# פרק כ"ה

> מקור: https://rabenu.app/books/yalkut-shimoni/bamidbar/pinchas/perek-25/

**פסוק א-ג** "וישב ישראל בשטים", אמר רבי יוחנן כל מקום שנאמר "וישב" אינו אלא לשון צער, וישב ישראל בשטים, מה כתיב, ויחל העם לזנות, (בראשית לז, א) "וישב יעקב", מה ארע, מכירת יוסף, (שם נז, כז) "וישב ישראל בארץ מצרים", מה כתיב, "ויקרבו ימי- ישראל למות", (מ"א ה, ה) "וישב ישראל ויהודה לבטח" וכתיב (שם יא, יד) "ויקם ה' שטן לשלמה".

"וישב ישראל בשטים", רבי אליעזר אומר שטים שמה. רבי יהושע אומר שנתעסקו בדבר שטות. ותקראן לעם, רבי אליעזר אומר ערומות פגעו בהן. רבי יהושע אומר שנעשו כלן בעלי קריין.

"וישב ישראל", אין ישיבה בכל מקום אלא קלקלה, שנאמר (שמות לב, ו) "וישב העם לאכל ושתו", ואומר "וישבו לאכל לחם". רבי עקיבא אומר כל פרשה שסמוכה לחברתה (כתוב ברמז תרל"א).

דבר אחר "וישב ישראל בשטים", במקום השטות. לפי שהיו ישראל במדבר ארבעים שנה (לעיל כ, ה) "לא מקום זרע ותאנה וגפן" וגו' באו ועשו מלחמה עם סיחון ועוג ונפלו בידן ונטלו כל מה שלהן, מלכות זה מתגאה ומשתחצת ואין לה אלא ארבע מדינות שראויות למלכות אסיא ואלכסנדרוס וקרטיגני ואנטוכיא, ואלו היה להן ששים עיר וראויין למלכות שנאמר "ששים עיר כל חבל ארגב", ומשנתמלאו ישראל בבזה התחילו מבזבזין מקרעין ומשליכין ומקרעין בהמה ומשליכין לפי שלא היו מבקשין אלא כלי כסף וכלי זהב שנאמר (שם ג, ז) "וכל הבהמה ושלל הערים בזונו לנו", באו וישבו להם בשטים, במקום השטות, באותה שעה עמדו עמונים ומואבים ובנו להם מקולין מבית הישימות עד הר השלג וכו' (כדלעיל) עד (הושע ט, י) "וינזרו לבשת", באחרונה עשו להן מרזחין והיו קוראות להן ואוכלין שנאמר "ותקראן לעם".

אמר רבי אלעזר בן שמוע כשם שאי אפשר לו למסמר לפרש מן הדלת בלא עץ כך אי אפשר להו לישראל לפרש מן הפעור בלא נפשות. מעשה בפנחס בן גובתא דאריח שהיה מעגל בחביות ובא עליו שרו של פעור ושמט עליו את השפוד וברח והלך. ובא עליו בלילה שני. אמר לו אף אתה מקללני, אמר לו שוב איני מקללך מעתה. שוב מעשה בסבטיא מאולם שהשכיר חמורו לאשה אחת גויה. כיון שיצאה לפתחה של מדינה אמרה לו המתן עד שאכנס לבתי אלילים. ומשיצתה אמר לה המתיני עד שאכנס ואעשה כדרך שעשית. אמרה לו אפשר אי אתה יהודי. אמר לה ומה אכפת לך נכנס וקנח בחטמו של פעור. אמרה לו לא עשה אדם כיוצא בזה. והיו משחקין עליו. שוב מעשה בשלטון אחד שבא ממדינת הים להשתחוות לפעור. אמר להם הביאו לי פר אחד. שאנו מקריבים לו. או איל אחד. אמרו ליה אין אנו נזקקין לך בכך אלא שתגלה עצמך לו. גרה בהן הסנגלרין. והיו מפצעין את ראשיהן. אמר להן אוי לכם ולטעותיכם. (ויצמד ישראל) [ויצמד ישראל]. באותה שעה חרה אף ה' בישראל.

