדוש ברוך הוא שלום, שנאמר (שם כח, כא) "ושבתי בשלום אל בית אבי". וכן אתה מוצא באהרן, שלא נתברך אלא בשלום, שנאמר "בריתי היתה אתו החיים והשלום". וכן אתה מוצא בפנחס, שלא נתן לו הקדוש ברוך הוא שכר אלא שלום, שנאמר (להלן כה, יב) "הנני נתן לו את בריתי שלום". וכן אתה אומר שלא נמשלה התורה אלא בשלום, שנאמר "וכל נתיבתיה שלום". וכן אתה מוצא שאין הקדוש ברוך הוא מנחם את ירושלים אלא בשלום, שנאמר (ישעיה לב, יח) "וישב עמי בנוה שלום". וכן אתה מוצא שלא בנה הקדוש ברוך הוא מלכות בית דוד אלא בשלום, שנאמר (שם ט, ו) "למרבה המשרה ולשלום אין קץ". וכן לא נפרע הקדוש ברוך הוא מן עמונים ומואבים אלא שמנע מהן שלום, שנאמר "לא תדרש שלמם".

חזקיה אמר גדול השלום, שכל המצוות כתוב בהן (שמות כג, ד) "כי תפגע שור איבך וגו' תעה", (שם, ה) "כי תראה חמור שנאך", (דברים כב, ו) "כי יקרא קן צפור", אם באת מצוה לידך אתה זקוק לעשותה, ואם לאו אי אתה זקוק לעשותה, ברם הכא "בקש שלום ורדפהו", בקשהו במקומך ורדפהו ממקום אחר. חזקיה אמר חורי, גדול השלום, שבכל המסעות כתיב (שמות יז, א) "ויסעו... ויחנו", נוסעים במחלקת וחונים במחלקת, כיון שבאו לפני הר סיני נעשו כלן חניה אחת, הדא הוא דכתיב "ויחן שם ישראל", ["ויחנו" אין כתיב כאן אלא "ויחן"]. אמר הקדוש ברוך הוא הרי עת שאני נותן תורתי לבני. בר קפרא אמר תלת, גדול השלום, שדברו הכתובים לשון בדוי בתורה בשביל להטיל שלום בין אברהם לשרה, הדא הוא דכתיב (בראשית יח, יב) "אחרי בלתי היתה לי עדנה ואדני זקן", אבל לאברהם לא אמר כן (ואדני זקן אין כתיב כאן) אלא (שם, יג) "ואני זקנתי". בר קפרא אמר חורי, גדול השלום, שדברו (הנביאים) [הכתובים] לשון בדוי בנביאים להטיל שלום בין איש לאשתו, שנאמר "הנה נא את עקרה ולא ילדת", אבל למנוח לא אמר כן אלא (שם, יג) "מכל אשר אמרתי אל האשה תשמר". גדול השלום, שאפלו העליונים וכו'. אמר רבן [שמעון בן] גמליאל, גדול השלום, שדברו הכתובים לשון בדוי בתורה להטיל שלום בין יוסף לאחיו, הדא הוא דכתיב (בראשית נ, יז) "כה תאמרו ליוסף אנא שא נא פשע אחיך וחטאתם כי רעה גמלוך" ולא אשכחן [ביעקב] דפקיד כלום. אמר רבי יוסי הגלילי, גדול השלום, שאפלו בעת מלחמה אין פותחין אלא בשלום, שנאמר (דברים כ, י) "כי תקרב אל עיר להלחם עליה (לתפשה) וקראת אליה לשלום".

רבי מאיר הוה יתיב ודריש בלילי שבתא. הויא תמן חדא אתתא, יתבא ושמעה ליה תותי מדרשא. אמתינת עד דחסיל מדדריש. אזלת לביתא, אשכחה בוצינא טפי. אמר לה בעלה, אן הוית, אמרת ליה, אנא יתיבנא ושמעה דרושא. אמר לה, לא כן וכן את עיילת להכא עד דאזלת ורוקת באנפי דרושא. יתיבא שבתא קדמיתא, תנייתא ותליתא[ה] אמרון לה מגירתא, כדו אתון צהיבין אתינן עמך לגבי דרושא. כיון דחמא יתהון רבי מאיר צפה ברוח הקדש, אמר, אית מנכון אתתא דחכימא למילחש בעינא. אמרו לה מגירתא, כדו את אזלת ורוקת באנפיה ותשרי לבעליך. כיון דיתבא קמיה ואדחילית מניה אמרה ליה, רבי, לית אנא חכימא למילחש עינא. אמר לה, [אפלו הכי] רקי באנפי שבע זמנין ואנא מינשים. ירקת באפיה שבע זמנין. אמר לה איזילי ואמרי לבעליך, אנת אמרי חדא זמנא ואנא ירקת שבע זמנין. אמרו לו תלמידיו, רבי, כך מבזין את התורה לא הוה לך למימר לחד מנן למילחש לך. אמר להון, לא דיו למאיר להיות שוה לקונו, דתני רבי ישמעאל גדול השלום ששם הגדול שנכתב בקדשה אמר הקדוש ברוך הוא ימחה על המים בשביל להטיל שלום בין איש לאשתו.

