# פרק ז'

> מקור: https://rabenu.app/books/yalkut-shimoni/bamidbar/naso/perek-7/

**פסוק א** "ויהי ביום כלות משה". זה שאמר הכתוב (שה"ש ה, א) "באתי לגני אחתי כלה" רבי עזריה בשם רבי סימון אמר משל למלך שכעס על מטרונא (והורידה) [וטרדה] והוציאה מתוך פלטין שלו, לאחר זמן בקש להחזירה, אמרה יחדש לי דבר ואחר כך הוא מחזירני, כך לשעבר הקדוש ברוך הוא מקבל קרבנות מלמעלה שנאמר (בראשית ח, כא) "וירח ה' את ריח הניחח" ועכשיו הוא מקבל מלמטה, הדא הוא דכתיב "באתי לגני", באתי לגן אין כתיב כאן אלא באתי לגני, לגנוני, במקום שהוא עיקרה מתחלה, עיקר שכינה בתחתונים היה, הדא הוא דכתיב "וישמעו את קול ה'", מהלך אין כתיב כאן אלא "מתהלך", מקפץ וסליק. כתיב (תהלים לז, כט) "צדיקים יירשו ארץ וישכנו לעד עליה". ורשעים היכן הן, פורחין באויר. אלא "וישכנו לעד עליה", ישכינו שכינה עליה וכו' (כתוב ברמז כ"ז). לכך נאמר "ויהי ביום כלות משה", משה זכה והורידה לארץ.

(שה"ש ג, ט) "אפריון עשה לו המלך שלמה". ["אפריון", זה אהל מועד. "עשה לו המלך שלמה"], זה מלך שהשלום שלו, משל למלך שהיתה לו בת קטנה וכו' (כתוב ברמז שס"ה).

למה היה אהל מועד דומה, למערה שהיא נתונה על שפת הים, [ועלה הים] והציף המערה, ומתמלאת מן הים, והים לא חסר כלום. כך אהל מועד נתמלא מזיו השכינה, לכך נאמר "ויהי ביום כלות משה".

(שם) "ביום חתנתו", זה אהל מועד. "וביום שמחת לבו", זה בנין בית עולמים.

"להקים המשכן" אין כתיב כאן אלא להקים את המשכן, מה הוקם עמו, עולם הוקם עמו, שעד שלא הוקם המשכן היה העולם רותת, משהוקם המשכן נתבסס העולם, לכך נאמר "ויהי ביום כלות משה", כלת כתיב, ביומא דעלת כלתא לגנונא. רבי אלעזר אמר, ביום כלות משה, ביום שכלו הקמותיו. תנא בכל יום ויום היה משה מעמיד את המשכן, ובכל בקר ובקר מקריב קרבנותיו עליו, (ובשביעי) [ובשמיני] העמידו ולא פרקו. אמר רבי זעירא, מכאן שהקמת לילה פסולה לעבודה ביום. רבי שאול בר נחמן אמר, אף בשמיני העמידו ופרקו.

רבי אלעזר אמר, "ביום כלות משה", ביום שכלו המזיקין מן העולם, ומאי טעמא, "לא תאנה אליך רעה ונגע לא יקרב באהלך", [משעה שכלו המזיקים מן העולם]. אמר רבי יוחנן, מה לי ללמד ממקום אחר, נלמד ממקומו, "יברכך ה' וישמרך", מן המזיקין. רבי יוחנן אמר, ביום שכלתה איבה מן העולם, שעד שלא הוקם המשכן היתה איבה וקנאה ותחרות ומצות ומחלקת בעולם, אבל משהוקם המשכן נתנה אהבה וחבה ורעות וצדק ושלום בעולם, ומה טעם, (תהלים פה, ט) "אשמעה מה ידבר האל" וגו'. ריש לקיש אמר, מה לי ללמד ממקום אחר, נלמד ממקומו, "וישם לך שלום".

"וימשח אתו ויקדש אתו". מכיון דכתיב "וימשח אתו ויקדש אתו" לאיזה דבר נאמר "וימשחם ויקדש אתם". רבי תחליפא קיסריא וריש לקיש, חד אמר משהיה מושח כלם כאחד חוזר ומושח כל אחד ואחד, וחרנא אמר משיחה בעולם הזה ומשיחה לעולם הבא. ודכוותה "וחברת את היריעת", חד אמר משהיה מחבר כל אחת ואחת היה מחבר (כל אחד ואחד) [כלם כאחת], וחרנא אמר "וחברת את היריעת" וגו' "והיה המשכן אחד", אחד למדידה ואחד למשיחה.

זה שאמר הכתוב (משלי כז, יח) "נצר תאנה יאכל פריה" אין הקדוש ברוך הוא מקפח שכר כל בריה, אלא במה שאדם יגע ונותן נפשו על הדבר אין הקדוש ברוך הוא מקפח שכרו. [תדע לך שהרי] בנה שלמה את בית המקדש, שנאמר (מ"א ו, יד) "ויבן שלמה את הבית ויכלהו", ובשביל שנתן דוד נפשו עליו שיבנה שנאמר "זכור ה' לדוד את כל ענותו וגו' עד אמצא מקום לה'" לא קפח הקדוש ברוך הוא את שכרו אלא כתבו על שמו, שנאמר (שם ל, א) "מזמור שיר חנכת הבית לדוד", [וכי דוד חנכו והרי שלמה חנכו אלא לפי שנתן דוד נפשו עליו נקרא על שמו]. וכן אתה מוצא, הכל נתנדבו למשכן, הנשים טוו, (שמות לו, ח) "ויעשו כל חכם לב", (שם לו, א) "ועשה בצלאל ואהליאב", ובשביל שנתן משה נפשו עליו שלא יטעו ויעשו כשם שהראה לו הקדוש ברוך הוא לכך נאמר על כל דבר ודבר "כאשר צוה ה' את משה" וכן הוא אומר ויהי ביום כלות משה.