"וישב ישראל בשטים". יש מעינות שמגדלים גבורים ויש שמגדלים חלשים ויש נאים ויש מכערים ויש [צנועין ויש] שטופים בזמה ומעין שטים. של זנות היה, והוא היה משקה סדום. אתה מוצא שאמרו "איה האנשים" וגו', לפיכך נתקלקלו באותו מעין. ועתיד הקדוש ברוך הוא ליבשו. שנאמר (יואל ד, יח) "ומעין מבית ה' יצא והשקה את נחל השטים". מימות אברהם לא נפרצו בזנות עד שבאו לשטים ושתו מימיו ונפרצו בזנות. שנאמר "ויחל העם לזנות".

["ויחל העם" וגו']. כל מקום שאומר העם לשון גנאי הוא. וכל מקום שאומר ישראל לשון שבח הוא. (לעיל יא, א) "ויהי העם כמתאננים", (לעיל כא, ה) "וידבר העם באלהים ובמשה". "ויבכו העם בלילה ההוא", (לעיל יד, יא) "עד אנה ינאצ(ו)ני העם הזה", "וישמע משה את העם בכה למשפחתיו", (לעיל לב, א) "ויקהל העם על אהרן", "ויחל העם". זרק מטה לאוירא אעיקרא נופל. מי שפתח בזנות תחלה השלים לבסוף. אמותיהן התחילו בזנות, שנאמר (בראשית יט, לג) "ותבא הבכירה ותשכב את אביה" וגו'.

עשו להם קלעים וכו' (כדלעיל) וילדה יוצאה מבסמת ומקשטת ומפתה אותו ואומרת לו למה אנו אוהבים אתכם ואתם שונאים אותנו. טל לך כלי זה בחנם, כלנו בני איש אחד. בני תרח אבי אברהם, ואין אתם רוצים לאכל מזבחנו ומבשולנו, הרי לך עגלים ותרנגולין שחטו כמצותכם ואכלו. מיד משקתו היין ובוער בו השטן והוא נשטה אחריה. ויש אומרים בלעם צוה אותם שלא להשקותם יין. אמר, שלא ידונו כשתויי יין.

כשברך בלעם את ישראל היה קולו הולך ששים מיל כמחנה ישראל וגדולה ברכה שברך בלעם את ישראל מברכות שברך יעקב את השבטים ומברכות שברכם משה. כשברך יעקב את השבטים הוכיח את ראובן ואת שמעון ולוי. אף משה לא ברכן עד שהוכיחן תחלה, אבל בלעם כשברכן היו ברכותיו שוות ואין בהם פגם. לפיכך גבה דעתן של ישראל ובאו לידי תקלה בעצת בלעם שאמר להם לזקני מואב וזקני מדין אפלו אתם מכניסין כל חילות שבעולם אין אתם יכולין להם. שמא אתם מרבין מן המצריים דכתיב "ויקח שש מאות רכב" וכלם נשקעו בים סוף. אלא בואו ואתן לכם עצה וכו' שכל זמן שעושין רצונו הוא נלחם להם שנאמר (שם. יד) "ה' ילחם לכם" וכשהן עוברין רצונו הוא נלחם בם. אל תקרי בשטים אלא בסטים, נעשו לפני הקדוש ברוך הוא כסוטה זו שסטת על בעלה. ויחל העם. כבת כהן שזנתה ונתחללה, כמה דאת אמר (ויקרא כא, ט) "ובת איש כהן כי תחל לזנות".

**פסוק ד-ה** "ויאמר ה' אל משה קח את כל ראשי העם". דיני נפשות דנין ביום וגומרין ביום, דאמר קרא והוקע אותם לה' נגד השמש. ומנין להוקעה שהיא תליה. שנאמר (ש"ב כא, ו) "והוקענום לה' בגבעת שאול בחיר ה'". קח את כל ראשי העם. אם העם חטאו ראשי העם מה חטאו. אמר ליה הקדוש ברוך הוא הושב להם בתי דינים. מאי טעמא. אילימא לפי שאין דנים שנים ביום אחד. והאמר רב חסדא לא שנו אלא בשתי מיתות אבל באחת דנין. אלא כדי שישוב חרון אף מישראל.