אמר רבי שמעון בן חלפתא, גדול השלום, כשברא הקדוש ברוך הוא את עולמו עשה שלום בין העליונים לתחתונים, הדא הוא דכתיב "בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ", בשני ברא את העליונים הדא הוא דכתיב (שם, ו) "ויאמר אלהים יהי רקיע" וכו' (כדכתוב ברמז י"ח). רבי יהושע דסכנין בשם רבי לוי אומר, גדול השלום, שכל הברכות חותמין בשלום, בקריאת שמע הפורס סכת שלום, בתפלה עושה השלום, בברכת כהנים וישם לך שלום, ואין לי אלא בברכות, בקרבנות מנין, תלמוד לומר "זאת התורה לעלה למנחה וגו' ולזבח השלמים", ואין לי אלא בכלל, בפרט מנין, תלמוד לומר (שם ו, ב) "זאת תורת העלה" (שם ז) "זאת תורת המנחה" "זאת תורת החטאת" (שם ז, א) ["ו]זאת תורת האשם" (שם ז, יא) "וזאת תורת זבח השלמים", ואין לי אלא בקרבנות יחיד, בקרבנות צבור מנין, תלמוד לומר (להלן כט, לט) "אלה תעשו לה' במועדיכם" וגו' [ומסים בשלמים], אין לי אלא בעולם הזה, בעולם הבא מנין, תלמוד לומר "הנני נטה אליה כנהר שלום". רבנן אמרין, גדול השלום, שכשמלך המשיח בא אינו פותח אלא בשלום שנאמר (שם נב, ז) "מה נאוו על ההרים רגלי מבשר משמיע שלום".

**פסוק כז** מה ראו לומר ברכת כהנים אחר הודאה. שנאמר "וישא אהרן את ידו אל העם ויברכם וירד מעשות החטאת". ומה ראו לומר שים שלום אחר ברכת כהנים, שנאמר "ושמו את שמי על בני ישראל ואני אברכם". וברכת הקדוש ברוך הוא שלום הוא, שנאמר (תהלים כט, יא) "ה' עז לעמו יתן ה' יברך את עמו בשלום".

אמר רבי יהושע בן לוי, מנין שהקדוש ברוך הוא מתאוה לברכת כהנים, שנאמר "ושמו את שמי על בני ישראל ואני אברכם".

"ושמו את שמי". למה נאמר. לפי שהוא אומר כה תברכו את בני ישראל, [בשם המפרש, אתה אומר בשם המפרש, או אינו אלא בכנוי, תלמוד לומר "ושמו את שמי". יכול אף בגבולין כן. נאמר כאן "ושמו" ונאמר להלן (דברים יב, ה) "לשום את שמו שם", מה להלן בית הבחירה אף כאן בית הבחירה], במקדש בשם המפרש, במדינה בכנוי. ואני אברכם, למה נאמר. לפי שהוא אומר כה תברכו את בני ישראל אין לי אלא ברכה לישראל, לגרים לנשים ועבדים מנין, תלמוד לומר "ואני אברכם". ברכה לכהנים מנין. תלמוד לומר "ואני אברכם". שלא יהיו ישראל אומרים ברכותינו תלויות בכהנים, תלמוד לומר "ואני אברכם". שלא יהיו הכהנים אומרים אנו נברך את ישראל, תלמוד לומר "ואני אברכם", אני אברך את עמי ישראל, וכן הוא אומר "כי ה' אלהיך ברכך (בכל מעשה ידך) כאשר דבר לך", ואומר (שם ז, יד) "ברוך תהיה מכל העמים", ואומר (שם כח, יב) "יפתח ה' לך את אוצרו הטוב" וגו', ואומר (יחזקאל לד, יד) "במרעה טוב ארעה אותם", ואומר "אני ארעה צאני".

"ושמו את שמי". מגיד שהן מתברכין בשם המיחד. יכול אף בגבולין יהו מברכין בשם המיחד. תלמוד לומר "ושמו את שמי" ולהלן הוא אומר (דברים יב, ה) "לשום את שמו שם", מה להלן מקדש אף כאן מקדש, אלא משרבו הפרוצים חזרו להיות מוסרין לצנועין שבכהנים. אמר רבי טרפון מעשה והייתי עומד עם אחי הכהנים בשורה, הטיתי אזני כלפי כהן גדול ושמעתיו שאמר בתוך נעימות אחיו הכהנים. או במקדש מברכין ואין מברכין בגבולין. אמרת, "בכל המקום אשר אזכיר את שמי", אף בגבולין, אלא שבגבולין אומר שלש ברכות ובמקדש ברכה אחת, במקדש אומר השם ככתבו ובמדינה בכנויו, בגבולין נושאין ידיהן כנגד כתפותיהן ובמקדש על גבי ראשיהן. יכול אם רצו לברך את ישראל הרי הן מברכין, ואם לאו אין מברכין. תלמוד לומר "ואני אברכם", בין רוצים בין לא רוצים אני אברכם מן השמים.