**רמז תשיב** "ויהי ביום כלות משה". מגיד הכתוב שכל שבעת ימי המלאים היה משה מעמיד את המשכן, ובכל בקר ובקר מושחו ומפרקו, ואותו היום העמידו ומשחו ולא פרקו. רבי יוסי אומר, אף בשמיני העמידו [ומשחו] ופרקו, שנאמר "ויהי בחדש הראשון בשנה השנית באחד לחדש הוקם המשכן". נמצינו למדין שבעשרים ושלשה באדר התחילו אהרן ובניו לעבד [המשכן] וכל הכלים למשח, בראש חדש הוקם המשכן, בשני נשרפה פרה, בשלישי הזה ממנו, ברביעי גלח הלוים, בו ביום שרתה שכינה בבית שנאמר (שם, לה) "ולא יכל משה לבוא אל אהל מועד" וגו', בו ביום הקריבו נשיאים שנאמר "ויהי המקריב ביום הראשון" שאין תלמוד לומר "ראשון" אלא ראשון לכל ימות השנה, בו ביום ירדה אש מן השמים ואכלה את הקרבנות שנאמר (ויקרא ט, כד) "ותצא אש מלפני ה' ותאכל על המזבח", בו ביום הקריבו בני אהרן אש זרה שנאמר (שם י, א-ב) "ויקחו (שני) בני אהרן נדב ואביהוא וגו' וימתו לפני ה'" מיתתן לפני ה' ונפילתן בחוץ. כיצד יצאו. היה רבי יוסי אומר, המלאך מדדן מתים עד שיצאו ונפלו בעזרה שנאמר "ויאמר אלהם קרבו שאו את אחיכם מאת פני הקדש", "מאת פני ה'" לא נאמר אלא "מאת פני הקדש". רבי (שמעון) [ישמעאל] אומר, דבר הלמד מענינו, שנאמר "וימתו לפני ה'", מיתתן לפני ה' ונפילתן בחוץ, כיצד יצאו, גררום בקני ברזל.

"וימשח אתו ויקדש אתו ואת כל כליו". שומע אני ראשון ראשון שנמשח היה קדוש. תלמוד לומר "וימשחם ויקדש אתם", מגיד שלא קדש אחד מהם עד שנמשחו כלן. וימשחם משיחה מבפנים ומבחוץ. רבי יאשיה אמר, מדת הלח נמשחו מבפנים ונמשחו מבחוץ, ומדת היבש נמשחו מבפנים ולא נמשחו מבחוץ. רבי יונתן אומר, מדת הלח נמשחו מבפנים ולא נמשחו מבחוץ, ומדת היבש לא נמשחו לא מבפנים ולא מבחוץ, תדע לך שהרי אינן מקדשות שנאמר (ויקרא כג, יז) "ממושבתיכם תביאו לחם תנופה [וגו' חמץ תאפינה"], אימתי הן לה', לאחר שנאפו. רבי אומר, וימשחם ויקדש אתם למה נאמר והלא כבר נאמר "וימשח אתו" ומה תלמוד לומר "וימשחם", מגיד שבמשיחה של אלו הקדשו כל הכלים לעתיד לבא.

במאי קא מפלגי, רבי יאשיה סבר (אתם למעוטי מדת הלח נמשחו) אתם למעט מדת יבש בחוץ, ורבי יונתן סבר מדת יבש חל הוא ולא אצטריך קרא למעוטי וכי אצטריך קרא למעוטי מדת הלח מבחוץ.

**פסוק ב** **רמז תשיג** "ויקריבו נשיאי ישראל". שומע אני שהיו הדיוטות ונתמנו. תלמוד לומר "ראשי בית אבתם" ולא ראשי בית אבתם בלבד אלא אף נשיאי שבטים, נשיאים בני נשיאים. הם נשיאי המטת הם העמדים על הפקדים, הם שהיו ממנים עליהם במצרים, שנאמר (שמות ה, יד) "ויכו שטרי בני ישראל".

"ויקריבו נשיאי ישראל". אתה מוצא, בשעה שהכריז משה ואמר (שם לה, ה) "קחו מאתכם תרומה" מה עשו הנשיאים, אמרו, לא היה משה יודע לומר לנו (אלא) שנעשה המשכן, מה עשו, לא נתנו נדבה, אמרו, אלו עושין את המשכן ולנו הוא אומר שנתן נדבה. אמר להם הקדוש ברוך הוא, חייכם, שיש לכם לדעת שאיני צריך לכם, מה כתיב שם "והם הביאו אליו עוד נדבה בבקר בבקר" לשני בקרים הביאו כל מלאכת המשכן והותירו שנאמר (שם, ז) "והמלאכה היתה דים".