"קח את כל ראשי העם והוקע אותם". אמר רבי יהודה ראשי העם תלה על שלא מחו בבני אדם המסימין בהן. רבי נחמיה אומר לא תלה ראשי העם. אך הקדוש ברוך הוא אמר למשה הושב להם ראשי סנהדרין ויהו דנין כל מי שהלך לפעור. אמר לו ומי מודיעו. אמר לו הקדוש ברוך הוא אני מפרסמן. כל מי שטעה הענן (נקלף) [נקפל] מעליו והשמש זורחת עליו בתוך הקהל ויהיו הכל יודעין מי שטעה ויתלו אותו. הדא הוא דכתיב "ויאמר משה אל שפטי ישראל".

**פסוק ו-ח** תנן התם הבועל ארמית קנאין פוגעין בו. אמר רבי יוחנן הבא למלך אין מורין לו. ולא עוד אלא אם פרש זמרי והרגו פנחס נהרג עליו נהפך זמרי והרגו לפנחס לא נהרג עליו. מאי טעמא. רודף הוא. ויאמר משה אל שפטי ישראל וגו'. הלך שבטו של שמעון אצל זמרי בן סלוא. אמרו לו הן נדונין דיני נפשות ואתה יושב ושותק. מה עשה. הלך וקבץ עשרים וארבעה אלף מישראל והלך אצל כזבי בת צור. אמר לה השמעי לי. אמרה לו בת מלך אני וכן צוני לי אבי לא תשמעי אלא לגדול שבהן. אמר לה אף אני נשיא שבט. ולא עוד אלא שאני גדול ממנו שאני הוא שני לבטן והוא שלישי לבטן. תפשה בבלוריתא והביאה לפני משה. אמר לו, בן עמרם, זו מתרת או אסורה. ואם תאמר אסורה בת יתרו מי התירה לך. נתעלמה הלכה ממנו, געו כלם בבכיה. והינו דכתיב "והמה בכים פתח אהל מועד". וירא פינחס בן אלעזר, מה ראה. אמר רב ראה מעשה ונזכר הלכה. אמר ליה. אחי אבי אבא, לא כך למדתנו ברדתך מהר סיני הבועל ארמית קנאין פוגעין בו. אמר ליה קרינא דאגרתא איהו ליהוי פרונקא. ושמואל אמר ראה שאין חכמה ואין תבונה לנגד ה'. כל מקום שיש חלול השם אין חולקין כבוד לרב. רבי יצחק נפחא אמר ראה שבא מלאך והשחית בעם. ויקם מתוך העדה ויקח רמח בידו. (אמר רבי יוחנן) מכאן שאין נכנסין בכלי זין לבית המדרש. שלף. שננה והניחה באונקלי, והיה נשען והולך על מקלו, וכיון שהגיע אצל שבטו של שמעון אמר היכן מצינו ששבטו של לוי גדול משבטו של שמעון. אמרו הניחו אותו. אף הוא לעשות צרכיו נכנס, התירו פרושין את הדבר. אמר רבי יוחנן ששה נסים נעשו לו לפינחס. אחד שהיה לו לפרש ולא פרש, ואחד שהיה לו לדבר ולא דבר. ואחד שכון את הרמח, ואחד שלא נשמטו מן הרמח, ואחד שבא מלאך והגביה את המשקוף. ואחד שבא מלאך והשחית בעם. בא וחבטן לפני המקום, אמר לפניו. רבונו של עולם, על אלו יפלו עשרים וארבעה אלף מישראל, והינו דכתיב (תהלים קו. ל) "ויעמד פינחס ויפלל", אמר רבי אלעזר "ויתפלל" אין כתיב כאן אלא "ויפלל", מלמד שעשה פלילות עם קונו. בקשו מלאכי השרת לדחפו. אמר להם הקדוש ברוך הוא הניחו לו. קנאי בן קנאי הוא, משיב חמה בן משיב חמה הוא. התחילו השבטים מבזין אותו. אמרו, ראיתם בן פוטיאל זה, בן שפטם אבי אמו עגלים לעבודת אלילים והרג נשיא שבט מישראל. בא הכתוב ויחסו "פינחס בן- אלעזר בן אהרן הכהן". אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה לך והקדם לו שלום שנאמר (להלן פסוק יב) "לכן אמר הנני נתן לו את בריתי שלום". וראויה כפרה זו שתהא מכפרת והולכת לעולם.