אמרו, הרי שעה שנקריב קרבנות בשמחה שתשרה שכינה בינינו. כיון שראו שנעשה המשכן ולא הצרכו להם אמרו מה יש לנו להביא, הלכו והביאו עגלות שהיו נושאין עליהן את המשכן, ומי נתן להם העצה, שבטו של יששכר שהיו חכמים וגבורים בתורה שנאמר "ומבני יששכר יודעי בינה לעתים" לפיכך זכו להקריב [בשני] שנאמר (להלן פסוק יח) "ביום השני הקריב נתנאל בן צוער נשיא יששכר".

**פסוק ג** ויביאו את קרבנם לפני ה' שש עגלת צב. שש, כנגד שש ערכי המשנה. שש, כנגד שש אמהות שרה רבקה רחל ולאה בלהה וזלפה. שש, כנגד שש מצוות שהמלך מצוה עליהן ואלו הן: XאY (דברים יז, טז) "לא ירבה לו סוסים", XבY "ולא ירבה לו נשים", XגY (שם) "וכסף וזהב לא ירבה לו", XדY (שם טז, יט) "לא תטה משפט", XהY (שם) "לא תכיר פנים", XוY "ולא תקח שחד". שש, כנגד שש מעלות לכסא. שש, כנגד ששה רקיעים. ולא שבעה הן. אמר רבי אבין הן דמלכא שרי טימיקין. צב, דומות לקליעות. צב, מצירות צב, מטקסות כמין קמרסטא היו.

"ויקריבו אותם לפני המשכן". מלמד שעשאום דמים ומוסרים לצבור.

אין צב אלא מטקסין, שלא היו מחסרות כלום. רבי אומר אין צב אלא מחפה, וכמין סקיסאות היו מח(ו)פין, ואף על פי שאין ראיה לדבר זכר לדבר, (ישעיה סו, כ) "והביאו את כל אחיכם מכל הגוים מנחה לה' בסוסים וברכב ובצבים ובפרדים". שש עגלת צב שומע אני עגלה לכל אחד ואחד. תלמוד לומר "עגלה על שני הנשאים". שומע אני שור על שני הנשיאים. תלמוד לומר "שור לאחד". באו ועמדו לפני המשכן ולא קבל מהם עד שנאמר לו מפי הגבורה "קח מאתם", הא הסכימה דעתן לדעת העליונה. רבי נתן אומר, וכי מה ראו נשיאים להתנדב [כאן תחלה] ובמלאכת המשכן לא התנדבו תחלה, אלא כך אמרו נשיאים, יתנדבו צבור מה שמתנדבין ומה שמחסרין אנו משלימין, וכיון שראו הנשיאם שהשלימו צבור את הכל שנאמר "והמלאכה היתה דים" אמרו הנשיאים מה עלינו לעשות, שנאמר (שם לה, כז) "והנשאם הביאו את אבני השהם ואת אבני המלאים" וגו', לכך התנדבו כאן תחלה.

כשהיה משה מושח את המשכן היה מושחו מבחוץ ונכנס, וכשהיה מפרקו מפרקו מבפנים ויוצא. שש עגלת צב, אין צב אלא קמורות, שנאמר (ישעיה סו, כ) "ובצבים ובפרדים". רבי שמעון אומר, אין צב אלא צמודות, שנאמר "והביאו בניך בחצן", רבי ישמעאל אומר, אין צב אלא מצירות. רבי נחמיה אומר, כצבעו של רקיע. עגלה על שני הנשאים ושור לאחד. מפני מה לא הביאו חצין שורים וחצין עגלות. (היה משה מתירא) [שהיו מתיראין] שמא ימות שורו של אחד מהן שמא תשבר עגלה של אחד מהן ונמצא אותו השבט אין לו חלק במשכן. מנין אתה אומר שבשרו המקום [למשה] שאין אחד מן השורים מת ולא אחת מן העגלות נשברת. אמרת, (להלן פסוק ה) והיו לעבד את עבדת (המשכן) [אהל מועד].

היה משה מתירא שמא עברה ממנו רוח הקדש ושרתה על הנשיאים. אמר לו, (לאלו) [אלו להם] אמרתי להקריב לך הייתי אומר שתאמר להם, הם התנדבו מעצמן. והיה משה מסרב לקחת מידם. אמר לו המקום, קח מאתם.

"ויאמר ה' אל משה לאמר". מהו לאמר. תני רבי אושעיא אמר לו למשה צא ואמר להם דברי שבח ודברי נחמות, והיה מתירא ואומר שמא נסתלקה ממני רוח הקדש [ושרתה על הנשיאים], אמר לו, קח מאתם, מאתם היה הדבר. ומי נתן להם את העצה, שבטו של יששכר, הדא הוא דכתיב (דהי"א יב, לג) "ומבני יששכר יודעי בינה" וגו', אמרו להם, אהל מועד שאתם עושים פורח באויר אלא עשו לו עגלות ותהיו טוענין אותו בהם. והיה משה מתירא שמא אחת מן העגלות נשברת או אחת מן הפרות מתה ונמצא קרבנם של נשיאים פסול, אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה והיו לעבד וגו' נתן להם הויה שיהו קימות לעולם. ועד היכן היו קימות. רבי יודן בשם בר קפרא, עד (הושע יב, יב) "בגלגל שורים זבחו". והיכן הקריבום. רבי אבא בר כהנא אמר, בנב הקריבום. רבי אבהו אמר בגבעון הקריבום. רבי חמא בר חנינא אמר בבית עולמים הקריבום, דכתיב "ויזבח [המלך] שלמה את זבח (השלמים) [הבקר"] וגו'. תנא משום רבי מאיר, עד עכשיו הן קימות, לא (הוזמו) [ה(ו)ממו] ולא הזקינו ולא הטריפו, והרי דברים קל וחמר, ומה אם העגלות, שנדבקו באהל מועד, נתן להם הויה שיהו קיימות לעולם, ישראל שהן דבקים בהקדוש ברוך הוא על אחת כמה וכמה, שנאמר (דברים ד, ד) "ואתם הדבקים בה' אלהיכם חיים כלכם היום".

**פסוק ו-ח** "ויקח משה את העגלת ואת הבקר". הרי משה נוטלן ומחלקן לפי דעתו, את שתי העגלת ואת ארבעת הבקר נתן לבני גרשון וגו', ואת ארבע העגלת ואת שמנת הבקר נתן לבני מררי, לפי שהן ששה עשר לאלעזר ושמונה לאיתמר, שנאמר "וימצאו בני אלעזר רבים לראשי הגברים מן בני איתמר ויחלקום, [לבני אלעזר ראשים לבית אבות ששה עשר, ולבני איתמר לבית אבותם שמונה, ויחלקום] בגורלות אלה עם אלה, כי היו שרי קדש ושרי האלהים מבני אלעזר ובבני איתמר, ויכתבם שמעיה בן נתנאל הסופר מן הלוי לפני המלך והשרים וצדוק הכהן ואחימלך בן אביתר וראשי האבות לכהנים וללוים בית אב אחד אחז לאלעזר ואחז אחז לאיתמר".

"ולבני קהת לא נתן כי עבדת הקדש עלהם בכתף ישאו". ממשמע שנאמר "בכתף" איני יודע שישאו, ומה תלמוד לומר "ישאו", אין ישאו אלא לשון שירה שנאמר (תהלים פא, א) "שאו זמרה ותנו תף", ואומר (ישעיה כד, יד) "המה ישאו קולם", מכאן לעקר שירה מן התורה.

**פסוק י-יב** "ויקריבו הנשאם את חנכת המזבח". מגיד שכשם שנתנדבו הנשיאים למלאכת המשכן כך נתנדבו לחנכת המזבח. [ויקריבו הנשאם. באו ועמדו לפני המזבח], ולא קבל משה מהן עד שנאמרה לו מפי הקדש, שנאמר (ו)"יקריבו את קרבנם לחנכת המזבח". ועדין לא היה משה יודע כיצד יקריבו, אם למסעות אם לתולדות, עד שנאמרה לו מפי הקדש יקרבו למסעות שנאמר "ויהי", אין ויהי אלא שנאמר לו מפי הקדש יקריבו למסעות. ועדין לא היה משה יודע כיצד יקריבו, [אם כלן כאחד או] כל אחד ואחד יומו, עד שנאמר לו מפי הקדש "יקריבו", כל אחד ואחד יומו, שנאמר "נשיא אחד ליום". [והלא] נשיאים מתנדבין ואין הדיוטות מתנדבין ומה תלמוד לומר נשיא אחד ליום לפי שהיה נחשון מלך והוא הקריב תחלה לא יאמר הואיל והקרבתי תחלה אקריב עם כל אחד ואחד יומו, לכך נאמר "נשיא אחד ליום".

**רמז תשיד** "ויהי המקריב ביום הראשון", שאין תלמוד לומר "ראשון" אלא ראשון לכל ימות השנה.

בבריתו של עולם נתאוה הקדוש ברוך הוא לעשות שתפות בתחתונים, מה נפשך אם לענין החשבון לא הוה צריך קרא למימר אלא אחד שנים שלשה או ראשון שני שלישי שמא אחד שני שלישי, אימתי פרע להם הקדוש ברוך הוא, בהקמת המשכן, שנאמר "ויהי המקריב ביום הראשון", ראשון לבריאת עולם, אמר הקדוש ברוך הוא, כאלו באותו היום בראתי את עולמי. תנא, עשר עטרות נטל אותו היום וכו'.

"נחשון בן עמינדב למטה יהודה". יחסו הכתוב על שם שבטו. או שגבה משבטו והביא. תלמוד לומר זה קרבן נחשון בן עמינדב, משלו הביא ולא גבה משבטו והביאו, הא מה תלמוד לומר "נחשון בן עמינדב למטה יהודה" יחסו הכתוב על שם שבטו.

"ויאמר ה' אל משה נשיא אחד ליום". [אמר משה] אמר הקדוש ברוך הוא שתקריבו, אבל לא נאמר לי מי מכם יקריב ראשון. נתנו עיניהם בנחשון, אמרו, זה קדש שמו של הקדוש ברוך הוא והוא ראוי להוריד השכינה והוא יקריב ראשון. בכלם כתב קרבנו ובו כתב וקרבנו בכלם כתב עתדים, חסר, ובו כתב עתודים, מלא.

באותו היום ראתה אלישבע בת עמינדב ארבע שמחות ואבל אחד. ראתה יבמה מלך, אחיה נשיא, בעלה כהן גדול, שני בניה סגני כהנה, ואבל אחד על שני בניה. על אותו היום הוא אומר (שה"ש ד, טז) "עורי צפון ובואי תימן" (שם ה, א) "באתי לגני".