אמר רב יהודה אמר רב מעשה בנכרית אחת שהיתה חולה ביותר. אמרה אם אעמד מחליי אלך ואעבד כל עבודות אלילים שבעולם. כיון שהגיעה לפעור שאלה לכמרים במה עובדין אותו. אמרו לו אוכלין תרדין ושותין שכר ומתריזין בפניו, אמרה מוטב שאחזר לחליי ואל אעבד עבודה בכך. אתם בית ישראל אינכם כן. הנצמדים לבעל פעור, כצמיד פתיל. (דברים ד) "ואתם הדבקים" כשתי תמרות הדבוקות זו בזו. במתניתא תנא הנצמדים לבעל פעור כצמידים על ידי אשה. "ואתם הדבקים בה' אלהיכם" דבקים ממש. הפוער עצמו לפעור הרי זו עבודתו אף על פי דמכון לבזוייה. תנו רבנן מעשה (בסיטנא) [בסבטיא] וכו'.

דורשי חמורות היו אומרים הזרוע כנגד היד. [וכן הוא אומר] ויקח רמח בידו. ולחיים כנגד תפלה, וכן הוא אומר "ויעמד פינחס ויפלל", קבה כמשמעה. וכן הוא אומר ואת האשה אל קבתה.

"והנה איש מבני ישראל בא ויקרב אל אחיו את המדינית". מה ראה לעשות כך. ללמדך שלא חלק כבוד לא לשמים ולא לבריות. ועליו נאמר (משלי כא, כד) "זד יהיר לץ שמו". והמה בכים. למה בוכים. שנתרפו ידיהם באותה שעה. משל למה הדבר דומה לבת מלך שנתקשטה לכנס לחפה לישב באפיריון. נמצאת מקלקלת עם אחר נתרפו ידי אוהביה וקרוביה. כך. ישראל בסוף ארבעים שנה חנו על הירדן לעבר לארץ ישראל ושם נפרצו בזנות ורפו ידי משה וידי צדיקים שעמו. ולמה נתעלמה הלכה ממנו. אלא כדי שיבוא פינחס ויטל את הראוי לו. ולפי שנתעצל משה (דברים לד. ו) "לא ידע איש את קברתו", ללמדך שצריך אדם להיות עז כנמר וקל כנשר רץ כצבי וגבור כארי לעשות רצון קונו. מכאן אתה למד שמדקדק הקדוש ברוך הוא עם הצדיקים אפלו כחוט השערה.

"וירא פינחס" וכלן לא ראו. והלא נאמר "לעיני משה ולעיני כל- (העדה) [עדת בני ישראל"]. אלא ראה מעשה ונזכר הלכה. ויקם מתוך העדה, מהיכן עמד. אלא שהיו נושאין ונותנין בדבר אם הוא חיב מיתה אם לאו ועמד פינחס מתוך העדה ונתנדב וכו'. וידקר את שניהם. זה על גב זה לתוך טמאת שניהם שלא יהו ישראל אומרים לא היתה שם טמאה. וראה כמה נסים נעשו לו. נתן כח בזרועו לסבלן וכח במקל לעמד בהן. ועמדו בני שבטו לפגע בו ועמד המלאך ונגף לפניו. כשראה פינחס כן חבטן בקרקע ועמד והתפלל דכתיב (תהלים קו. ל) "ויעמד פינחס ויפלל".