שלש מדות היה בו ביד משה מה שלא היה ביד בלעם. XאY משה היה מדבר עומד, שנאמר (דברים ה, כא) "ואתה פה עמד עמדי". XבY משה היה מדבר פה אל פה, שנאמר "פה אל פה אדבר בו". XגY משה היה מדבר פנים אל פנים, שנאמר (שמות לג, יא) "ודבר ה' אל משה פנים אל פנים". בלעם היה מדבר עמו נופל, שנאמר "נפל וגלוי עינים". בלעם היה יודע מה הקדוש ברוך הוא עתיד לדבר עמו, שנאמר (שם כד, טז) "וידע דעת עליון". משלו משל לטבחו של מלך שהוא יודע מה המלך מקריב על שלחנו, כך היה בלעם יודע מה הקדוש ברוך הוא עתיד לדבר עמו. בלעם היה מדבר עמו בכל שעה שירצה, שנאמר (שם) "מחזה שדי יחזה". רבי שמעון אומר, אף משה היה מדבר עמו בכל שעה שירצה, שנאמר ובבא משה אל אהל מועד, כיון שהיה רוצה היה נכנס והוא מדבר עמו.

**פסוק יג-יז** "וקרבנו קערת כסף אחת". זה שאמר הכתוב (תהלים נא, כ-כא) "היטיבה ברצונך את ציון תבנה חומות ירושלם, אז תחפץ זבחי צדק", לפי שבעולם הזה הקריבה קמעא קרבנות, קערת כסף אחת, כף אחת, פר אחד, איל אחד, כבש אחד, שעיר עזים אחד. משל למה הדבר דומה למלך שיצא לדרך והיו מביאין לפניו סעדה לפי הדרך ולפי הפנדק. אמר להם המלך, כך אתם מכבדין אותי, אין אתם נוהגים בי כבוד, [אני מלך] ואני שולט בעולם. אמרו לו, [אדוננו המלך], בדרך אנו נתונין ואנו נותנין לפי הדרך ולפי הפנדק הכנו לך, אלא תכנס למדינה ותכנס לפלטין שלך אתה רואה במה אנו מכבדין אותך. כך כשהוקם המשכן הקריבו לו הנשיאים דורון כף אחד, פר אחד, איל אחד, כבש אחד. אמר להם הקדוש ברוך הוא, כך הוא כבודי. אמרו לו, רבון העולמים, במדבר אנו נתונים ולפי המדבר הקרבנו לפניך, אלא כשתכנס לפלטרין שלך אתה רואה כמה פרים נקריב לפניך, שנאמר "היטיבה ברצונך וגו' אז יעלו על מזבחך פרים", לא פר אחד. וכן אתה מוצא בשלמה כשבנה את בית המקדש [ובקש להקריב לחנכת הבית] מה כתיב, (מ"א ח, סג) "ויזבח שלמה את זבח השלמים וגו'. וכן בימי עזרא מה כתיב, (עזרא ו, יז) "והקרבו לחנכת בית אלהא דנה תורין מאה" וגו'.

"ויהי המקריב יום הראשון", זה אברהם, שהודיע כחו של אלהים לכל באי עולם. קרבנו קערת כסף, בזכות שרה שלא היה לה אלא בן אחד וקרב על גבי המזבח. שלשים ומאה משקלה, בזכות יהוידע הכהן, שחדש את הקרבנות שבטלו בימי עתליה, ומת בן שלשים ומאה. מזרק אחד כסף שבעים שקל, זה סנהדרי ישראל, שנאמר "אספה לי שבעים איש" ומשה על גביהן הרי שבעים ואחד. שניהם מלאים, זה משה ואהרן, שנאמר (תהלים קלג, א) "הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד", וכן הוא אומר "כשמן הטוב על הראש ירד על הזקן" וגו'. כף אחת, זו תורה, שנאמר (להלן טו, טז) "תורה אחת ומשפט אחד יהיה לכם". עשרה זהב, בזכות עשרת הדברות, שנאמר (תהלים יט, יא) "הנחמדים מזהב". מלאה קטרת, בזכות ישראל, שנאמר "מי זאת עלה מן המדבר וגו' מקטרת". פר אחד, בזכות אברהם, שנאמר (בראשית יח, ז) "ואל הבקר רץ אברהם". איל אחד, בזכות יצחק, שנאמר (שם כב, יג) "וילך אברהם ויקח את האיל". כבש אחד, זה יצחק, שנאמר (שם, ח) "השה לעלה בני". שעיר עזים, בזכות יעקב, דכתיב "ואת ערת גדיי העזים". ולזבח השלמים בקר שנים, בזכות נדב ואביהוא שכפרו על ישראל. אילם חמשה עתודים חמשה כבשים בני שנה חמשה, בזכות שנים עשר שבטים ושלשה אבות.

"קרבנו קערת כסף אחת". מגיד שלא נעשו מתחלה אלא על שם קרבן. מזרק אחד כסף שבעים שקל בשקל הקדש. [אין לי אלא מזרק שנתפרש בו בשקל הקדש], קערה מנין. תלמוד לומר "שניהם מלאים", מה זה בשקל הקדש אף זה בשקל הקדש. רבי חנניא בן אחי רבי יהושע אומר, אינו צריך, שהרי כבר נאמר (להלן פסוק פה) "כל כסף הכלים אלפים וארבע מאות בשקל הקדש", ומה תלמוד לומר "שניהם מלאים", לפי שהוא אומר שלשים ומאה משקלה שומע אני הואיל ולא שוה לו במשקל [לא] תשוה לו במדה, תלמוד לומר "שניהם מלאים", ומה הפרש בין קערה למזרק, קערה גלדה עבה מזרק גלדו דק. "שניהם מלאים סלת", מן הנדבה.