"והנה איש מבני ישראל בא". נענה פינחס באותה שעה ואמר אין כאן אדם שיהרג זמרי. היכן הן אריות "גור אריה יהודה, (דברים לג, כב) "דן גור אריה". מיד התחילו לצוח. כיון שראה שהכל שותקין עמד מתוך סנהדרין שלו וכו'. כיון שנכנס עשה לו הקדוש ברוך הוא שנים עשר נסים. XאY נס ראשון. שדרכן לפרש זה מזה ודבקן המלאך זה בזה. XבY נס שני. שסתם המלאך את פיהם ולא היו יכולין לדבר. XגY נס שלישי. שכון את הרמח והיו כלן רואין בשביל הנוקרנין שלא יהו אומרים אף הוא נכנס לעשות צרכיו. XדY נס רביעי. שנארך חנית של רמח עד שנכנס בשני גולמים ויצא למעלה. XהY נס חמישי. שנתחזק זרועו של פינחס. XוY ששי, שלא נשבר הרמח. XזY שביעי. שלא ירד דמו על יד שלו וכו'. XחY שמיני, שלא מתו והן בידו, שלא יטמא. XטY תשיעי. שדרך העליון להיות תחתון ברמח ונעשה נס ורואין כל ישראל שחיבין מיתה וכו' (לעיל). התחיל הכתוב מיחסו בשבח.

**פסוק יא-יג** פינחס בן אלעזר בן אהרן הכהן השיב את חמתי מעל בני ישראל, כהן בן כהן, קנאי בן קנאי, משיב חמה בן משיב חמה. השיב את חמתי מעל בני ישראל.

"לכן אמר הנני נתן לו" וגו'. מלמד שעמדו ממנו בבנין ראשון שמונה עשר כהנים נביאים ובבנין שני שמונים כהנים, ובשביל שהיו (משכירין) [מוכרין] אותה בדמים התחילו שנותיהן מתקצרות.

"והיתה לו ולזרעו אחריו ברית כהנת עולם", אלו עשרים וארבע מתנות. תחת אשר קנא לאלהיו, "תחת אשר הערה למות נפשו". וכפר על בני ישראל לא נאמר אלא "ויכפר", "על בני ישראל" שעד עכשיו לא זז אלא עומד ומכפר עד שיחיו המתים.

אמר רבי שמעון בן לקיש פינחס הוא אליהו, אמר לו הקדוש ברוך הוא אתה נתת שלום בין ישראל וביני בעולם הזה, אף לעתיד לבוא אתה הוא שעתיד לתן שלום ביני לבין בני שנאמר (מלאכי ג, כג-כד) "הנה אנכי שלח לכם את אליה הנביא לפני בוא יום ה' וגו' והשיב לב אבות על בנים".

רבי אליעזר אומר הסב הקדוש ברוך הוא שמו של פינחס בשמו של אליהו זכור לטוב מתושבי גלעד, מלמד שעשה תשובת ישראל בהר הגלעד שנאמר "הנני נתן לו את בריתי", (שם ב, ה) "בריתי היתה אתו החיים והשלום", ונתן לו חיי העולם הזה וחיי העולם הבא ונתן לו שכר טוב והיתה לו ולזרעו אחריו ברית כהנת עולם.

אמר רבי שמואל בר נחמן ארבעה הן שבאו ממשפחה בזויה ואלו הן, פינחס ואוריה יחזקאל וירמיה. פינחס, אתה מוצא שבשעה שבא פינחס ליחס את ישראל אמרו לו אתה בא ליחסנו, אלעזר אביך לא היה נשוי לבתו של פוטיאל שנאמר "ואלעזר בן אהרן לקח לו מבנות פוטיאל לו לאשה" ואתה בא ליחסנו, ולמה נקרא שמו פוטיאל, שהיה מפטם עגלים לעבודה זרה, וכיון שראה הקדוש ברוך הוא שהיו מזלזלין בו התחיל מיחסו פינחס בן אלעזר בן אהרן הכהן, כהן בן כהן קנאי בן קנאי. אוריה, היו ישראל מזלזלין אחריו ואומרים לא גבעוני הוא (ירמיה כו, כ) "וגם (אוריה) [איש] היה מתנבא בשם ה' וגו' מקרית היערים" וכתיב (יהושע ט, יז) "ועריהם גבעון והכפירה ובארות וקרית יערים", וצריך הכתוב ליחסו (ישעיה ח, ב) "ואעידה לי עדים נאמנים את אוריה הכהן". יחזקאל, ישראל היו מזלזלין אחריו ואומרים לא מבני בניה של רחב הזונה הוא, וצריך הכתוב ליחסו "היה היה דבר ה' אל יחזקאל בן בוזי הכהן". ירמיה, היו ישראל מזלזלים אחריו ואומרים לא מבני בניה של רחב הזונה הוא, וצריך הכתוב ליחסו (ירמיה א, א) "דברי ירמיהו".