כלי הלח מקדשין את הלח, ומדות היבש מקדשות את היבש. אין כלי הלח מקדשת את היבש, ולא מדת יבש מקדשת את הלח. אמר שמואל, לא שנו אלא מדות, אבל מזרקות מקדשין, שנאמר "שניהם מלאים סלת בלולה בשמן למנחה". אמר ליה רב אחא מדפתי לרבינא מנחה, לחה היא. אמר ליה, לא נצרכה אלא ליבש שבה, ואי תימא, מנחה לגבי דם כיבש דמיא. תנא כלי שרת אין מקדשין [אלא שלמין, ואין מקדשין] אלא מלאין, ואין מקדשין אלא מתוכן, ואין מקדשין אלא מבפנים, אין מלאים אלא שלמים. אמר רבי יוסי אימתי, בזמן שאין דעתו להוסיף, אבל דעתו להוסיף ראשון קרוי קדש.

תנו רבנן שבע מדות של לח היו במקדש, XאY רביעת לוג XבY וחצי לוג XגY ולוג XדY ורביעית ההין XהY ושלישית ההין XוY וחצי הין XזY והין, דברי רבי יהודה. רבי מאיר אומר, XאY הין XבY וחצי הין XגY ושלישית ההין XדY ורביעית ההין XהY ולוג XוY וחצי לוג XזY ורביעית לוג. מאי איכא בין רבי מאיר לרבי יהודה. אמר רבי יוחנן, ברוצי מדות איכא ביניהו, למאן דאמר ממטה למעלה קסבר ברוצי המדות נתקדשו וכו'. אביי אמר, דכלי עלמא ברוצי מדות איכא למימר נתקדשו ואיכא למימר לא נתקדשו, והכא במלאים קמיפלגי, מאן דאמר מלמעלה למטה קסבר מלאים, שלא יחסר [ושלא יותיר, ומאן דאמר ממטה למעלה מלאים, שלא יחסר], אבל הותיר, מלאים קרינן ביה.

"שניהם מלאים" (כתוב ברמז תקנ"ב).

"כף אחת עשרה זהב". תנו רבנן, זו היא קטרת שעלתה ליחיד על מזבח החיצון, והוראת שעה היתה. והתניא וכו'. אמר רב פפא, הכי קאמר, לא מבעיא צבור בחיצון, דלא אשכחן, ולא מבעיא יחיד על הפנימי, דלא אשכח, אלא אפלו יחיד על מזבח החיצון דאשכחן בנשיאים הוראת שעה היתה.

"הכלי מצרף מה שבתוכו". מנא הני מלי. דאמר קרא כף אחת עשרה זהב, הכתוב עשה לכל מה שבכף אחת.

"עשרה זהב", היא של זהב ומשקלה של כסף. השלמים. זה קרבן נחשון בן עמינדב. משלו הביא ולא שגבה משבטו והביא.

**פסוק יח-יט** "ביום השני הקריב נתנאל בן צוער נשיא יששכר, הקרב את קרבנו". מה תלמוד לומר. לפי שבא ראובן וערער, אמר, די שקדמני יהודה למסעות, מקריב אני לתולדות. נזף בו משה ואמר לו, מפי הקדש נאמר לי להקריב למסעות, שנאמר "הקרב", אין הקרב אלא שנאמר לו מפי הקדש הקרב למסעות. "נשיא יששכר". לפי שזכה נתנאל בן צוער בעצה העלה עליו הכתוב כאלו הוא הקריב תחלה. אבא חנן אמר משום רבי אליעזר, לפי שזכה נתנאל בעצה זכה שנתן בינה בשבטו, שנאמר "ומבני יששכר יודעי בינה לעתים", ואומר (שופטים ה, טו) "ושרי ביששכר עם דברה" וגו'. וכן הכתוב משבחו בבתי דינים במצרים, שנאמר (להלן כו, כד) "לישוב משפחת הישבי", ואין ישוב אלא בתי דינין, שנאמר "ויבואו אליך כמבוא עם וישבו לפניך", ואומר (בראשית כה, כז) "ויעקב איש תם ישב אהלים", (דברים לג, יח) "ולזבולן אמר שמח זבולן בצאתך ויששכר באהליך".

"הקרב את קרבנו". חסר, שהיה רחוק ונתקרב לבא. וכל כך למה. על שהיו יודעים בתורה, שנאמר (דהי"א יב, לג) "ומבני יששכר יודעי בינה לעתים", ללמדך שכלם מסכימים הלכה על פיהם.