**רמז תשעב** "לכן אמר הנני נתן לו את בריתי שלום", [שעדין הוא קים]. וכן הוא אומר "בריתי היתה אתו החיים והשלום". ואומר והיתה לו ולזרעו אחריו וגו', וכי קרבן הקריב, שנאמר בו כפרה, אלא ללמדך שכל השופך דמן של רשעים כאלו הקריב קרבן.

בעל מום, דעבודתו פסולה מנלן. אמר רב יהודה אמר שמואל דאמר קרא לכן אמר הנני נתן לו את בריתי שלום, כשהוא שלם ולא כשהוא חסר והא שלום כתיב. אמר רב נחמן בר יצחק וי"ו דשלום קטיעא היא. היה עומד ומקריב על גבי המזבח ונודע שהוא בן גרושה או בן חלוצה, שעבודתו כשרה מנלן. אמר רב יהודה אמר שמואל דאמר קרא והיתה לו ולזרעו אחריו, בין זרע כשר בין זרע פסול אבוה דשמואל אמר, מהכא, (דברים לג, יא) "ברך ה' חילו", אפלו חלין שבו, "ופעל ידיו תרצה". רבי (אמי) [ינאי] אמר מהכא, (שם יז, ט) "ובאת אל הכהנים הלוים", וכי תעלה על דעתך שאדם הולך אצל שופט שלא היה בימיו, אלא זה שהיה פסול ונתחלל.

אמר שמואל עשרה כהנים עומדין, ופרש אחד מהן ובעל, הולד שתוקי, שמשתקין אותו מדין כהנה, דכתיב "והיתה לו ולזרעו אחריו" בעינן זרעו מיחס אחריו וליכא. אלא מעתה גבי אברהם דכתיב "להיות לך לאלהים ולזרעך אחריך" מאי קא מזהר ליה רחמנא. הכי קאמר ליה לא תנסב כותית ושפחה, דלא ליזיל זרעך בתרה.

אמר רבי אלעא לא נתכהן פנחס עד שהרג לזמרי, דכתיב "והיתה לו ולזרעו" וגו'. רב אשי אמר עד ששם שלום בין השבטים, שנאמר (יהושע כב, ל) "וישמע פנחס הכהן". ואידך נמי, הכתיב "והיתה לו ולזרעו", כי כתיב ההוא, בברכה כתיב. ואידך נמי, והכתיב (שם) "וישמע פינחס הכהן". ההוא ליחס זרעו אחריו.

"שבעה אבות כורתי ברית". אלו הן, XאY אברהם XבY יצחק XגY ויעקב XדY משה XהY ואהרן XוY פינחס XזY ודוד. באברהם כתיב (בראשית טו, יח) "ביום ההוא כרת ה' את אברם ברית". ביצחק כתיב "ואת בריתי אקים את יצחק". ביעקב כתיב (ויקרא כו, מב) "וזכרתי את בריתי יעקוב". במשה כתיב "כרתי אתך ברית". באהרן כתיב (מלאכי ב, ה) "בריתי היתה אתו". בפינחס כתיב והיתה לו ולזרעו אחריו ברית, בדוד כתיב (תהלים פט, ד) "כרתי ברית לבחירי".

**פסוק יד** "ושם איש ישראל המכה", כשם שהקדוש ברוך הוא מתעסק בשבחן של צדיקים לפרסמן בעולם כך מתעסק בגנותן של רשעים לפרסמן בעולם. פינחס, פרסמו לשבח, עליו נאמר "זכר צדיק לברכה". זמרי, לגנאי, (שם) "ושם רשעים ירקב". זמרי בן סלוא, שכל מי שפוגם את עצמו פוגם את משפחתו עמו. הכתוב מתמה עליו (קהלת י, ח) ["ו]פרץ גדר", אביו קנא על הזנות תחלה שנאמר (בראשית לד, כה) "ויקחו שני בני יעקב שמעון ולוי" וזה פרץ גדר שגדר אביו.