**פסוק מח-נג** "ביום השביעי נשיא לבני אפרים". רבי מאיר ורבי יהושע בן קרחה היו דורשין את השמות, אלישמע בן עמיהוד, אלי שמע ולאדונתו לא שמע, בן עמיהוד, עמי היה הודו ולא הודו עם הרשעים, וכן גמליאל בן פדהצור, אמר יוסף, גמליאל, גמל אל עמי גמלים טובים [וכן כתוב "יגמלני ה'" וגו'], בן פדהצור [פדני צור] מצרתי, מבית הסהר. כל אדם כשהוא עני בוטח בהקדוש ברוך הוא וכשהוא עשיר בוטח בעשרו ואין עליו יראה, אבל יוסף כשהיה עבד היה ירא ה' כשהיתה אדונתו משדלתו בדברים והוא אומר לה (בראשית לט, ט) "ואיך אעשה הרעה הגדלה הזאת וחטאתי לאלהים", וכשנעשה מלך הוסיף יראה שנאמר "את האלהים אני ירא", וכשירדו אחיו אצלו אמר (שם מג, טז) "וטבח טבח והכן", אין "והכן" אלא מיום לחברו, שנאמר (שמות טז, ה) "והיה ביום הששי והכינו את אשר יביאו", והלא אין דרך מלכים לאכל מיום לחברו, אמר רבי יוחנן, שבת היתה, [שנאמר "והכן", אין והכן אלא שבת, שנאמר "והיה ביום הששי והכינו"], אמר לו הקדוש ברוך הוא, אתה שמרת את השבת עד שלא נתנה, חייך, אני עושה לבן בנך שיקריב ביום השבת, הדא הוא דכתיב "ביום השביעי נשיא לבני אפרים".

אמר רבי אבין הלוי [ברבי] היה יוסף מברך להקדוש ברוך הוא, ואדונו רואה אותו מלחש בפיו. אמר לו, יוסף, מה אתה אומר. והוא משיבו ואומר לו, אני מברך להקדוש ברוך הוא. אמר לו, אני מבקש לראות אלהיך. אמר יוסף, הרי בחמה שהוא אחד מכמה שמשין שלו אין אתה יכול להביט, בכבודו על אחת כמה וכמה. אמר לו הקדוש ברוך הוא, בשבילך אני נגלה אליו, שנאמר "וירא אדניו כי ה' אתו". מה כתיב בהקדוש ברוך הוא, (ישעיה נט, יח) "כעל גמלות כעל ישלם", שהוא משלם לטובים כטובים ולרעים כרעים, מה כתיב ביוסף, (בראשית מט, כב) "בן פרת יוסף בן פרת עלי עין", אמר לו הקדוש ברוך הוא, יוסף, יהי שלום על העין שעצמה ולא הביטה באחת מן המצריות, שנאמר (שם) "בנות צעדה עלי שור", מהו "עלי שור", אמר הקדוש ברוך הוא, עלי לשלם שכר לאותה עין, שנו רבותינו כשהיו אוכלין במקדש, לפנים מן הקלעים, אבל בשילה, כמלא עין. מה שעשה יוסף פרע לו הקדוש ברוך הוא, ביוסף כתיב "וינס ויצא החוצה", אמר לו הקדוש ברוך הוא, כשיצאו ממצרים הים רואה ארונך והוא בורח, שנאמר (תהלים קיד, ג) "הים ראה וינס", וכתיב "גאלת בזרוע עמך" וגו'.

**פסוק פד-פח** **רמז תשטז** "זאת חנכת המזבח [ביום המשח"]. ביום שנמשח בו ביום הקריב. אתה אומר ביום שנמשח בו ביום הקריב, או לא בא ללמד אלא שביום נמשח. כשהוא אומר (ויקרא ז, לו) "אשר צוה ה' לתת להם ביום משחו אתם" הא למדנו שביום נמשח, הא מה תלמוד לומר "ביום המשח אתו", בו ביום הקריב. מאת נשיאי ישראל. מגיד שכשם ששוו כלם בעצה אחת כך שוו כלם בזכות.

"קערת כסף שתים עשרה". הן הן שהתנדבו ולא ארע בהן פסול. שלשים ומאה הקערה האחת כסף. למה נאמר. לפי שהוא אומר (לעיל פסוק יג) קרבנו קערת כסף אחת וגו' אין לי אלא מזרק, שנתפרש שמו בשקל הקדש, קערה מנין. תלמוד לומר "כל כסף הכלים אלף וארבע מאות בשקל הקדש", ללמדך שלא ככלי הדיוט כלי בית עולמים. כלי הדיוט שקלן כאחד, וחזר ושקלן אחד אחד, או רבה או מעט, כלי בית העולמים שקלן אחד אחד וחזר ושקלן כאחד, לא רבה ולא מעט.

"כפות זהב שתים עשרה". למה נאמר. לפי שהוא אומר כף אחת עשרה זהב היא של זהב ומשקלה של כסף או היא של כסף משקלה של זהב, תלמוד לומר "כל זהב הכפות עשרים ומאה", הא אין עליך לומר כלשון אחרון אלא כלשון הראשון היא של זהב ומשקלה של כסף. כפות זהב שתים עשרה. הן הן שהתנדבו, ולא אירע בהם פסול, [ומעלין על כל אחד ואחד כאלו הקריב כלם].

"כל הבקר לעלה שנים עשר פרים". למה נאמר. לפי שהוא אומר (לעיל פסוק טו) פר אחד בן בקר מלמד שכלם כשרין לעולה, או כבש, שנתפרש בו, כשר לעולה וכלם לא הכשרו לעולה, תלמוד לומר "פר אחד", מגיד שכלן כשרין לעולה. מעלין על כל אחד ואחד שהקריב שנים עשר פרים. ושנים עשר כבשים, הן הן שהתנדבו ולא ארע בהן פסול.