**פסוק טו** "ושם האשה המכה המדינית", להודיעך עד כמה נתנו המדינים עצמן, שבת המלך הפקירו בקלון, שנאמר "ואת מלכי מדין הרגו וגו' ואת צור", צור גדול מכלן היה ולפי שהפקיר את בתו מנאו שלישי.

אמר עולא זמרי זנה ונפלו כמה רבבות מישראל. תמר זנתה, יצאו ממנה מלכים ונביאים.

"ושם האשה המכה", אמר רב ששת לא כזבי שמה אלא שוילנאי שמה, ולמה נקרא שמה כזבי, שכזבה באביה. דבר אחר שאמרה לאביה כוס בי עם זה, הינו דאמרי אנשי בין קני לאורבני שוילנאי מאי בעי, בהדי קילפי דקני שוילנאי גפתא לאמה. אמר רבי יוחנן חמשה שמות יש לו, זמרי, בן סלוא, ושאול, בן הכנענית, ושלומיאל בן צורישדי זמרי, על שם שנעשה כביצה המ[ו]זרת בן סלוא, על שהסליא עוונות משפחתו. שאול, על שהשאיל עצמו לעבירה. בן כנענית, שעשה מעשה כנען. ומה שמו, שלומיאל בן צורישדי שמו. אמר רב נחמן אמר רב מאי דכתיב (משלי ל, לא) "זרזיר מתנים או תיש ומלך אלקום עמו" ארבע מאות ועשרים וארבע בעילות בעל אותו רשע באותו היום, והמתין לו פינחס מבחוץ כדי שיתשש כחו, והוא אינו יודע ש"מלך אלקום עמו". במתניתא תנא, ששים, עד שנעשה כביצה המ[ו]זרת והיא היתה כערוגה מלאה מים. אמר רב כהנא ומושבה בית סאה. תני רב יוסף קבר שלה אמה.

**פסוק יז-יח** **רמז תשעג** "צרור את המדינים", למה. כי צררים הם לכם, מכאן אמרו חכמים אם בא להרגך השכם להרגו. רבי שמעון אומר [מנין אתה אומר] שכל המחטיא את האדם יותר [קשה] מן ההורגו. שההורגו הורגו בעולם הזה ויש לו חלק לעולם הבא, והמחטיאו הורגו בעולם הזה ולעולם הבא. שתי אמות קדמו ישראל בחרב. מצרים, שנאמר "ארדף אשיג וגו' אריק חרבי". אדום, (לעיל כ, יח) "ויאמר אליו אדום לא תעבר בי פן בחרב אצא לקראתך". ושתים בעבירה, מואב ועמון. על אלו שקדמום בחרב כתיב (דברים כג, ח) "לא תתעב אדמי, לא תתעב מצרי". ועל אלו שקדמום בעבירה כתיב "לא יבא עמוני ומואבי".

"צרור את המדינים", (לפי) [אף על פי] שכתיב (דברים כ, יט) "כי תצור אל עיר" וגו' לא תשחית את עצה" לאלו לא תעשון כן אלא חבלו אילנותיהן. וכן אתה מוצא כשהלך יורם מלך ישראל ויהושפט מלך יהודה [ומלך אדום] להלחם במואב מה כתיב, (מ"ב ג, יט) "והכיתם כל עיר מבצר וכל עיר מבחור וכל עץ טוב תפילו וכל מעיני מים תסתמו". אמר לו והכתיב "לא תשחית את עצה". אמר לו על האמות צוה וזו קלה ובזויה היא, שנאמר (שם, יח) "ונקל זאת בעיני ה' ונתן את מואב בידכם". ואומר "לא תדרש שלמם וטבתם" אלו האילנות הטובים. לכך נאמר "צרור את המדינים".