"וכל בקר זבח השלמים עשרים וארבעה פרים". למה נאמר. לפי שהוא אומר ולזבח השלמים בקר שנים, מגיד שכלן כשרין לזבח השלמים, או בקר, שנתפרש בו, כשר לזבח השלמים והשאר לא הכשרו לזבח השלמים, תלמוד לומר "ולזבח השלמים", מגיד שכלן כשרין לזבח השלמים. ומעלין על כל אחד ואחד שהקריב עשרים וארבעה פרים ואילם ששים, הן הן שהתנדבו ולא ארע בהם פסול. זאת חנכת המזבח ביום המשח אתו, לענין שאמרנו.

**רמז תשיז** "זאת חנכת המזבח". אין ידוע אם ביום שנגמר או ביום שהחל להעמידו. כשהוא אומר (לעיל ז, א) "ויהי ביום כלות משה" הרי כלוי אמור, כשהוא אומר (ביום) [אחרי] המשח אתו עדין הדבר תלוי, הא ידעת שאינו אומר כן זאת חנכת המזבח לא ביום שנגמר אלא ביום שהחל להעמיד.

יכול שהוא נמשח מעתה, אבל אני אומר לא ימשח לימות המשיח אבל ימשח לעתיד לבא. אמרת [זאת], עוד אינו נמשח לעתיד לבא, וכן הוא אומר (ויקרא ז, לה) "זאת משחת אהרן" וגו', שהן נמשחין מעתה, אמרת "זאת" אינן נמשחין מעתה, ועדין אני אומר לא ימשחו לימות המשיח אבל ימשחו לעתיד לבא, תלמוד לומר "זאת", אינן נמשחין לעתיד לבא, ומה אני מקים "אלה שני בני היצהר", זה אהרן ודוד, זה מבקש כהנתו וזה מבקש מלכותו.

מה תלמוד לומר "מאת נשיאי ישראל". אלא מלמד שהתנדבו מעצמן והיה קרבן כלן שוה, כארכן כן רחבן, כן משקלן. רבי ישמעאל אומר, מה תלמוד לומר "מאת נשיאי ישראל", אלא מלמד שנדבו מעצמן כלן שוה ולא הקריב אחד מהן יותר על חברו, שאלו הקריב אחד מהן יותר על חברו לא היה אחד מהן דוחה את השבת, אמר להם המקום, אתם חלקתם כבוד אחד לחברו ואני חולק לכם כבוד. ויאמר ה' אל משה נשיא אחד ליום.

(לעיל פסוק יג) קערת כסף. מה תלמוד לומר מזרק אחד. אלא מלמד שהן מקדשים את הנופל לתוכם ונפסלין בטמאה ובלינה ובמחסר כפורים. וכן הוא אומר "מנקיתיו אשר יסך בהן", וכי בהן מנסכין, והלא כבר נאמר (לעיל ד, ז) "את קשות הנסך", אלא מלמד שהן מקדשין את הנופל לתוכן.

אין לי אלא כסף שיהיו שוין, בהמה גסה מנין אם שחורות שחורות אם לבנות לבנות, תלמוד לומר "כל הבקר לעלה". אין לי אלא מדת בהמה גסה, מדת בהמה דקה מנין. תלמוד לומר עתדים ששים כבשים בני שנה ששים.

**פסוק פט** "ובבא משה אל אהל מועד", (כתוב ברמז ת"ל, וברמז תל"א).

**רמז תשיח** "וישמע את הקול". שומע אני, קול נמוך. תלמוד לומר (דברים ה, יט) "את הדברים האלה דבר ה' אל כל קהלכם" וגו'. כתוב אחד אומר "ויהי ביום השלישי בהית הבקר" וגו', וכתוב אחד אומר (מ"א יט, יב) "קול דממה דקה", כיצד יתקימו שני כתובים הללו. כשהקדוש ברוך הוא מדבר הכל שותקין, שנאמר (ישעיה כג, ב) "דמו ישבי אי" וגו', ואומר (ויקרא י, ג) "וידם אהרן", דברי רבי יאשיה. רבי יונתן אומר, כתוב אחד אומר "קול גדול ולא יסף", וכתוב אחד אומר (מ"א שם) "ואחר האש קול דממה דקה", כיצד, כשהקדוש ברוך הוא מדבר מדבר בקול גדול ומלאכי השרת בקול נמוך, שנאמר "המזכירים את ה' אל דמי לכם" ואומר (שם, ז) "ואל תתנו דמי לו".

**רמז תשיט** כתוב אחד אומר "ובבא משה" וכתוב אחד אומר (שמות מ, לה) "ולא יכל משה", כיצד יתקימו שני כתובים הללו, אלא בזמן ששכינה מגעת לארץ אומר "ולא יכל משה", מפני המחבלים, שנתן רשות לחבל, ובזמן ששכינה מסתלקת מן הארץ אמר ובבא משה. כיון שהיה נכנס היה מדבר עמו.

רבי אלעזר בן של רבי יוסי הגלילי אומר, שומעני כאלו לא ירדה שכינה לארץ מעולם, "מן השמים השמיעך את קלו", (שמות כ, יט) "כי מן השמים דברתי עמכם", ומה אני מקים ובבא משה, אלא כמין סילון של אש היה יורד מן השמים לבין שני הכרובים ומדבר עמו, שנאמר "מבין שני הכרבים".